נידה נג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
והדר חייל בין השמשות דר' יוסי והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה ת"ר הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר קדשים מטמאה עצמה אינה מטמאה שלא יהא כתמה חמור מראייתה והא מצינו כתמה חמור מראייתה לענין קדשים אלא תני הכי ר"ש בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה שלא יהא כתמה חמור מראייתה לכל דבר ת"ר ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר"ש בן אלעזר אומר יומו א"ר נראין דבריו מדברי שהוא מתקנה ואני מעוותה מתקנה עוותי מעוית לה אמר רבינא איפוך רב נחמן אמר לעולם לא תיפוך שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעוות הלכותיה לידי זיבה בעי מיניה ר' זירא מר' אסי כתמים צריכין הפסק טהרה או לא אשתיק ולא א"ל ולא מידי זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי אמר ר"ל והוא שבדקה ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה א"ל מכלל דכתמים צריכין הפסקת טהרה א"ל אין והא זימנין סגיאין בעא מינך ולא אמרת ולא מידי דלמא אגב שיטפך אתיא לך א"ל אין אגב שיטפאי אתיא לי:
מתני' הרואה יום י"א בין השמשות תחלת נדה וסוף נדה תחלת זיבה וסוף זיבה יום ארבעים לזכר ויום שמונים לנקבה בין השמשות לכולן הרי אלו טועות א"ר יהושע עד שאתם מתקנים את השוטות באו ותקנו את הפקחות:
גמ' תחלת נדה וסוף נדה תחלת נדה וסוף זיבה היא אמר רב חסדא הכי קאמר הרואה יום י"א בין השמשות תחילת נדה וסוף זיבה ובשביעי לנדתה סוף נדה ותחלת זיבה:
א"ר יהושע עד שאתם מתקנין את השוטות כו':
הני
רש"י
עריכהוהדר - מתחיל דרבי יוסי וספקא הוא:
מישך שייך בדרבי יהודה - מובלע הוא בתוך של רבי יהודה וכיון דלדידיה בעינן כל בין השמשות דרבי יהודה הרי בדקה בשניהם:
מטמאה עצמה - הרואה כתם מטמאה עצמה לטהרות וקדשים:
למפרע - עד שעת הכבוס:
חמור מראייתה - למפרע דלראייתה לא הוי אלא מעת לעת וכתמה עד שעת הכבוס:
והא מצינו כו' - דהא מודה ר"ש בן אלעזר בקדשים דמטמאתן למפרע עד שעת הכבוס:
ראתה כתם ואח"כ ראתה דם - תוך מעת לעת:
תולה כתמה בראייתה - ואמרינן האי כתם מדם נדות זה הוא וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס אלא משמצאתו ולהבא:
יומו - אם ראתה בו ביום תולה ואם שקעה חמה אף על פי שראתה בתוך מעת לעת אינה תולה:
שהוא מתקנה - מיקל עליה וכיון דכתמים דרבנן נראין דברי המיקל ולקמן פריך עוותי מעוות לה דהא ר"ש בן אלעזר מחמיר:
איפוך - ואימא נראין דברי מדבריו:
הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה - לענין זיבה הוא מיקל דלדידיה היכא דלא חזיא בו ביום לא תלינן כתמה בראייתה ומונה ימי נדות מיום ראייתה ואין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראייתה לרבי מונה מיום מציאת כתמה ואף להקל ולטבול לליל שביעי לכתמה אם פסקה ומיום ח' לכתמה הוו ימי זוב ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה דכי חזיא בח' לכתמה אמרינן יום זיבה הוא וצריכה לשמור תשיעי יום כנגד יום ואם תראה שנים עמו תהא זבה ולר"ש סוף נדה הוא ולא מצריך שימור ואם תראה שנים עמו לא תהיה זבה נמצא אני מביאה ע"י כתמה לזיבה אבל איהו לא:
צריכין הפסק טהרה - בשביעי לטבול בערב צריכה לבדוק בין השמשות להפסיק בטהרה או לא:
זימנין - פעם אחרת:
אשכחיה - רבי זירא לרבי אסי:
דיתיב וקאמר - הך מלתא דרבי ומפרש עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפרישה בטהרה גליא דעתה דמיום ראייתה נקטה מנינא דידיה והיא גרמה לעצמה להבדיל כתמה מראייתה וכתמה מטמא למפרע מיום לבישה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה דכיון דיכולה לתלות לאו בגילוי דעתה תליא מלתא ולא מפסדא בהכי:
א"ל רבי זירא לרבי אסי - מדפליגי רבי יוחנן ור"ל לענין תליא בבדקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום שביעי לכתמה ולהפסיק בטהרה:
שיטפך - ריהטך:
מתני' הרואה יום אחד עשר בין השמשות - וספק יום הוא והוי דם זיבה או ספק לילה ותחלתו נדה:
תחלת נדה וסוף נדה כו' - ובגמרא פריך תחלת נדה וסוף זיבה היא והויא טועה ובע"כ תשב שבעה ואם ראתה לסוף שבעה יום אחד נחמיר עליה לומר ראיה ראשונה סוף זיבה הואי והשתא הויא תחלת נדה ותשב שבעה ואם שלשה תראה נחמיר עליה לומר ראייה ראשונה תחלת נדה הואי והשתא זבה וצריכה שבעה נקיים ולא תשב ארבעה והן וכן לעולם היא מקולקלת ותקנתה כדמפרש בערכין (דף ח.):
יום ארבעים לזכר ויום שמונים ללידת נקבה בין השמשות לכולן - כלומר באיזה מאלו שתראה בין השמשות הוי האי בין השמשות ספק טמא ספק טהור ואם תראה ליום שמיני ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום וכן לעולם עד שתפסוק כדי שיעור המפורש לה בערכין:
את השוטות - את הטועות כגון אלו שראו בשעת הספק:
באו ותקנו את הפקחות - הרואות בשעה ודאית וצריכין אנו לתקן פתחיהן ולפרש ימי שימורן ותשמישן כדמפרש בברייתא בגמרא: גמ'
תוספות
עריכהעצמה וקדשים. פירש בקונטרס עצמה לטהרות ותימה אמאי איצטריך למתני קדשים דכ"ש הוא וי"ל דמשום רשב"א נקטיה דמסיק דאפילו קדשים אינה מטמאה א"נ תנא קדשים לגלויי דעצמה אף לטהרות ומיהו לישנא דעצמה לא משמע לטהרות ועוד קשה לרשב"א אכתי הוי כתמה חמור מראייתה דהא איהו גופיה אמר בסמוך דתולה בראיית יומו אבל כתם שמצאה ביום שלפני הראייה טמאה למפרע ומקולקלת למניינה משעת כבוס ונראה לפרש דעצמה היינו שמקולקלת למניינה משעת כבוס ורשב"א פליג אתרוייהו דאינה מקולקלת למניינה ולא מטמאה קדשים אלא מעת לעת והא דקאמר רשב"א בסמוך דתולה כתמה בראיית יומו הא כתם דאתמול לא תליא בראייה לאו משום שתהא מקולקלת בכתמה דאתמול משעת כבוס אלא ע"י ראייה דהשתא וכתם דאתמול היא מקולקלת דלא ידעה אי מניא מהיום או מכתם וא"ת אכתי כתמה חמור מראייתה דבכתמה היא מקולקלת למניינה מעל"ע אבל בראייתה אע"ג דלקדשים ולטהרות מטמאה מעל"ע מ"מ אינה מקולקלת דמונה מיום שראתה וי"ל דלא חייש רשב"א אלא שלא יהיה כתמה חמור מראייתה בזמן לטמאות יותר מעל"ע:
איפוך. פ"ה נראין דברי מדבריו א"נ איפוך שהוא מעוותה ואני מתקנה והמחמיר עדיף:
שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. פ"ה דלר"ש אם ראתה בח' וט' וי' לכתמה לא הויא זבה ולרבי דתולה כתמה בראייתה הויא זבה ואין נראה דלר"ש נמי הויא מקולקלת למניינה כדפרישית לעיל ואדרבה ר"ש מחמיר טפי שמטמא ממציאת הכתם מעל"ע ומה שפירש נמי דלרבי טובלת בשביעי לכתמה ומשמשת אין נראה להקל כולי האי ולא תלינן כתמה בראייתה ונראה כפר"ח כשמצאה הכתם ביום הראייה לרבי דתלי כתמה כל מעת לעת בראייה היא מקולקלת כל מעת לעת והויא כאילו ראתה שני ימים יום הראייה ויום שלפניו ואם ראתה גם למחר הויא זבה אם עומדת בימי זובה ולר"ש דלא תלי אלא יומו א"כ לא חשבינן כאילו ראתה אתמול ולא תהיה זבה עד שתראה עוד שני ימים והיינו ר"ש מתקנה ורבי מעוותה דר"ש מיקל טפי ומיהו אם ראתה היום ואתמול ומצאה כתם רבי שמעון מחמיר כדפירשנו:
צריכה הפסק טהרה. פ"ה צריכה בדיקה להפסיק בשביעי לכתמה כדי לטבול בערב ופירש דלר"ל אם בדקה בשביעי לכתמה דגליא דעתה דכתמה מראייתה הוא אבל לא בדקה ומונה מן הראייה פירש לפי שיטתו ואין נראה דאין לה לטבול בליל שמיני לכתמה דרבי לא אמר שתולין כתמה בראייתה בודאי אלא בספק כדפי' ותו היכי מוכח מהכא דבכתם צריכה בדיקה בשביעי דשאני הכא שראתה ראייה ודאית ותו אדרבה מדקאמר רבי יוחנן אע"פ שלא בדקה בשביעי לכתמה טובלת לערב א"כ אינה צריכה בדיקה ונראה לפרש צריכה הפסקת טהרה בין הכבוס למציאת הכתם דדלמא הא דתלי רבי כתמה בראייתה ולא מטמא משעת כבוס היינו כשבדקה בין כבוס למציאת הכתם וקאמר ריש לקיש והוא שבדקה פירוש סמוך למציאת הכתם תוך מעת לעת אבל אם יש מעת לעת מבדיקה למציאת הכתם מטמאין לה למפרע עד שעת הבדיקה ורבי יוחנן אמר אף על פי שלא בדקה פירוש סמוך אלא יש מעת לעת בין בדיקה למציאה אפילו הכי תלינן הכתם בראייתה כיון דמשעת כיבוס ליכא מעת לעת נמי ליכא אלמא לכולי עלמא צריכה הפסק דאין נראה לומר דלרבי יוחנן אע"פ שלא בדקה כלל קאמר דכולי האי. לא הוה פליג אריש לקיש:
ראשונים נוספים
מסמאה עצמה וקדשים למפרע. פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ובודאי שיש בכלל עצמה קדשים דאיהו נמי בכלל טהרות הן אלא משום פלוגתא דרשב"א נקט הכי.
ואי קשי' לרשב"א הא מצינו כתמה תמור מראיתה דאלו כתמה מקולקלת למנינה ומטמא בועלה ואלו ראיתה אינה מקלקל' מנינה ואינה מטמא את בועלה כדאיתא בפרק קמא.
ויש לומר דלרשב"א ל"ק ליה אלא שלא נאריך זמן טומאה בכתם למפרע יותר מזמן טומא' דראיה לפי שאינו בדין אבל אם נחמיר במנין דכתם יותר במנין דמעת לעת דראיה לענין קלקול ל"ק ליה לפי שזמן ראיה כיון דשעת ראיה דאוריית' מתחילין ממנו שאין זמן ספק מוציא מידי זמן ודאי אבל בכתם אף שעת מציאה ספק לפיכך לא התחילו למנות ממנו וכיון שאף בזמן דמע' לעת יש קלקול במנינה גבי כתם האריכו לענין מניין מקולקל' משעת הכבוס למניינה. ואע"פ שאינה מטמא טהרות ולא קדשים אלא עד מעת לעת של מציאה. כנ"ל. והא דנקט עצמה משמע לי מפני שמטמאה נמי את בועלה נקט הכי ולא קתני בהדיא טהרו' וקדשים.
ובתוספ' מפרשי' היינו למניין שלה לומר שהיא מקלקל' למניינה. ורשב"א עצמה אינה מטמאה למפרע ומודה במעל"ע. ואין פירושם נכון לפי כוונתם שהרי בזמן מעל"ע מיהת חמור כתמה מראי' שהרי מודה רשב"א שמקולקל' למעלה בכתמים כדתניא בסמוך ואלו בראיה אינה מקולקל' כלל ' אלא טעמא כדפרישית.
שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. פ' רש"י ז"ל לענין זיבה הוא מיקל לדידיה היכא דלא חזאי ביום לא תלינן כתמה בראיתה ומונה ימי נדה מיום ראיתה ואין ימי זיבה מתחילין עד יום ח' לראיתה ולרבי מונה מיום מציאת כתמה ואף להקל ולטבול לילי ז' לכתמה אם פסקה ומיום ח' לכתמה אמרינן יום זוב הוא ונמצא רבי מחמיר לענין זיבה דכי חזיא בח' לכתמה אמרינן יום זיבה הוא וצריכה לשמור יום כנגד יום ולרשב"א סוף נדה הוא ואין צריך שימור ולא נראה דהא רשב"א כיון דלא תלינן כתמה בראיתה מקולקל' היא לכתמה אמרינן.
ול"א פי' בה שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה שהוא מחמיר וחושש לכתם משום זוב בג' גריסין ועוד אי נמי שאם ראתה שנים והוא צריכה שימור. וכן בכל שלשה רצופים שתראה חוששת לזיבה וצריכה נקיים נמצא שהוא מתקנה ומוציאה מכל ספק זיבה ואני מעותה שאיני מוציאה מידי ספק כלומר נראין ומטין כדברי המחמיר.
ואף לשון זה אינו עולה דלמה לידי זיבה לכל דבר הוא מחמי' שהרי רבי מטהר' ליום ששי לראי' ולרשב"א ליום שביעי. ועוד ק"ל כיון דקי"ל (נט, א) כתמים דרבנן ובראית כתמה אינה מטמאה היאך רבי מונה לה משעת כתמה והלא ביום ראיתה היא תחלת נדה וממנו ראוי למנו' דבר תורה. וכדאמרינן בפרק קמא (ו, א) ברואה כתם ומקולקל' למנינה ואינה מונה אלא משעת שראתה.
לפיכך נ"ל שלא תלה רבי אלא כתמה בראיתה אבל ראיתה בכתמה לא, כתמה בראיתה לומר שאינה מטמאה עצמה וקדשים למפרע ואינה מקלקלת למנינה מיום לבישת החלוק אבל מכל מקום עיקר מנין נדה וזיבה מיום ראיה בדין תורה וחוששת נמי ליום. מציאת כתמה כדין דבריהם.
לפיכך אמרו שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה כלומר שאינה תולה כתם בראיה אלא במקום שאין חילוק ספיר' זיבה ביניהם כך דהיינו אותו יום שמנין ימי נדה וזבה אחד הוא בין לכתם בין לראיה ונמצאו כל הספירו' ראויו' כדין תורה משעת ראיה וכשהוא מעת לעת הוא רואה אינו תולה ונמצא' מקולקל' לכתם ומונה משעת ראיה נמצא כשהוא אומר תולה מתוקנת לגמרי. וכשהוא אומר אינו תולה היא מקולקל' לגמרי.
אבל רבי אפי' בשעה שהוא תולה כתמה בראיתה הוא מעותה לידי זיבה שהרי אסורה לשמש עד יום ז' לראיה שהוא ח' לכתמה. ואם ראתה בו ביום חוששת לזיבה בודאי נמצא לרבי שאפילו בשעת תקונה כלומר שהוא תולה הוא מעותה שתולה כתמה בראיתה ואינו תולה ראיתה בכתמה ולא השוה מדותיו כנ"ל וסליק שפיר.
והאי תנא סבר בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בבין השמשות: דר' יהודה ור' דאמר נראין דברי ר' יהודה בן אגרא דלא חיישא כשבדקה סבר לה דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי ונראין לו דבריו כשבדקה בשניהם הא בשלא בדקה אלא בדר' יהודה חיישינן.
מטמאה עצמה וקדשים למפרע: פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דקדשים אף הן בכלל טהרות הן משום דרשב"א דפליג ואמר בקדשים מטמאה עצמה אינה מטמאה פלגינהו נמי בדר' ואמר עצמה וקדשים והא דלא תני בהדיא מטמאה טהרות משום דאי תנא הכי לא היה בעלה בכלל, ובעלת הכתם מטמאה אף בעלה למפרע וכדתניא בבריתא בפרק דמכלתין.
ור' שמעון בן אלעזר אומר אף קדשים אינה מטמאה שלא תהא כתמה חמור מראייתה: ואם תאמר על כרחין כתמה חמור מראייתה שהרי היא מקולקלת למניינה, יש לומר דאנן לא קפדינן אלא בטומאה למפרע שאינו בדין שנטמא בכתמה יותר מראייתה, בל מכאן ולהבא בדין הוא דראייתהודאי, וחשש שמא כבר יצא דם בבית החיצון מעת לעת ספק ואינו בדין שיוציא ראיית ספק מראיית ודאי ולפי' על כרחיך גבה ופתחה מראיית הודאי מנינן ולא מראיית הספק, אבל כתם אף שעת מציאתו לאו ודאי הוא, והילכך מציאתו וחששו הכל ספק הילכך על כרחין הויא לה מקולקלת למנינה מכאן ולהבא.
תולה כתמה בראייתה מעת לעת דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר יומו: יומו פרש"י ז"ל אם ראתה כתם ואח"כ ראתה דם אם ראתה אותו דם מעת לעת למציאת כתמה תולה אותו כתם בראיית הדם ולא נטמא אותם למפרע אלא מעת לעת של ראיית הדם. ורשב"א אומר אין תולין כתמה בראייתה אלא א"כ ראתה דם תוך יומו של מציאת הכתם הא למפרע מחמת הכתם. ומיהו ודאי הא דקאמר ר"ש שאין תולין כתמה בראייתה אלא ביומו בלבד לאו לטמא אותו למפרע קאמר, אלא לומר שהיא מקולקלת למנינה משעת לבישת החלוק, דהא לר"ש בעלת הכתם אינה מטמאה עצמה ולא קדשי' למפרע, ור' תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, ואינה מקולקלת למנינה אלא במעת לעת של ראיה וקלקול מנינה כטומאתה.
ואסיקנא: ר' אומר נראין דבריו מדברי שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה ואני מעות הלכותיה לידי זיבה: פירוש מתקן מקל ומעוות מחמיר. כלומר דלדברי ר' ם מצאה כתם ביום ראשון וראתה ביום שני תוך מעת לעת שמצאהנדה ופתחה מיום ראשון דהיינו שעת ראיית כתמה מנינן והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה ואם ראתה שמיני לכתמה ותשיעי ועשירי הרי זו זבה גדולה ואלו לרשב"א לא מנינן לה נדה ופתחה ום ראשון, דהיינו שעת מציאת כתמה והרי זו טובלת ליל מוצאי שבת וטהורה לביתה,אלא מיום שני דהיינו יום ראיית הדם וכשהיא חוזרת ורואה בשמיני לכתמה שהוא שביעי לראייתה הרי זו טהורה לערב כסוף נדה לרשב"א ואם ראתה עוד יום שני ויום ג' עדיין אינה אלא זבה קטנה נמצא ר' מחמיר עליה לענין זיבה ור"ש מקל עליה לענין זיבה.
והרמב"ן נ"ר הקשה היאך היא מונה לר' משעת ראיית כתמה והלא כתמים אינן אלא מדרבנן דאלו מדאוריתא טהורה גמורה היא וכיון דכתמים דרבנן וראייתה דבר תורה היאך אתה מונה לה פתח נדתה משעת כתמה הא אין ראוי למנות אלא משעת ראייה וכדתניא בפ"ק דמכלתין (ו, א) ברואה כתם ומקולקלת למנינה ואינה מונה אלא משעה שראתה. ולפיכך פירש הוא ז"ל שלא תלה ר' אלא כתמה בראייתה אבל ראייתה בכתמה לא תלה. וכתמה בראייתה לומר שאינה מטמאה עצמה וקדשים למפרע שאינה מקולקלת למנינה מיום לבישת החלוק אבל מכל מקום עיקר מנין נדה וזיבה מיום ראייה מנינן כדין תורה וחוששת נמי ליום מציאת כתמה כדין דבריהם, ולפיכך אמרו שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה כלומר שאינה תולה כתמה בראייתה, אלא במקום שאין חילוק ספירת זבה ביניהם דהיינו אותו יום שמנין ימי הנדה וזיבה אחד הוא בין לכתם בין לראייה. ונמצאו כל הספירות כדין תורה משעת ראייה, וכשהוא מעת לעת הוא אומר אינה תולה ונמצאת מקולקלת לכתם ומונה משעת ראיה, נמצא כשהוא אומר תולה מתוקנת לגמרי, וכשהוא אומר אינה תולה היא מקולקלת לגמרי, אבל לר' אפילו בשעה שהיא תולה כתמה בראייתה הוא מעוותה לידי זיבה שהרי אסורה לשמש עד יום ז' לראייה שהוא יום שמיני לכתמה ואם ראתה בו ביום חוששת לזיבה בודאי, נמצא לר' שאפילו בשעת תיקונה כלומר שהיא תולה הוא מעותה שתולה כתמה בראייתה ואינו תולה ראייתה בכתמה ולא השוה מדותיו ע"כ.
ומה שפירש הרמ' ז"ל הוא עיקר וכך הוא ר"ל כשהוא מתקנה לגמרי ותולה כתמה בראייתה ומתקנה לגמרי לימי זיבה עד שתראה שלשה ימים משוה מדותיו כשהוא מתקנה לגמרי וכשהוא מעוותה לגמרי אם אין כתמה וראייתה מיום אחד רבי שמעון מעותה משעת לבישת החלוק והיינו דאמרינן עוותי מעוות לה, ואם כן אינו משום [משוה] מדותיו אלא אם ראתה הכתם קודם מעת לעת מקילין לה לימי לה לימי זיבה ואם ב' ימים ראתה הוא חושב סוף נדה אם ראתה בו עד [עם] ב' ימים ותהיה גדולה ורבי שמעון הוא חושב שהוא סוף אינה אלא זבה קטנה שהוא בראיה יום אחד.
ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך שהרי כל הנשים מתוקנות ומעותות לר"ש כדרך שהן מתוקנות ומעוותות לר', שאלו מצאה כתם ביום ראשון ויום שני ראתה דם הרי זו מקולקלת למנינה בין לר' בין לר"ש, ולא ראתה כתם דלא וראתה דם בו ביום מתוקנת לר' כר"ש ומאי מתקנה ומעוותה דקאמר אין זה מתקנה וזה מעוותה, אלא הרי זו מתוקנת וזו מעוותת דלדעת הרב אף כשראתה ביומה של כתם אליבא דר' חוששת למעת לעת של ראייה מחמת הכתם ונמצאת זאת מקולקלת לר' ומתוקנת לגמרי לרשב"א.
ור"ח ז"ל נראה שפי' ראתה כתם ואח"כ ראתה דם כלומר שראתה דם מיד באותו יום, ואמר ר' תולה כתמה בראייתה מעת לעת לומר שאני אומר מעת לעת לראייה היה הכתם, ורשב"א אומר אין אומרים שהיה הכתם אלא ביומו והרי כתמה וראייתה ביום אחד וזהו מתקנה ומעוותה, דאלו היתה מציאתה וראייתה בימי זיבה לר' הרי זו מקולקלת לזיבה גדולה שהרי הא מונה לה יום אחד לכתמה ויום אחד לראייתה, ואלו ראתה עוד יום אחד הרי זו זבה גדולה, ואלו לרשב"א אינה נעשית זבה גדולה עד שתראה עוד ב' ימים. ואיני יודע להלום השמועה לפירושו דאם כן לעולם הוא מתקנה ומאי קאמר לעיל מתקנה עוותי מעוות לה, ומאי דאפיך רב נחמן מאי קאמר ועוד צל"ע. ורחוק הוא לומר דמעיקרא הוה סבירא להו בנמצא יום א' וראתה ביום שני קאמרינן וכי אמר רב נחמן לא תיפוך חדית נמי בפי' דברואה ביום מציאה קאמרינן.
הא דבעא מיניה ר' זירא מר' אסי כתמין צריכין הפסק טהרה או לא: פירש רש"י ז"ל ברואה כתם בימי נדה אי צריכה הפסק טהרה בז' לטבול בערב או לא ולא הוה בידיה, זימנא אחרינא אשכחיה ויתיב וקאמר הך מילתא דר' ומפר' עלה אמר ר"ל והוא שבדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה אבל לא הפסיקה בטהרה גליא אדעתה דמיום ראייתה נקטה ומטמא למפרע משעת לבישה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה דכיון שיכולה להתלות כדר' לאו בגלויי דעתה תליא מילתא ולא מפסדה מידי. א"ל ר' זירא לר' אסי מדפליג רבי יוחנן ורשב"ל לענין תליא בבדיקה ולא בדקה מכלל דאורחא הוא לבדוק ביום ז' לכתמה ולהפסיק בטהרה ע"כ.
וזה כדרך פירושו שפי' למעלה שלדברי ר' מונה לכתמה לביתה וכבר כתבתי שא"א לפרש כן שאין מונה אלא לראייתה. ועוד דאי איפשטא שיתלה דלר' בקפידתה ובדיקתה דאי מדינא תולה בכתמה אע"פ שהיא אינה תולה בו מאי הוי ולמאי תטמא למפרע לטהרות ובעלה ולמה אסורה לביתה. ולעולם אי איפשר לתלות סברא חלושה כזו בר"ל.
ולי נראה ברואה כתם בימי זיבה ואי נמי בדידן דכולהו משוינן להו כזבות דקא בעא מיניה אי בעיא הפסק טהרה עד שלא תספור ז' נקיים כרואה או לא. והשתא אתי למידק מהא דר"ל דבעיא הפסק טהרה כרואה דאפילו בכתמים חיישינן למעין פתוח דמדקאמר ר"ל שאין תולה כתמה בראייתה שלא לטמא למפרע מעת לעת של ראיית הכתם אלא כשבדקה והפסיקה בטהרה ביום ראיית הכתם הא לא בדקה לא לפי שיש לחוש שמא מעיינה פתוח ועם סילוק ידיה מכתמה ראתה דם ויש לה לטמא למפרע מעת לעת של מציאת הכתם. אלמא רואה כתם כרואה דם והילכך אפילו היא צריכה הפסק טהרה דחיישינן שמא עם סלוק ידיה מכתמה ראתה דם. ועוד שתפסוק בין השמשות בטהרה אינה סופרת ז' נקיים שלא כדרך שאמרו ברואה. ור' יוחנן דאמר אע"פ שלא בדקה טעמא משום דכיון שלא הרגישה ממש בדם וטמא למפרע דרבנן לא חיישינן, ולקולא אזלינן ותלינן כתמה בראייה זו של יום שני כל שהיא מעת לעת של ראיית הכתם כנ"ל.
והדר מתחיל בין השמשות: פי' דוקא נקט והדר מתחיל דאיכא קצת שהוא בינתים והיינו דאמרינן התם דלא אכלי כהנא תרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי וכדכתיבנא התם בס"ד.
הרואה כתם מטמאה עצמה וקדשים למפרע: פרש"י ז"ל עצמה לטהרות ואע"ג דבעלמא קדשים בכלל טהרות הכא אצטריך למתני בהדיא קדשים משום דרשב"א מפליג בין עצמה לקדשים והא דלא נקט טהרות בהדיא לפי שיש בכלל עצמה טומאת בעלה וכדאמרינן בפ"ק ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בעלה למפרע.
רשב"א אומר קדשים מטמאה: פי' בדין כתם עד שעת הכבוס.
בעלה אינה מטמאה: פי' עד מעת לעת שלא יהא כתמה חמור מראיתה שאין ראיתה מטמאה למפרע לטהרות אלא מעת לעת ואיכא דק"ל והלא ע"כ כתמה חמור מראיתה שהיא מקולקלת מנינא להבא וי"ל דהתם לא סגיא בלאו הכי כיון שאין לה התחלת ראיה ודאית למנות ממנה מה שאין כן בראיתה שהיא ודאית אלא דחשו חכמים ליציאת דם לבית החיצון ומשום ההוא חששא אין לה לקלקל מנינא ולהניח הודאי מפני הספק אבל לענין למפרע אין לנו להחמיר בכתמים דרבנן יותר מראיה דאורייתא כיון דהא והא דרבנן.
א"ל מצינן כתמה חמור מראייתה לענין קדשים: פי' שאתה מודה שמטמאה למפרע עד שעת הכבוס. ורשב"א לא אהדר ליה ולא מידי בהא מתני' דסבר דבקדשים ראוי להחמיר יותר וכאידך בריתא תניא אינה מטמאה אף בקדשים ופליגא אאידך מתני'.
ת"ר ראתה כתם ואחר כך ראתה דם תולה כתמה בראייתה מעת לעת: שראתה הכתם תוך מעת לעת של ראיה אינה חוששת לכתם כלל ואעפ"י שהכתם ביום ראשון והראיה ביום ב' רשב"א אומר יומא בלבד.
א"ר נראין דבריו מדברי: פירוש למלא השמועה ששמעתי כדברי נראין לי מן הסברא בדבריו מדברי שהוא מתקנה ואני מעותה דקס"ד דבעי לומר שהוא מקל עליה ואני מחמיר כלו' ובכתמים דרבנן ראוי להקל כל מה שאפשר בשום טעם ולהכי פרכינן דאדרבה רשב"א מעוות לה טפי.
אמר רבינא איפך: כלו' איפוך רישא דמתני' סברא ר"י לרשב"א אי נמי דליפך סיפא וה"ק דברי מדבריו שאני מתקנה והוא מעוותה.
רב נחמן אמר לעולם לא תיפוך וה"ק שהוא מתקן הליכותיה לידי זיבה ואני מעוות הליכותיה לידי זיבה: פרש"י ז"ל דמתקן היינו מקל ומעוות היינו מחמיר וכדקס"ד מעיקרא וסבירא לן השתא דלר' כשם שתולה כתמה לראיתה כך תולה ראיה לכתמה ומונה פתח נדה מיום א' שבו ראתה הכתם וכשחזרה וראתה בשמיני שהוא יום ראשון בשבועה שלאחריו היו דם זוב ואם ראתה גם בשני ובשלישי הוי זבה גדולה וצריכה ז' נקיים מה שאין כן לרשב"א שכיון שאין הכתם ביומא של ראיה אינה תולה כתמה בראייתה ולא ראייתה בכתמה ומונה פתח נדתה מיום ב' שראתה בו ודם שראתה ביום ראשון של אחריו דם נדה הוא וראיית יום ב' ויום ג' אינו עושה אותה אלא זבה קטנה נמצא ר' מחמיר הליכותיה לעשות זבה ורשב"א מקל ואין פי' זה מחוור חדא דלישנא דמתקן הליכותיה לידי זיבה לא משמע הכי והוו ליה למימר מימי זיבה ועוד דתרתי דסתרן אהדדי הן דכיון שתולה כתמה בראיתה הרי אתה עשית כאילו אינה כתם והיאך חוזרת ומונה ממנו ועושים ממנו עיקר וכי תימא שאנו עושים ממנה ראיה גמורה ודאית זו מנין לנו אדרבה תניא בפ"ק שאינה מונה אלא מיום שראתה וכן הדין לדברי הכל דהא כתמה דרבנן וראיתה מן התורה והיאך מניחין זה מפני זה ועוד שהחמיר בזה בתחלת ימי זבה הוא מקל בסופן כי אותו שהוא י"א לדברי רשב"א ומצרף אותו לשל פניו לזיבה גדולה הוי יום י"ב לר' ואינה אלא פתח נדה דלא בעי ז' נקיים
לנך נר' נכון דה"ק שהרשב"א מתקן יותר מנין הליכותיה לידי זיבה שלא תבא האשה לטעות בו שהרי אינה תולה כתמה בראיה אלא ביומה ובין שנתמנ' מזה פתח נדה או מזה דרך א' הוא בלא טעות ואם ראתה כתם ביום א' וראתה דם ביום אחר אין לה מקום לטעות למנות ימי נדה מן הכתם שהרי אינו משנה אותם כלל אלא כל אחד עומד לעצמו כדין מפרע אבל לר' כיון שתולה כתמה בראיתה מעת לעת יש לחוש שהוא מעוות הליכותיה לידי זיבה כלו' שתקלקל פתח נדתה ותבא למנות פתח נדתה מיום כתמה מה שאין כן מן הדין שאין לה למנות אלא מיום שראתה כדאמרן וכדאיתא בפ"ק ועכשיו לשון הגמרא מתישב יפה.
צריכין הפסק טהרה: פי' שתבדוק עצמה בבין השמשות של שביעי למציאתו כדי להפסיק בטהרה כדין ראיתה או סגי לה בבדיקת שחרית כיון דכתמין רבנן.
אמר ר"ל והוא שבדקה: פי' שבדקה עצמה בשביעי לכתמה וכן פרש"י ז"ל ואין בדיקה זו כדי שתמנה ממנו דהא ליתא וכדברי רבא ועוד דא"כ היכי שמעינן מהכא דכתמין דעלמא צריכין הפסק צריכין טהרה דשאני הכא דכתם זה בראיה גמורה אנו דנין אותו לר' למנות ממנו ולהניח מנין הראיה אלא ודאי טעמא דר"ל משום דס"ל דכיון דכתמין דעלמא בעינן הפסק טהרה אף זו תפסיק כדי שלא תטעה שלא להפסיק בכתמים דעלמא ואי לא בדקה קנסי' ליה שלא תתלה כתמה בראיתה למפרע ואין לחוש שמא תעוות הליכותיה לידי זיבה בבדיקה זו דלר' כלהו נשי ידעי שאינה מונה אלא מיום שראתה ור' יוחנן אעפ"י שלא בדקה דלא קנסי' לה בהא כלל והשתא דייקי' לה שפיר דמ"מ נשמע מהכא דבכתמים דעלמא בעינן הפסק טהרה בשבעה.
ה"ק ובשביעי לנדתה: וק"ל שביעי מאן דכר שמיה במתני' ואי חסורא מחסרא הוי ליה לפרושי הכי וי"ל דכיון דהשמיני הוא תחלת י"א יום שבין נדה לנדה אף נקרא יום י"א.
מתוך: תוספות הרא"ש על הש"ס/נידה/פרק ו (עריכה)
עצמה וקדשים למפרע. פרש"י עצמה לטהרות. ותימה כיון דתנא מטמאה לטהרות כ"ש לקדשים וי"ל דתנא קדשים לגלויי דעצמה היינו לטהרות חולין שנעשו על טהרת תרומה או על טהרת הקדש. א"נ תנא קדשים לרבותא דרשב"א דאמר אף קדשים אינה מטמאה. ומיהו קשה דלישנא דעצמה לא משמע טהרות וע"ק דלרשב"א דאמר בסמוך יומו אבל אם ראתה כתם ביום שלפני הראיה כתמה טמא למפרע ומקולקלת למניינה אלמא כתמה חמור מראייתה דבראיה ליכא קלקול למניינה למפרע כדאמר לעיל בפ"ק אע"פ שאמרו מטמאה מעת לעת אינה מונה אלא משעה שראתה. ומי' מצינן למימר דבסמוך לא איירי אלא לטהרות וקדשים שמטמאה במגע לפני מציאת הכתם מעת לעת. ונראה לפרש דמטמאה עצמה היינו דמקולקלת למניינה משעת הכיבוס ור' שמעון אומר אף קדשים שנגעה בהם למפרע אין טמאין משעת הכיבוס אלא מעת לעת וכ"ש שאינה מקולקלת למניינה משעת הכיבוס אבל מעת לעת קודם מציאת הכתם מודו דמקולקלת למניינה כדאיתא בסמוך. ותימה מ"מ מצינו כתמה חמור מראייתה לר' שמעון דראייה אינה מקולקלת למניינה כלל וי"ל דלא קאמר שלא יהא כתמה חמור מראייתה כלל אלא לענין הזמן שלא נטמאת משעת כיבוס אלא מעת לעת גרידא כמו בראייה אבל לענין קלקול מניינה מעת לעת מסתברא דברואה אינה מקולקלת כיון דהשתא חזאי מגופה ראיה ודאית נהי דלענין מגע מטמינן מעת לעת לענין קלקול מניינה לא מחמרינן בה כולי האי. אבל כתם דלא ידעה מתי נפק מגופה מסתבר למימר דמקולקלת למניינה מעת לעת דכל טומאת כתם ספק הוא הילכך מעת לעת מחזקינן בה טומאה מספק:
אמר רב נחמן איפוך. פרש"י נראין דברי מדבריו א"נ שהוא מעוותה ואני מתקנה והמחמיר עדיף:
שהוא מתקן הלכותיה לידי זיבה. פרש"י שאינה זבה (מה ר') [מיד] לר' שמעון כמו לר' שהיא זבה בשמיני לכתמה ולר' שמעון אינה זבה עד יום שמיני לראיתה. ותימה דלר' שמעון נמי מקולקלת למניינה אם ראתה יום ח' לכתמה ואדרבה ר' שמעון מחמיר טפי שאפי' מעת לעת לכתמה היא מקולקלת. ועוד תימה גדול לומר דלר' סופרת ז' ימי נדות מיום הכתם וטובלת דע"כ לא קא"ר אלא תולה כתמה בראייתה שלא נטמאנה מחמת הכתם למפרע אבל לתלות ראייתה בכתמה ולעשות בכתמה כאילו ודאי ראתה משעת הכתם ולטבול בז' לכתמה לא קאמר דאימר הכתם מעלמא אתאי או בימי הזיבה יצא מגופה אלא ודאי להקל לא קאמר ר' לתלות בודאי הראיה מן הכתם. הילכך נראה לפרש שקורא השתא תיקון מה שמחמיר שהיא מקולקלת למניינה והיא ספק זבה לר' שמעון טפי מלר' דאם מצאה הכתם אתמול לר' שמעון מקולקלת למניינה מעת לעת משעת יציאת הכתם ולר' תולה כתמה בראייתה ואינה מקולקל' כלל וכן אם קיימא בימי זיבה וראתה היום ואתמול מצאה כתם דבשביל הכתם חוששין מעת לעת ונחשב לשתי ראיות אם יש בו כשני גריסין ואפי' כגריס א' דאימור בין השמשות ראתה הילכך ספק היא אם ראיה של היום. ולר' דתולה כתמה בראייתה כל מעת לעת אין כאן כ"א שני ימים יום הכתם ויום הראיה ומי' היכא דמצאה הכתם ביום הראיה הוי איפכא דלר' טמאה מעת לעת לפני הראיה והוי כאילו ראתה ב' ימים יום הראיה ויום שלפניו ואם ראתה למחר הוי זיבה דר' לא מפליג בין מצאה הכתם ביום בין מצאתו ביום שלפניו דלעולם חוששת לכתם מעת לעת של ראיה. ולר"ש דתלי דוקא ביומו לא חשבינן לזה כאילו ראתה אתמול ובענין זה פר"ח הוא מתקן הלכותיה לידי זיבה דר' שמעון מיקל לענין שאם ראתה ביום מציאת הכתם לר' שמעון יום אחד הוא ואינה זבה עד שתראה עוד שני ימים ולר' מחזקינן לה בטומאה מאתמול ואם תראה עוד למחרת היא ספק זבה [גדולה] ונמצא שהוא מעוותה וממהר אותה לבא לידי זיבה ואע"ג דברואה למחרת כתמה ר' מיקל טפי דלר' שמעון היא כבר זבה ולר' עד שתראה גם למחרת מ"מ כשרואה ביום כתמה ר' שמעון מיקל טפי. ור"מ היה מיישב פרש"י מה שפי' שטובלת בשביעי לכתמה דהכא מיירי כגון שביום מציאת הכתם הוה ווסתה. ואע"ג דאמרינן בפ"ק דאשה שיש לה ווסת כתמה טמא למפרע היכא דראתה בתוך מעת לעת למציאת כתמה יש רגלים לדבר דבשעת ווסתה יצא כתמה כיון דבשוק של טבחים לא עברה. והא דאמרינן לעיל פרק כל היד אשה שיש לה ווסת והגיע שעת ווסתה ולא בדקה ולבסוף ראתה חוששת לווסתה וחוששת לראייתה. ומסיק להך לישנא דקסבר ווסתות דאורייתא אלמא אפי' למ"ד ווסתות דאורייתא חוששת לשניהם. וי"ל שאני התם שלא מצאתה הכתם ביום ווסתה כי הכא א"נ י"ל דלעיל איירי כשראתה אחר מעת לעת לווסתה ומצינא למימר דר' לטעמיה דס"ל לעיל פ' כל היד דווסתות דאורייתא גבי הרואה דם מחמת מכתה. ואע"ג דדחי לה תלמודא לעיל דלכ"ע ווסתות דרבנן דיחוייא בעלמא הוא. א"נ אפי' אי ס"ל ווסתות דרבנן כיון דיש רגלים לדבר כל כך שעת ווסתה ומציאת הכתם ולא עברה בשוק של טבחים וראתה דם בתוך מעת לעת ודאי מגופה אתא:
כתמים צריכין הפסק טהרה. אם צריכה בדיקה להפסיק לשביעי בכתמה כדי לטבול לערבית. ופי' דלריש לקיש איגליא בדעתה דכתמה חלוק מראייתה ומונה מן הכתם ואי לא בדקה א"כ לא חלקה ומונה מן הראייה ולא נהירא פירושו. חדא דהא פרישנא דאף לר' אינה יכולה לטבול בשביעי לכתמה ועוד היכי פשיט דבסתם כתם צריך בדיקה בשביעי מהיכא שראתה ראיה ודאית אחר מציאת הכתם. ועוד מה סברא זו שיהא תלוי בדעת האשה אם היא רוצה למנות מכתמה או מראייתה ועוד הא דקאמר ר' יוחנן אע"פ שלא בדקה בז' לכתמה טובלת לערב אלמא אינה צריכה בדיקה ומיירי ע"כ כשהפרישו בטהרה כשאר הימים. ונראה לפרש דאיבעיא ליה אם כתמים צריכין הפסק טהרה בין הכיבוס למציאת הכתם דדילמא הא דתלי ר' כתמה בראייתה ואינו מטמא משעת הכיבוס היינו כי בדקה עצמה לאחר הכיבוס קודם מציאת הכתם הילכך תלינן לקולא כתמה בראייתה דאמרי' ראתה למפרע והיתה מוצאה דם בשעת כתמה או דלמא לא שנא ופשיט מדאמר ריש לקיש והוא שבדקה עצמה פי' לפני מציאת הכתם בסמוך דאין מעת לעת בין בדיקה עד מציאת הכתם אבל יש מעת לעת נהי דמשעת הכיבוס לא מצי לטמויי הכתם מעת לעת מיהא מיטמיא ליה פ"ל ואם לא בדקה כלל תלי' משעת הכיבוס. וה"פ והוא שבדקה כדפרישית אבל לא בדקה כלל לא תלי' כתמה בראייתה וטמאה משעת הכיבוס ר' יוחנן אמר אע"פ שלא בדקה סמוך לכתם אלא יש מעת לעת אפ"ה תולין הכתם בראיה כיון דמשעת הכיבוס ליכא אלמא לכ"ע צריכין הפסק טהרה ורבינו מאיר פי' דאמתניתין קאי הא דתנן לעיל וחכמים אומרים אין בכתמים משום זוב ואוקימנא לעיל דהיינו דוקא בחלוק אחד משום דאיכא למימר בתרתי יומי או בחדא יומא חזיתינהו. והשתא קא מיבעיא לי הא דמטהרי רבנן משום זוב צריכי הפסק טהרה כגון שהיתה בודקת עצמה בכל יום קודם מציאת הכתם לעיתותי ערב ומיפסקא בטהרה ונהי דלא בדקה חלוקה עד עתה שמצאה הכתם מ"מ כיון דבדקה עצמה בכל יום תלינן דכל הכתם הנמצא בהאי יומא חזיתיה דאם איתא דמאתמול הוה היתה מוצאה דם בשעת בדיקה אבל אם לא בדקה עצמה בכל יום לעיתותי ערב איכא למימר דמודו רבנן דיש בכתמים משום זוב ואמרינן דבג' ימים חזיתינהו ופשיט ליה דהא דא"ר דתולה כתמה בראייתה ואוקימנא לה דר' מיקל לענין זיבה ור' שמעון מחמיר דאי קיימא בימי זיבה והיום מצאה כתם ולמחר ראתה לר' לא הויא זבה גדולה דלא מפלגינן הכתם לשתים לומר דבתרי זימני חזיתיה:
ואמרריש לקיש והוא שבדקה לעיתותי ערב. אבל לא בדקה מפלגינן הכתם לשתי ראיות והויא זבה גדולה אפי' לר' ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא היכא שראתה לבסוף דרגלים לדבר שהכתם נמשך אחר הראיה אבל אם לא ראתה מודה לריש לקיש אלמא לתרוייהו כתמים בלא ראיה צריכין הפסק טהרה ואם לא הפסיקה בטהרה אפי' נמצא כתם במקום אחד מפלגינן ליה לתלתא ראיות לתלתא יומי וע"כ תרווייהו איירי אליבא דרבנן דמתניתין דאמרי אין בכתמים משום זוב דליכא למימר דאיירי לר' מאיר דמתניתין אבל לרבנן אע"פ שלא בדקה חדא דמסתמא אליבא דהילכתא היינו דקיי"ל כרבנן דמתניתין דתני ר' חנינא בן אנטיגנוס בלשון חכמים ועוד מאי דוחקיה דר"ל לאוקומי כר"מ והוא שבדקה לוקמה כרבנן אע"ג שלא בדקה אלא ש"מ דתרוייהו מוקמי לה אליבא דרבנן כדפרישית:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה