נזר הנצחון/חלק ג/פרק ב
פרק ב'
עריכהכד אתו אוקמינהו קמי קיסר, חזנהו דהוו מעני, א"ל: הני לאו נינהו! שקל מעפרייהו ושדא עילוייהו, אקשו לאפי מלכא, אמר ליה: כל דבעית עביד בהו
הנה הקיסר הזה כבר הוא ידוע מכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים (חגיגה דף ו' ע"ב, חולין דף נ"ט וס', ילקוט פ' תשא) כי אהב מאד את החכמה, והויכוח בין החכמים וכדמוכח גם כן כאן. ולכן כאשר בא ריב"ח עמהם לפני הקיסר חזרו לפניו את כל עניני החכמה והשאלות והתשובות אשר היו ביניהם עד אשר נצחם. וז"ש אתו אוקמינהו קמי קיסר חיזנהו דהוו מעני, שגם הקיסר ראה בעצמו שהם מנוצחים ונכנעים לפני ריב"ח בדברי הויכוח. והנה אחר שכבר הוכח הקיסר לדעת ולראות בעיניו כי נאמנים המה דברי ר' יהושע ב"ח שאמר לו אנן חכמינין מינייהו ולא כמו שחשב הקיסר אותם תחלה לחכמים היותר גדולים, עם כל זה עדיין מצא הקיסר טענה אחרת נגד ריב"ח להחזיק בדעתו הקודמת ולאמר שחכמי הפילוסופים הם יותר גדולים מחכמי ישראל בחכמות הלמודיות, כי ריב"ח לא נצחם רק בחכמה האלקית במה שאחר הטבע, ובזה הוא מודה לו עתה שחכמי ישראל גדולים מהם. אבל בחכמות הלמודיות כמו ידיעות חכמת החשבון והשעור וההנדסי וכדומה יש להם יתרון על חכמי ישראל שכבר עשו בחכמות הלמודיות ספרים גדלים ונפלאים וספר אקלידו"ס הוא אחר מחכמי אתונא כנודע. וז"ש הקיסר הני לאו נינהו החכמים האלה שנצחת במה שאחר הטבע אינם החכמים הטבעיים והלמודיים אשר דברנו אדותם בתחלה על אדות עבורו של נחש ועדיין יש לומר שחכמיהם המצויינים בחכמות הלמודיות הם גדולים בחכמה זו מכם.
ועל כן רצה ריב"ח להראות לפני הקיסר כי החכמים האלה שנצחם הם הם החכמים המצויינים בחכמה הלמודיות, ולהראות לו שיש לחכמי ישראל יתרון עליהם גם בחכמה זו. ועל כן התחיל ריב"ח לתת לפני הפילוסופים שאלו עמוקות מחכמות הלמודיות ולהראות לפני הקיסר את גדלם בזה. והנה החכמות הלמודיות נגד החכמה האלקית מה שאחר הטבע נקראו חכמות ארציות, להיות כל ענינם בדברים גשמיים ארציים, ואין ההשכלה בהם נותנת שלמות לנפש בעצם, רק שהן מבוא להשכיל על ידן הדברים השמימים כמו שהאריך בזה העקרים (מאמר ג' פרק ג'). וז"ש שקל מעפרייהו ושדא עילייהו – שלקח מעפר ארץ יון, שהיא ארץ החכמה, וכן נקראת אתונא עיר החכמה בפי כותבי דברי הימים. ונתן לפניהם, ואקשו לאפי מלכא, שהראו בזה לפני הקיסר את ידם החזקה בחכמות אלו. ויתכן שבהיות גם הקיסר אחד מגדולי החכמה לקח גם הוא חלק בהשאלות ותשובות בחכמה זו, והפילוסופים נצחו אותו. והקיסר מצא עצמו נכלם מהם, כי לא נזהרו בכבודו להראות לו את יתרונם בחכמה זו עליו כדרך כבוד הראוי למלך, רק בדרך הנצוח כעם אנוש כערכם, והכלימוהו בזה. ובאמרם ואקשו לאפי מלכא נכללו שני הדברים יחד, שהראו לאפי מלכא את ידן כי קשתה בעניני החכמות הלמודיות, וגם שהיה קשה לאפי מלכא ביחוד, שהיה מנוצח מהם בענינים אלו ולא נזהרו בכבודו. ולכן חדל הקיסר לקחת עוד חלק בהויכוח, ואמר לריב"ח שהוא לבדו ישא ויתן עמכם, ומי יתן ותנצחם גם בלמודיות כחפצך, למען לא יתגאו הרבה מאד בחכמתם עד אשר לא ידעו להזהר בכבוד מלך. וז"ש א"ל כל דבעית עביד בהו – הפעם גם חפצי כחפצך שתנצח את החכמים האלה, ותראם את ידך החזקה עליהם גם בלמודיות.