נזר הנצחון/חלק ב/פרק יא
פרק י"א
עריכהורצוצא דמית, מהיכא נפיק רוחיה? מהיכא דעל, נפק. הנה כמו שמהות הנבואה לא תושג על ידי החקירה האנושית מן המאוחר אל הקודם, כן גם מהות נפש האדם לא תושג בחקירה אנושית מן המאוחר אל הקודם, רק על ידי אנשי הרוח אשר הודיעו לנו ענין הנפש ומהותה ממה שהשיגו מנינה ממקורה בשפע אלקי, והוא מן הקודם אל המאוחר. ובזה נבין תחלה המאמר דרך כלל, כי סבי דבי אתונא שאלו לריב"ח על חקר הנפש, והתחילו מן המאוחר, לדעת מהות הנפש בעת יציאתה מן הגוף, ומן המאוחר היו באים לדעת מהות הנפש בעת היותו בגוף האדם כדרכם לחקור הכל מן המאוחר אל הקודם. אולם ריב"ח השיבם כי עניין הנפש לא יחקר מן המאוחר אל הקודם, יען כי גם אחרית הנפש הוא נעלם מכם, ואין דרך לדעת ענינה כי אם מן הקודם אל המאוחר. וז"ש להם מהיכי דעל נפק, כי תחלה אתם צריכים לדעת הקודם – מהיכא על, ואחר כך תדעו המאוחר – מהיכא נפק. ולהיות שתי השאלות האלה אחוזות ודבוקות הנה זו בזו, כי מהות הנבואה ומהות הנפש קרובות זה לזה, כי הנבואה היא התקרבות נפש האדם אל ה' על ידי מצות האלקים וכמו שכתב הכוזרי (מאמר ד' סימן כ"ז) וכבר אמר אפלטון מהנביא שהיה בזמן מרינוס המלך שהוא אמר לפילוסוף שהיה מתעסק בפילוסופיא בחזון מהאלקים לא תגיע אלי בדרכים האלה, אך במי ששמתיו שליח ביני ובין ברואי רוצה לומר הנביאים והתורות האמתיות עכ"ל. ובשתי השאלות האלה לא מצאו הפילוסופים לחקור בהם בידיעה נכונה מן המאוחר אל הקודם. על כן כתבו בגמרא את שאלה זו בוא"ו החיבור ואמרו ורציצא דמית מהיכא נפק רוחיה ולא אמרו רציצא דמית בלא וא"ו? יען כי שאלה זו ותשובתה נמשכת אל השאלה הקודמת ותשובה, ומשפט אחד לשתיהן. וכן כתב הכוזרי (מאמר ה' סימן י"ד) זה לשונו: ואלו היתה חכמת הפילוסופים בזה אמת, היו זוכרים דברים רבים בנפשות ובנבואה, והם כשאר בני האדם עכ"ל יעו"ש.
ועתה נבאר מה היתה שאלתם בזה, ותשובת ריב"ח אליהם. כבר ידוע כי פילוסופי יון הודו גם כן במציאות הנפש, על פי העיון הפילוסופי והקדישו כל ימיהם לזכות להשארת הנפש אחר המות. וכל השתדלותם ויגיעתם הרבה בלימוד החכמות הטבעיות הלמודיות היתה נחשבת אצלם רק להכנה אל הלמוד במה שאחר הטבע, להשיג מושכלות אמתיות במציאות ה' ובמציאות המלאכים, שהמושכלות הללו הן שלמות הנפש הנצחיות. וכל מי שלא למד מה שאחר הטבע אף שכביר מצאה ידו הרבה חכמה ודעת בטבעיות ובלמודיות לא השלים את נפשו, כי החכמות הטבעיות לא יתנו שלמות הנצחיות להנפש. אולם המחלוקת שיש בינם ובין חכמי התורה בענין הנפש הוא באיזה אופן באה הנפש אל תוך גוף האדם? כי לדעת חכמי התורה נפש האדם הוא חלק אלוה ממעל, באה אליו מבחוץ, כמשה"כ ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ולדעת הפילוסופית נפש האדם באה אליו מבפנים, מכח טבעי הנטוע בו. וזה כי האדם יש לו כח שכלי בטבעו, והכח השכלי הזה איננו שכל נבדל מחומר כמלאכים שהם שכליים נבדלים מחומר, רק שהוא כח שכלי בחומר ואין לו מציאות בלא חומר. אולם על ידי שישתדל האדם להוציא שכלו מן הכוח אל הפועל, מזה יתחדש אצלו אחר כך שכל נבדל מחומר שיש לו מציאות בפני עצמו בלא חומר כשכליים הנבדלים. והפילוסופים קראו את השכל המחודש הזה שכל נקנה, ר"ל שקנה מציאות לעצמו, ואמרו שהשכל אשר בכח החומר הוא יפסד במות האדם כי אין לו מציאות בפני עצמו ורק השכל הנקנה הוא נשאר אחר מות האדם.
ולדעתם לא יתחדש השכל הנבדל הזה בהאדם כי אם אחרי שהשתדל הרבה במושכלות, והגיע להשיג בשכלו מושכלות אמתיות במה שאחר הטבע דהיינו במציאות ה' ובמציאות המלאכים. אבל ההשכלות הטבעיות הלמודיות הן רק הכנות ומדרגות לעלות על ידן אל ההשכלות העליונות. ואם לא הגיע להשיג איזה מושכל אמתי בענינים הרוחניים, אזי הוא נשאר רק כח שכלי בחומר, ולא יתחדש אצלו שכל נבדל להיות קיים בעצמותו. על פי זה יתחייב שלא לבד כל המין האנושי ההולכים בתום וביושר, אוהבי צדק ומישרים, כולם אין להם השארת הנפש, יען כי לא התפלספו ולא הוציאו את כח השכל החומרי אל הפועל להיות דכל נבדל, אלא שגם אחד מאלף פילוסופים לא יזכה להשארת הנפש, כי רובם לא הספיקו ללמוד כל החכמות הטבעיות והלמודיות אשר הן מדרגות לעלות אל המושכלות העליונות שאחר הטבע – וכל שכן שלא הספיקו לעיין במושכלות מה שאחר הטבע, אם מקוצר ימים, שלא האריכו ימים כל כך ללמוד הכל, או משאר סבות ופגעי תבל אשר הן רבים מאד. וכל אלה לריק יגעו לתהו והבל כחם כלו. כל עמלם ויגיעת נפשם אשר הקדישו כל ימיהם רק לאהבת ה' והכירו בדרך העיון הפילוסופי לא יעמוד להם להצילם מכליון נורא ואבדון נצח. וז"ש רציצא דמית, שמת קודם שיצא מן הכח אל הפועל, מהיכא נפק רוחיה, איך יהיה לו השארת הנפש?
אמנם ריב"ח השיבם מהיכא דעל נפק. שהנפש הנצחי היא באה אל האדם מבחוץ, וגם קודם בואה אל תוך האדם היתה נפש נבדלת מחומר קיימת בעצמותה, והיא חלק אלוה ממעל, מסוג הנצחים. ובמות האדם תשוב הנפש אל אלקים אשר נתנה להיות קיימת בעצמותה כבתחילה.
ודע, כי ריב"ח השיבם בזה תשובה פילוסופית נוצחת. וזה, אחר שאעירך על לשונו, שאמר להם מהיכא דעל נפק. שהראוי שיאמר רק מהיכא דעל, כי הם שאלו לו מהיכא נפק רוחיה היה לו להשיבם מהיכא דעל. ומלת נפק הוא לכאורה שפת יתר? אולם במלה זו סתר את כל שטתם בזה. כי הנה לדעתם יתחייב שהנפש "מפקנא אית לה ומעיילנא לית לה", רוצה לומר כי הנפש יש לה יציאה מן הגוף במותו וקיימת בעצמותה בלא גוף, אבל אין לה כניסה אל תוך הגוף כי ל נכנסה אל תוך הגוף מבחוץ, כי עדיין לא היה לה מציאות בפני עצמה, ונתחדשה רק בתוך הגוף. אבל באמת לא יתכן הדבר, כי אי אפשר שיהיה להנפש יציאה מן הגוף להיות קיימת בעצמותה, אם לא שהיה לה תחלה כניסה אל תוך הגוף מבחוץ, שכבר היתה מסוג הנצחיים הקיימים בעצמותם טרם באה אל הגוף כי זה שאמרו שהנפש היא מחודשת הוא דבר שאין לו שחר כלל. כאשר באר בזה בספר אור ה' (מאמר ב' כלל ו') והסכים עמו תלמידו בעל העקרים (מאמר ד' פרק כ"ט). כי אם נאמר שהיא מחודשת יש מאין כבר ידוע שחידוש יש מאין לא היה רק בעת הבריאה ולא אחרי כך, ואם הוא חידוש יש מיש, דהיינו מהשכל החומרי הכלה והנפסד, אם כך איך יצא רוחני מגשמי, מין משאינו מינו? ויותר מזה שהוא גם אינו סוגו, כי הדבר הכלה והנפסד עם הדבר הנצחי הם שני סוגים נבדלים. ואם כן הדבר מבואר שאם לא היה לה להנפש כניסה אל הגוף מחוץ, לא יתכן שיהיה לה יציאה והשארה נצחיית כלל. וז"ש להם ריב"ח להפילוסופים, כי בהיותכם אומרים שהנפש יש להם מפקנא ויציאה מן הגוף להשאר נצחיית בהכרח יש לה גם מעיילנא, שגם קודם בואה אל האדם היתה קיימת נצחיית, שאם לא כן לא תתכן לה ההשארה, כי מהיכי דעל נפק – ואם לא על, לא נפק. ולפי זה כל מין האדם ההולכים בתום וביושר, אוהבי צדק משפט ומישרים, ובכלל זה יאהבו צדק, משפט ומישרים גם במה שנוגע למקום, להאמין בה' ובתורתו ולא להרוס גבול בינת האדם, כולם יש להם חלק לעולם הבא.