נזר הנצחון/חלק ב/פרק ד
פרק ד' עריכה
מילחא כי סריא, במאי מלחי לה? אמר להו: בסילתא דכודניתא; ומי איכא סילתא לכודנתא? ומילחא מי סרי?
והנה אחר שהראה להם ריב"ח לדעת שכל מופתיהם להכחיש החידוש ע"י מה שהוא שקר בטבע המציאות הוא דבר בטל, התחילו הפילוסופים לסדר לפניו מופתיהם שהם עושים להכחיש החידוש מצד שהוא שקר בטבע האפשרות בחק השם יתעלה. אמנם ריב"ח הוכיח להם והראם שהמופתים על דרך זה לא יתאמתו כלל.
כי הנה אריסטו היוני והנמשכים אחריו אומרים שאי אפשר שהשי"ת יחדש העולם כי יתחייב שיהיה שנוי אצל השי"ת. שהשם יצא מן הכח אל הפועל כשיהיה פועל עת אחת ולא היה פועל קודם העת ההיא, ונמצא שיש שינוי בו יתברך. ועוד יוסיפו לחזק הקושיא, באמרם כי כל חדוש הוא שינוי, וכל שינוי יש סיבה חיצונית שגרמה לו – כי מדוע לא היה השנוי הזה קודם לכן? הוא יען שהיה נעדר אז הסבה החיצונה. וכמו שכתב המורה בהקדמה י"ז מחלק ב'. וא"כ יתחייב מזה שהשי"ת יקבל שינוי, וגם יהיה לו סיבה חיצונית, ועוד סיבות רבות לאין תכלית – כי כאשר תוסיף לשאול מדוע לא היתה הסבה החיצונה ההיא גם קודם לכן תצטרך לתת גם לזה איזה טעם וסיבה, וכן לעולם עד אין תכלית, ולא תמצא הסיבה הראשונה לעולם. וזה ששאלו סבי דבי אתונא מלחא דסריח במאי מלחי לה – אם גם המלח שהוא המקיים בכחו שאר הנמצאות ישיגהו שנוי עד שהוא צריך לדבר אחר זולתו לקיים אותו, אם כן במאי מלחי לו לקיימו. כי לא יהיה לדבר סוף ותכלית, שגם המלח השני שתמלח בו את המלח ישיגהו גם כן שנוי ויהיה צריך למלח אחר למלוח גם אותו וכן לעולם ואין לדבר סוף, ולא ימצא לעולם המקיים האמתי. וזהו משל נפלא על הבורא יתברך שהוא קיום כל הנמצאות, ואם המקיים ההוא יתברך ישיגהו שנוי ע"י חידוש העולם, אם כן יצטרך לסבה אחרת שתקיימהו וכן לעולם, ולא יגיע הדבר לעולם לסיבה הראשונה?
אמנם ריב"ח השיבם, כי זה שהם חושבים שיש לפעולת השי"ת איזו סבה חיצונית הוא ממש כאלו היו אומרים שיש סילתא לכודניתא. כי השליא היא חיצוניות הולד המסבבת אותו ומקיימת אותו, ולא תמצא אלא במקום שיש ולד גברא. ואי אפשר שתמצא השליא החיצונה במקום שאין ולד גברא. כך אי אפשר שתמצא איזו סבה חיצונית בפעולת הבורא, יען שהבורא איננו נברא.
אמנם על היות מציאותו יתברך בלי סבה חיצונית גם פילוסופים מודים, אך על פעולותיו עליו הם דנים. וריב"ח לא באר עד סוף דעתו בפרט איך נשפוט מן הפועל על פעולותיו שגם הפעולות המחודשות תהיינה בלי סבה חיצונית. על כן הוסיפו הפילוסופים לטעון על דבריו ואמרו כי ודאי הבורא אי אפשר שתהיה לו איזו סבה חיצונית לקיים מציאותו, כי הוא מחויב המציאות לעצמו, ואיננו תלוי בסבה זולתו, ועל זה לא יסתפק כל משכיל. אך אנחנו טוענים עליכם כי אחר שלדעתכם ברא הבורא יתברך את העולם בחידוש אחר ההעדר יתחייב מזה שתהיה לפעולותיו סבה חיצונית זולת הבורא, יען שכל התחדשות הפעולה הוא שנוי וכל שנוי צריך לסבה חיצונית. וז"ש ומי איכא בדברינו, סילתא לכודניתא. שהרי אין אנו אומרים שיש למציאות הבורא סבה חיצונית רק שפעולותיו המחודשות יתחייב להן סבה חיצונית בהכרה.
עתה באר להם ריב"ח סוף דעתו איך נלמוד מן הפועל על פעולותיו ואמר: ומלחא מי סריח. שהבורא יתברך שהוא מקנה המציאות לכל הנמצאים, וכל הנמצאים מתקיימים רק בו, והכל ממנו לא יחייב התחדשות הנמצאים שנוי בו, אחר שהכל ממנו. כי הפעולה לא תחייב שינוי בהפועל אלא בפעולה שקיום מציאותה הוא חוץ ממנו, ולא בפעולה שקיום מציאותה הוא עם מציאות הפועל. וז"ש ומלחא מי סריח, שבהיות הבורא יתברך הוא בעצמו קיום המציאות של פעולותיו והכל ממנו, אין פעולותיו מחייבות בו שנוי כלל [בדרך זה בארו החוקרים בענין ידיעתו יתברך את כל הפרטים המתחדשים, שידיעת פרטי הנמצאים לא תחייב בו תוספות ידיעה ולא שנוי, אחר שהוא מקנה מציאותם והכל נמצא ממנו. ועיין בספר אור ה' מאמר ב' פרק ד' באמצעיתו, במה שאמר וזה היסוד האמתי המיוחד אשר יסולק בו רוב הספקות]. ולהיות שאין פעולות השם יתברך מחייבות בו שנוי לכן כינה הכתוב בדרך משל את אופן פעולתו יתברך בלשון אמירה להורות שהוא פועל בלא שנוי בו כמשה"כ (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. שאין כונת הכתוב להשמיענו שלא ברא את העולם בידים, כי בבריאת יש מאין אין הבדל בין פעולת ידים לדבר שפתים, ועוד שכבר הזכיר בדרך מליצה גם פעולת ידים אצלו כמשה"כ אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ויבשת ידיו יצרו. אולם כוונת הכתוב לאמר שפעולת ה' לא היתה ע"י שנוי בהפועל בפעולה אנושית או טבעית, רק בלא שנוי כלל כמו הפועל באמירה על דרך הנס והפלא, או כמי שאומר ומצוה לאחרים שיעשו שהוא לא עשה בעצמו כלל, וכל זה להרחיק מפעולתו יתברך את ההתפעלות [1].
- ^ עיין במורה פרק י"ח מחלק ב' בדרך א' וב' וכבר נתקשו מפרשיו בהבנת דבריו. גם הרב ר' חסדאי בספרו אור ה' מאמר ג' ריש פרק ד' נתקשה בו, ואולי כונת דבריו על פי דרכנו. ואמנם דבריו שם בנוים על מה שכתב שם בפרק י"ב כי ציור פעולת הנבדל כבד מאוד ככבדות ציור מציאות הנבדל, יעו"ש. ומה שכתב שם בפרק ההוא שהלשון העברי התיר עצמו לומר על פעולת הבורא יתברך בלשון שפע. באמת הלשון הזה נמצא בתנ"ך רק מעט. כמש"כ שם האפודי שזה נזכר בפסוק אותי עזבו מקור מים חיים. והמורה ז"ל הוצרך לזה לצורך באורו על מעשה מרכבה כמש"כ שם המפרשים. אבל באמת הדבר ידוע שעיקר מה שמכונה בתנ"ך פעולת השם יתברך הוא באמירה, כמו שבא בתורה מפורש בכל מעשה בראשית ויאמר אלקים יהי אור וכן כולם. ודוד המלך עליו השלום אמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם, ואמר כי הוא צוה ונבראו. ובדברי חז"ל מי שאמר והיה העולם. כי ודאי לשון אמירה הוא משל נכבד להרחיק כל ציורי פעולה גשמיית מהשי"ת כמו שבארנו. וכבר השתבח הרב המורה (בפרק כ"ז מחלק א') בתרגום אונקלוס ששם השתדלותו בסלק ההגשמה. והוא השתמש הרבה בתרגומו בלשון אמירה להרחקת ההתפעלות הגשמיות, כמו שתרגם והנה אנכי עמך – ארי מימרי בסעדך והרבה כמוהו.