פתיחת התפריט הראשי

פרשת תרומהעריכה

ויקחו לי תרומה. פירש רש"י ז"ל "לי לשמי". נראה לי דהנה הצדיק ע"י עוסקו בתורה לשמה ומנדב את לבו למקום ב"ה, ע"י זה הוא מרים ומעלה את הדינים לשורשם וממתיקם שם וממילא פועל רחמים וחסדים, וזהו "ויקחו לי תרומה" ר"ל שיקחו וילמדו את התורה, שע"י זה ירימו "לי תרומה", דהיינו שיעלו את הדינים למעלה להמתיקם. וזה שפירש רש"י ז"ל "לי לשמי", ר"ל שרש"י ז"ל מרמז שקאי על התורה היא שמותיו של הקב"ה, ותלמדו את התורה לשמה להמשיך אותי "לשמי", דהיינו לתורתי שהיא שמותי, וזהו לי לשמי, להמשיך אותי לשמי לתורתי, וזאת התורה תפעול המתקת הדינים בשורשם.

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "אקרא לאלהים עליון כו׳", ד"אלקים עליון" הוא עולם העליון אשר משם התחלת הדינים, והצדיק הממתיק אותם צריך להמתיקם שם בשורשם. ואמר דוד המלך ע"ה "אקרא לאלהים עליון", ר"ל שאני ממתיק הדינים שם בשורשם הנקרא "אלהים עליון", "לאל" ר"ל וממילא נעשים רחמים וחסד כמ"ש חסד אל כל היום, "גומר עלי" ר"ל ואז ממילא בא החסד אלי למטה ונגמר אלי הרחמים והחסד. והבן. וק"ל.


או יאמר דהנה הצדיק בכל יום ויום הוא מרבה השפעות יותר להשפיע לעולם. וזהו פירוש "יום ליום יביע אומר", יביע מלשון מעיין הנובע, שבכל יום נובע השפעתו שמשפיע יותר ויותר. וזהו "יודע ה׳ ימי תמימים כו׳", דבאברהם אבינו ע"ה נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", ולהבין אין שייך לומר אצל הבורא ב"ה "עתה ידעתי" משמע ולא קודם חלילה. אך הענין הוא כשהצדיק מתנהג בקדושתו ימים רבים אזי הוא מביא קדושתו ועבודתו למעלה עד הבורא ב"ה, ולכן אחר שנתנסה אברהם אבינו ע"ה בעשר נסיונות, אמר השי"ת "עתה ידעתי", ר"ל שעלה קדושתך למעלה אלי, וזה נקרא "ידיעה" לשון חיבור ממש בבורא ב"ה. וזהו "יודע ה׳ ימי תמימים", פירוש כל יום ויום של הצדיקים התמימים עולים למעלה עד הבורא ב"ה ומתקנים הצינורות ההשפעות, ואחר שיקום עוד צדיק כמותם, אזי הוא ג"כ מתקן הצינורות וממשיך השפעות עוד נוסף על הצדיקים הראשונים, דהיינו מה שתיקנו ופעלו הצדיקים הראשונים קיימת לעד וכל צדיק הבא אח"כ הוא מוסיף תיקון על תיקון הראשונים, וזהו "ונחלתם", דהיינו ירושתם שהם מורישים לעולם, "לעולם תהיה".

וזהו "ויקחו לי תרומה", ר"ל ע"י שאתם תעלו ותגביהו עבודתכם הקודש אלי עד שמי ממש, וזהו "לי לשמי", ע"י זה תקחו "תרומה", דהיינו השפעות, ולא זה בלבד שע"י מעשיכם ועבודתכם תגרמו השפעות, אלא שגם "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו תרומתי", פירוש גם מכל איש צדיק וצדיק הקודם לכם תקחו ג"כ תרומתי דהיינו השפעתי לישראל. וק"ל.


או יאמר "ויקחו לי תרומה", דדוד המלך ע"ה אמר "מה גדלו מעשיך ה׳ מאוד עמקו מחשבותיך". י"ל הפירוש, דהנה יש ב׳ מיני צדיקים, דהיינו יש צדיק העובד השם במעשים טובים ועובדות כשרות בגופו ועדיין לא הגיע למדריגות מחשבות בדביקות גמור בבורא יתברך ויתעלה במחשבתו הטהורה, והצדיק הזה הוא גורם תיקון השכינה הקדושה והטהורה, אבל עדיין אין בידו הכח להשפיע השפעות טובות לעולם, ויש צדיק הדבוק בבורא יתברך במחשבות קדושות תמיד ודביקות בלי הפסק, הצדיק הזה הוא גורם השפעות גדולות לעולם, וזהו "מה גדלו מעשיך ה'", ר"ל מדריגות הצדיקים העוסקים במעשים טובים, "מאד עמקו מחשבותיך", רמז לצדיק הנ"ל העובד במחשבות, זה עמוק עמוק מי ימצאנו.

וזהו "גדולים מעשי ה׳ דרושים לכל חפציהם", דהיינו המעשים טובים והתורה והמצוות הם גדולים מאוד, ולא עוד אלא שהצדיק יכול לדרוש אותם לכל חפצי בני אדם לגרום להם השפעות וברכות וטובות.

וזהו "ויקחו לי תרומה", פירש רש"י ז"ל "לשמי", רמז למדריגת הצדיקים העובדים במעשים טובים וגורמים העלאת השכינה הקדושה, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ר"ל אבל על ידי אותו הצדיק המנדב את לבו בכל מכל כל במחשבותיו ומנדב את עצמו לשמים, על ידי הצדיק תקחו הכל, דהיינו "תקחו את תרומתי" דהיינו קדושתי, וגם נוסף על זאת שיהיה לכם השפעות על ידו, וזהו "וזאת" וי"ו מוסיף על ענין ראשון - תקחו את תרומתי, גם "וזאת אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת", דהיינו השפעות גדולות ברכות וטובות. וק"ל.


או יאמר "מה גדלו מעשיך ה׳", דיש לדקדק בפסוק שאמר "שמן למאור וכו׳ אבני שוהם לאפוד", ונמצא מפרש הפסוק כל דבר מאלו לאיזה צורך הם באים, ולגבי זהב וכסף סתם הכתוב ואינו מפרש לאיזה צורך הם באים. אך הענין דדרשו חז"ל "ואהבת את ה׳ אלהיך בכל לבבך כו׳ ופירשו בכל ממונך", ויש לדקדק למה לא אמר בפירוש "בכל ממונך", ולמה שינה הכתוב לכתוב "מאודך", אך שהתורה הקדושה רמזה לנו עוד דבר אחד, דהנה השי"ת ברוב רחמיו נתן לנו רשות להנות קצת בעוה"ז מכסף וזהב לצורכינו, אך לזה צריך שימור גדול ליזהר מאד מאד להתנהג כשורה בממונו, וזהו ששינה הכתוב לכתוב "בכל מאודך" ופירשו חז"ל "בכל ממונך", רמז לדברינו הנ"ל, שיזהר מאוד מאוד בממונו שלא יבוא בהם לידי תקלה ח"ו, וצריך האדם לעמוק[1] במחשבותיו שלא יימצא בממונו שום עול ועוון, ולכן לא נאמר בכסף וזהב לאיזה צורך, דרמז דניתן רשות ג"כ להנות בני אדם קצת בממונם לצורכיהם.

וזהו "מה גדלו מעשיך כו׳ מאד", פירוש בעניני ועסקי ממונו שנאמר בהם בכל מאודך, "עמקו מחשבותיך", צריך לעמוק בהם במחשבותיו שלא יכשל בהם, לקיים בהם "בכל מאודך". וק"ל.


או יאמר דאיתא במשנה "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס אלא וכו׳", ויש לדקדק על כפל הלשון[2], וי"ל דהנה הצדיק העובד השם במצוות ומשמר את עצמו שלא לעבור ח"ו על איזה מצוה קלה ומהדר אחריה לעשותה כתקנה, אבל אינו במדריגה זו שיבוא בהמצוות אל הדביקות הבורא ב"ה וחשקות גדול אליו יתברך, לזה הצדיק יש לו לצפות לתשלום גמול לעוה"ב, אבל יש צדיק שעובד במחשבות טהורות ומדבק את עצמו ע"י המצוות בבורא ב"ה בדביקות וחשקות גדול ורואה תמיד רוממותו יתברך, הצדיק הזה הוא מושך תענוגי עוה"ב אליו כאילו נהנה מזיו השכינה בעוה"ז, וזה הצדיק אינו מצפה לתענוגי עוה"ב כי יש לו תענוגי עוה"ב בעוה"ז, וזהו דאיתא בברכות שברכו "עולמך תראה בחייך", ר"ל שתזכה שתהיה כ"כ צדיק שתהיה בדביקות תמיד ואז תהיה לך תענוגי עוה"ב בחייך.

וזהו פירוש המשנה "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס" בעוה"ב, היינו שמצפים לתשלום שכר, "אלא היו כעבדים כו'", ר"ל שתהיו כ"כ צדיקים שתהיה לכם השכר מיד בשעת עשיית המצוות כנ"ל, דהיינו התדבקות ע"י המצוות תמשיכו את התענוג לכם.

וזהו "ויקחו לי תרומה", ר"ל שתזכו להנות מזיו שכינתי בעוה"ז, וזהו כמו תרומה והפרשה מעוה"ב, וזהו "ויקחו לי - לשמי", דהיינו שתקחו ותמשיכו את הבורא ב"ה אצליכם ותהנו מזיו שכינתו. ומפרש הכתוב מי הוא שזוכה אל מדריגה זו ואל מי אני מדבר? דהיינו "מכל איש אשר ידבנו לבו", דהיינו שנדב לבו לעבוד את הבורא ב"ה במחשבות טהורות ודביקות הבורא ב"ה, "תקחו את תרומתי". וק"ל.


או יאמר "ויקחו לי תרומה". דהנה הצדיק כשרוצה לפרש איזה תורה או איזה פסוק, אזי כשמתחיל לדבר הוא מנענע בשורשו ובא לו הפירוש מהשורש שלו, וזהו דוקא כשמדבר אל צדיק חבירו ומנדב את לבו לשמוע אליו, אזי דיבורו אינו נפסק מהשורשו ויכול למשוך הפירוש משורשו, כי כל דבר שבקדושה צריך להיות דכר ונוקבא להשפיע למקבל, משא"כ כשרוצה לדבר וחבירו אין נותן לבו לשמוע אזי דיבורו נפסק, וזהו "ויקחו לי תרומה", ר"ל התרומה שאתם מרימים הפירוש מעולם העליון, "תקחו לי - לשמי" דהיינו לשמה, ואמר הכתוב אימתי אתם תוכלו להרים הפירוש מעולם העליון? "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כשתדברו אל הצדיק אשר נדב לבו לשמוע. וק"ל.


ועשו ארון עצי שטים כו׳. נראה לפרש דהנה הארון והשולחן והמנורה הם רמז על "בני חיי ומזוני", דהיינו הארון רמז על "חיי", דע"י התורה הקדושה נמשכים חיים לעולם, כמ"ש "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום", והשולחן הוא ממילא רמז על "מזוני"[3], ואיתא בגמרא "חיי ובני ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא", ויש לומר הפירוש כך, דימי החול נקראים "זכותא" מלשון זכוכית, והוא מחמת שהצדיק רואה בהם באספקלריה שאינה מאירה, היינו שהוא כעין חציצה ומחיצה קצת המפסקת, אבל קדושת יום שבת קודש נקרא "מזלא" דהוא עולם עליון, והוא בגימטריא ע"ח ג' הויות[4], והם כנגד שלש סעודות של שבת קודש, וע"י הצדיק ממשיך את השלש הנ"ל, דהיינו ע"י שלש הויות הנ"ל שהם בגימטריא מזלא, הוא ממשיך חיי ובני ומזוני, שבשבת קודש הצדיק בא בקדושה רבה וכאילו רואה באספקלריה מאירה שאין דבר חוצץ נגדו.

וזהו "ארון עצי שטים", דהצדיק נקרא "עץ", שהוא דבוק בעץ החיים כמ"ש "היש בה עץ" ופירש רש"י ז"ל "אדם כשר", וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה למלאכים "והשענו תחת העץ", דהיינו שראה אותם וחשב או שהם צדיקים גמורים או שהם ערביים כפירוש רש"י, ואמר להם לפי ראות עיני אתם צדיקים גדולים והשענו תחת העץ היינו עץ החיים. וזהו "ויורהו ה׳ עץ", ר"ל ע"י הצדיק נהפך מר למתוק, "וימתקו המים" שהמתיק אותם. ואמר הכתוב הצדיקים שהם נקראים עצי "שטים", ר"ת "שלום, טובה, ישועה, מזוני", היינו שהם ממשיכים הכל לעולם, והם יראו עיקר שיפעלו בתורתם.

"אמתים וחצי ארכו". דאיתא בגמרא "מרובה מדת תשלומי כפל ממדת וכו'", פירוש דהצדיק צריך לקשר ולייחד העולמות העליונים בתחתונים, דהיינו שצריך לעבוד ולתקן האותיות הויה ב"ה וב"ש שהם ד׳ עולמות עד הגיע אל החכמה, דהיו"ד הוא חכמה, ומשם יעלה עד עולם החמישי שהוא קוצו של יו"ד.

וזהו "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה וכו'", דהשי"ת ב"ה ברא העולם יש מאין, והצדיק עושה בהיפך דהיינו מ"יש" עושה "אין", דהצדיק הרוצה לבטל איזה דבר ולפעול צריך להביא אותו הדבר עד החכמה ושם נעשה אין, כאשר כתבתי כמה פעמים, והחכמה מאין תמצא, וזהו "עליונים למטה", היינו עולמות העליונים הצדיק ממשיך למטה, והתחתונים הוא מעלה אותם למעלה לקשר וליחד אותם כאחד. "אמר ליה בני עולם ברור ראית", פירוש זה צריך כל אדם להיות עבודתו כך. וזהו "מרובה כו'" היינו שהצדיק פועל הרבה במידה זאת, "תשלומי כפל" פירוש שעושה שלום ויחוד בעולמות עליונים ותחתונים, והיינו כפל, דהיינו העליונים ותחתונים, זה מרובה שעולמות הם רבים עד אין קץ ותכלית, וע"י איזה דבר יכול לפעול כן? הנה זה בא "ממידת תשלומי ארבעה", היינו שעובד ומתקן ארבעה העולמות שהם ד׳ אותיות הויה, "וחמשה" הוא עולם החמישי קוצו של יו"ד שעולה הצדיק עד החכמה כנ"ל ועי"ז הוא מיחד כל העולמות לאחד.

וזהו שאמרו חז"ל "אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו דהני תרי כהני כו' ואמר לחבריה הגיעני כפול ואמר אידך הגיעני כזנב הלטאה בדקו אחריו ומצאו שמץ פסול", והנה לכאורה דברי הכהן הגיעני כפול הוא ללא צורך, דאין מוכח מזה כלל אל יוציא דבר כו', ולפי דברינו זהו דברי הכהן "הגיעני כפול" והפליגו חז"ל במעלות הכהן זריז שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, שעי"ז יכול לטהר ולקדש עצמו ולעשות יחוד בעולמות עליונים ותחתונים, ולזה רמזו שאמר הגיעני למעלה זו "כפול" כנ"ל.

וזהו "שנו חכמים", דהיינו שהגיעו לחכמה, "בלשון המשנה", הם פעלו בלשונם ליחד ב' עולמות וזהו המשנה.

וזהו "שויתי ה׳ לנגדי תמיד כו'", דזה חיוב על כל איש מישראל לצייר השם הויה ב"ה נגד עיניו, אך הצדיק השלם העובד ומתקן את השם הויה ב"ה, אזי ממילא תמיד עומד נגד עיניו ואין צריך לצייר עוד. וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "שויתי ה'", היינו שעבדתי ותיקנתי את השם הויה ב"ה עד שהוא "תמיד" לנגד עיני, "כי מימיני בל אמוט", דחכמה נקרא ימין כדאיתא "הרוצה להחכים ידרים" ודרום הוא ימין, והיינו שאמר עתה שבאתי אל מדריגת חכמה הנקרא ימין, "בל אמוט, אף בשרי ישכון לבטח" עי"ז.

וזהו "אמתים", דהיינו שיראו בתורתם ליחד העולמות העליונים והתחתונים, דהיינו אמות כפולות, ב' אמות עולם תחתון ועולם עליון, "וחצי", פירוש ואל יחשוב הצדיק שעשה ופעל הכל כראוי, אלא יחשוב שלא פעל אלא חצי, היינו מקצת מה שיש לו לפעול, שיחזיק עצמו במידת הכנעה, "ארכו", היינו התקשרותו והתייחדו העולמות ממטה למעלה באורך, "ואמה וחצי רחבו", היינו ההשפעות שהוא ממשיך על עוה"ז בכל רחבו של עולם יחשוב ג"כ חצי כנ"ל.

"וצפית אותו זהב טהור", דאיתא בגמרא "עצי שטים עומדים שמעמידים צפוייהם", נוכל לומר הפירוש כך, דהצדיק נקרא עץ כנ"ל, והם מעמידים את כל מה שהם מצפים וחושקים לפעול לעולם השפעה ורחמים, הם מעמידים על קיומם, שכן יקום כדבריהם ותשוקתם, "שמא תאמר אבד סברם וסכוים", פירוש שמא תאמר לא כך הוא חלילה כל סברם וסכוים בטל, "ת"ל עצי שטים עומדים", וזהו "וצפית", דהיינו הצדיק המצפה להמשיך השפעה לעולם, יהיה צפיותו כ"כ צלול וברור שיהיה ממשיך "זהב" לפרנסה, "טהור" שיהיה בהיתר ובטהרה גדולה. ואיך יעשה? ואמר "מבית ומבחוץ תצפנו", דהיינו שיהיה תוכו כברו, שיהיה מצפה בלב ונפש וגוף להביא ברכה לעולם.

"ועשית כפורת זהב טהור", פירוש "כפורת" הוא לשון כפרה, דהיינו הצדיק צריך להיות תמיד בתשובה, שהתשובה מכפרת, "זהב טהור", היינו שהתשובה תהיה בלב שלם בחרטה גדולה בלי שום סיג, "ועשית שני כרובים", דהנה יחזקאל הנביא ראה במרכבה קדושה פני השור מהשמאל וכו׳ וביקש רחמים והפכו לכרוב שאין קטיגור נעשה סניגור, והיינו לרחמים, וזהו ועשית שני כרובים, כתרגומו כרביא, "מקשה תעשה אותם", דהיינו ע"י מקשה שתשבר את גופך בחרטה גמורה בתשובה כנ"ל, ע"י זה תבוא אל המדריגה אח"כ שתוכל להפוך את הדינים דהיינו השמאל, לרחמים לימין ע"י התלהבות והדביקות, והיינו "ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה", שתפעול שיהיה רחמים מקצה ועד קצה, דגם השמאל הם הדינים יתהפכו לרחמים, ובמה תוכל לפעול כל הנ"ל? "מן הכפורת", דהיינו התשובה, "תעשו את הכרובים", דהיינו הרחמים, "על שני קצותיו, והיו הכרובים פורשי כנפים", פירוש הרחמים הגדולים יהיו פורשים כנפים על ישראל להיות "סוככים בכנפיהם" עליהם ולחופף עליהם מכל דין ולהשפיע להם ברכה, "על הכפורת", דהיינו המדריגה הזאת שתבוא אל הדביקות כנ"ל ותפעול הכל, הוא למעלה מן הכפורת, היינו התשובה.

"ועשית שולחן עצי שטים", פירוש השולחן הוא שעל ידו ממשיך הצדיק מזוני, ותעשה את השולחן, דהיינו אכילתך, "וצפית אותו זהב טהור", שיהיה בלי מחשבות חוץ רק מחשבות טהורות, "ועשית לו זר זהב סביב", פירוש שיהיה כל סיבוב אכילתך זך בעיניו ולא תכוין להנאתך רק לכבוד שמים, "ועשית לו מסגרת טופח", דאיתא בגמרא "שולחן של תלמיד חכם, שני שליש מכוסה ושליש מגולה שעליו הקערות והכוסות מונחים, וטבעתו מבחוץ", וזהו הפירוש כאן, "טופח" הוא מלשון טפח, היינו השליש שהוא מגולה שניתן לך רשות לאכול, יהיה סביב לו "מסגרת", דהיינו שיסגור את עצמו במחשבות טהורות בלי שום כונת הנאת עצמו, "ועשית לו ארבע טבעות זהב", טבעת הוא טבעת קידושין להשכינה, ע"ד דאמרינן וארשתיך לי לעולם וכו׳, והיינו שתקדש את שולחנך בארבע אותיות הויה ב"ה היינו ארבע טבעות, "על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו", פירוש שאדם נקרא מהלך שתים והבהמה היא מהלכת ארבע רגלים, וצריך האדם שלא יהיה דומה ושווה לבהמה באכילתו, שצריך להתקדש ולהתטהר ולהשרות השכינה והקדושה על שולחנו. וזהו אשר כל הנ"ל יעשה לארבע רגליו, פירוש בשביל שלא יהיה דומה לבהמה שהיא מהלך ארבע רגלים, רק להוציא הניצוצות הקדושים באכילתו, ולהמשיך ולהשפיע לעולם מזוני ופרנסה טובה. וזהו פירוש הגמרא "וטבעתו מבחוץ", היינו טבעת הקידושין כנזכר לעיל. וק"ל.


ועשית את הקרשים למשכן. יש לומר דהנה כתיב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ונ"ל דאיתא בברייתא דרבי ישמעאל "בשלש עשרה מדות התורה נדרשת", ור"ל עיקר התורה היא נדרשת כשאדם מחזיק בשלש עשרה מידות מה הוא רחום כו׳ וכן כולם, ואז תורתו שלומד נדרשת בכל עולמות. ו"מקדש" בגימטריא "מדת", ו"מדה" הוא לשון כלי, ור"ל כשאדם מחזיק עצמו בהמידות טובות ולשמור עצמו מכל מדה רעה, אז הוא מרכבה להשכינה. וזהו הפירוש "כביכול", ר"ל כ"ב הוא כמו ק"ב בקו"ף, שכ"ף בקו"ף מתחלפין באותיות גיכ"ק, וקב הוא מדה, כמו שמצינו "חנינא בני די לו בקב חרובין", ור"ל "כב" דהיינו ע"י המדות - "יכול", ר"ל ע"י המידות טובות שאדם מחזיק עצמו בהם ומשמר את עצמו ממידות רעות, יכול הקב"ה לשכון בזה העולם, דהיינו ע"י שהוא מרכבה להשכינה. וזהו "ועשו לי מקדש", ר"ל שתתקנו את עצמכם במידות כדי שאשכון בתוכם, וראש על המידות רעות הוא מידת שקר, דכל מידות רעות הם נגד מידת אמת, וכשיחזיק את עצמו במידת אמת וישבר עצמו ממידת שקר עד תכליתה, אזי ממילא הוא מחזיק את עצמו במידות טובות ומשבר עצמו ממידות רעות.

וזהו "ועשית קרשים למשכן", ור"ל שאותיות "קרש" הוא אותיות "שקר", והיינו שתשבר עצמך ממידת שקר עד תכליתה ולחזק עצמך במידת היפוך, כמו קרש הוא היפך אותיות שקר, עד שתעשה עצמך קרש למשכן, דהיינו שתהיה מרכבה להשכינה כנ"ל, "עשר אמות אורך הקרש", ר"ל שדבר שהוא ארוך, אף שהוא דבר שאין לו סוף, יכול לקרות לו בשם אורך, אבל רוחב הוא דבר שיש לו סוף וצריך לומר כמה הוא רחב. וזהו הפירוש כאן "עשר אמות אורך הקרש", דהיינו בדבר שאין לו סוף, והוא בדבר רוחני שאין לו סוף ונקרא אורך, תראה שתעבוד אותה באמות שלימות בכל עשר עולמות, "ואמה וחצי אמה רוחב הקרש", ר"ל בדברי הגשמי שהוא דבר שיש לו סוף ונקרא בשם רוחב לגבי הדבר הרוחני, תראה שתעשה באמות חצאים שתאכל ותותר, או שאר גשמי תראה שלא תמלא תאוותיך בשלימות.

"שתי ידות לקרש האחד", דאיתא בגמרא "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", ונ"ל דאיתא בגמרא "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ונמצא תלמוד הוא גדול כשבא על ידו לידי מעשה, ובעוה"ז אם אנו רואים לאדם שלומד, אין אנו יכולים להבחין אם תורתו מוכשר להביאו לידי מעשה, ועיקר רוב המעשה נעשה ע"י היד, וזהו "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", דהיינו שהתלמוד הביאו לידי מעשה.

ועל פי זה יש לפרש "שתי ידות לקרש האחד", דהנה נברא האדם בשתי ידות, יד ימין ושמאל, כדי להראות לאדם הבחירה אם להימין או להשמאיל, וגם להגביר הימין על השמאל, לעבוד בשני יצרים להכניס השמאל תחת הימין. וז"ש "שתי ידות לקרש האחד (משולבות אשה אל אחותה)", ר"ל מידה אחת שאתה רוצה להחזיק בה או לשבר אותה, תראה להחזיק אותה גם ביד שמאל ולעבוד בשני יצריך, "משולבות אשה אל אחותה", ע"ד שאמר הכתוב "גם אויביו ישלים אתו", ויהיה שלום ביניהם כמו אשה אל אחותה.

"ועשית קרשים כו' עשרים קרש לפאת נגבה תימנה", פירוש דהנה האדם העושה מצוה צריך לעשותה בשני בחינות, דהיינו א' שיעשנה כתקנה וכהלכתה, והב' שישמור עצמו שיעשה טוב ולא יחטא, שלא יהיה בהמצוה שום פניה ואיזה חטא ח"ו, המצוה נקראת בשם "עשר" כנ"ל, ואמר "עשרים קרש תעשה", דהיינו שתעשה המצוה בשני פעמים עשר, דהיינו "לפאת נגבה תימנה", ר"ל דנגב הוא לשון נגד, ר"ל שתשמור עצמך מפאת נגב תימנה, דהיינו ממה שהוא התנגדות התימן, דתימן הוא רמז על חכמה, ותשמור עצמך מכל פניה דהוא התנגדות המצוה ותעשה אותה בתכלית השלימות. וק"ל.


ועשית את המזבח כו' חמש אמות כו׳ ושלש אמות קומתו. פירש רש"י ז"ל "נאמר כאן רבוע ונאמר בפנימי רבוע, מה להלן גבהו פי שנים כארכו כו', ומה אני מקיים שלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה". לכאורה ה"ל לפרש בפסוק גבהו של המזבח כולו יחד היה עשרה אמות עם הקרנות, ולמה אינו מזכיר הכתוב רק שלש אמות של הקומה מהסובב. ונ"ל דהתורה הקדושה רמזה לנו בדברים האלה לדעת דרכי ה׳ אשר נלך בה כל הימים אשר אנחנו קיימים על האדמה, דהנה המזבח היה לו "אמה יסוד", דעיקר התחלת עבודת הבורא ב"ה צריך האדם לעשות יסוד אמה, דאמה היא דבר יחידי ואין בה שום ריבוי, כמו כן האדם בהתחלת עבודתו ית"ש צריך התבודדות לעצמו יחידי, דהיינו שצריך לצמצם את עצמו בכל מעשיו להיות בהם הצנע לכת עם ה׳ שלא להיראות בהם בפני בני אדם, כי בקל יכול לבוא בהם לידי פניות וגאות בעשותו את מעשיו בגלוי.

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", פירוש מה גדלו חסדך עם האדם אשר פקדת על הארץ להיות מצפין את עצמו בהצנע לכת עם ה׳, וע"י זה יכול להיות רב טוב בלי שום פניה וגאות.

וזהו "דרשו ה׳ בהמצאו", פירוש דהנה השי"ת ב"ה מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה, וכשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם להטיב לברואיו, היה צריך לצמצם עצמו כדי לפנות מקום להמציא את ברואיו, כמו כן צריך האדם לצמצם עצמו, וזהו "דרשו ה׳ (בהמצאו)", ר"ל באופן זה "בהמצאו", כמו שהמציאך ע"י צמצום כן תצמצם עצמך לדרוש אותו ית"ש כנ"ל. וזה רמז אמה יסוד, צדיק יסוד עולם.

ואחר שעלה המזבח בגבהו חמשה אמות היה ה"סובב", רמז דהנה האדם מיד בקומו ממיטתו צריך להתלבש עצמו ביראתו יתברך, לחשוב רוממותו וגדולתו יתברך, ולחשוב ולראות שפלות עצמותו איך הוא שפל ונבזה עפר מן האדמה יסודו מעפר וסופו לעפר, וזהו רמז "ואת המנורה נוכח השולחן", דהמנורה היא רמז לאורות העליונים ורוממות אל ית"ש, והשולחן הוא רמז לפסולת הגשמיות, וצריך להיות זה מול זה, דהיינו לחשוב שניהם יחד, רוממות אל ב"ה וגדלותו ושפלות עצמו וגריעותו, וזהו מנורה נוכח השולחן. וכל זה יעשה האדם, יתנהג כן בכל יום ויום יחזור ויחשוב בכל יום תמיד כתחילתו ביום ראשון, וזה נקרא בשם סיבוב, כאדם המסבב והולך אל מקומו שב וסובב, וזה היה רמז המזבח כנ"ל, שצריך האדם במנהגו הישר לסבבו בכל יום תמיד, ואחרי שיתנהג כן ימים רבים יזכה להיות קומה שלימה, וזהו רמז "שלש אמות קומתו - זהו סובב של המזבח".

וזהו דאמרינן בגמרא "שלשה דברים נתקשה משה רבינו ע"ה: שרצים ומנורה וקידוש החודש", רמז לשלש דברים הנ"ל שחייב האדם להתנהג בהם, דהיינו לחשוב רוממות אל יתברך, ושפלות עצמו, וכן בכל יום תמיד, ובכל זה צריך להיות הצנע לכת בסתר ולא בגלוי בהתבודדות יחידי בכל מעשיו לעבודתו ית"ש, וזהו רמז "שרצים", ע"ד שאמר התנא "ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה", זה שפלות האדם, ו"מנורה" רמז לרוממות אל יתברך כנ"ל, ו"קידוש החודש" רמז שצריך האדם לחדש בכל יום הקדושה הזאת לקדש עצמו במחשבות הנ"ל, וזה שאמרו חז"ל "נתקשה משה", תתקשה הוא לשון "מקשה תעשה", ופירש רש"י ז"ל "עשת של זהב", דהיינו חתיכה אחת, רמז שזה קשה מאוד לצמצם הדבר ביחידי כנ"ל, "עד שהראהו השי"ת מתוך האש", ר"ל שעם האש והתלהבות ובהירות שיתלהב לעבודתו ית"ש תוכל לפעול הכל, ר"ל הבא לטהר מסייעין לו.

וזהו "לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא", פירוש שצריך לקרוא להשי"ת בתחילה בתשובה ותפילה וחרטה על עוונותיו, "ושליש במשנה", פירוש משנה דהיינו כפול, לכפול הנהגות כנ"ל, דהיינו לחשוב רוממות אל יתברך ושפלות עצמו כנ"ל, "ושליש בתלמוד", רמז אחר שיתנהג כן ויהיה גמור בצדקו יבוא למדריגה גדולה, ע"ד שאמרו "גמרא גמור זמורתא תהא", י"ל שרמזו לדברינו הנ"ל, שאחר שיהיה גמור בצדקו וזהו "גמרא גמור" לשון גמר, "זמורתא תהא", פירוש תזכה למדריגה להלל להשי"ת ב"ה בשירות ותשבחות כמו דוד המלך ע"ה. וזהו "שלש אמות", רמז על שילוש שנותיו של אדם כנ"ל.

ורמז "חמשה אמות מיסוד לסובב", דאיתא בגמרא "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין", י"ל רמז על שני מדריגות הצדיקים, דאמר הכתוב "את המשכן תעשה עשר יריעות אורך היריעה האחת כ"ח באמה ורוחב ארבע באמה, ועשית יריעות עזים לאוהל על המשכן עשתי עשרה יריעות אורך היריעה שלשים באמה ורוחב ארבע כו׳, וחברת כו׳, וכפלת את היריעה השישית אל מול פני האהל", יש לומר בדרך רמז על שני מדריגות הצדיקים, דיש צדיק העובד השי"ת מנעוריו וממשיך תמיד חסדים, וזה רמז "עשר יריעות", רמז להקדושה העליונה הנקרא בשם "עשר", והצדיק הזה הוא תמיד עבודתו בהם להמשיך החסדים, וזהו רמז "כ"ח באמה ורוחב ארבע באמה", דהשם הויה ב"ה וב"ש הוא ד' אותיות והמילוי הוא כ"ח אותיות, והשם הויה ב"ה הוא כולו רחמים והמילוי הוא קצת דין, והצדיק הזה צריך להמתיק שגם המילוי יהיה כולו רחמים. וזהו "ועתה יגדל נא כח ה׳", "[כח ה']"רמז להמילוי הויה ב"ה שהוא כ"ח אותיות, "יגדל נא", דהיינו שיתמלא כולו רחמים.

ויש צדיק ההולך בגבורות, דהיינו שמסגף עצמו בעינויים וסיגופים על חטאת נעוריו ועי"ז הוא משבר כח הדינים וממתיקם, ולזה רמז "עשתי עשרה יריעות עזים", רמז לסטרא אחרא שהיא אחד עשר יריעות עזים, דכל יתר כנטול דמי כידוע[5], וכנגד זה יש צדיק שמשבר את כחם וממתיקם, והצדיק הזה הוא פועל תיקון השכינה בגלות המר הזה. ולזה רמז "שלשים באמה ורוחב ארבע באמה", והוא גימטריא "דל", שהשכינה בגלות המר הזה נקראת "דלה", וזהו רמז "לאוהל על המשכן", שעושה לבושים להשכינה להעלותה אל המשכן.

וזה רמז למה שאמרו חז"ל "עין יפה אחד מארבעים עין רעה אחד מששים ובינונית אחד מחמשים", לכאורה עין רעה אינו נותן כלום? אך הענין הוא רמז לדברינו הנ"ל, "עין יפה" רמז להצדיק הממשיך תמיד חסדים, ע"ד הנ"ל "עשר יריעות ורוחב כל יריעה הוא ארבע באמה" ונמצא הוא ארבעים, "עין רעה" רמז להצדיק השני הנותן עינו פקיחא להמתיק הדינים רעים, וזה רמז "אחד מששים", ע"ד דאיתא בספר[6] למה שאנו אומרים בשעת ברכת כהנים "רבש"ע חלום חלמתי", הטעם שהחלום הוא אחד מששים בנבואה והכהנים הוא כולו נבואה, שמטעם זה אסור להסתכל בידי הכהנים שהשכינה שורה בידיהם, ולכן אנו אומרים רבש"ע כדי לבטל החלום בששים, וכן הצדיק הממתיק דינים, הוא צריך להמתיקם בשורשם ונמצאים בטלים בששים.

וזהו "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים", כי "מ"ם" רמז לעין יפה, הוא הצדיק הממשיך כולו חסדים, "וסמ"ך" רמז להצדיק הממתיק הדינים כנ"ל, "בנס היו עומדים", לשון הרימו נס, דהיינו שהצדיקים הללו צריכין לעלות ולהגביה הדבר הזה למעלה למעלה, וזה רמז "שבלוחות", שהלוחות קודם החטא לא היו רק לוח אחד, שאז לא היה צריך להמתיק הדינים, ואחר חטא העגל, שאותיות "עגל" הוא "עריות, גזל, לשון הרע", נתחלקו הלוחות ונעשו חמשה מול חמשה, דהיינו חמשה דברות הם כולו דביקות, אנכי ה׳ וכו׳, וחמשה דברות שהם לא תנאף כו׳ הם הנוגע לבריות, ומחמת חטא היה כח להס"א להיות לה אחיזה לכן צריך להמתיקם. וזה רמז ג"כ שני לוחות שנתחלקו, רמז לשני הצדיקים הנ"ל, האחד הממשיך חסדים והשני שקלקל ח"ו ועובד בגבורה להמתיק הדינים כנ"ל, וזהו "מ"ם וסמ"ך שבלוחות כו׳".

ויש צדיק שמתקן את עצמו בעבודתו שאוחז בשני המדריגות, שממשיך חסדים וממתיק גבורות, וזה נקרא בינוני שהוא ממוצע בין ב׳ מידות, וזה "בינוני אחד מחמשים", שהוא כלול מחמשים, דהיינו ב׳ מדריגות החמשה שבלוחות הנ"ל, שכל דבר הוא כלול מעשרה ונמצא הוא חמשים. וזהו "וחמושים עלו בני ישראל", ופירש רש"י ז"ל "אחד מחמשה", שהיו ישראל בינונים כנ"ל. וזהו שאמר "כגון אנו בינונים, ואמר ליה לא שביק מר חיי לכל בריה", פירוש כשאתה בינוני ואתה ממתיק הדינים ולא שביק להם חיי כלל, דהס"א נקרא חי כמ"ש במ"א, וזהו "וחברת חמש כו׳, וכפלת היריעה הששית" מהעשתי עשרה יריעות הנרמזים לס"א כנ"ל, תכפול אותם כדי שיהיה אחר שתכפול רק עשרה עם היריעה הכפולה, ונמצא אתה מעלה אל הנרמזות בעשר ונמתקים הדינים, "אל מול פני האהל" דהיינו אל הקדושה. וזה רמז "חמש אמות מיסוד לסובב", רמז שצריך האדם לעשות לעצמו יסוד כנ"ל, ואח"כ לעבוד ולתקן עצמו במדריגתו למדריגת חמשה כנ"ל, דהיינו מדריגות בינוני, ועל כל זאת צריך "אמה סובב" כנ"ל, לסבב על מדריגות הללו בכל יום תמיד.

"ועשית קרנותיו כו׳", "קרן" הוא לשון שררה וגדלות, דהיינו לאחר שתזכה לכל המדריגות הנ"ל, תזכה לשררות גדולות, שכל העולם כולו יהיו נשמעים לדבריך וידבקו בך לשתות בצמא את דבריך, וזהו "קרנותיו על ארבע פינותיו", פירוש באיזה אופן שתפנה יהיה לך שררה וגדולה, "ממנו יהיו קרנותיו", פירוש שכל שררה וגדולה שיהיה לך, בשביל זאת לא תשתנה לאיש אחר, רק כמו שהיית מקודם כן עתה יסוד ואמה סובב, רק שתתגלה מידתך וישאו חן בעיני בני אדם דבריך שתדבר בעבודתו ית"ש, וזהו "ממנו", ר"ל כמו מקדם "תהיה קרנותיו", וזה רמז שהקרן היה אמה, רמז לאחר שיזכה לכל המדריגות, יזכה לאחדות העליון.

וזהו "תחתיים שנים ושלשים תעשיה", כאשר פירשתי כבר שזה רמז שאנחנו צריכין לעבוד ולתקן השלש עולמות ולהביאם אל עולם הד׳, "ואל אמה תכלנה מלמעלה", פירושו כנ"ל, שאח"כ תזכה לאמה העליונה כנ"ל, דהיינו לאחדות העליונה.

וזה רמז ש"דרומית מזרחית לא היה לה יסוד", רמז להצדיק המקדש עצמו מנעוריו והולך בדרך חכמה שזהו רמז "דרומית", הרוצה להחכים ידרים, "מזרחית", פירוש שאורו זורח על כל העולמות למעלה ולמטה, "לא היה לה יסוד", רמז שצדיק כזה אין צריך להתאמץ לעשות לו יסוד כנ"ל לצמצם עצמו בכל מעשיו, כי הצדיק הזה ממילא הוא משומר מכל פניה ומכשול ורגלי חסידיו ישמור. והבן להכניס הדברים הנ"ל בלב לשומרם ולעשותם כל הימים. אמן.

  1. ^ הכוונה להעמיק
  2. ^ רצה לומר שמסיים התנא אלא היו כעבדים המשמשים שלא ע"מ לקבל פרס.
  3. ^ נשמט מדברי רבינו איך מנורה רומזת על בני, ויש לשער שכוונתו על פי מה שאמרו במסכת שבת (כג:)הרגיל בנר הויין ליה בנים תלמידי חכמים.
  4. ^ ר"ל "מזלא" ערכו 78 כמספר ג' פעמים 26 מנין הויה.
  5. ^ ר"ל עשר הוא כח הקדושה כנ"ל, וכח הטומאה הוא י"א, בבחינת יתר כנטול.
  6. ^ כנראה צ"ל דאיתא בספרים טעם למה...