פתיחת התפריט הראשי

פרשת תזריעעריכה

אשה כי תזריע וילדה זכר כו׳. דהנה כתיב "יום ליום יביע אומר" נ"ל דהנה בני אדם ההולכים שובב בדרך ליבם אחר שטותיהם והבליהם, אז אין הפרש אצלו, וכמו שהיה מתנהג יום אתמול כן היום כן מחר, ולא יוסיף דעת ושכל כלל, אבל הצדיקים ההולכים בדרכי השי"ת ועבודתו, אז כל יום ויום יבין וישכיל יותר ויותר מה שלא השכיל אתמול, ובכל יום יוסיף פיו לדבר חכמות ואמרי נועם בחכמות אלקות ורוממות עד אין תכלית, וזהו "יום ליום יביע" לשון מים תבעה אש, שנעשה כמין אבעבועות הנגבהים למעלה, כמו כן הצדיק בכל יום עולה לו אמירה נעימה יתירה מיום אתמול, שיום אתמול שנהג בקדושה גורם לו קדושה יתירה ליום הבא אחריו, רק שצריך האדם לילך ממדריגה למדריגה, דהיינו שמתחילה צריך לתקן מדותיו ואת חטאת נעוריו, וזה נקרא בשם נקבות, ואחר כך יבא אל הקדושה עליונה הנקרא בשם דוכרא, שהוא כלי שלם ומלא בקדושתו ית"ש.

וזהו "אשה כי תזריע" פירוש אשה מזרעת תחילה וכפירוש רש"י, דהיינו שיתחיל מקצה התחתון לתקן את אשר פגם, ואז "וילדה זכר" כנ"ל, יבוא אל קדושה רבה הנקרא בשם זכר, ומפרש הכתוב "וטמאה שבעת ימים" פירוש שיתקן תחילה מה שפגם בז׳ מדריגות עליונות, שזה נקרא בשם טומאה, רצה לומר שיסתכל מה שטימא ועד היכן קלקל, "וביום השמיני" רצה לומר ואז יבוא אל הקדושה עליונה שהיא מדריגה שמיני למעלה למעלה, "ימול בשר ערלתו" ויהיה לו מחשבות קדושות ודביקות בו ית"ש.

וזהו "מעלה נשיאים מקצה הארץ" דנשיאים כתיב בתורה חסר, ואמר הכתוב "מעלה נשיאים" פירוש שצריך להעלות מה שחיסר, "מקצה הארץ" פירוש מקצה התחתון שקילקל מתחילת קצה הראשון, "ברקים למטר עשה" פירוש ואח"כ יהיה יכול להשפיע לעולם השפעות טובות.


או יאמר "וטמאה שבעת ימים" דהנה אף אם יהיה אדם צדיק, צריך להכניע עצמו תמיד להסתכל על החסרונות שבו, ולעולם לא יהא מלא ממעשיו, וצריך תמיד לעבוד לו ית"ש במדריגות נקבות וזכרות כנ"ל, דהיינו שצריך לילך תמיד בקדושה ברוממות אל ולהסתכל בשפלותו.

וזהו "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" ד"זכור" לזכר ו"שמור" לנקבה, הם שני המדרגות שייכים לדיבור אחד וכנ"ל, ועל ידי זה יזכה שיתן לו השי"ת דביקות גמור מלמעלה, וזהו "יום ליום יביע" על דרך שאמרו חז"ל אין טיפה יורדת מלמעלה אלא אם כן טיפיים עולות מלמטה כנגדן, פירוש דהש"י ב"ה אין נותן דביקות לאדם מלמעלה אלא אם כן ב׳ טיפים עולות מלמטה, הם ב׳ מדריגות הנ"ל, שעובד בהם בנקבות וזכרות.

וזהו "אשה כי תזריע" כנ"ל, "וטמאה שבעת ימים", דשבעים שנה של אדם המה נקראים שבעת ימים, כל עשר ועשר נקרא יום אחד, כמו שכתוב בספרים, ופירושו הוא שצריך להסתכל תמיד בכל מעשיו של שבעים שנה, שחיסר בהם מאד, וטימא אותם בעונות הרבה, "כימי נדת דוותה תטמא" פירוש שיהא נדמה בעיניו החטאים הקלים שאדם דש בעקביו כחמורות שבחמורות. וזהו "כימי" כו׳ שהיא טומאה חמורה, "תטמא" כן יהיה בעיניו קלות שבמעשיו, "וביום השמיני ימול" כו׳ כנ"ל, ולזה צריך דביקות גדול להיות דבוק בקדושה עליונה הנקרא שמיני וכנ"ל, ו"ימול בשר ערלתו" פירוש רוח נכון יחדש בקרבו.

וזהו דאמרינן בגמרא "אמרו עליו על שאול בן בטנית שכנס ש׳ מאות גרבי שמן ממיצוי המידות", דהנה ישראל כשעברו על הים, היה על ידי ע"ב שמות היוצאים מפסוק ויסע ויבא ויט, והם ע"ב גשרים כידוע ליודעי חן, ועם אותם ע"ב שמות נמתקים המספר של רבוע אלקים שמספרו שי"ן. וזהו "ונתתי עשב בשדך" פירוש "עשב" ע"ב שי"ן, דהיינו שזה נתון ומסור בידך להמתיק השי"ן על ידי ע"ב כנ"ל, "בשדך" רוצה לומר על ידי קדושתך הגדולה שאתה הולך בה שהיא שדה תפוחים, וכבר הערנו שהשורש לבוא אל האור האמיתי, הוא על ידי המידות, שיתקן אדם את עצמו במידותיו מקצה הראשון ותחילתם וכנ"ל. וזהו אמרו עליו כו׳ שכנס ש׳ מאות גרבי שמן "ממיצוי המידות" פירוש שהיה צדיק גדול כל כך, שתיקן המידות מתמציתם, מקצה תחילתם, "היה כונס", כלומר על ידי זה המתיק השין כנ"ל, על ידי "גרבי שמן" פירוש האור הגדול שהיה לו על ידי מיצוי המידות, היינו מתמצית כנ"ל.

ולפי דברינו יתורץ מה שיש לדקדק לכאורה בהפסוקים שלפנינו, שנכתב בתורה ברישא נגעי אדם, ואחר כך נגעי בגדים, ואחר כך נגעי בתים, והלא הנגעים באים על החטא, ואין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, והיה ראוי לכתוב מתחילה נגעי בגדים ובתים ואחר כך נגעי אדם. אך לפי דברינו יבואר בעזרת ה"י, דהתורה מלמדת האדם דרכי ה׳ בהדרגה כנ"ל, דהיינו שמתחילה צריך האדם לתקן המידות שבו, דהיינו הגאוה והתאוה והחמדה והשקר והחנופה ושאר המידות המגונות, אשר כל מידה לעצמה יש לה ענפים רבים עד אין מספר, וצריך האדם להשכיל מאד לעמוד עליהם, וישגיח[1] עליהם בעזר האל, שברוב רחמיו הוא הנותן בינה לאדם הרוצה בעבודתו באמת, ואי אפשר לפורטם, ואחר כך צריך האדם כשיעשה מצוות או מעשים טובים שהם הלבושים של אדם, צריך להשכיל לעשותם כתקנם, לבל יתערב שום סיג ופסולת, ואחר כך צריך לתקן את הבית, הוא העולם העליון אשר הוא קשור בו, שזה עיקר ביתו ודירתו של אדם, ואחר שיזכה לכל זאת בהדרגה כנ"ל, אז הכח ביד הצדיק הזה להמתיק כל הדינים, ולעורר רחמים גדולים לעולם.

וזהו "אדם כי יהיה בעור בשרו" כו׳. דהנה כתיב ויעש אלקים לאדם כתנות עור וילבישם, ואיתא בגמ' "מצינו בתורתו של רבי מאיר כתנות אור באלף", ויש לפרש דהנה באמת השי"ת ב"ה ברא את האדם, והיה כל גופו אור גדול בלי שום יצר הרע, וישיבתו היתה בגן עדן כמאמר הכתוב וישם כו׳ לעבדה ולשמרה, רק שהיה קצת דקה מן הדקה נדנוד יצר, כאשר ראינו באמת שחטא, רק שהיה בקושי גדול להנחש להחטיאו כידוע, עד שרכב הס"ם כו׳, ואחר חטא האדם שאכל מעץ הדעת טוב ורע, אז ניתן הבחירה לאדם לעשות טוב ורע חלילה. וברצות האדם דרכי ה׳ ותורתו הקדושה לשמור כמצוותה לשמה, אז נעשה גופו גם כן כתנות אור באלף כאשר בתחילת הבריאה, וממילא מבואר הפירוש "בתורתו של רבי מאיר" שלפי הנהגתו של רבי מאיר, שהיה מתנהג בהתורה הקדושה, היה לו "כתנות אור באלף" כנ"ל, לפי שתיקן את גופו ואיבריו, והיו מאירים אור גדול. ואמר הכתוב "אדם כי יהיה בעור בשרו" הגשמיות נקרא בשם בשר, והיינו שהכניס חלילה תאות הגשמיות בעורו, פירוש לא די שלא תיקן את עורו שיהיה אור באלף, אלא שהוסיף חלילה חטאים ועוונות בעורו, ואמר הכתוב, מה הם החטאים ועוונות? ומפרש "שאת" רמז למידות המגונות שהם שורש כל החטאים, שעל ידי מידות רעות בא אדם לכלל חטאים, ושורש המידות רעות היא הגאוה, ושאת רמז לגאוה על דרך דאיתא במדרש שאת זו בבל, על שם ונשאת את המשל על מלך בבל, עיין שם במדרש תזריע, ואיתא בגמרא, עשרה קבין גאות ירדה לעולם ט׳ נטלה בבל. "או ספחת" פירוש הכתוב מלמדינו על ידי איזה סיבה יבוא אדם לגאות בכדי שידע להזהר. אמר הכתוב לזה יש שתי סיבות, "או ספחת" דהיינו התחברות מחמת שאדם מחבר עצמו אל אנשים ריקים המהלכים ברחובות ושווקין, זה סיבה אחת הגורמת במהרה גאות לאדם, וספחת הוא מלשון ספחני נא, "או בהרת" סיבה השנית הבהירות של אדם, כפירוש רש"י בהיר הוא בשחקים, דהיינו לפעמים אם יבוא לאדם איזה בהירות והתלהבות על ידי איזה עובדא שעשה, בקל יוכל לבוא לידי פניות וגאות, אם אינו זהיר וזריז לשמור עצמו.

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" דנגע הם אותיות ענג, דהיינו שהיה אפשר לו להפך הנגע לענג, אך אם אינו נזהר, אז נעשה נגע צרעת, ואמר הכתוב איך יעשה ויתקן את מעשיו? "והובא אל הכהן" דהצדיק גמור נקרא כהן, דהיינו יחבר עצמו לצדיקים, "וראה הכהן וכו׳ ושער בנגע הפך לבן" פירוש שהצדיק יראה באיזה אופן יהיה הנגע, דהיינו שיבין את זאת, אם נתהפך הלבן דהוא לובן העליון, הן אם נתהפך על ידי "שערה", דהיינו על ידי חטא קל דזה הוי כהררים התלויים בשערה, או מחמת "ומראה הנגע עמוק מעור בשרו" פירוש חלילה מחמת שהעמיק את הנגע בבשרו, "נגע צרעת היא" הן זאת והן זאת, הכל הוא נגע צרעת. "וראהו הכהן וטימא אותו" רצה לומר יראהו ויבינהו את הפגם הגדול שגרם בכל זאת, ויורהו דרכי התשובה והחרטה באמת, לתקן את המידות המגונות והרעות שבו.

ואחר כך כתבה התורה נגעי בגדים, רמז הנגעים הבאים חלילה ללבושיו כנ"ל, דהיינו שיבוא איזה סיג או פסולת בהמצוות שעשה, "בבגד צמר" רמז למצוות, כי מצות ציצית עיקרם הם בצמר או פשתים, ומצות ציצית מרומז נגד כל המצות, "או בשתי או בערב" רמז על דרך שאמר בגמ' ע"א[2] שתפשו לרבי אליעזר בן פרטא אמרו ליה מאי טעמא תנית ומאי טעמא גנבת כו׳ אייתו ליה תרי קבורי אמרו ליה הי דשתי והי דערב אתרחיש ניסא אתיא זיבורא ויתיב על דערבא ואתיא זיבורתא ויתיב על דשתיא, ופירש רש"י זיבורא זכר זיבורתא נקבה, והבין הנס הנעשה לו, שהשתי מקבל הערב, נמצא השתי רומז לזכר והערב רומז לנקבה. וכך אמר הכתוב כאן, באיזה אופן שיהיה הלבוש שעשה מהמצוות, הן שעשה בנקבות והן בזכרות כנ"ל, "או בעור" פירוש שזה בא לו מחמת העור, הוא הגוף העב החומר, "או בכל מלאכת עור" רצה לומר שמלאכת תיקונו שתיקן את גופו בהמידות כנ"ל לא היה כתקנה, על ידי זה נכנס לו אבק סיג פסולת בלבושו. "והיה הנגע ירקרק או אדמדם" כפירוש רש"י ירוק שבירוקים אדום שבאדומים, רצה לומר זה שאירע פסולת וסיגים בלבושי מצוותיו, זה מר מאד, שמאחר שזכה לעשות לגופו לבושים ממצוות, היה ראוי שישכיל במצוות ה׳ לעשותם כתקנה, ואמר הכתוב הפעולה גם כן "והראה את הכהן" כנ"ל להתחבר לצדיקים, וילמוד ממעשיהם הקדושים להיזהר ולהישמר ולהשכיל האמת.

ואחר כך מפרש נגעי בתים, "כי תבואו אל ארץ כנען", "ארץ כנען" רמז להדינין, שזה עיקר להצדיק להמתיקם, והיינו "כי תבואו" כו׳, פירוש אחר שתזכו למדריגה זאת להמתיק הדינים, "אשר אני נותן לכם לאחוזה" כלומר שאני מסרתי לכם להמתיקם ולהופכם לרחמים, "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" פירוש על ידי שתהיו אתם נאחזים בבית שלכם, הם העולמות העליונים שאתם קשורים בהם, על ידי זה מסרתי לכם להמתיק הנגע צרעת הם הדינים, ואמר הכתוב "ובא אשר לו הבית" ופירושו הוא שתיכף שיבוא הצדיק הזה אשר תיקן את ביתו המיוחד לו בעולם העליון, "והגיד לכהן" מיד שיגיד לכהן, השי"ת שנקרא גם כן כהן, "לאמר לו כנגע נראה לי" כו׳, פירוש שצער לי על שיש נגע, הם הדינים, בביתי המיוחד לי, "וצוה הכהן ופנו את הבית" פירוש להמתיקם לרחמים גדולים. אמן.


או יאמר אשה כי תזריע כו׳. נ"ל דאיתא במשנה "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו". ולכאורה מי זה האיש אשר לא עשה אף מצוה אחת כל ימיו? ואם רוצה לומר העושה מצוה אחת בשלימות, היה לו לתנא לפרש, ובאמת פירשו חז"ל עיין שם. ולעניות דעתי נראה על פי דאיתא "בכל לבבך בשני יצריך", ואיתא "איזהו גבור הכובש את יצרו", י"ל הפירוש כך, דהנה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומחממו להסיתו לעבירה חלילה, וצריך האדם להתגבר בגבורתו להביא אותו החימום אל הקדושה, ואז נקרא היצר הזה בשם גבור, וזהו פירוש איזהו גבור, וזהו בכל לבבך בשני יצריך, דהיינו שאותו החימום של היצר צריך להכניס גם כן אל הקדושה ושניהם כאחד עובדים להבורא ב"ה, וזהו "כל העושה מצוה אחת", כלומר שעושה המצוה באופן ששני היצרים הם אחת, "מטיבין לו", אך אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו באותו טוב שעושה יש גם כן איזה חטא, פירוש חסרון, שעושה הדבר באיזה פניה.

וי"ל שזה רמז הפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו שחין ונרפא", ש"בשר" הוא רמז על הצדיק ההולך בדרכי ה׳, והוא במדרגת בשר על דרך והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, אלא שעדיין הוא מלובש "בעור" בעין, ולא באלף כמו שהיה בתורתו של רבי מאיר, על דרך מה שפרשתי קודם עיין שם, ונמצא הוא עלול לקבל איזה חימום היצר תחת עור בשרו, וזה רמז "שחין" שהוא לשון חימום כפירוש רש"י. ואמר הכתוב "ונרפא", רצה לומר האדם הזה בוודאי בקל יוכל להתרפא על פגמיו וחסרוניו הקטנים, "והיה במקום השחין שאת לבנה", רצה לומר שהצדיק הזה בוודאי על ידי הרהורי תשובה והחרטות על החימום של היצר, על ידי זה יזכה שבמקום השחין ישא לבבו אל אל בשמים, ויזכה לליבון עוונות ולליבון העליון, וזהו רמז "שאת לבנה", "או בהרת לבנה", רצה לומר שגם יוכל לבא אל בהירות גדול, ו"בהרת" הוא לשון בהירות ואור ההתלהבות בעבודת הבורא ית"ש. ואמר הכתוב אף על פי שתזכה לכל זה, אף על פי כן הנני מזהירך ומלמדך שתדע באמת שעדיין יש בך "אדמדמת", פירוש פתוכי אדמומית, רמז לחטא שנקרא אדום.

"ונראה אל הכהן" פירוש הכהן הוא הצדיק הגמור האמיתי, על דרך שאמר הכתוב "והכהן הגדול מאחיו" ודרשינן גדלהו משל אחיו, י"ל הפירוש דכהן גדול צריך להיות גדול בנוי בחכמה בעושר, ולכאורה העשירות הוא דבר השמאלי, אלא הפירוש הוא כך "בנוי בעושר" פירוש שגם העשירות יהיה לעבודת הבורא ב"ה ולא להנאת עצמו, "ואם אין לו" רצה לומר אם עדיין לא הגיע למדרגה זו, שעדיין יש לו חימום ותאוה אל העשירות החומריות, "גדלהו" צריך להשתדל להביא אותו אל מדריגה זו, "מאחיו" על דרך הנ"ל, הם השני המלאכים המלוין את האדם, המה היצר טוב והיצר הרע, צריך להביא את שניהם אל הגדולה דהיינו ימין. וזהו "עושר שמור לבעליו לרעתו", פירוש שהבעלים צריכים לשמור העושר מהרעות שבו כנ"ל.

ונחזור לענינינו "ונראה אל הכהן" רצה לומר שהצדיק הנ"ל, שעדיין הוא צריך אל הצדיק הגמור האמיתי להיות נראה אליו, "וראה הכהן" פירוש וראה האיש הזה על הכהן, דהיינו הצדיק הגמור, "והנה מראהו שפל מן העור" פירוש שידמה בעיניו שעדיין גם בו חסרונות, כי כן יש בני אדם הבאים אל הצדיקים הגדולים וקשה להם על הצדיק קושיות. וזהו "ושערה" פירוש שיהיה כמו שער בנפשו שיעלה במחשבתו כמה קושיות על הצדיק גמור, וכל זה הוא מחמת חסרון שלמותו, ואף על פי כן "הפך לבן" רצה לומר אחר כל מחשבותיו וקושיותיו על הצדיק גמור, יגרום לו קדושתו של הצדיק ההוא שייהפך גם הוא ללבן.

וזהו "אשה כי תזריע" כפירוש רש"י אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, פירוש על דרך הנ"ל שצריך שחימום היצר יביאו אל הקדושה ולעבוד בשני יצרים, כדאמרו ז"ל "זריזות מביא לידי נקיות" רצה לומר הזריזות שמזרז עצמו ומתגבר בחמימות של היצר להביא אל הקדושה, מביאו לידי נקיות, על דרך יצא פלוני נקי מנכסיו, דהיינו בעשותו מצוה הרי היא נקיה מכל סיג, "ונקיות מביאה לידי טהרה" שהוא מדריגה גדולה, וזהו "אשה" רמז על היצר הרע שהוא הנקבות והשמאלית כידוע, ואם גם הוא מזריע בו תחילה החמימות אל המצוה, "וילדה זכר" הרי הוא מוליד הולדה העליונה הנקרא בשם זכר, "וטמאה שבעת ימים" כנ"ל, דהנה אנחנו צריכין למנות הימים, שאנו אומרים היום יום ראשון בשבת, וכן בכל יום, וכוונתינו בזה הוא כדי להכניס קדושת שבת בששת ימי החול, ונמצא בכל דבר כלול קדושת שבת חלק שביעי, וגם באכילה ושתיה צריך לעורר הקדושה שיהא שורה בו הששה קצוות ויום השביעי, וצריך שיבין הצדיק שכל עבודתו העבר עדיין היה בכלל טומאה, דהיינו שלא היתה עבודתו שלימה.

וזהו "וטמאה שבעת ימים" רמז על כל דבר שעשה עד הנה, "כימי נדת" כו׳, כך ידמה בעיניו, ועל ידי זה ילך בכל פעם ממדריגה למדריגה עד התכלית המכוון. וזהו "וביום השמיני" רמז אל הקדושה שהוא למעלה מקדושת שבת הנקרא ממחרת השבת, והוא יום השמיני כידוע. "ימול בשר ערלתו" רצה לומר אז ימול כל ערלת לבו. "ושלשים יום ושלשת ימים" דאיתא בגמרא ישלש אדם שנותיו שליש במקרא כו׳, וידוע שכל דבר קדושה כלול מעשר. וזהו "ושלשים ושלשת" רצה לומר כל מה שמשליש ימיו במקרא, צריך להיות כל אחד כלול מעשר, דהיינו שלשתן בין כולם שלשים. "תשב בדמי טהרה" רצה לומר כל זה יעשה תמיד כך בחמימות של הטהרה, כי נקיות מביא כנ"ל. ואמר הכתוב בכל זאת לא תחזיק עצמך בעיניך שבקרבך קדוש, "וזהו בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבא" כי בזמן המקדש היה השראת השכינה בבית המקדש, ועתה בגלותינו המר כתיב ואהיה להם למקדש מעט, היינו שמשרה שכינתו על הצדיק, ואתה אל תחזיק עצמך במדריגה זו, "עד מלאת ימי טהרה" רצה לומר עד אחר שיתמלאו ימיך ימים רבים בקדושה ובטהרה.


או יאמר אשה כי תזריע כו׳. ואיתא בגמרא מפני מה צדיקים נמשלו לעתר, מה עתר מהפך התבואה בגורן, אף צדיקים מהפכין מידת הדין למידת הרחמים. אך כשיש התעוררות תשובה בעולם, אז רחמים בעולם מתחילה ואין צריך להפך, וזהו "אשרי העם שככה לו" רצה לומר אשרי כשיש צדיקים בעולם שיכולים להפך הדין ולשככו להפכו לרחמים, ו"שככה" הוא מלשון וחמת המלך שככה, "אשרי העם שה׳ אלהיו" רצה לומר אשרי כשהדין הוא רחמים מעיקרא, דהיינו כשיש התעוררות תשובה בעולם כנ"ל.

וזהו "אשה כי תזריע" רצה לומר כאשר כל העולם בהתעוררות תשובה, שאף אותם שהם בנקבות מזריעים ועושים פירות בקדושה, אז "וילדה זכר" רצה לומר רחמים מעיקרא נקרא בשם זכר, "ואם נקבה" רצה לומר בשיש דין חס ושלום שכינה[3] לנקבה, "תלד" רצה לומר גם זאת אפשר לעשות בו הולדה להפכו לרחמים. אמן.


או יאמר אשה כי תזריע כו׳. דהנה האדם צריך לעבוד הבורא ב"ה תמיד בתורה ותפילה, רק שאי אפשר לאדם להיות עוסק תמיד בלי הפסק בתורה ובתפילה, וצריך לפעמים לדבר עם אחרים כדי לבטל השיעמום חס ושלום, רק שבכל זאת צריך שלא יהיו אותן הדברים שיחת חולין חס ושלום, רק צריך לדבר ולשיח דברים של יראה ומוסר, אז פועל בדברים אלו שמתעורר אורות עליונים בדיבורים אלו, וזה נקרא בשם "זריעה", כמו שאדם זורע בודאי הזרע מתרבה ומצמיח יותר ויותר, כך הצדיק הגדול שמדבר דיבורים קדושים דברי יראה ומוסר, הוא מזריע לאחרים, כי הוא פועל שיתרבה הרהורי תשובה בליבות בני אדם שמדבר עמם, וגם פועל שיתרבה אורות עליונים למעלה. וזה פירוש הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" רצה לומר שזה האות והסימן הניכר לכל, שזה ה"אור" הוא "זרוע להצדיק" שמזריע אורות עליונים בדיבורו, זה הוא האות, ש"לישרי לב שמחה" בדיבורו, כשהצדיק מדבר דברי מוסר, אזי הוא מכניס יראה בלב בני אדם הישרי לב המדבר אליהם, וכשאנו רואים שדבריו נתנו שמחה בלב ישרי לב, בודאי נתעורר אורות עליונים למעלה.

אבל צריך הצדיק לזה להיות מתון ומדקדק על עצמו בדיבוריו, שלא יבוא לו חס ושלום פניה מזה שמדבר דברים כאלו, וצריך להרגיל עצמו בכל פעם מעט עד שיהיה לו הדבר הרגל שלא יהיה לו שום פניה לגמרי. וזהו פירוש הגמרא "שיחתן של תלמידי חכמים צריכין לימוד" רצה לומר כשהצדיק משיח שיחת חולין כדי לנוח מעט מלימודו, צריכין להיות באופן הנ"ל בדברי יראה ומוסר, וזה צריך לימוד, שפירושו הרגל, שצריך שירגיל את עצמו שיהיה לו לטבע שלא יבוא לו איזה פניה וגדלות מזה, והיינו שהתלמיד חכם עצמו צריך להרגיל עצמו בשיחה נאה הזאת, כדי שלא יבא לידי פניה. וזהו "ויברך ה׳ אותך לרגלי" פירוש שיעקב אבינו עליו השלום היה רוצה להראות ללבן שהשי"ת בירך אותו בשביל צדקתו, ועיקר הצדקות הוא אחר ההרגל כנ"ל, וזהו שאמר ויברך ה׳ אותך לרגלי, דהיינו אחר שהרגלתי בצדקתי.

והנה כשאדם עוסק בתורה או תפילה, אז נקרא במדרגת "זכר", אבל דברים הנ"ל, היינו דיבורים דברי יראה ומוסר שהצדיק מדבר לפעמים, זה נקרא בשם "נוקבא", כי העיקר הוא התורה והתפילה, אלא שצריך לדיבורים אלו כנ"ל, וגם פועל לעצמו שיעלה על זכרונו הרהורי תשובה בעת שיעמוד עצמו להתפלל או ללמוד, אז הדברי קדושה שדיבר קודם יזכירו לו הרהורי תשובה. וזהו פירוש "אשה כי תזריע" רצה לומר כשאדם הוא במדרגת אשה, דהיינו בשעת הדיבורים דברי יראה ומוסר כנ"ל, שמזריע אורות עליונים, יפעול גם כן בזה "וילדה זכר" פירוש שיוולד לו מהדברים האלו זכירה, שיזכיר לעצמו בשעת תורה ותפילה הרהורי תשובה. "וטמאה שבעת ימים" רצה לומר הצדיק הזה שהוא במדריגה ההוא כנ"ל, הצדיק הזה אינו מוצא בעצמו שום מעלה כל ימיו, רק תמיד הוא אצלו כטמא חס ושלום בטומאת עוונות, שסובר בודאי שעדיין אינו טהור בעבודתו ית"ש. וזה "וטמאה שבעת ימים" רמז לשבעים שנה של אדם, ודואג תמיד שיטהר עצמו יותר ויותר, אבל זה הוא שלא בשעת תפילה, דהיינו כשמדבר עם בני אדם, אז צריך הצדיק להתיישב בשפלותו מטעמים הנ"ל, אבל כשצריך להתפלל על איזה דבר, אל יאמר בלבו מי אנכי שאתפלל על הדבר ההוא, רק אדרבה צריך להחזיק אז במדרגתו ואל יתעצל מלהתפלל על כל דבר, וזהו "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" רצה לומר כשיבוא למדריגה השמינית שהוא העולם העליון ונעלם, אז צריך לימול בשר ערלתו, פירוש להחזיק עצמו לצדיק גדול כאילו אין בו שום שפלות וערלות, גם צריך להצדיק הנ"ל להחזיק עצמו במדריגה הזאת, דהיינו "שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה" פירוש שצריך להחזיק עצמו פעמים בגדלות ופעמים בקטנות כנ"ל, "שלשים" רמז לגדלות, ששם הוי"ה ב"ה עם ארבע אותיותיו עולה גימטריא שלשים, ו"שלש" הוא קטנות, כי שלש הוא מספר קטן של שלשים, והיינו להחזיק עצמו בשפלות והכנעה, דהיינו "בדמי" שהוא טמא, ולפעמים להיפך דהיינו ב"טהרה", שבשעת תפילה יחזיק עצמו לטהור גמור שהוא צדיק כנ"ל, עד כאן מדריגת צדיק ההולך תמיד בעבודתו ית"ש. אבל אם אדם חס ושלום אינו עובד הבורא, ומתעצל עצמו בעבודתו בתורה ובתפילה, שאינו מתפלל בזריזות וחדוה, וכן בשאר דברי קדושה הוא מתעצל, הוא מכונה בשם "נקבה", כי טבע הנקבה היא בעצלות, וזה "אם נקבה תלד וטמאה שבועיים" פירוש שהוא טמא חס ושלום שבועות הרבה, עד שיעשה תשובה שלימה להשי"ת ויתקן מעשיו, ואז טוב לו בזה ובבא.


אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת כו׳ לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן כו׳. דהנה לפעמים יבוא אדם להרהור תשובה, ועושה איזה עובדא להבורא ב"ה, דהיינו תפילה ושאר דברים שעושה, והם אינם בפנימיות לגמרי, מחמת שלא תיקן את עצמו עדיין, ולא עשה תשובה על חטאת נעוריו. וזהו "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת" רצה לומר שישא לבבו בקרבו באיזה הרהור תשובה לעבודת השם, "או ספחת" פירוש שיבוא לו הרהור שיחבר עצמו לאנשים צדיקים, כמו ספחני נא כו׳, "או בהרת" שיבוא לו איזה בהירות לעבודתו ית"ש, רק שכל זאת אינו בתמימות לגמרי, רק מבחוץ מראה עצמו כך, "בעור בשרו" ולבו בל עמו לגמרי, אמר הכתוב שזה בא לו מחמת שלא טיהר עצמו לגמרי מחטאת נעורים, וזהו "לנגע צרעת" כמו בשביל נגע צרעת שבו מנעוריו, ולכן "והובא אל הכהן" שזה האדם צריך לבוא לצדיק גדול וגמור שבדורו, והוא נקרא כהן, ואז יחזור בתשובה אצלו לגמרי, ויבוא לו יראה תמימה בפנימיותו. והשם יזכנו לעבדו בלב ונפש בכל מאודינו ולבנו, אמן כן יהי רצון.

הערות ויקיעורכיםעריכה

  1. ^ ישנן מהדורות שבמקום "וישגיח" כתוב "וייעזר".
  2. ^ "עבודת אלילים", הכוונה למסכת עבודה זרה.
  3. ^ הכוונה שהכתוב מכנה את הדין בלשון נקבה.