נועם אלימלך/פרשת וישב
פרשת וישב
עריכהוישב יעקב בארץ מגורי אביו כו'. נ"ל בצירוף הפסוק "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך", דאיתא בגמרא "מיום שנברא העולם לא היה אדם שקרא להקב"ה אדון עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקראו אדון", לכאורה מה רבותא בזה שקראו אדון? אך נראה דהנה אנחנו צריכין ליחד השני שמות הוי"ה ואדני ואז נקרא שמו יתברך אדון, ע"ד שאנו אומרים "אל אדון על כל המעשים", ד"אל" הוא חסד כמש"ה "חסד אל כל היום", וע"י שאנו מיחדים שמו יתברך, אנו גורמים וממשיכים החסדים והרחמים לעולם, וזהו "אל", ר"ל כאשר אנו מעוררים החסדים ע"י שאנו מיחדים שמו יתברך אז הוא "אדון על כל המעשים". וזהו "ויהו"ה בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ", שהשם אדנ"י הוא ההיכל להשם הויה ב"ה כידוע, ובשעה שנתיחד שמו הגדול בהיכל קדשו, דהיינו היחוד בשם אדנ"י, "הס מפניו כל הארץ" ר"ל "הס" בגמטריא "אדנ"י", היינו שאז נקרא אדון על כל הארץ.
וזהו "ואדם אין לעבוד האדמה", פירוש "אדמה" הוא לשון "אֶדַּמֶּה לעליון" (ישעיהו יד, יד), שצריך האדם לדמות הצורה ליוצרו, ליחד כל העולמות למעלה ליחדם לאחד ית"ש ויתעלה, וזהו "ואדם אין לעבוד האדמה", פירוש שלא היה עדיין אדם שיוכל ליחד העולמות כנ"ל, לכן "ואד יעלה מן הארץ", רמז שלא היה נקרא הקב"ה אז אדון, ולזה רמז "אד", שהוא רק ב' אותיות משם "אדני", עד שבא אברהם אבינו ע"ה והשכיל בשכלו הזך ועבד את השם באהבה וזכה ליחד שמו ית"ש הוי"ה באדני כנ"ל, ואז היה נקרא "אדון" כנ"ל.
והנה עיקר העבודה שעל ידה יתיחד שמו יתברך, הוא ע"י הסתכלות ברוממות אל יתברך וגדולתו במורא ופחד הבא לאדם ממילא בהסתכלו נוראותיו ונפלאותיו, ואם תאמר למה נתן השי"ת כל התרי"ג מצוות לעסוק בהם, נעבוד אותו במורא ופחד ע"י הסתכלות ברוממותו ית"ש כיון שזה היא עיקר העבודה במחשבה? אך אם היה האדם מסתכל ברוממותו תמיד בלי הפסק, היה בטל מהמציאות מהמורא ופחד ורעדה הבא לאדם עי"ז, לכן השם ברחמיו נתן לנו התרי"ג מצוות שנעסוק בהם בגופינו לעבודתו, והם תועלת לאדם שיהיה אפשר לו לקיים בדביקותו יתברך.
וזהו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", "מגורי" לשון "ויגר מואב", דהיינו שהיה לו ישיבה ועכבה במדריגה זאת תמיד להיותו ביראה ופחד, יראת ה' אביו שבשמים, "בארץ כנען", ר"ל ע"י שהיה עובד בגופו ועסק בתורתו ובמצוותיו יתברך תמיד, "ארץ כנען" רמז להגוף, עי"ז היה באפשר לו שיתקיים בדביקותו והסתכלותו ברוממות אל יתברך במחשבה.
וזהו "יהי שלום בחילך", ר"ל שתראה שיהיה השם שלם ליחדם לאחד כנ"ל, "חילך" רמז לעולמות העליונים נקראים "חיל", על שם ששם כל חיל צבא מרום, "ושלוה בארמנותיך", ר"ל ע"י שיהיה "שלוה בארמנותיך" דהיינו בגופך בכל אברים לעסוק במצוותיו יתברך, עי"ז תהיה דבוק בו יתברך ליחד שמו יתברך ויתעלה לעד ולנצח נצחים אמן. והבן.
אלה תולדות יעקב יוסף. נראה לפרש ע"ד הרמז, דהנה אנחנו בגלות המר הזה דוויין וסחופים ודחוקים בדוחק השפעות שנתמעטו מישראל בעוונותינו הרבים, והשי"ת ברוב רחמיו כביכול "עמו אנכי בצרה", והשכין שכינתו בתוכינו והיא המקיימת אותנו בהשפעה הניתן על ידה, כמו שהבטיח השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה "כה יהיה זרעך", פירוש השכינה נקראת "כה", תהיה עם זרעך תמיד. וזהו שאמר השי"ת לאדם הראשון "איכה" - "אי כה", דהיינו איך גרמת גלות השכינה, ואיה תפנה עצמה בגלות.
וזהו "אלה תולדות יעקב", ר"ל ההשפעות הבאות מעולם הנקרא "יעקב", הם באים ע"י השכינה הנקרא "יוסף", והוא תפילת "מוסף" לשון הוספה, מחמת שהשפעה באה בקושי בכח גדול, שאנחנו מוסיפים כח על כח להוריד השפעה אלינו, "בן שבע עשרה שנה", ר"ל בגלות המר אשר בכל צרתם לו צר, שצער גדול לשכינה שאנחנו דחוקים כנ"ל, והשם הוי"ה הוא בקטנות גימטריה שבע עשרה [1], ואעפ"כ הוא גימטריא "טוב" להשפיע עלינו כל טוב.
וזהו "ויוגד לתמר לאמר כו'", דהשכינה נקראת "תמר", דאיתא בזוהר הקדוש דתמר הוא דכר ונוקבא, וי"ל דמשום הכי נקראת תמר ע"ש תמר, דהשכינה היא המשפעת לעולמות העליונים המעשים טובים של ישראל, ואחר כך מקבלת השפעה מעולמות העליונים ומשפעת לישראל, ולכן נקראת תמר דהיא דכר ונוקבא, שמשפעת לעולמות העליונים ומקבלת השפעה לישראל. וזהו שרמזו חז"ל (יבמות לד, ב) "מועכות של בית רבי תמר שמן", דרבי ע"ה היה דואג תמיד ולא היה נהנה מעוה"ז, דאיתא בגמרא "יומא דמחיך רבי אתיא פורענותא על שונאי ישראל" ר"ל, והוא מחמת שבימי רבי היה צריך להיות התיקון להשכינה באופן זה, והצדיקים ההולכים בעקבותיו, שהם ממעכים עצמם ונדחקים ומצערים על גלות השכינה וצרות ישראל, הם נקראים על שם בית רבי, וזהו "מועכות של בית רבי", ר"ל לשון מעוך וכתות, "תמר שמן", שהם משתתפים עצמם בצער השכינה הנקראת תמר כנ"ל.
וזהו "ויוגד לתמר לאמר הנה חמיך עולה תמנתה", דהנה היחוד והזיווג השמות הקדושים הנקראים "אבא ואמא", עתה בגלות המר בעוה"ר אינו יחוד וזיווג גמור אלא כמו חיתון, עד שיבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אז יהיה הזיווג שלם. וי"ל שמטעם זה נאסר לנו חיתון עכו"ם, למען לא יזיק לנו לזה שאנחנו צריכין ליחד קב"ה ושכינתיה ע"י חיתון בגלות המר, וזהו "הנה חמיך" ר"ל בגלות המר, "עולה תמנתה", תמנתה הוא לשון "תמנה", דהיינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, ששם במדת "חכמה" היא שורש הרחמים, והיינו שהשי"ת עולה להמידה זאת להתנהג עמנו במדת רחמים הגם שאנו דחוקים ונגושים בגלות המר, וזהו "לגוז צאנו", רמז לישראל הנקראים "צאן קדשים" הם כרחל לפני גוזזיה מדוחק הגלות המר, אעפ"כ הוא ברחמים גדולים, שאינו אלא למען ליראנו ולא בפועל ממש חלילה, והשכינה תשוקתה מאוד באהבה אותנו שלא יחסר לנו כל טוב, וגם בזאת אין רצונה שיעלה מורא על ראשינו ולא יעלה עלינו קול נוגש, וזהו "ויוגד לתמר" ר"ל שזה קשה כגידין להשכינה הנקרא תמר, "לאמר הנה חמיך עולה תמנתה לגוז צאנו" למען ליראם כנ"ל, גם זה קשה לה מאוד כגידין, ותמיד היא מעוררת רחמים ומלמדת זכות עלינו.
"ותסר את בגדי אלמנותה", דאיתא בגמרא "אלמנה על שם מנה", דהנה עם בני ישראל הקדושים הם מלאים מצוות כרימון, רק זה לפעמים חסרונם קצת על עסקי ממון, יש ביניהם פירוד קצת מחמת ממון, והשכינה מסירה מישראל הקטרוג שעל הבגידה זאת, ע"י שהיא מלמדת זכות עליהם בהראות את מעשיהם הטובים והקדושים לפני השי"ת, וזהו "ותסר בגדי אלמנותה", שהיא מסירה הבגידה שהוא החסרון של ממון, "ותכס בצעיף" תרגומו רדידין כמו "וירקעו פחי זהב" שהוא לשון דקות, דהיינו שהיא מתלבשת בקדושה מהדברים הדקים והרוחניים של ישראל הקדושים הפועלים במעשיהם הקדושים שזה כל תענוגה, "ותתעלף" לשון עייפות, מלשון "ולא יכנס למרחץ שמא יתעלף", והיינו דהשכינה בגלות המר הזה היא עייפה ויגיעה, וע"י התפילות והתורה והמצוות ומעשים טובים אנו נותנים חיות ותענוג להשכינה כדאיתא בכתבים, למשל החולה שהוא חלש מאוד ומריחים לו ריח בשמים למען לא יתעלף, כן השכינה בגלות המר הזה כביכול מתעלפת, ואנו נותנים לה ריח ניחוח בתפילתינו ובתורתינו הקדושה, וזהו "ותתעלף".
"ותשב בפתח עינים", דהיינו שהיא מחזרת תמיד על לומדי תורה לשמה, וזה רמז "עינים", שהם לומדי תורה הנקראים "עיני העדה", והיא יושבת בפתחיהם לקבל ריח ניחוח להשיב את נפשה כביכול ע"י תורתם לשמה ליחד קב"ה ושכינתיה. וזה רמז "אל יתפלל אדם אלא אם כן יכנוס שיעור שני פתחים", רמז ליחד שני שמות הויה ואדנ"י, וזה "אשר על דרך תמנתה", ר"ל על איזה לומדי תורה מחזרת לישב בפתחיהם? הם ההולכים בדרך תמנתה, רמז שלומדים תורה לשמה והולכים בדרך חכמה כנ"ל, תמנתה - הרוצה להחכים ידרים, "כי ראתה כי גדל שלה", ר"ל שהשכינה רואה שגדול השכחה שאנו נשכחים בגלות המר זה ימים רבים ושנים רבים, "שלה" מלשון שול תשולו, ופירש רש"י ז"ל לשון שכחה, וגם י"ל הפירוש שני של רש"י ז"ל מלשון וישל זיתך, דהנה בגלות הזה בעוה"ר שנתמעט ההשפעה מישראל, וכל השפעות נוטלים האומות ואין אנו יונקים אלא מהתמצית, דהיינו בדוחק כמו זריקה שזורקים לנו השפעה קצת, וזהו "כי גדל שלה", שגדול אריכות הגלות ומיעוט ההשפעות לישראל בעוה"ר, "והיא לא ניתנה לו לאשה", ר"ל שזה זמן רב שהשכינה בגלות שאינה ביחוד הגמור האמיתי כי אם ע"י חיתון כנ"ל.
"ויראה יהודה ויחשבה לזונה", דאיתא בזוהר הקדוש על פסוק "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל", ואיתא בגמרא במערבא מתרצי הכי נפלה ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל, ובזוהר הקדוש פירשו בענין אחר, ומאריך שם בדרך המשל למלכות שהיה לו מטרוניתא, ומחמת שלא היו בניו מתנהגים כשורה גרש אותם מאתו וגרש אתם את המטרוניתא, ואח"כ נכמרו רחמיו עליהם ושלח ולקח אותם בהסתר מחמת בושה שעדיין לא היו מתנהגים כשורה, ואח"כ הוסיפו בסרחונם וגרש אותם עם המטרוניתא, ואמר אל המטרוניתא לא אשוב לקחת אותך בהסתר כאשר בתחילה, עד אשר אראה שתקנו מעשיהם, אז אבוא בעצמי אליך, כן הנמשל, בימי עזרא שהיה ראוי לישראל לעשות להם נס כבימי משה, רק מחמת החטא שהיה להם נשים נכריות, לקח אותם מגלות בבל בהסתר, ע"ש הלשון בזוהר הקדוש, וזהו "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל", ר"ל לא אוסיף עוד להקים את ישראל כאשר בתחילה שלקחתי אותם בהסתר, רק כאשר יתקנו את מעשיהם אז אבוא בעצמי אליהם ע"ש. וזהו "ויראה יהודה ויחשבה לזונה", ר"ל שהשי"ת ראה שעדיין אין מעשיהם מתוקנים ושהיו להם נשים נכריות, "כי כסתה פניה", פירוש והוכרח ליקח אותם בהסתר מחמת בושה, לכן "ויט אליה אל הדרך", פירוש השי"ת הטה עצמו אליה, "ויאמר הבה נא", ר"ל תראי להיות מוכנת אז כאשר יתקנו את מעשיהם ו"אבוא נא אליך", ר"ל אז אבוא בעצמי אליך כנ"ל, לא כבתחילה שלקחתי אותך בהסתר, "כי לא ידע כי כלתו היא", "ידע" מלשון "כי ידעתיו" לשון אהבה, פירוש שהשי"ת ב"ה אין לו בזה אהבה, "כי כלתו היא", ר"ל שהיא אצלו ככלה, דהיינו בגלות המר שהיחוד הוא ע"י חיתון כנ"ל.
"ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי", פירוש השכינה אומרת להקב"ה מה תתן לי אז יותר כי תבוא אלי במהרה שאתה מבטיח לי, ואיזה דבר טוב תתן לי אז יותר מקיבוץ הגלות הראשון? "ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן", פירוש כי אז אשלח ואסיר כל הקליפות והס"א המרומז ב"גדי עזים", אסיר הכל מה"צאן", פירוש מישראל צאן קדשים, "ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך", ר"ל השכינה היא מבקשת מהשי"ת שיתן לה איזה עריבות ומתיקות בתוך כך בגלות המר קודם שיגיע העת שתשלח הס"א, "ויאמר מה הערבון אשר אתן לך", פירוש השי"ת אומר להשכינה באיזה מתיקות היא מבקשת, "ותאמר חותמך כו'", פירוש זה ערב לי שנהיה אנחנו חתומים ורשומים בך כחותם על לבך כחותם על זרועך.
"ופתילך", ונקדים לפרש הפסוק "הכנף פתיל תכלת כו' וזכרתם כו' למען תזכרו כו'", ולכאורה כפל הזכירות למה? אך נראה, דאיתא בגמרא "תכלת דומה לים כו'", כבר פרשתי באופן אחר, ועתה אמרתי לפרש "תכלת" רמז דהמצוות "דומה לים", דהיינו שאין להם סוף כמו הים, שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, "וים דומה לרקיע", ורקיע היא לשון רקועי פחים, "רקיע דומה לכסא הכבוד", ר"ל הגם שעסק במצוות שאין להם סוף, צריך לזה לראות בדברים דקים רוחניים דהיינו במחשבה, ובכל זאת שמקיים המצוות ועוסק בדברים רוחניים, בכל זאת צריך תשובה בכל פעם, וזה רמז "רקיע דומה לכסא הכבוד" על דרך "גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד", וזהו "הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית", ר"ל "ציצית" לשון מציץ מן החרכים, דהיינו שע"י מצות ציצית שיש בהם תכלת, עי"ז תסתכלו לראות שהמצוות אין להם סוף כנ"ל, תכלת דומה לים, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'", פירוש ואחר שתסתכלו כנ"ל בציצית התכלת, וגם אמנם אם תזכרו ותסברו שכבר עשיתם את כל מצוות ה', אעפ"כ "ועשיתם אותם", פירוש צריכים אתם לחזור ולעשותם מחדש כנ"ל שהוא דבר שאין לו סוף, "ולא תתורו כו'", דהיינו שצריכין עתה לעשותם בלי שום פניה והרהור, "למען תזכרו", פירוש הזכירה השנית הוא לאחר שתעשו כן כנ"ל, אזי תעלו את כל המצוות שעשיתם עד הנה, תעלם למעלה למעלה לרצון להם לפני השי"ת ב"ה.
וזהו "ופתילך", ר"ל שהשכינה מבקשת מהקב"ה שהוא יעזור להם לישראל שיהיה להם לזכרון הפתילים, שיבואו למדריגה הנ"ל לקיים מצוותיו ולהיות תמיד בתשובה, כי קשה להם מאוד לבוא למדריגה זאת מעצמם, ובפרט בגלות המר אין לנו תכלת רק חוטי לבן, רמז שאנחנו צריכים לעבוד השי"ת בכל כחנו לעורר רחמים דהיינו לובן, ולזה צריכין סעד לתומכם, "ומטך", רמז שאמר אלישע לעבדו "קח את המטה להחיות הילד", וזה רמז שהשכינה מבקשת שיתן השי"ת המטה הזה ביד הצדיקים, שיהיה בהם כח לרפאות ולהחיותם בתפילתם, "ויתן לה", שהשי"ת הסכים על ידה, ותנתן לה כל השלש הנ"ל, "ויבא אליה ותהר לו", פירוש אז היא מתעברת מהמעשים טובים של ישראל ומביאתם לפני השי"ת, עי"ז נתעורר רחמים והשפעות גדולות על ישראל לעולם אמן ואמן. והבן.
או יאמר "וישב יעקב בארץ מגורי כו'", דהנה כתיב "שויתי ה' לנגדי תמיד כו'", דהנה הצדיק אשר לפעמים יבוא לו איזה נדנוד קל שנופל ממדריגתו, גם זה הוא לטובתו, כי עי"ז הוא מתחזק ומזרז עצמו יותר בעבודתו ית"ש, וגם שמביאו לידי הכנעה ושפל בעיני עצמו ומונע אותו מגדלות, וכל מעשיו הקודמים הם רצויים לפניו יתברך, וזהו "שויתי ה' לנגדי כו'", ד"מצוה" הוא הוי"ה ב"ה כידוע[2], והפירוש כך, "שויתי ה' לנגדי", ר"ל גם מה שהוא התנגדות לי שאני נופל ממדריגתי, גם זה הוא השם הויה ב"ה, גם זה למצוה ייחשב כנ"ל, "כי מימיני בל אמוט", פירוש עי"ז לא אמוט מהימין שלי, שאני מוכרח להיות יותר זריז ומוכנע ושפל כנ"ל. וזהו פירוש "ה' עוזי ומגיני", ר"ל הן הדבר העוז שהוא התנגדות לעבודתו ית"ש, והן הדבר שהוא מגיני, דהיינו המצוות שהם מגינים, הכל הוא השם הויה ב"ה כנ"ל שמביאני לקיים מצוותיו בזירוז יותר, וזהו "כי בו בטח לבי", "בו" דייקא, דהיינו עי"ז אני מתדבק בו יתברך יותר בזריזות.
וזהו "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", ר"ל שהיה ביראת רוממות, יראת ה' אבינו שבשמים, וגם "בארץ כנען", ר"ל שהיה בהכנעה, "אלה תולדות יעקב (יוסף)", ר"ל התולדות המעשים טובים האלה, היראה גדולה וההכנעה גדולה, גם אם נפל לפעמים ממדריגתו הגדולה למדריגה קטנה, לזה רמז "יעקב", שהיא מדריגה קטנה, "יוסף", פירוש עי"ז גורם לו שניתוסף לו עוד מדריגה גדולה מהראשונה כנ"ל, מחמת שהוא מתחזק ומתגבר בעבודתו יתברך ויתעלה בזירוז ובהכנעה יותר. וק"ל.
או יאמר "וישב יעקב", בהקדים לפרש הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי כו'", דלכאורה אינו מובן מלת ירדפוני, שלשון רדיפה שייך במי שבורח ורודפים אותו. אך הענין הוא, דהנה יש בני אדם שמעשיהם מקולקלים, רק מחמת שיש בהם איזה מידה טובה מצד הטבע, דהיינו שהוא לב טוב גומל חסד ועושה טובה עם בני אדם, זה מועיל להם שחוזרים למוטב, וזהו שאמר דוד "אך" הוא לשון מיעוט, ר"ל המעט הטוב והחסד שבי, זה "ירדפוני כל ימי חיי", "ושבתי כו'" שאשב בבית ה' לאורך ימים.
וזהו "וישב כו'", דאדם העובד ה' תמיד נופל בו לשון ישיבה, שנתיישב בעבודת הבורא ית"ש וה' עמו, ע"ד שמצינו באברהם אבינו ע"ה "ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך שאני עתיד לעמוד בעדת הדיינין והם יושבים", ונמצא מצינו ישיבה במקום שהשי"ת שוכן שם בעדת קדושים העוסקים במצוה, ואמר הכתוב דאדם גם ע"י מידה אחת שבו, דהיינו שיהיה שפל בערכו כדבר הנידש בעקב, ולזה רמז "יעקב" לשון עקב, שמחזיק עצמו לשפל, גם עי"ז יזכה שיהיה לו ישיבה בעבודת הבורא ויעשה טוב בעיני ה' כנ"ל, וזהו "וישב יעקב", ר"ל ע"י מידת עקב, היא ענווה ושפלות, יזכה לישיבה כנ"ל, ואמר הכתוב "בארץ מגורי אביו בארץ כנען", פירוש אפילו אם הוא כבר מורגל במעשים מקולקלים ע"י הרגל שראה אצל אביו, וזהו "מגורי אביו", שאביו היה מתנהג במעשים מקולקלים, ולזה רמז "ארץ כנען", וכאשר ראה כן עשה גם הוא כאביו, אעפ"כ ע"י מדת ענווה ושפלות שיחזיק עצמו, יזכה לשוב לה'.
"אלה תולדות יעקב (יוסף)", פירוש אלו הן התולדות של זה האיש שהוא שפל בערכו, "יוסף", ר"ל שבכל יום ויום יוסיף הנהגות ישרות ומידות טובות ומצוות ושלימות, דהיינו אחר שיחזיק באיזו מידה טובה או איזה מצוה יום או יומים ויראה בעצמו שכבר מוחזק בה, אזי ביום המחרת יוסיף עוד להחזיק באיזו מידה טובה או איזה מצוה אחרת, ואמר הכתוב כל זה היא העבודה בקטנות, וזה רמז "בן שבע עשרה שנה", כי הויה ב"ה בקטנות במספר קטן גימטריא י"ז, והיינו הגם שנקרא "בן" למקום ב"ה, אעפ"כ היא קטנות, ואחר שיבוא למדריגה יתירה שיחזיק בקדושה יתירה, יזכה "לרעות את אחיו בצאן", דהיינו שרבים ישיב מעוון ויחזירם למוטב.
וזהו "והוא נער את בני בלהה כו'", ונקדים לזה לפרש כמה דקדוקים לפי דרכינו, הלא המה הכתובים, "וירא ה' כי שנואה לאה כו' ותהר ותלד בן ותקרא שמו ראובן כו' ותהר עוד כו' ותקרא שמו שמעון כו' כי שמע ה' כי שנואה אנכי כו' ותקנא רחל כו', ותאמר הנה אמתי בלהה בא כו' ואבנה גם אנכי ממנה, ותהר בלהה ותלד בן ותאמר רחל דנני כו' וגם שמע כו' ותהר כו' ותאמר רחל נפתולי כו' ותרא לאה כי עמדה מלדת ותקח את זלפה כו'". ונתחיל לדקדק; א' איך עולה על דעת שיעקב אבינו עליו השלום יהיה שונא לאשתו, ב' שקראה בן השני שמעון מטעם כי שמע ה' כי שנואה אנכי, הלא הדעת נותן שבן הראשון ייקרא שמעון מטעם זה, כי השנאה היתה מתחילה כמו שאמר הכתוב וירא ה' כי שנואה לאה כו', ג' ותאמר רחל דנני כו' וגם שמע בקולי ויתן לי בן, וכי בנה היה והלא בן שפחתה היה? וכל כוונתה היה כדי שתלד גם היא ועדיין לא ילדה, וגם כשילדה בלהה את נפתלי אמרה רחל נפתולי כו' גם יכולתי, גם זה אינו מובן לכאורה, ד' ותרא לאה כו' ותקח את זלפה כו', מה היה כוונת לאה בנתינה הזאת, הלא היא כבר ילדה?
אך הענין הוא, דהנה האימהות ידעו שיצא מהן י"ב שבטים שמהם ישתכלל ויתיסד כל העולם כולו, מהם יהיו אנשים צדיקים עליונים בארבעה מדריגות, ועליהם רמזה לאה בקוראה שם ארבעה בנים שלה, רמז לד' מדריגות צדיקים אשר יהיו בין עם ישראל, הלא המה האחד קראה שמו "ראובן" לשון "ראו בן", רמז שהוא בן למקום ב"ה, והיינו הצדיק העובד את ה' מאהבה ומשמח את המקום ב"ה בחדוה ושמחה נקרא בשם בן, וזה שאמרו חז"ל "כאן בזמן שעושים רצונו של מקום נקראים בנים למקום", כוונתם עושים רצונו, שמשמחים את המקום במעשיהם הטובים נקראים בנים. ואחר שהוא צדיק כזה שנקרא בן, אזי בא למדריגה יתירה, שעולה קנאת אדם עליו שמתקנאים בו ושונאים אותו, כמו שמצינו בדברי חז"ל "האי צורבא מרבנן דרחמי ליה בני מתא, לאו משום דמעלי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא", ונמצא המשמעות בשביל דמוכח להן במילי דשמיא שונאים אותו, והצדיק הזה השי"ת שומע כל תפילותיו, כמו שאמר הכתוב "ואלקים יבקש את הנרדף", וזה רמזה לאה בקוראה שמו "שמעון" "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", פירוש שמע ה' כל תפילותיו מחמת שהוא שנוא והוא צדיק גמור כנ"ל. והשם השלישי קראה שמו "לוי", רמז שאחר זה יבוא למדריגה גדולה שיבוא לדביקות גדול, וזה רמז "לוי", כאשר כתבנו מזה כמה פעמים שהוא לשון לויה ודביקות. והבן הרביעי קראה שמו "יהודה" לשון הודאה, רמז שהוא מודה ומשבח להשי"ת ב"ה בשירות ותשבחות, ובזה נשלם ומתוקן השם הוי"ה ב"ה, ד' אותיות שבשם "יהודה", ואות דלי"ת דבשם יהודה רמז לשכינה הקדושה הנקראת דלי"ת כידוע, שע"י השם הקדוש הוא מעלה את השכינה, וגם רמז לדוד כידוע. והבן.
וזה אמרו חז"ל "מאן דלא כרע במודים אחר ז' שנים נעשה שדרתו נחש", רמז מאן דלא הגיע עדיין למדריגה זאת שיהא כורע במודים, דהיינו שיהא מלא בשירות ותשבחות להודות ולשבח לשמו הגדול, אזי עדיין אינו מתוקן כל צורכו, ואף אם הלך בכל ז' מדריגות הידועים, אעפ"כ יש בו עדיין מסוג הנחש הקדמוני, וזה שרמזה לאה שהיא עלמא דאתכסיא על ארבע מדריגות הנ"ל, שעל ידם יתוקן השם הקדוש ומעלים את השכינה.
וגם את זה ידעו האימהות שלעומת ד' מדריגות הצדיקים הנ"ל, יהיה ג"כ בין ישראל ד' מדריגות, אנשים פחותים ושפלים ב', ופשוטי עם ב', ולזאת היתה כוונת רחל בנתינתה את בלהה שפחתה ליעקב, כדי שהשמות המרומזים להמדריגות הפחותים יצאו מהשפחות, ולזה קראה שמו "דן" שהוא לשון דין, לרמז על בני אדם הפחותים שהם תמיד כולו דין, דהיינו שפיהם מלא קללות וארורים שוא ושקר וכדומה, ואת בן השני של בלהה קראה שמו "נפתלי", רמז לבני אדם הפחותים אשר אומרים "נופת לי", דהיינו כל מתיקות העוה"ז ראויה לי ולא לאחרים הלומדים העניים ודלים, וזה רמז נפתלי - נופת לי. ולזה היתה כוונת רחל בראותה שכבר ילדה לאה ד' המרומזים לצדיקים, והיתה יראה שלא יצא ממנה לעומת זה ד' המרומז לנ"ל, כי ידעה שיהיה י"ב שבטים ויהיה לחלקה ששה, ולכן מסרה לו השפחה.
וגם לאה ראתה שעמדה מלדת שהיה לה ד' כנ"ל, והיתה יראה שלא יהיה עוד לה ב' המרומזים לפשוטי עם המגיע לחלקה עוד ב', ולכן גם היא מסרה את שפחתה זלפה ליעקב, כדי שממנה יצא הב' הנ"ל, ולכן קראה שם האחד "גד", "ותאמר בגד" כפירוש רש"י ז"ל מזל טוב, רמז שיהיה בין ישראל בני אדם שיהיה להם מזל טוב בעשירות, "ותהר עוד ותקרא שמו "אשר" כי אשרוני בנות", רמז על מדריגה ד', שיהיה בין ישראל בני אדם המתנהגים בדרך שאינם לומדי תורה, רק שהם מתנהגים כשורה וישרים הם בעיני בני אדם הפשוטים הנקראים "בנות" שהם מצד הנוקבא והם משבחים אותם.
ואחר שראו האימהות שיצאו ד' מדריגות הנ"ל מהשפחות, והיו יודעים שיהיה עוד ד' מדריגות אחרים שעל ידם יהיה קיום לפשוטי עם, ושיכניסם לעבודתו יתברך להחזיר בתשובה להשפלים, ולזה קראה לאה את שם בנה החמישי "יששכר", לשון "יש שכר", רמז שכוונתה היה לתקן שיהיה קיום לבן השפחה שקראה אותו גד, לרמז שיהיה לו מזל בממון ועשירות, וצריך שיושפע לו על ידי הצדיק, הגם שיש לו מזל, אעפ"כ אין השפעה באה כי אם ע"י הצדיק, וקראה אותו יששכר "כי שכר שכרתיך בדודאי בני", דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק הפירות של המצוה אדם אוכל בעוה"ז, והפירות של המצוה הוא ע"י שאדם עושה המצוה בשמחה וחדוה, וזה שרמזה בדבריה "בדודאי בני" לשון דודים וחיבה של בני, דהיינו ע"י אהבה והשמחה של המצוה ראוי השכר בעוה"ז.
ולשני קראה "זבולון", רמזה שע"י הבן של השפחה שקראתה אשר, דהיינו שהוא מתנהג כשורה, יהיה השראת שכינה על הצדיק שלא יעוכב השראתה בעבורו, וזהו "הפעם יזבלני אישי", ר"ל שיהיה דירת השי"ת אצל הצדיק, ע"ד ששמעתי משל מתוק מפי אדומ"ו הרב המגיד דק"ק ראווני זלה"ה[3], והוא שאנו רואים שכעת אשר אנחנו בגלות המר, יש בני אדם שזוכים לרוח הקודש בקל יותר מבימי הנביאים, שהיו צריכין השבעות והתבודדות רב כידוע כדי שישיגו הנבואה ורוה"ק, ואמר משל נפלא ומתוק, למשל המלך שהוא במקום כבודו בביתו בחצירו בפלטין שלו, ויבוא איזה אוהב המלך וירצה להזמינו לסעודתו לביתו, אזי בוודאי יכעוס עליו המלך, כי אין זה כבוד של מלך לצאת מפלטין שלו לבית אחרים גם אם יהיה הסעודה גדולה עד למאוד, ובלתי אפשרי שיזמין את המלך לביתו עד שיכין כל הכנות ויעמיד מליצים ופרקליטין גדולים שימצא חן בעיני המלך שיבוא לסעודתו, אבל כשהמלך נוסע בדרך ורוצה ללון בדרך, אזי כאשר ימצא מקום נקי באכסניא נקיה, אף אם בית המלון הוא בכפר, אם הוא רק נקי, אזי זה בית מלונו ללון שם. והנמשל מובן ממילא, בזמן שבית המקדש קיים והיתה שכינת כבודו בבית קדשי הקדשים, אזי אם היה אדם רוצה לשאוב רוה"ק או נביאות, היה צריך עבודה גדולה, כמו שמצינו בשמחת בית השואבה ששם היו שואבים רוה"ק, אבל עתה בגלות המר, שגם השכינה הקדושה גלתה עמנו ובעו"ה היא נע ונד בארץ, ותשוקתה מאוד למצוא מקום דירה לשכון בה, ואם מצאה מנוח מקום נקי, אדם שהוא רק נקי מעבירות וחטאים, אזי שם היא דירתה, ודפח"ח[4]. וזהו "הפעם יזבלני כו'" לשון דירה, דהיינו בגלות המר יהיה לה דירה להשכינה.
ורחל אמנו היתה רוצה לתקן את שני המדריגות הנולדים משפחתה בלהה, ולכן קראה שם בנה "יוסף", "ותאמר אסף אלקים את חרפתי כו' לאמר יוסף ה' לי בן אחר", ולכאורה היה לה לקרותו "אסף", כמו שאמרה אסף אלקים את חרפתי? אך היא רמזה בקוראה שמו יוסף שני דברים כאחד, כי היא ידעה שמתה[5] בלידתה את בנימין ותקרא אותו בן אוני, ובלתי אפשרי לרמוז בשמו להנ"ל, ולכן רמזה הכל בשם בנה יוסף, דהיינו שהוא יתקן את המדריגה הפחותה של בני אדם אשר רמזה לו בשם דן כנ"ל, שהוא לשון דין, שפיהם מלא בקללות וארורים, וע"י הצדיק הזה "אסף אלקים את חרפתי", שהוא יחזירם למוטב. והוא גם הוא יתקן את המדריגה השפלה של בני אדם שרמזה בשם נפתלי כנ"ל, ולכן קראה שמו "יוסף" רמז למדריגה גדולה, כי יוסף הוא תפילת מוסף, שאז הוא העלאת העולמות כולם למעלה עד מדריגת חכמה כידוע ליודעי חן, ואמרה "יוסף כו' בן אחר", רמז שיהיה במדריגה גדולה יותר מאותו הבן שרמזה לאה שקראה אותו ראובן - "ראו בן" כנ"ל, והוא יתקן הכל.
ונחזור לביאור הכתוב "והוא נער את בני בלהה", רמז אחר זה יבוא למדריגה גדולה, כי "נער" רמז למדריגה גדולה כמו שמצינו ביהושע שנקרא נער, וכמו שאמר הכתוב נער ישראל ואוהבהו, והוא מחזיר את בני בלהה, דהיינו בני אדם הפחותים השפלים המרומזים בשם ב' בני בלהה כנ"ל, הוא מחזירם למוטב ומכניסם להקדושה. ואחר זה יבוא עוד למדריגה יותר גדולה "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", דהיינו כל דבר רע שיארע ח"ו לשום בר ישראל, אזי מביא אותו הדבר לפני אביהם שבשמים ומתפלל עליהם שיסיר מהם כל דבר רע.
"וישראל אהב את יוסף כו' כי בן זקונים הוא לו", רמז אחר שיזכה למדריגה העליונה שנקרא בשם "ישראל", שהוא מעורר ומיחד את העולם הנקרא "ישראל סבא" כידוע, וזהו "שמע ישראל", לשון "וישמע שאול" שהוא לשון כניסה ויחוד, והיינו שהוא מיחד ישראל דלתתא עם ישראל דלעילא, והבן, ואז הקב"ה שנקרא ג"כ בשם "ישראל" כידוע ליודעי חן, "אהב את יוסף" שמעלה את השכינה ממלכות עד חכמה כנ"ל, אוהב אותו "מכל בניו, כי בן זקונים הוא לו" ותרגום "כי בר חכים הוא", רמז להנ"ל שמעלה עד החכמה. וזהו "אם אין אני לי מי לי", רמז "אני" היא השכינה נקרא אני, וחכמה נקרא "אין", וזהו "אם אין אני כו'", ר"ל כשמעלה השכינה עד חכמה, אזי יוצא מהם שם "מי" שהוא רחמים גדולים. וזהו "אני ה' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ר"ל ע"י היחוד השכינה למעלה, הוצאתי את ישראל, "להיות לכם לאלקים", ר"ל שיהיה שם אלקים בידכם. והבן. "ועשה לו כתונת פסים", פירוש השי"ת עושה לו לבושין קדישין מלובן העליון לעוה"ב. והבן.
או יאמר "ויבא יוסף את דבתם כו'", דהנה כתיב "ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו", נ"ל דהנה צריך האדם לעבוד הבורא ב"ה ביראה ובאהבה כל ששת ימי החול, דהיינו שיראה את שפלות עצמו ורוממות אל יתברך, ועי"ז הוא מעלה ניצוצות הקדושות שנפלו לחיצונים, וזהו "ששת ימים תלקטוהו" רמז ללקט הנ"ק כל ששת ימי החול, ואז "ביום השביעי שבת לא יהיה בו", ר"ל ממילא כשיגיע יום השבת נופלים כל הקליפות החיצונים לנוקבא דתהומא רבא ולא יהיה להם שום אחיזה בהקדושה. וזה שאמר הכתוב "שבו איש תחתיו כו'", דהיינו ביום השבת שהחיצונים נפלו למטה והם מתחת לאדם, צריכים אתם לישב עליהם לכבוש אותם שלא ליתן להם להרים ראש כלל מעתה על השבוע הבא.
ואמר הכתוב בכל זאת אינו יוצא ידי חובתו, רק צריך האדם לעלות למדריגה יתירה מזו, דהיינו "אל יצא איש ממקומו", ולמדו חז"ל "מכאן לתחום שבת אלפים אמה", דהנה השכינה נקראת "מקום", וזהו "כל הקובע מקום לתפילתו", ר"ל עם תפילתו הוא מעלה את השכינה תתאה לקובעה לשכינתא עילאה, ואז כשהצדיק עולה למקום העליון אזי המלאכים שואלים "מה פעל אל", וזהו "איה מקום כבודו", ולזה ציוה הכתוב "אל יצא איש ממקומו", דהנה כל ימי החול, העולמות הם מטי ולא מטי, וכמו כן הצדיק מוכרח להיות כל ימי השבוע בסוד מטי ולא מטי, שצריך לצאת ממדריגת אהבה ליראה ומיראה לאהבה, אבל ביום השבת קודש שהעולמות יש להם עליה כמו קודם החטא שהוא עולם התיקון, וצריך הצדיק ג"כ להיות במדריגה זאת שלא יצא ממקומו העליון. וזהו "עולת שבת בשבתו על עולת התמיד", שהעולה של חול היא בסוד מטי ולא מטי כנ"ל, דהיינו עולה ויורד, אבל "עולת שבת" הוא "בשבתו" למעלה ולא מטי כלל.
וזה שרמזו חז"ל שלמדו מפסוק אל יצא כו' ב' אלפים אמה, רמז לב' אלפים, דהיינו אלף חכמה אלף בינה, דחכמה נקרא "אין", וזהו "אם אין אני כו'", ר"ל כשהצדיק עולה למדריגת חכמה נקרא "אני", פירוש אז אין צריך לירד להיות מוכנע ושפל כ"אין", ונקרא "אני" כאדם האומר אני הוא ע"ד אני ואפסי כו', ו"אני" הם אותיות "אין", אתווין דדין כאתווין דדין, ואמר "אם אין אני", ש"אני" הוא ב"אין", דהיינו במדריגת חכמה, "מי לי", פירוש אז תיקנתי כל צורכי את העולם הנקרא "מי", שהוא מעולם בינה ששם נמתקים כל הדינים בשורשם ולא ישלוט שום דין בעולם, וזהו "אם אני כאן הכל כאן", ר"ל אם אני במדרגת "אני", "הכל כאן", ר"ל אזי מתוקן מדריגת ה"כל" שהוא צדיק יסוד עולם[6], ואין כח להדינים לשלוט בזה העולם. וזהו "שויתי ה' לנגדי תמיד", פירוש מה שתיקנתי את השם הויה ב"ה למעלה, עי"ז גרמתי שגם בזה העולם יהיה תמיד רחמים גמורים, וזהו "לנגדי," רמז לזה העולם שהוא לפני, לנגדי. וזהו "אלף חכמה אלף בינה", פירושו מובן ממילא, כשהצדיק הוא במקומו העליון כנ"ל שעלה למעלה למדריגת חכמה, אזי מתוקן ה"אלף בינה" כל צורכו ואין שום פגע. וזהו שאמרו חז"ל "היוצא חוץ לתחום יש לו ד' אמות לכל רוח", ר"ל אם עולה במדריגתו עוד למעלה ממדריגת חכמה שהיא סוד מוסף, יש לו ד' אמות של הלכה לכל רוח, פירוש שגם הרוח צפון שהוא בלי מחיצה כדאיתא הטעם, הוא פועל ג"כ מה שאמר הכתוב ואת הצפוני ארחיק מכם, שאז יעבור רוח הטומאה מן הארץ, ואין צורך לרוח צפון שיהא פרוץ בלי מחיצה.
וזהו "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", פירוש הצדיק הזה הנקרא יוסף, רמז שהוא במדריגה גדולה הנ"ל, אזי מביא כל המעשים המקולקלים אל אביהם שבשמים, ששם הכל בטל ומבוטל ואין ממש, "וישראל אהב את יוסף כו'", הקב"ה נקרא "ישראל" כמו שנאמר לעיל, עיקר אהבתו הוא להצדיק שעולה למדריגת מוסף. וזה שאמרה רחל "אסף אלהים את חרפתי ותקרא שמו יוסף", ולכאורה היה לה לקרותו "אסף" כמו שאמרה אסף אלקים, אך הרמז הוא להנ"ל, דהיינו אסף אלקים את כל החרפות והשפלות ונתבטל הכל, "ותקרא שמו יוסף", רמז ע"י השורש המדריגה שהיא מדריגת מוסף כנ"ל.
וזה שפירש רש"י ז"ל "ביקש יעקב לישב בשלוה", דהיינו שהיה במדריגה זו שכפה כל הדינים תחתיו ורצה לישב בשלוה, "קפץ עליו רוגזו של יוסף", פירוש ע"ד שאמרנו הפירוש "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו", י"ל שכוונת אחי יוסף הצדיקים היה לטובת יוסף, כששמעו שאמר חלום חלמתי, ואותיות "חלם" הוא אותיות "מחל", והבינו שיעלה לגדולה כדאיתא "אין אדם עולה לגדולה אלא א"כ מוחלין לו כל עונותיו", ולכן "ויוסיפו עוד שנוא אותו", למען עי"ז יתחזק יותר לעלות למדריגה גדולה, וזהו ג"כ "קפץ עליו רוגזו של יוסף", ר"ל בכדי שיעלה למדריגה גדולה שהוא מדרגת מוסף, וזהו "וישראל אהב את יוסף", עיין לעיל.
וזהו "בונה בשמים עליותיו", רמז לצדיקים בני עליה שע"י מעשיהם הם בונים שמים חדשים, פועלים "ואגודתו על ארץ", ר"ל כל האגודות שהם על הארץ, "יסדה", ר"ל הוא מיסד אותם ברחמים מאין פגע, והכל רחמים גמורים. והבן.
ויאמרו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו. ע"ד הנ"ל, שיוסף היה מעלה את מידת מלכות כנ"ל, וזה היה תשוקתם ג"כ, וכיוונו בדבריהם להעלאת השכינה על ידו, ואמרו "המלך (תמלוך)", ר"ל "ה מלך" כו', רמז לה"א אחרונה שהיא מידת מלכות, "מלך תמלוך עלינו" להעלותה למעלה, "אם משול תמשל בנו", דהנה הצדיק כשרוצה לפעול איזה דבר צריך להמשיל את הדבר הצריך ע"פ משל, וכוונתו שע"פ המשל יתוקן הנמשל שהוא הדבר הצורך לו, וזהו שנאמר בשלמה המלך ע"ה "ויהי לו שלשת אלפים משל", פירוש שלשת אלפים, דהיינו ג' אלפין, שע"י הג' אלפין של שם אה"י יתוקן כל דבר הצורך, ותיקן שלמה המלך ע"פ המשל את האלפין הנ"ל, "ויהי שירו חמשה" אלפי"ן[7], רמז אחר שבא אל מדריגה גדולה להודות ולשורר להשי"ת בשירות ותשבחות, עי"ז פעל להעלות את השכינה, היא ה"א אחרונה, עד חכמה שהיא רמז אלף, שהוא פלא חכמה. והבן.
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם כו'. פירש רש"י ז"ל "נקוד על את, ללמדך שלא הלכו אלא לרעות את עצמן". דבר תמוה מאוד לומר זאת על קדושי עליון שבטי יה אשר בצילם אנו חיים וקיימים בגלות המר הזה. ונראה שהפירוש הוא כך, מפני שכוונת השבטים לא היה רק תמיד על ישראל לתקן להם קיום בגלות המר והנמהר שבזכותם נחיה בגוים, וידוע ש"צאן" נקראו ישראל, וע"ז נאמר "וילכו לרעות את צאן אביהם", דהיינו ישראל, שהלכו לרעותם וליתן דעתם עליהם איך שיהיה להם קיום, ע"ז אמרו מה פעולה עשאו להדבר הזה? "שהלכו לרעות את עצמם", ר"ל לתקן את נפשם שיהיו כולם ברורים לעבודת הבורא ב"ה ויעמוד זכותם לישראל בגלות המר הזה.
וזה פירוש ג"כ "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן", ר"ל שגם הוא במדריגה זאת, אעפ"כ "והוא נער את בני בלהה", פירוש אעפ"כ היה שפל בעיניו יותר מבני בלהה שהם בני השפחות. ויעקב אבינו ע"ה היה ג"כ כוונתו בעבודת הצאן כך, שנאמר "וישת פני הצאן אל עקוד", כי ישראל נקראין "צאן" כנ"ל, כדכתיב "צאן מרעיתי אדם אתם", ואיתא ש"אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח לזכרון תמיד עקידת יצחק", ולזה אמר וישת פני הצאן אל עקוד, דהיינו שיגין תמיד עליהם עקידת יצחק, וגם כונתו שעבד ארבע עשרה שנה עבור נשיו לאה ורחל, לתקן הארבע עשרה שנה שראה פרעה בחלום שני שובע ורעב, שיהיו ניזונין ע"י יוסף ולא ע"י פרעה, שיהיה דרך קדושה ולא שיבוא ח"ו השפע דרך הקליפה, ש"פרעה" אותיות "הערף".
וידוע דלאה ורחל הם שני עולמות, עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, מטעם זה היתה צריכה לאה לבוא אליו באתכסיא ולא ידע שהיא לאה, ובשביל זה היו רוב השבטים מלאה, לפי שכל השפעות באים מעלמא דאתכסיא, לזה היה לה ששה בנים כנגד ששה קצוות, ובת אחת כידוע. ופרעה ג"כ ראה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שאלו הפרות הנבלעות הם כנגד עלמא דאתכסיא, ופרות השניים הם כנגד עלמא דאתגליא, ומה שפרעה ראה עוד ארבע עשרה שבלים, יכול להיות שראה כנגד כ"ח עיתים שאמר שלמה המלך ע"ה בספר קהלת, שהם י"ד וי"ד, י"ד ימין וי"ד שמאל, זה לעומת זה, יד ימין בקדושה יד שמאל בקליפה, ופרעה באמת ראה שניהם, ויוסף הצדיק לא רצה בזה שיהיה לפרעה ח"ו בקדושה איזה אחיזה, ובשביל זה אמר לו "ועל השנות החלום פעמים כי ממהר האלקים לעשותו", ולא כמו שאתה סובר שיש לך ג"כ אחיזה בקדושה, ולא היא אלא שאין לך רק ביד שמאל, שאתה פרעה אותיות העורף, והם ס"א, ואין לך אחיזה בקדושה כלל.
ועוד נ"ל מה שפתרו החרטומים לפרעה "שבע בנים אתה מוליד כו'" ולא נכנסו הדברים באזנו, גם זה אמת, שהראה לו בני ומזוני, דהיינו מה שפתרו החרטומים הוא "בני", ומה שפתר לו יוסף הצדיק הוא על "מזוני", והשלישי שהוא "חיי" לא הראה לו, וזה נטל יוסף ואמר לאחיו "למחיה שלחני אלקים לפניכם", פירוש דהיינו "חיי". ויעקב אבינו ע"ה ראה בראייתו הזכה שיש במצרים השלש אלה, היינו בני חיי ומזוני, ואמר לבניו "שובו שברו לנו מעט אוכל", דהוא מזוני, "ונחיה", הוא חיים, "ולא נמות", הוא בני, כמו שאמרו חז"ל "מי שאין לו בנים חשוב כמת". ורצה באומרו שובו שברו "לנו", ר"ל לנו יהיו שלשה הדברים האלה הנ"ל ולא להם, שלא יהיה למצרים [חלק] בשלשה דברים כלל.
ויוסף לא היה כוונתו רק להכניע קליפת מצרים, ולזה שלח לאביו "עשרה חמורים ועשר אתונות" נושאים בר, רמז בזה ששלח לו כל העשר מס"א, כדי שיכניע אותם יעקב בהיותו בארץ כנען עדיין, ששם נוח להכניעם מכח קדושת א"י, ולזה היו נושאות בר, וידוע שהקליפה נקראת "בר". וזה פירוש הפסוק "וכי יכרה איש בור ונפל שמה שור או חמור", וידוע שהצדיק נקרא "איש", הצדיק צריך לחפור בור להפיל שמה שור או חמור, שהם שני קליפות הנקרא שור וחמור, ומפרש בגמרא "שור ולא אדם חמור ולא כלים", וכידוע. והבן.
וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם כו' וגמליהם נושאים נכאת וצרי כו'. הנה רש"י ז"ל פירש למה פרסם הכתוב את משאם. ולענ"ד נ"ל דהנה אברהם ע"ה אמר לאליעזר עבדו "ואשביעך כו' אשר לא תקח אשה לבני מבנות כנען כי אם אל ארצי ואל מולדתי תלך", לכאורה יש לדקדק, הלא עיקר כוונת אברהם לא היה רק שישא לו אשה ממשפחתו, והיה לו לומר בקיצור שתלך למשפחתי ולקחת אשה לבני משם. ונראה דהנה כל דבר שאדם רוצה לשבר כחו, צריך לשברו בדוגמתו מיניה וביה, ע"ד שמצינו שעובדיה הנביא מתנבא על אדום, ודרשינן "עובדיה גר אדומי היה, אמר הקב"ה מהם אביא עליהם מיניה וביה אבא ליזל נרגא", וזה היה כוונת אברהם אבינו ע"ה שהיה רוצה לשבר את כח כנען, מה עשה? אמר לאליעזר "אשר לא תקח אשה לבני מבנות כנען", מפני שאליעזר היה עבד כנען והיה רוצה אברהם שמהם עצמם ישבר את כחם, דהיינו אליעזר שהיה מכנען ישבר הוא את כנען.
"ויקח אליעזר עשרה גמלים כו' וכל טוב אדוניו בידו", דהנה רש"י פירש "מגמלי אדוניו שהיו נכרים כו'", ולפי דרכינו נראה, דאיתא בגמרא "הרואה גמל בחלום מיתה נגזר עליו וניצל ממנה", ולכאורה יש ליתן טעם לשבח למה באמת ראיית הגמל בחלום ירמז על הצלה ממיתה, ונראה דהנה במרכבה טמאה הוא "גמל", וגמל הוא לשון גומל, דהיינו גמילת חסד, והיינו שע"י גמילת חסד הוא משבר כח הגמל של המרכבה טמאה, וזה שמראין לו בחלום גמל, רמז רמזו לו שע"י גמילת חסד הוא משבר כח הגמל מס"א וניצל ממיתה. וזהו "ויקח עשרה גמלים", פירוש דכל דבר מצוה הוא נכלל בעשר, ור"ל "גמלים" היינו גמילות חסדים של אדוניו, וזה "מגמלי אדוניו", "וכל טוב אדוניו בידו", ר"ל כל המעשים טובים של אדוניו לקח בידו כדי לשבר את כחו של כנען.
וזה פירוש המשנה "גמל טעון פשתן", ר"ל הצדיק שהוא משבר כח הגמל של המרכבה טמאה ע"י גמילות חסד שלו, הצדיק הזה הוא ממשיך השפעות לעולם, וזה "טעון פשתן", שטוען על עצמו ההשפעות של העולם, ד"פשתן" הוא רמז להשפעות, ע"ד נותן לחמי ופשתי וצמרי, "נכנם לחנות והדליק בנרו של חנווני", דהקב"ה נקרא חנוני והתורה נקראת חנות, ע"ד שאמר התנא "החנות פתוחה והחנווני מקיף", "נכנם לחנות", ר"ל הצדיק הזה שעוסק בגמילות חסדים הוא עוסק ג"כ בתורה, וזהו "והדליק בנרו של חנווני", דהיינו שהדליק את עצמו בקדושה גדולה ע"י התורה, והצדיק הזה שעוסק בתורה וגמילות חסדים יכול לפעול הכל, והיינו "החנווני פטור ובעל הבית חייב", ר"ל שעיקר החיוב הוא על הצדיק שהוא מחויב לפעול הכל, והוא נקרא בעל הבית, שהוא משפיע לעולם כמו בעל הבית שמשפיע לבני ביתו, וקב"ה כביכול אין החיוב עליו, מחמת שהצדיק לבד ע"י מעשיו הקדושים יכול לפעול הכל, אבל "הניח חנווני נרו מבחוץ", ר"ל אם ח"ו אין עושים רצונו של מקום, ואז הקב"ה צריך להדר לחזור אחריהם שיעסקו בתורתו הקדושה, כי הקב"ה משתוקק שילמדו בני ישראל תורתו, וצריך להמציא להם נרו ואור תורתו לחוץ, "החנווני חייב", ר"ל אז החיוב על השי"ת ב"ה שהוא ישפיע להם בחסדו הגדול.
וזהו "וישבו לאכול לחם", ר"ל שהשבטים רצו לפעול ולהמשיך השפעות ע"י אכילתם, "וישאו עיניהם ויראו והנה אורחת ישמעאלים וגמליהם נושאים נכאת וצרי וכו'", ר"ל שגם הס"א, המרכבה טמאה, גם הם נושאים כל מיני בשמים, רמז כל מיני השפעות, שגם הם נמתקים להטיב עם ישראל. והבן.
- ^ הכוונה ששם הויה במספר קטן (גימטריה קטנה) עולה 17. ובגלות כביכול השם בקטנות ונחשב ל17.
- ^ מ' צ' באתב"ש שווה י' ה', ונוסף לזה ו' ה'.
- ^ הלא הוא המגיד רבי דוב בער ממעזריטש, רבו של רבינו.
- ^ "ודברי פי חכם חן".
- ^ הכוונה שתמות. ואולי כך צריך להגיה.
- ^ "כל" מכוון נגד יסוד, כמו בפסוק לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד "כי כל" וגו' לך ה' הממלכה.
- ^ לשון הפסוק ויהי שירו חמישה ואלף, ורבינו מפרשו כאילו נאמר חמישה אלפין.