נועם אלימלך/פרשת בהעלותך
פרשת בהעלותך
עריכהוידבר ה׳ אל משה כו׳ בהעלותך את הנרות כו׳ וזה מעשה המנורה כו׳ כמראה כו׳ כן עשה את המנורה. ודקדקו המפרשים איך בא לכאן "וזה מעשה המנורה" שהיא בכאן לשפת יתר. ונראה דאיתא בגמרא בא דוד והעמידן כו׳ עד בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה, וי"ל ע"פ דכתבנו כבר שמתחילה צריך אדם הנכנס בעבודתו ית"ש לעשות לעצמו סייגים וגדרים והנהגות רבות כדי שיתנהג כשורה בעבודתו, ואחר שיעלה במדרגות גדולות בכל פעם שוב אין צריך אותן הנהגות שהיה צריך קודם בואו לתכלית העבודה, כי בכל פעם שעולה מעלה א׳ הוא בא יותר אל האחדות והוא מתאחד ג"כ במעשיו ובהנהגותיו. כן הדבר הזה בכאן שבא דוד והעמידן על אחד עשר, כי אחד עשר רמז על העולמות המתאחדים בעבודת הצדיק כידוע ליודעי חן, וזה עיקר תכלית תורה ומעשים טובים לעשות יחודים בעולמות כידוע, וישעיה העמידו על שבע, פירוש כשאדם עולה בעבודה אז הוא מביא הכל אל השבע מאורות העליונים, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת, פירוש בתכלית העבודה שיבא כולו אל האחדות הגמור, וזה תכלית המכוון.
וזה שציוה ה׳ להצדיק "בהעלותך את הנרות" פירוש כשתרצה לעלות התורה והמצוות הנקרא מאורות המתאחדים באורות העליונים שהם שבע, תראה עיקר שיבא הכל אל האחדות הגמור, והוא "אל מול פני המנורה", הכוונה אל השורש הכל והמקור העליון. וא"ת הלא אדרבה שלפי הנראה שהנרות הם בית קיבול להאורות הנתונים בהם והמנורה עצמה היא דבר עביות יותר מן הנרות, ואיך נעשה מן הטפל עיקר? לזה תירץ שלא תימא שהמנורה עצמה נעשה בגשמיות, "וזה מעשה כו׳ כמראה אשר הראה בהר" כלומר באותה קדושה עצמה שנעשה בהר כן עשה בכאן, והיא ברוחניותה מתחילתה ועד סופה, וא"כ לפי זה המנורה עצמה היא רמז אל האחדות הגמור, והנרות הם נגד שבעה המאורות העליונים, וטוב יותר להביא הכל אל האחדות גמור כי זה העיקר והשורש הכל. והבן.
או יאמר בהעלותך כו׳, ע"פ הקדמה דאיתא בספר הקדוש "שפע טל" בהקדמתו טעם למה שאמרו חז"ל כל העולם ניזון כו׳ וחנינא בני די לו כו׳, והוא דבר תימה למה באמת לא יהנה גם הוא בעוה"ז? ואמר דרך משל אם תקח נר א׳ מאבוקה ותרצה להחזירו, אזי יכבה האור של אבוקה את הנר, ואם תחבר הרבה נרות אחד לאחד עד שגם הם הם אבוקה ותקרבם לאבוקה, אזי יוכל לקרבם יחד וירבה אורם, כן נר ה' נשמת אדם שהיא חלק אלקי, בלתי אפשר שתחזור למקורה כי אם ע"י לבושי המצוות שהם אורות רוחניות, בכדי שתעשה אבוקה לחזור לאור האין סוף, ולכן הטעם שחנינא בני די לו כו׳ ע"ש באריכות. וזהו "בהעלתך את הנרות" ר"ל כאשר תוכיח את ישראל להראות להם הדרך האמת במצוותיו ית׳, כדי להעלותם, "אל מול פני המנורה יאירו" פירוש תאמר להם שהם צריכים לאור באור נשמתם אל מול פני המנורה עליונה שהוא אור אין סוף ב"ה.
או יאמר וידבר כו׳ בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כו׳. נ"ל דהנה ידוע דהשם אדנ"י הוא ההיכל להשם הוי"ה ב"ה, ואנחנו מחויבין להמשיך את השם הוי"ה לההיכל הוא שם אדנ"י להיות כסא כנ"ל ע"י מעשים טובים. וזהו שאמר אברהם אבינו ע"ה "אדנ"י אל נא תעבור מעל עבדך" ופרש"י י"א קודש, ולכאורה היתכן שיאמר אברהם להקב"ה שימתין עליו עד שיכניס האורחים? וע"פ דרכנו יבואר שכך אמר אברהם, דהנה המצוה צריך לעשותה בדחילו ורחימו, ודחילו הוא שצריך האדם שיעלה מורא על ראשו אולי אינו עושה המצוה בשלימות לייחד השם הוי"ה באדנ"י לעשותו כסא כנ"ל, וזה היה אברהם מתפלל "אדני" כו׳ ר"ל שע"י המצוה הזאת אוכל לפעול שלא יעבור השם אדנ"י ויהיה כסא שלם להשם הוי"ה ב"ה כנ"ל, ולא עוד אלא שהצדיק צריך לקדש ולטהר עצמו עד שימשיך הקדושה העליונה למטה, והעולם התחתון יתן אור לעולם העליון, והעולמות עליונים יהיו כסא לעולם התחתון מחמת רוב קדושת הצדיק שהמשיך למטה. והנה הדבר שהוא למטה נקרא "מול" שהוא מכוון נגד הדבר שהוא למעלה ממנו., וזהו שממשיך הצדיק הקדושה למטה נקרא "עלייה".
ובזה יבואר "בהעלותך את הנרות" פי׳ כנ"ל, כשתרצה להמשיך הקדושה למטה הנקרא "נרות", צריך אתה להתקדש כל כך עד שתמשיך הקדושה כ"כ ש"מול פני המנורה" כו׳ "שבעת הנרות" כו׳. דהנה ו"ק[1] הם כנגד ששת ימי החול, והמדה השביעית כנגד שבת, וזהו "שבעת הנרות", וצריך הצדיק לייחדם כאחד ולהמשיך הקדושה למטה עד שיהיה כל הקדושה הנקרא "פני המנורה" למטה, והכסא הנקרא "מול" למעלה. וזהו "אל מול כו׳ יאירו שבעת" כו׳, דהיינו שהעולם התחתון יאיר לעולם העליון. וזהו (תהלים יא, ד) "וה׳ בהיכל קדשו ה׳ בשמים כסאו" פי׳ כנ"ל, שימשיך הקדושה כ"כ השם הוי"ה לשם אדנ"י הוא ההיכל שיהיה למטה, והכסא יהיה בשמים בעולם העליון. והבן.
או יאמר בהעלותך כו', דרש"י מפרש אל מול פני המנורה היינו נר מערבי, נר אמצעי שממנה היה מתחיל ובה היה מסיים, ולכאורה יאירו ששת הנרות מבעי ליה. ונראה דנר אמצעי הוא רמז להשכינה, שהשכינה במערב, והצדיק צריך להיות תמיד בדביקות גדול, וזהו "ממנה היה מתחיל" כו׳, דהיינו שהוא תמיד בדביקות, וזהו מדרגות שבת, ולכך נקרא הת"ח תמיד שבת מחמת הדבקות שבו בימי החול כבימי השבת, וזהו "בהעלותך את הנרות" הוא רמז לדביקות, "אל מול פני המנורה" שהוא נר אמצעי רמז לשכינה "יאירו שבעת הנרות", פירוש שתתקן גם ימי החול שיאירו יחד עם השבת כאור אחד.
ויעש כן אהרן כו׳ העלה נרותיה פרש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. הדקדוק מפורש מה בעי רש"י בזה שפירש להגיד, אי משום דקשה לרש"י ז"ל מה חידוש שעשה כמו שציוה אותו הש"י, וא"כ האיך מתורץ במה שפירש להגיד שבחו של אהרן, הקושיה במקומה עומדת. ועוד יש לדקדק בלשון "יאירו שבעת כו׳ העלה נרותיה", והיה לו לומר האיר נרותיה. אך הענין דאיתא שבעה רועים יש לישראל, אברהם כו׳ יוסף ודוד, ושעליהם עומדים כל העולמות שהם מאירים בשבעה ימי הבנין והם יסוד כל העולמות, ונמצא הצדיקים נקראים אורות. והנה הצדיק העובד השם באמת צריך לקשר עצמו בשבעה רועים הנ"ל, והש"י מלמד לצדיק שלא זה בלבד יעשה לקשר עצמו בשבעה רועים, רק יקשר עצמו בכללות ישראל ג"כ, אך זאת בלתי אפשר לקשר עצמו בכללות ישראל ובשבעה רועים בבת אחת, כי בעת שהוא מקשר עצמו בכללות ישראל צריך לירד ולהטות עצמו ממדרגתו העליונה, ובעת שהוא מקשר עצמו בשבעה הרועים אזי הוא עולה גבוה מעל גבוה, וא"א להיות בבת אחת הב׳ קשרים הנ"ל. וזהו שאמר השי"ת "דבר אל אהרן" כו׳, דהיינו ללמדו שיעשה בהדרגה, מתחילה יקשר עצמו בכללות ישראל ואחר כך בז׳ רועים, וזהו "בהעלותך את הנרות" ר"ל בעת שתעלה עצמך להקשר בנרות הם ז׳ הרועים הנ"ל, "אל מול פני המנורה" הם כללות ישראל נקראים פני המנורה, שהם השורש והגוף של המנורה, ואחר כך "יאירו שבעת הנרות" הם ז׳ הרועים שתתקשר ותאיר בהם.
"ויעש כן אהרן כו׳ העלה נרותיה", כי בודאי אם היה באפשרי שיעשה הצדיק השני קשרים כאחד, בודאי היה נחת רוח לפניו ית"ש שזה הוא רצונו, וכן היה הכוונה בשעה שדיבר עם משה רבינו ע"ה, אלא שהכתוב מלמד לאדם איך שיעשה בהדרגה, ואהרן בצדקתו הגדולה עשה שניהם בבת אחת בהתקשרות אחד, וזהו "אל מול פני" כו׳, פירוש בשעה שהתקשר עצמו בפני המנורה, "העלה נרותיה" של שבעה רועים הכל ביחד, וזה היה שבח גדול לאהרן ראש החסידים לעשות כדבר הזה הנכבד בעיני הבורא ית׳, וזהו שפרש"י ז"ל "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה" פירוש שלא היה צריך לשנות, דהיינו לעשות שני פעמים כנ"ל, אלא עשה ותיקן הכל כאחד. והבן.
וידבר ה׳ כו׳ בחודש הראשון לאמר ויעשו כו׳ את הפסח במועדו בארבעה עשר כו׳ בין הערבים כו׳ ככל חוקותיו כו׳, וידבר משה אל בני ישראל לעשות הפסח ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום בין הערבים כו׳ ככל אשר צוה כו׳ כן עשו כו'. ולכאורה יש לדקדק מה טעם בציווי השי"ת נאמר כל הסימנים הללו באיזה זמן יעשו הפסח בחודש הראשון בי"ד בין הערבים כו׳, ובדבר משה לבני ישראל לא נאמר רק וידבר משה כו׳ לעשות הפסח, ואח"כ בעשייה נאמר ג"כ כל הסימנים כמו בצווי השי"ת, ממה נפשך, אם אין מן הצורך לפרש בצוואת משה לבני ישראל כל העיתים, כי בוודאי ציוה אותם כאשר ציוה ה׳ אותו, א"כ גם בעשיה אין צורך לפרש, כי עשו בוודאי כאשר נצטוו, וגם "כן עשו" הוא מיותר, שכבר התחיל הכתוב ויעשו בני ישראל.
אך הענין הוא, דכל מצוות זמניות כגון פסח סוכה שופר ולולב, צריך האדם לעשות המצוה הזאת בבחינה גדולה בשמחה ובדביקות העליון, כדי שעי"ז יתקשר בקדושה בלי שום הפסק לכל זמן, ולזה רמז מלת "במועדו" ולא אמר בזמנו, לרמז להנ"ל ג"כ שיעשה המצוה בשמחה ודביקות כנ"ל, ו"מועדו" סובל שני פרושים, לשון זמן וי"ט דהיינו שמחה ודביקות, ונמצא עשיית המצוה זמניות היא בפועל בזמן ההוא, ובכח לאחר זמן דהיינו הארת קדושה שתשאר בו. ולזה כיון משה רבינו ע"ה שאמר סתם לבני ישראל לעשות הפסח, לרמז הנ"ל שיעשו תמיד הפסח, דהיינו בזמנו בפועל ולאחר זמן בכח קדושה שנתקשר בה ומעוררן תמיד לעבודתו ית׳, ולכן בעשייה נאמר "ויעשו כו׳ במועדו" דהיינו שעשו באופן הנ"ל בשמחה ובדביקות העליון ולזה כפל "כן עשו" להורות שהיה עשייה כפולה, בפועל בזמנו ובכח לעתיד לאחר זמן. והבן.
ויהי אנשים כו׳ למה נגרע כו׳ עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם . נראה שנכתב בתורה כאן מעלת אותן האנשים הצדיקים קדושי עליון, נושאי ארונו של יוסף היו, ואיך הגיעו למעלה ההוא לומר דברים קדושים כאלו, וזכו לכתוב על ידן פרשה בתורה. והוא כי דרך הצדיק בכל מה שמוסיף והולך בקדושה, הוא מבין יותר בחינות אלהות, ודומה לו שלא התחיל עדיין בעבודת הבורא, ואותן אנשים שזכו לשאת ארונו של יוסף הצדיק באו למדרגה גדולה עד מאוד, והבינו בעצמם שאינם כלום, והיו נגד פניהם חשובים כטמאים. וזהו שאמרו "אנחנו טמאים כו׳ למה נגרע", פירוש בכל פעם כשאנחנו מוסיפים עבודה, אנחנו נגרעים בעינינו, כי ידענו בבירור שלא התחלנו בעבודה לפי רוממותו. וזה שאמר משה להם "עמדו ואשמעה" כו׳, פירוש הוטב בעיניו מאד דבריהם, ואמר אלך ואתפאר בדבריכם לפני הבורא ב"ה לאמר, היש עם כזה שיותר שעובדים אותו מקטינים עצמם עד מאד, "ואשמעה" מה שיאמר הוא ב"ה לדברים הללו. והשיבו הש"י ב"ה "איש איש כו׳ בדרך רחוקה כו׳ ועשה פסח בחודש השני" ע"פ אשר כתבנו למטה על כפל "איש איש" הנאמר בתורה, לרמוז על הצדיק הגדול שהוא איש למעלה ואיש למטה, "כי יהיה טמא או בדרך רחוקה" פירושו כנ"ל שיבא למדריגה גדולה שידמה בעצמו כטמא, או כאדם שהוא בדרך רחוקה בעבודת הבורא, "ועשה פסח בחודש השני", פסח נקרא על שם הקדושה הגדולה כידוע, פירוש שיוסיף בקדושה תמיד בהתחדשות שניות, כי כשיוקטן בעיניו תיכף ומיד יבא להשגת מדרגות היותר גדולות, ויחודש תמיד מעלה ומעלה עד אין סוף. והבן.
וידבר ה׳ כו׳ דבר אל בני ישראל איש איש כי יהיה טמא לנפש. נראה לפרש ע"ד הרמז, דאיתא בזוהר הקדוש ובשאר ספרים "אברהם אברהם" פירוש אברהם למטה אברהם למעלה, וכן משה משה כו׳, וכן כולם. ויש לכוין ג"כ הפירוש גם כאן בדרך הזה, "איש איש" פירוש אם המצא ימצא צדיק גדול כזה הנקרא איש למטה ואיש למעלה בהעולמות, "כי יהיה טמא לנפש", דאיתא בזוהר דהצדיק הגדול הוא מהנפש דאדה"ר, ולזה לא נמצא בו שום דופי רק מחמת חטא אדה"ר קצת, וזהו פירוש "טמא לנפש" ר"ל שטומאתו אינו אלא מצד הנפש שנאחז בו מחטא אדה"ר, "או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם" פירוש הכתוב מפרשו ואומר לנו שהצדיק כזה הוא פועל בשני דרכים, שהם "או בדרך רחוקה" והוא עולמות עליונים הרחוקים והוא הולך בהם, "לכם" כמו בשבילכם, להשפיע לכם כל טוב, "או לדורותיכם" פירוש לעשות דירה להשכינה להעלותה לדורות העליונים, "ועשה פסח לה׳" פירוש כל עשיותיו בפיו הקדוש הכל לה׳, "פסח" כבר פירשנו שהוא פה סח.
ועוד אמר לנו הכתוב "בחדש השני" ר"ל אז כשיש צדיק גדול כזה, אז כל מי שהוא בדורו של הצדיק ההוא, אף שאינו צדיק גדול כמוהו, אף על פי כן יכול לפעול גם כן כמו הצדיק גמור מחמת התחברו עמו, וזהו "בחדש השני" ר"ל בחידוש שני, שהוא למטה ממנו ממדרגת הצדיק הגדול, "ככל חוקת הפסח יעשו אותו" פירוש שגם הוא יכול לפעול כמוהו בהתקשרו עמו, וזה רמזו חז"ל באמרם "פסח שני חמץ ומצה עמו בבית" רמז שגם אם הוא מעורב קצת בחמץ ומצה, הם טוב ורע, אעפ"כ יכול להיות הפסח לה׳ כנ"ל, אבל הצדיק גמור, "סביביו נשערה מאד", וחמץ משהו אוסר בו ואינו בטל. ואמר הכתוב רק זאת הוא העיקר הגדול, "ועצם לא ישברו בו" ר"ל הגם שאינו כמו הצדיק הגדול, ויש בו קצת טוב ורע, עכ"פ צריך לראות שלא ישבר את העצמיות, והיינו שלא יעבור על דברי חז"ל המבוארים בש"ע לקיימם היטב, כי הם העיקר העצם והשורש. וק"ל.
וביום הקים את המשכן. נראה דהנה הצדיק כל עבודתו להעלות ולהקים את השכינה, ואמר הכתוב כאשר יהיה הצדיק במדרגה הזאת ויקים את המשכן היא השכינה, "כסה הענן את המשכן" פירוש הצדיק הזה הוא תמיד בהכנעה גדולה וכאילו כסהו הענן, דהיינו לפניו שפלותו וחסרונות שבו, וחושב בעצמו שאינו צדיק כלל, "ובערב" ר"ל אבל מי שהוא בערב ובחשך, "יהיה על המשכן כמראה אש" פירוש הוא חושב בעצמו שהוא כמראה אש, שהוא צדיק גמור, "כן יהיה תמיד הענן יכסנו" בצדיק גמור, "ומראה אש לילה" מי שהוא במדרגת לילה הוא סובר דווקא שהוא טוב, והאמת הוא להיפך אצל הצדיק גמור. וק"ל.
ויאמר משה לחובב כו׳ נוסעים אנחנו עד והטבנו לך. ולכאורה "והיית לנו לעינים" אין לו שחר, דהלא הארון וענני כבוד הולכים לפניהם להורות להם הדרך. וגם איך מקושר זה "כי על כן ידעת" לכן "והיית לנו" כו׳. נראה לפרש, דהנה ע"י אתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא, והיינו כשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם, צריך לעורר מתחילה חדוה ושמחה להבורא ב"ה, ועי"ז משפיע השי"ת טובות לעולם, וזה נעשה ע"י שהצדיק מכיר ורואה בנסים ונפלאות שעושה עמנו יוצרנו בוראנו, אז בא לו שמחה מזה, וכיון שיש שמחה להצדיק, עי"ז הוא מעורר שמחה למעלה. אבל מי שאינו מכיר בנפלאות ונסים, בלתי אפשר לו לעורר רחמים, וזהו פירוש "שלש רגלים תחוג לי בשנה", פירוש דהנה בשלש רגלים היה בכל אחד נס גדול לישראל כידוע, פסח היה יציאת מצרים, שבועות מתן תורה, סוכות היה ענני הכבוד, וזה שצוה הקב"ה שיזכרו ישראל ויתנו דעתיהם להכיר הנסים שנעשה להם בימים האלו, כדי שעי"ז יעוררו חדוה ושמחה להבורא ב"ה, ויעשה להם גם עתה נסים כמאז, וזהו "תחוג לי" שהוא לשון חדוה והתלהבות אש. וזהו "עיני ה׳ אל צדיקים" כאשר כתבתי מזה לעיל, שעיני ה׳ הם ביד הצדיקים, שע"י מעשיהם הקדושים הם מעוררים ועושים כביכול עינים להקב"ה, שיתן עינא פקיחא על עמו הקודש לטובה. וזהו פירוש "אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותינו במדבר" ר"ל שאתה הכרת הנפלאות וגודל החנינה שעשה עמנו הש"י במדבר, ו"חנותינו" הוא מלשון חנינה, "והיית לנו לעינים" פירוש כיון שאתה במדרגה תהיה לנו לעינים, שתגרום במעשיך ובדבקותיך שישגיח השם עלינו בעינא פקיחא, "והיה הטוב כו' והטבנו לך" ר"ל שממילא יהיה טוב לך, והוא ע"פ דאיתא בגמרא בעל הבית מברך משום טוב עין הוא יבורך, ולכאורה משמעות הפסוק הוא דבעל הבית מתברך, אלא הענין הוא דממילא מחמת שהוא מברך מתברך, ע"ד הכתוב ואברכה מברכיך, וזהו "והיה הטוב" ר"ל הטובות שיושפעו עלינו על ידך, "והטבנו לך" כנ"ל ואברכה מברכיך. וק"ל.
או יאמר ויאמר משה לחובב כו׳ עד והטבנו לך. ולכאורה קשה הלא גם מתחילה אמר לו משה "לכה אתנו והטבנו לך", והוא לא רצה לעכב בשביל ההטבה, ועוד מה זה נתינת טעם "כי על כן ידעת" כו׳, וכי בשביל שידע חנותינו כו' יעכב בשביל ההטבה? ונ"ל דהנה יש ב׳ מיני טובות שהש"י מטיב עם ישראל, דהיינו בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, אזי ראוי להם להטיב בשכרם ונקרא הטבה ההיא "רחמים", כרחם אב על בנים, שאז נקראים בנים למקום, וחלילה אם אין עושין רצונו ח"ו, אזי אעפ"כ השם הטוב ברוב חסדיו מקדים ההטבה קודם שיבא הקטרוג, וזה נקרא "חסדים".
וזה שאנו אומרים "הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו", כי אנחנו מחוייבים להחזיק עצמינו שכל טובותינו שמטיב עמנו הבורא ב"ה וב"ש הוא ע"פ חסדיו ולא בשכרנו, וזה שאמר דוד המלך ע"ה "כי תקדמנו ברכות טוב תשית לראשו עטרת פז", והיינו כשהאדם הוא במדריגה שהשי"ת עשה עמו חסד חנם, אזי כל עצמו צריך לשבח ולהודות לו על הטובה, אבל כשהאדם הוא מקדים עצמו לעשות רצון המקום קודם שמטיב לו, יכול הוא לעלות במדריגה עליונה יותר ויותר לתקן בעולמות העליונים, וזהו "כי תקדמנו" כו׳, שזה הוא כמדבר לאדם לנוכח כאשר תקדמני במעשיך הטובים קודם שיתן לך "ברכות טוב", אז תעלה במעלות ש"תשית לראשו" ר"ל לעולמות העליונים הנקראים "ראש", תוכל לעשות שם "עטרת פז".
וזה שאמר משה בתחילה "לכה כו׳ והטבנו לך כי ה׳ דבר טוב על ישראל", היה סבר יתרו שהטובה היא מחמת חסד אל, לכך לא רצה ואמר "כי אם אל ארצי" כו׳, פירוש אלך לגייר את בני משפחתי למען שיבואני הטובה בשכרי ולא בחסד חנם, לזה אמר לו משה לא כמו שאתה סובר שהטובה היא ברב חסד לבד, כי אם שההטבה בא בשכרנו, ע"י שהיינו במדבר בהתבודדות גדול לאהבה וליראה, "והיה הטוב ההוא אשר ייטיב עמנו" פירוש שעמנו הוא הדבר, שגרמנו לעצמנו הטובה ההיא, וגם אתה היית עמנו וראוי לך ג"כ ההטבה ההיא, וזהו "והטבנו לך" כי ראוי לך ע"י מעשים הטובים. וק"ל.
וישמע משה את העם כו׳. ופירשו רבותינו על עסקי עריות. ונדקדק הלא מתחילה לא נאמר בפסוק שבכו על עסקי עריות, רק שאמרו זכרנו את הדגה כו׳. וגם "בעיני משה רע" אין לו שחר לכאורה. וגם "אשר נשבעתי לאבותיו" הוא מיותר. אך מתחילה נדקדק בפרשת מרים, "ותדבר מרים ואהרן במשה ויאמרו כו׳ הלא גם בנו דבר וישמע ה׳ והאיש משה עניו" כו׳, והנה מה שייכות קישור פסוק "והאיש משה" להפסוק הקודם "וישמע ה׳".
ונראה לפרש הכל בחדא מחתא, דאיתא בגמרא אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, והקשו התוס' תימה הלא אף מחשבה שבלב יודעין ע"ש, ונדחקו המפרשים בהתוס׳ דמנ"ל דאף מחשבה שבלב יודעים, ואפשר לומר דבאמת אין המלאכים יודעין מחשבה שבלב רק באופן זה, דהנה המלאכים הממונים על התפלה הם מעלין את תפלת ישראל לפני הקב"ה ועושים עטרה על ראשו, והם צריכין להבחין בין תפלה כשרה וצלולה ובין תפלה הנמצא בה מחשבת פסול חלילה, כי תפלה זו לא תעלה לריח ניחוח לה׳, ולכאורה לדברי האומר דאין יודעין מחשבה שבלב איך יודעין להבחין, אלא שזה נתן להם השי"ת שיריחו בהתפלות באיזה בחינה שנתפללה, והיינו האדם המשמר עצמו מכל דבר רע כל היום, מחניפות ושקרים וליצנות וכעס וגאות ושנאה ותחרות ומשאר דברים המפסידים העבודה, ולזה הוא עוסק בתורה וג"ח ובעסק המצוות, והיה כאשר יבא אותו האדם להתפלל, אזי כל הבחינות מאיזה מצוה שעשה נותנת בו ריח טוב בהתפלה ההיא, כמו שהתבלין נותנין ריח טוב בתבשיל, וחלילה להיפך נותנת ריח רע בתפלה, והמלאכים המקבלים התפלות הם מריחים באותה תפלה, ובחינת כל מצוה ומצוה יש לה ריח לעצמה, וכן כל חטא ועון יש לו ריח לעצמו, ועל ידי זה יודעים המלאכים להבחין בהתפלות. נמצא ע"י התפלות הם יודעים מחשבות האדם אם טוב ואם רע, אבל בלא זה אינם יודעים מחשבות האדם.
והנה השבתי על דברי אדם אחד, הלא מצינו אצל ישמעאל שאמרו המלאכים לפני הש"י זה שעתיד כו׳ ואתה מעלה לו הבאר, ונמצא שידעו אף המחשבה העתידה לבא ע"י בחירת האדם, ומכ"ש מחשבה שהיתה כבר שיהיו יודעים. והשבתי לו שגם זה לא ידעו אלא ע"י תפלת אברהם ע"ה שהתפלל לו ישמעאל יחיה לפניך, שבוודאי אברהם אבינו ע"ה שהשיג כל התורה, והיה נביא וידע שעתיד ישמעאל להרע לישראל, אלא שהתפלל על ישמעאל מחמת שבחר לישראל עול גלות ולא גיהנם, ובאותה תפלה שהתפלל על ישראל הכניס אותה מחשבה, אף שעתיד להרע לישראל מוטב שיסבלו עול גלות והתפלל שיחיה, ועי"ז ידעו המלאכים אותה המחשבה העתידה להיות כנ"ל.
ובזה יבוארו הפסוקים הנ"ל, דהנה מה שאמרו ישראל "זכרנו את הדגה" היה מחשבותיהם על עריות, דדגה הוא רמז דדגים הם פרים ורבים, והצדיק בשמעו איזה דיבור, יכול להשיגו לדעת שורש מחשבות האדם בדיבורו. וזהו "וישמע משה כו׳ בוכה למשפחותיו", פירוש שהבין המחשבה שבלבם באמרם זכרנו את הדגה, ומשה היה מתפלל על ישראל תמיד אף בעת ההיא ג"כ, ונמצא אותה המחשבה הבחינו המלאכים בתפלתו כנ"ל, שכל מחשבות האדם נכנסים בבחינת התפלה, והתחיל הקטרוג לקטרג ע"י אותה המחשבה שהבחינו בתפלת משה, וקטרגו על ישראל בעריות, לכן "ויחר אף ה׳" דאילולי הקטרוג לא היו נענשים על המחשבה, דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ולפי דברינו הטעם הוא שאין המלאכים יודעים מהמחשבה ואין שום קטרוג עליה, אבל עתה ע"י משה הבחינו זאת, לכן התחילו לקטרג, "ויחר כו׳ ובעיני משה רע" מחמת שהבין שהוא גרם להם זאת, ומה עשה משה? התחיל בתפלתו "ויאמר משה" כו׳ עד "על האדמה אשר נשבעתי לאבותיו" ר"ל שכוונתו היה להזכיר להם זכות אבות ואף אם חטאו, ואמר משה "מאין לי בשר" כוונתו היתה לסבב הדבר לומר שלא היתה כוונתם על עריות כלל, כי אם על בשר ולא על עריות כדי להשקיט הקטרוג.
והוסיף עוד בתפלתו "ואם ככה את עשה לי הרגני גא הרג", ד"ככה" בגימ׳טריא "מה", דעיקר התפעלות הצדיק הוא ע"י שם מ"ה. וזהו "ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך" כו׳, ר"ל שם מ"ה שואל מעמך, שתבא למדרגה זאת שתפעלו בשם מ"ה הצטרכותך. וזהו "אשרי העם שככה לו" פירוש שככה מלשון וחמת המלך שככה, והיינו אשרי העם שיכולין לשכך החימה ע"י שם מ"ה הוא "ככה". וזה שאמר משה רבינו ע"ה "ואם ככה את" כו׳, ר"ל שכיון שנתת לי מדרגת "ככה", אני מתפלל לפניך "הרגני נא הרג", דדוד המלך ע"ה אמר "ולבי חלל בקרבי" ודרשו חז"ל שהרג היצה"ר, ולכאורה הלא היצה"ר הוא מלאך ואיך אפשר שהרגו, אלא פירושו שהעבירו מאומנתו שהיה מסית אותו, וכן צדיק וצדיק הורג היצה"ר, היינו שמעבירו שלא להסיתו, ודרך היצה"ר כיון שאינו יכול לאדם להתגבר עליו באיזה דבר שמסיתו, אז הוא מתהפך לאומנות אחרת ונעשה מוכיח להצדיק תמיד, ומראה לו תמיד חסרונות ואיך שמעשיו אינו עולין כהוגן, וכוונתו בזה למען יבוש הצדיק ויירא מלהתפלל, וזה שהתפלל משה "הרגני נא הרג" היינו היצה"ר הנקרא הרג, שהרגתיו כבר, רק שנהפך עלי למוכיח ומראה בי חסרונות ורעות כדי שאבוש ואירא מלהתפלל לפניך, לכן הרגהו גם אתה בזה שלא יראני שאני מקלקל, ואהיה מתפלל לפניך בכל לב ונפש, וזהו "ואל אראה ברעתי" פירוש שלא אמצא בי חסרונות.
וזהו "ותדבר מרים" כו׳, פירוש דאיתא בגמרא עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר, ויש לומר הטעם מחמת כל זמן שלא ריצה לחבירו, יש קטרוג למעלה ואינו מניח לכפר עליו עד שירצה חבירו, שכל זמן שיש לחבירו תרעומות עליו, אז יש למעלה כנגדו קטרוג עליו, וכיון שנתרצה חבירו חלף הלך לו המקטרג. והנה כאן במרים לא היה יכול הקטרוג לקטרג, מחמת שלא הקשה בעיני משה דבורם מגודל ענותנותו, כי היה עניו מכל אדם, וזהו קישור הכתוב "וישמע ה׳" ר"ל השם לבדו, שלא היה שם קטרוג כי "והאיש משה עניו מאוד", אך שהש"י לא רצה לעזוב את עוונם חלילה לעוה"ב, ובעוה"ז א"א לענוש אותם בלא קטרוג, לכן "ויאמר ה׳ פתאום צאו שלשתכם", ר"ל פתאום כדי שיתבהל משה קצת וירד ממדרגתו ויהא שוה לאהרן ומרים במדרגתם, וזהו "שלשתכם" מלה מיותרת, אלא פירושו כנ"ל במדרגה אחת, ואז היה קשה קצת בעיני משה את דבורם בו, ולכן היתה יכולה להענש בעוה"ז ולא ימצא בה חטא ועון כלל לעוה"ב.
או יאמר וישמע משה כו׳ ובעיני משה כו׳, קצת באופן אחר. כי הנה בראות הצדיק שפלות ישראל אינו יכול להתפלל עליהם חלילה ונתרשל דעתו, וזהו "ובעיני משה רע" שראה שפלותם במה שאמרו זכרנו כו׳, שהבין שהוא על עסקי עריות כנ"ל, לכך התפלל "למה הרעות לעבדך" פירוש למה נתת לי מדריגה זאת שאוכל לראות הרעות של ישראל ח"ו, וזה גורם לי שאיני יכול להתפלל עליהם, "ולמה לא מצאתי חן לשום את משא כל העם הזה עלי" ר"ל מוטב היה לי אם נתת משאם עלי, פירוש הצטרכותם להשפיע להם כל צרכם, ולא אסתכל בשפלותם רק מעלתם, כדי שאוכל להתפלל עליהם ולהשפיע להם כל טוב.
והנה ידוע דכל השפעות שבעולם נשפעים ע"י אלו שני המדות, שם מ"י ושם מ"ה. ובזה יבואר הפסוק "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם", ולכאורה יש לדקדק השנוי לשון, "מי שם" הוא לשון הווה, "או מי ישום" הוא לשון עתיד, ולמה שינה הכתוב? ויבואר ע"פ דאיתא בגמרא[2], ובמדרש הוא מבואר יותר, וזהו ספר שנמחק ונשתייר בו פ"ה תיבות טעונה גניזה ומטמא את הידים ומצילו מפני הדליקה. ואפשר שהגמרא רמזה בזה, כי כשהאדם לומד ואינו מקיים, הוא כאילו מוחק מה שכתוב בספר ח"ו, וגורם למיעוט השפעות וטובות לעולם, אך כשיש צדיק בעולם שיש לו פה קדוש, ויוכל לפעול בדיבורו הטוב כל מיני שפע ורחמים, אז הצדיק הזה מבטל הדינים, וזהו "מטמא את הידים" ר"ל ידי עשו שהוא השפלות, מטמא אותם להכניעם ולהשפילם, הוא "מציל מפני הדליקה", היינו הרעות הנקרא דליקה מלשון מה דלקת אחרי, ע"ש שרודפים אחרי האדם והקב"ה מצילו מידם, והוא מבואר "ספר שנמחק" פירוש כנ"ל, שאינם מקיימים מה שכתוב בו, "ונשתייר בו פ"ה תיבות", היינו הצדיק אשר יש לו פה קדוש כנ"ל, אז הוא יכול לתקן הכל.
וזהו "מי שם פה לאדם", ר"ל השם של "מי" שם פה לאדם, היינו הצדיק הנקרא "אדם", שיוכל לפעול בפיו הקדוש כל הרחמים והחסדים, ולכן נכתב בלשון הווה, שבכל דור צריך להיות צדיק כזה שיוכל להמשיך שפע לקיים הדור ההוא, "או מי ישום אלם" דמן הראוי שלא יהיה שום מקטרג על ישראל, אבל אם ח"ו המצא ימצא איזה מלשין ומסטין חלילה, אז הש"י ברחמיו עושה אותו אלם שלא יוכל לקטרג, וע"י שם "מי" הוא עושה אותו אלם, לכך כתיב בלשון עתיד "או מי ישום אלם" כלומר כשהשעה הוצרכה לכך לעשותו אלם, והאדם הצדיק הוא מבטל הדינים ע"י שם מ"ה, כי "אדם" בגימטריא מ"ה, והצדיק הוא במדריגה אד"ם, והוא דבוק במדת מ"ה, ועי"ז הוא מבטל הדינים. וזהו שאמר משה רבינו ע"ה ונחנו מ"ה, כשראה שחטאו ישראל אמר לאהרן אנחנו במדריגה מה, ונבטל הדינים מעליהם. וגם כאן התפלל משה על זאת, "ואם "ככה"" בגימטריא "מה", שרצה לעורר הרחמים, אמן כן יהי רצון.