נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קפו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קפו
עריכהנשאלתי מכבוד ש"ב הרב הגאון מו"ה צבי הירש אב"ד ור"מ דק"ק בראד:
בגדי קנבוס שמביאים למכור אם יש לחוש שמא עירבו בו פשתן בשעת טויה או אולי נתערב חוט של פשתן ביני חוטי הקנבוס ונארג בו בשעת אריגה: ואמרתי מתחלה לדבר דין ביטול היתר בהיתר ובש"ע יו"ד סימן צ"ט סעיף ו' בהגה"ה כזית חלב שנפל למים ונתבטל בששים ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר מותר ואע"פ שאין בבשר ששים נגד החלב שהרי נתבטל במים וכל כיוצא בזה וכתב הש"ך בס"ק כ"ב ובת"ח כתב דאפילו לכתחלה כו' ואין להקשות פשיטא דהא כל איסור בטל בששים י"ל משום דלקמן סימן רצ"ט סק"א נתבאר דהיתר בהיתר לא שייך ביטול קמ"ל דהכא לא אמרינן הכי וכן הוא באו"ה שמעינן דהיתר בהיתר מיהו בטל כו' עכ"ל הש"ך. והגאון מבראד הנ"ל תמה על הש"ך דגם בסימן רצ"ט היתר בהיתר בטל ושם מיירי שנתערב פשתן בצמר. ועוד כתב הגאון הנ"ל דדבר זה שחלב מתבטל במים הוא דין מפורש בגמרא בצנון שחתכו בסכין של בשר דטעים ליה ואי לית ביה טעם בשר שרי בחלב הרי היתר בהיתר בטל עד כאן דברי הרב מבראד: והנה הראיה שהביא בצנון טעות הוא בידו ובמחילה מכבודו אפילו בדברי הב"י לא עיין וז"ל הב"י בסימן צ"ו ומ"ש רבינו או עד דטעים ליה אם יש בו טעם בשר כ"כ הרא"ש והוא מפורש שם בגמרא כו' וכ"כ הרשב"א אלא שהצריך הדחה וז"ל בת"ה הקצר צנון שחתכו בסכין שחתכו בו בשר כו' בד"א בשלא טעמו אבל אם טעמו כו' דכיון שאין טעם בשר נרגש בו בידוע שלא בלע ממנו כלום עכ"ל. הרי שאין הטעם משום דאמרינן כיון שאינו נרגש בטעם נתבטל בצנון במעוטו אלא אמרינן שלא בלע ממנו כלום ואינו צריך להתבטל ונסתר ראיית הרב מבראד ואדרבה פשטן של דברי הרשב"א הללו מוכיחים דהיתר בהיתר לא בטל דאל"כ למה הוצרך לומר שלא נבלע ממנו כלום והרי אפילו איסור שנפל להיתר ונמחה גופו בתוכו או לח בלח שנתערב סמכינן אטעימה ושם ודאי נתערבו בו אלא כיון שאינו נרגש בטעם נתבטל בו ולמה הוצרך הרשב"א כאן לומר שבידוע שלא בלע ממנו כלום א"ו ס"ל להרשב"א דבשר בצנון שהוא היתר בהיתר לא שייך בו ביטול, ונהפך ראיית הרב מבראד לסתירה וסניגור נעשה קטיגור:
ואולם גוף דין זה דחלב בטל בששים במים לא ידעתי למה אנו צריכין לומר שבטל במים ומה נ"מ יש בביטולו והרי הוא דבר המתערב וכשאחר כך נופל ממים הללו לבשר הלא אינו נופל כי אם חלק ששים חלב וששים חלקים מים לפי ערך ואיך יהיה בנמצא שלא יהיה אח"כ ששים לבטלו בנפלו לבשר הלא עתה המים שנופלים עמו מצטרפים בהדי הבשר לבטלו וכבר הרגיש בזה הפר"ח בס"ק כ"ב, ואמנם הנ"מ במה שבטל במים שמותר אח"כ ליתנו לכתחלה לתוך הבשר ולא מקרי מבטל איסור לכתחלה וכן כתב הפר"ח. ואמנם גם בזה לכאורה אין אנו צריכין למה שנתבטל במים דהרי עכ"פ אי אפשר לבוא לידי נתינת טעם כלל ותמיד אינו יכול לבוא לתוך הבשר מחלב זה כי אם לפ"ע מה שהוא נגד המים והרי זה דומה למה שמבואר בש"ע בסוף סימן צ"ט בשם הרשב"א אם נבלע איסור מועט בכלי שדרכו להשתמש בשפע שמותר להשתמש בו לכתחלה כיון שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם ע"ש א"כ הכי נמי מים הללו אי אפשר לבוא לידי נ"ט בבשר. אבל כבר ביארתי בספרי נו"ב יו"ד סימן כ"ו דף י"א ע"ג בהג"ה שזה דוקא בקדירה שכבר נבלע בה וגם עתה אין כוונתו לבטל רק לבשל אבל לערב לכתחלה אפילו אין כוונתו לבטל אסור. וא"כ בקדירה אין כוונתו לבטל רק לבשל דאם לא יבשל בה יפסיד הקדירה אבל המים הללו אין היתר לערבם לכתחלה עם בשר רק מטעם שגם היתר בהיתר בטל וכבר נתבטל החלב במים:
ונחזי אנן גוף דין זה דהיתר בהיתר בטל, וכבר הוכחתי שדעת הרשב"א אינו כן והנה האו"ה בכלל כ"ד דין ח' מביא ראיה שהיתר בהיתר בטל מהגהת סמ"ק דאמר בתוחב כף חולבת בקדירה חדשה של מים ולא היו במים ששים מכלל שאם היו במים ששים היה בטל אף שהוא היתר בהיתר. ועוד הביא ראיה מחמץ קודם פסח שבטל בששים. והנה דברי הגהת סמ"ק הוא המובא בש"ע יו"ד סי' צ"ד סעיף ה' ומזה אין ראיה דאף שאין היתר מבטל היתר מ"מ ג"כ אינו אוסר אח"כ ואיך יאסרו המים את הקדירה וכמו שכתבתי גם לעיל שאף אם היתר אינו מבטל היתר מ"מ אין המים אוסרים אח"כ הבשר והנ"מ רק אם ליתן המים בתחלה לתוך הבשר וגם נ"מ לענין אם ניתוסף אח"כ חלב לתוך המים לדעת הפוסקים דאפילו לח בלח אינו חוזר וניעור עיין בש"ך סימן צ"ט ס"ק כ"א בשם הראב"ד ואין ראיה כלל מדברי הגהת סמ"ק לומר שכבר נתבטל והראיה שהביא מחמץ בפסח ג"כ אין ראיה דקודם הפסח מה נ"מ יש לנו בביטולו ועיקר ראייתו שאם לא נתבטל קודם הפסח היה ראוי להיות נאסר בפסח שאז חמץ במשהו וגם מזה אין ראיה שאפילו אם היתר בהיתר אינו בטל מ"מ כשמגיע ע"פ אחר שש כבר הוא איסור ושיעורו בששים ונתבטל אז ואפילו לדעת בעה"מ שחמץ בע"פ מותר אפילו באכילה עד הלילה מ"מ אין החמץ נקרא היתר שהרי עכ"פ חייב להשביתו אז אלא שסובר בעה"מ שבאכילתו הוא משביתו אבל עכ"פ שם איסור עליו שחייב להשביתו ואינו רשאי ליתנו לנכרי שמבטל מצות השבתה וכשנתערב בדבר אחר שפיר בטל דמקרי איסור ולכן אינו חוזר וניעור בפסח. ולזה העירני בני הרב התריף מהר"ש נ"י:
אמנם עיקר הראיה לומר דהיתר בהיתר בטל הוא ממשנה בפרק בתרא דכלאים משנה א' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר והיינו שמותר אח"כ לטרפן עם פשתן הרי שצמר רחלים בטל בצמר גמלים שהוא היתר בהיתר. ואמנם חזינן דחוט צמר רחלים שנתערב בחוטים הרבה של צמר גמלים אינו בטל והסמ"ג כתב הטעם דחוטין חשיבי ולא בטילי עיין בסמ"ג לאוין רפ"ג. ולענ"ד הדבר צריך עיון דמה חשיבותייהו דחוטין ואטו חוטין הם דבר שבמנין או ראוי להתכבד ולמה לא יהיו בטלים. גם התוספתא שהביא הסמ"ג שם בתוספתא שלנו אין הלשון כן ואח"כ נדבר מזה. ואמנם הרמב"ם בפ"י מכלאים הל' ו' שסיים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבות בהן מפני שאינן חוטי צמר משמע דחוטין אינן בטלים. והנלע"ד בזה דהיתר בהיתר לא בטל ואמנם היינו שנשאר כמו שהיה אבל שם חדש לא יחול על המיעוט כי כיון שנתערב ברוב כל מה שנתחדש בו אח"כ על שם הרוב נקרא ולכן צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים והרוב של גמלים אף דלא בטיל ונשאר צמר רחלים מעורב מ"מ כשעושה אח"כ ממנו חוטים שם החוט ושוע שעושה אח"כ אינו נקרא חוט צמר רחלים או שוע של צמר רחלים רק נקרא חוט צמר גמלים או שוע צמר גמלים וכיון שכל זמן שאינו לא שוע ולא טווי ולא נוז לא שייך בו איסור כלאים כלל ולכך מותר לחברו עם הפשתן אבל חוט כבר יש בו איסור כלאים אם הוא שזור לכל מר כדאית לי' אי מן התורה אי מדרבנן אפי' נתערב בכמה חוטין של גמלים היתר בהיתר לא בטל ונשאר שמו עליו חוט צמר רחלים ואסור עם פשתן. ואולי גם הסמ"ג כיון לזה דחוטין חשיבי היינו דחשיבי לאיסור כלאים שחל עלייהו איסור כלאים ולכך לא בטלי דהיתר בהיתר לא בטל. אלא שדוחק לומר כן בכוונת הסמ"ג ועוד שהרי בלאוין ע"ה בהל' חמץ כתב חטה שנמצאת בעופות ע"פ כו' שכיון שנתבטל טעם החמץ אינו חוזר וניעור לאסור במשהו כשיבוא הפסח כו' וראיה מדתנן צמר גמלים ורחלים שטרפן זה בזה אם הרוב מן הגמלים מותר להביא פשתן לשם עכ"ל. הרי שמטעם ביטול אתינן עלה וסובר דהיתר בהיתר בטל:
ובגוף הדין שכתב הסמ"ג בשם התוספתא וז"ל הסמ"ג שנינו במס' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן כו' ותני עלה בתוספתא בד"ה שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר של רחלים וטרף בין חוטי צמר של גמלים אסור עכ"ל הסמ"ג. ובתוספתא שלפנינו לא שנינו כן וז"ל התוספתא בד"א בזמן שטרפן זה בזה והביא פשתן ביניהם וטרף אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו צמר הארנבים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד פשתן בצד זה אסור. וכן העתיק הר"ש תוספתא הנ"ל כמו שהיא לפנינו עיין בר"ש פ"ט דכלאים סוף משנה א' וכן הרא"ש במס' נדה הלכות כלאים העתיק סוף התוספתא אבל העושה חלוק שכולו כו' כמו שהוא בתוספתא לפנינו. ולפי דעתי לא באה התוספתא לחלק בין ערוב צמר בצמר ובין חוטי צמר בחוטי צמר אלא לחלק בין היכא שטרפן שאז אין הצמר רחלים ניכר בין צמר גמלים ובין היכא שניכר דעושה חלוק שכולו צמר גמלים וארג בו חוט צמר בצד זה החוט צמר ניכר ולכך אינו בטל. ולמדתי פירוש זה בתוספתא מדברי רבינו הרא"ש בתשובה כלל ב' סימן ה' שנשאל על בגד שהשתי של פשתן והערב של משי אם מותר לתופרו על סרבל של צמר והשיב דאסור וכתב ואל ישיבני אדם לאמר כיון שהמשי הוא יותר מפשתן הפשתן בטל ברוב כדאיתא במס' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב צמר גמלים מותר שצמר רחלים בטל ברוב צמר גמלים וכמאן דליתיה דמיא, הא ליתא ששנינו בתוספתא על משנה זו בד"א שהביא פשתן עמהם וטרפן זה עם זה פירוש ואינו ניכר זה בפ"ע וזה בפ"ע אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו צמר ארנבים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה כו' וחוט השתי בפ"ע ותופרו לצד הסרבל שהוא אסור עכ"ל הרא"ש. הרי בהדיא שכוונת התוספתא לחלק בין ניכר לאינו ניכר ולעולם דבאינו ניכר אפי' חוט בחוטין בטל. ואין להקשות אם התוספתא שאוסרת בחוט היינו משום שניכר א"כ קשה פשיטא וכי שייך ביטול בדבר הניכר נראה דצריכא וצריכא דלא תימא דחוט בכל הבגד מחמת מעוטו בטל אפילו אם יכול לחפש אחריו להכירו ודומיא דכלאי זרעים דבטלים באחד ומאתים. וז"ל הרשב"א בתשובה סימן רנ"ט ששאלוהו אם כלאי בגדים בטלים באחד ומאתים ככלאי זרעים ומה שאסרו בגד שאבד בו כלאים ההוא בבגד לבן שיש תקנה בצביעה שאפשר לבדוק אבל בשאי אפשר לבדוק מהו שיבטל והשיב הרשב"א שאין מביאים ראיה מכלאי זרעים שאם מכלאי זרעים נלמוד א"כ אפילו בגד שאבד בו כלאים ואפשר לבדוק אחריו לא נטרח לבדוק וליטול שהרי בכלאי זרעים כן כו' והאריך בהטעם מדוע באמת מותר בזרעים ואסור בבגדים ע"ש. וא"כ עכ"פ היתה התוספתא צריכא להשמיענו דכלאי בגדים אפילו חוט אחד בבגד שלם כיון שברוב הטורח יכול להכירו לא בטל:
ועוד נלע"ד הוכחה דהרא"ש סובר דחוט בחוטין בטל שהרי בהל' כלאים בדין צמר גמלים וצמר רחלים בהביאו הירושלמי פלוגתא דרב ור' ירמיה דר"י אמר צמר ופשתן שערבם בטלים ורב אמר אסור בתערובתן מה מפליג מה דאמר רב כשעשאן בגד וכתב הרא"ש דבעשאן בגד לא שייך ביטול אפי' חוט אחד בכל הבגד כדתניא בגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לנכרי ולא אמרינן שיבטל ברוב מאחר שאין מקומו ניכר כדאמרינן בשלהי תמורה כו' דלא שייך ביטול ברוב אלא איסור שנתערב בהיתר כו' ע"ש. ואי ס"ד * [הגה"ה מבן המחבר עיין במ"ל בפ"א מהל' משכב ומושב הל' י"ד שכתב הטעם דכלאים לא בטל משום דדמיא לטומאת משא דבבת אחת נהנה מן הבגד ולא דמי לשאר איסור שנתערב בהיתר ע"ש. ואפשר שגם זה כוונת הרא"ש ודוק:] דסבר הרא"ש דחוט בחוטין לא בטל אפילו חוט צמר רחלים בחוט צמר גמלים א"כ מאי ראיה מייתי מבגד שאבד בו כלאים לצמר שטרפן עם פשתן והרי חוט בחוטין לא בטל ברחלים וגמלים ואפ"ה צמר בצמר בטל ושמא גם בצמר ופשתן כן. וגם היא גופא קשיא למה לו בבגד שאבד בו כלאים טעם משום דשניהם נאסרו ותיפוק ליה דחוט חשיב ולא בטל א"ו דחוט צמר רחלים בחוט גמלים בטל. וכן מוכח מדברי תוס' בנדה ס"א ע"ב בד"ה בגד שג"כ כתבו טעמו של הרא"ש. וגם אני תמה מדוע לא יבטלו ומה בין זה לחוט שער נזיר שנארג בבגד דפריך בשלהי תמורה וליבטל ברובא ואין לומר דשם מיירי שנארג השער כמות שהוא ולא נעשה ממנו חוט דא"כ למה דחק שם לאוקמי בצפורתא ולוקמי בחוט דהרי בצפורתא מקשה שם לשלופינהו ואי הוה מוקי בחוט לא הוה צריך לדחוקי ולמימר דדוקא בכלאים חוט בחוטין לא בטל אבל לא בבכור ונזיר, הדבר דחוק דממ"נ אם חוט חשיב חשיב הוא בכל האיסורים ועוד דאם אתה אומר כן א"כ מה הקשו התוס' שם בנדה משער נזיר וכן הרא"ש וכנ"ל. ולומר דהא דחוטין בחוטין לא בטלי הוא רק מדרבנן ככל דברים החשובים דלא בטלי שהוא רק מדרבנן והיה קשה להרא"ש ולהתוס' בבגד שאבד בו כלאים אי ס"ד שהטעם הוא רק משום דחוט לא בטיל א"כ אין כאן איסור תורה ולמה לא ימכרנו לנכרי שמא ימכרנו לישראל והרי הוא ספק דרבנן והנה ביצת נבילה ודאי שאינה אסורה רק מדרבנן אפ"ה אסור למכרה לנכרי וכמבואר ביו"ד סימן פ"ו סעיף יו"ד בש"ע וכן הוא בטור שם אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לנכרי כו'. ובאמת אני תמה מנין לו להטור דין זה ובגמרא בחולין ס"ד ע"א לא שנינו אלא ביצת טריפה וז"ל הברייתא אין מוכרין ביצת טריפה לנכרי אלא א"כ טרופה בקערה וכן הרא"ש בהביאו שם בחולין ברייתא זו לא הזכיר ביצת נבילה. וא"כ אני תמה על הטור איך למד מביצת טריפה לביצת נבילה והרי ביצת טריפה אסורה מן התורה שגמרה באיסור אבל נבילה שהיא מדרבנן למה לא ימכור לנכרי והרי אין כאן אלא ספק שמא ימכרנה לישראל. ואמנם ברי"ף הגירסא תניא אין מוכרין ביצת נבילה לנכרי אבל הר"ן שם העתיק ביצת טריפה וברמב"ם לא מצאתי עדיין דין זה שאין מוכרין ביצת טריפה לנכרי. ועכ"פ מוכח מדברי התוס' והרא"ש דחוטין בחוטין מדאורייתא ודאי בטילין ועיין בכ"מ פ"ג מהל' בכורים הל' י"ב מ"ש בשם הר"י קורקוס משמע דסובר דהיתר בהיתר הוא שוה לאיסור בהיתר. ודעת הרמב"ם נלע"ד דסובר דהיתר בהיתר לא בטל וכמו שהוכחתי גם מדברי הרשב"א, ואמנם אף שאינו בטל מ"מ נשאר שמו הראשון עליו אבל לא יחול שם חדש על המיעוט כי אם על הרוב וכמו שכתבתי לעיל וצמר ופשתן שנתערבו אפי' בכהאי גונא אינו בטל כיון ששניהם נאסרים לא שייך ביטול אפילו קודם טויה אף שעדיין אין כאן איסור מ"מ לא שייך בזה כשעושה אותן אח"כ טוי או אריג לומר דלא חל שם אריג על המיעוט כיון שעתה שניהם נאסרים ודברי הרמב"ם בעורות כבשים שם בהל' ז' שמסיים שהרי בטלו במיעוטן באמת הרגיש בזה הראב"ד והקשה וכי צמר בפשתן בטל ברוב. ודברי הכ"מ שכתב שמן התוספתא והירושלמי למדו תמוהים דאטו בתוספתא ובירושלמי צמר ופשתים בטלים זה בזה שם מביא צמר גמלים וטורף ביניהם ובצמר גמלים בטל. ואמנם נלע"ד דעת הרמב"ם דמה שאמרו שם בירושלמי דרב ור"י לא פליגי ומחלק שם בין מביא מין אחר עמהם היינו שם שנתערב צמר בפשתים והרי סופו לארוג ממנו בגד לכך אינו בטל כי אם ע"י מין אחר אבל הנך נימין של עורות כבשים מעולם לא יהיו לא שוע ולא טווי ולא נוז ואין כאן איסור תורה בשום אופן לכך בטלי אפילו בשל פשתים לחוד:
ודע שאני מסתפק בבגד של צמר גמלים ויש בצד אחד כלאים שנתחבר שם חוט צמר רחלים בחוט פשתן אם אמרינן שכל הבגד נעשה כלאים ואפילו אם אותו צד של חבור הצמר ופשתים מונח בארץ יהיה אסור להתכסות בצד השני כמו בגד שכולו צמר רחלים ובצד אחד חוט פשתים שכולו אסור או דלמא שאני התם שצמר ופשתים אוסרים זה את זה וכולו אסור אבל צמר גמלים אינו נאסר רק חיבור פשתן וצמר אסור ולא כל הבגד:
ואומר אני שלדעת הרמב"ם שאפילו אין חוט צמר נוגע בחוט של פשתים אסור א"כ מצד הסברא שכל הבגד נעשה גוף אחד של איסור אבל לדעת הרא"ש י"ל שאינו אסור אלא מקום חבור הצמר ופשתן ולא שאר הבגד ויש לומר דאפילו לדעת הרא"ש כיון שהצמר מחובר בפשתן שוב כל הבגד נאסר:
ובזה נלע"ד פירוש דברי התוספתא ולפי הנוסחא שלפנינו שהחילוק הוא בין צמר לחוטין הוא משום שהחוט ניכר וכמו שפירשתי לעיל א"כ קשה היה להתוספתא לחלק בצמר עצמו ולומר בד"א בזמן שטרפן ואינו ניכר אבל אם ניכר אינו בטל. והנלע"ד בזה דהתוספתא התירה בעירבן זה בזה והביא פשתן וטרף ביניהם והיה לנו מקום לומר שהכל נאסר ולא שייך ביטול אמנם בצמר אינו נאסר הכל דאכתי אין כאן איסור כלל ולכן אמר אבל בחוט כה"ג כולו נאסר. דברי הד"ש: