נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קעה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קעה עריכה

תשובה

שלום לכבוד אהובי תלמידי האלוף התורני המופלא מו"ה מאיר ש"ק נר"ו מו"צ בק"ק וואדייאן י"ץ:

מכתבו קבלתי, ואשר שאל על האי עובדא דאתי לידו ס"ת שנכתב מסופר מומחה בדינים ושאל את הסופר בעשיית הקלף ובאיזה אופן היה העיבוד לשמה והשיב הסופר שהוא שולח העורות ע"י יהודים לפראג לעבד אותם בפראג. ושאל מעלתו את היהודים אשר על ידם שלח העורות איך התנהגו בעיבוד העורות והשיבו שהם בעצמם שרו את העורות ובשעה שנתנו העורות למי השריה אמרו שעושים זה לכתוב עליו ספרים תפילין ומזוזות ושוב הלכו להם והאומן שוב עושה מלאכתו כל הצריך לעיבוד ואמנם לא שמו לב לראות אם כבר הושם סיד במים הללו או עדיין לא היה שם סיד. ושאלת אם ס"ת זו כשרה או לא:

והנה היה מקום לדבר אם השלוחים הללו נאמנים כיון שאין הס"ת בידם ומי יודע אם קיבלו שכר על השליחות בזה שיהיה שייך לומר מתוך שנאמנים להפסיד שכרם ואפילו עשו בשכר אולי סברו שאינם מפסידים שכר שליחותם בזה שהרי עשו שליחותם להוליכם לפראג ליתנם לאומן והרי זה דומה לסופר שאמר האזכרות לא כתבתי לשמן עיין ביו"ד סימן רפ"א סעיף ה'. והיה מקום לחקור אם היו השלוחים שנים שאז ודאי ששנים נאמנים אך הואיל ולא שאלתני ע"ז לא אאריך בזה רק בגוף הדין אם הוא כדבריהם מה דינו של ספר זה. ומתחלה כאשר ראיתי מכתבך שכתבת שלא שמו לב אם כבר הושם סיד כו' סבור הייתי שדברים אחרים הצריכים למלאכת העיבוד ודאי היה במי השריה כמו אפר ושאר דברים חריפים אך על הסיד היה הספק, והיה פשוט בעיני להכשיר כי פעולת הסיד הוא רק שלא יקרא דיפתרא כי בלא סיד ובלי עפצים קרוי דיפתרא וכדאמרינן במגלה י"ט ע"א דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ וכתבו התוס' שם דסיד שלנו מהני כמו עפצים ע"ש. וא"כ בלא סיד אף שקרוי דיפתרא מ"מ מעובד הוא. ותדע שהרי המרדכי בה"ק הביאו הב"י ביו"ד סימן רע"א כתב בשם ר"ת שיכול להיות דס"ת כשר ע"ג דיפתרא בדיעבד והרי ודאי דעיבוד בעי ר"ת אפילו דיעבד א"ו דגם דיפתרא מעובד הוא וכיון שכן עיקר העיבוד נעשה ע"י יהודי לשמו והנכרי שנתן הסיד לבדו עשה פעולה ששוב יהיה נקרא גויל וקלף והיכן מצינו שיצטרך זה לשמה. ולכן להודע שורש מלאכת העיבוד שלחתי אחר סופר דקהלתנו וחקרתי אצלו ואמר לי שסדר העיבוד כך הוא. מתחלה נותן העורות במים ואז הם מים לבד בלי שום תערובת דבר אחר כלל והעורות שרוים במים לבד ג' או ד' ימים שיתרככו ואח"כ לוקח אותם האומן משם ונותן אותם למים שיש בהם סיד ואפר ושם מתעבדים, והסופרים דכאן הולכים לבית האומן קודם שיתן אותם במי הסיד והסופרים עצמם מניחים אותם למי הסיד עם האפר אבל השלוחים הללו שבאים לשעתן אין ספק שלא היה אז סיד כלל או שום אפר באותן מים ששרו אותן בהם. ואם הדבר כן אין כאן מעשה יהודי בעסק העיבוד כלל כי מים לבד אין בהם שום מעשה עיבוד וא"כ אין כאן סיוע ישראל כלל:

ויען שקשה בעיני לפסול ס"ת ולגרום גניזה לשמות הקדושים רציתי לחתור היבשה ולחקור שם אצל השלוחים אולי היה האומן שם כששרו העורות ושמע שהם אומרים לשם ס"ת והבין דבריהם כי הוא רגיל לשמוע דברים הללו מפי הסופרים היהודים שנותנים לו עורות לצורך ספרים תפילין ומזוזות וכיון ששמע הדברים הוי כמו שאמרו לו שיעבד לשמה וכשר עכ"פ לדעת הרא"ש אפי' לא סייע היהודי כלל כמבואר בש"ך סימן רע"א ס"ק ה' אלא שקשה לבדות קולא כזו מלבנו ועד כאן לא מצאנו להרא"ש וסייעתיה המקילים אלא באמר בפירוש להנכרי שיעבדנו לשמה אז אמרינן שהנכרי עושה כאשר צוהו הישראל אבל כשישראל לא צוהו מהי תיתי יעשה הנכרי מעצמו לשמה ואף ששמע שהישראל אמר בשעת הנחתו העור למים שמניחו לשם ס"ת אדרבה סובר הנכרי שכבר יש די בזה ואין צורך שוב שיעשה הוא לשמה. ולא עוד אלא אפילו אמר לו הישראל בפירוש שיעשה לשמה לא מהני להרא"ש דהרי זה לשון הרא"ש בהלכות קטנות הביאו הב"י ביו"ד סימן רע"א שנהגו העם כה"ר ברוך כי אין עבדנים ישראלים מצויים בכל המקומות וכן הדעת מכרעת דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה זה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העור לתוך הסיד שיאמר אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה הנכרי לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך. וכיוצא בזה מצינו בפ' אין מעמידין דר' יהודה בעי מילה לשמה ואפ"ה ימול ארמאי ולא אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד כיון דברגע זו הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור עכ"ל הרא"ש. הרי דעיקר ההיתר הוא כיון שברגע זו אמר לו הישראל ותיכף לאמירתו הוא עושה מסתמא עושה כדבריו בשעתו משא"כ גט אף שמתחיל ברגע זו שישראל אומר לו מ"מ כיון שהדבר נמשך בכל התורף דבעינן שיעשה הכל לשמה לא סמכינן שעושה כאשר צוהו היהודי בתחלה אבל העיבוד די בתחלתו שזהו עיקר העיבוד נתינת העור להסיד. ובנדון דידן שבין שריית העור במים לנתינת הסיד נמשך ג' או ד' ימים א"כ אפילו אמר לו הישראל אז בעת נתינתו לתוך המים בפירוש שיתן הסיד לשמה לא מהני ולא סמכינן שיעשה הנכרי כן אז מה שכבר קדמה אמירת ישראל אליו זה כמה ימים:

ולכן מאד אני תמה על המחבר בש"ע או"ח סימן י"א סעיף ב' שכתב טוואן נכרי וישראל עומד ע"ג ואומר לו שיעשם לשמן להרמב"ם פסול ולהרא"ש כשר עכ"ל המחבר. ואני תמה כי בטור בסימן י"א גבי ציצית לא נזכר דבר מפלוגתא שבין הרמב"ם להרא"ש אלא סתם וכתב שיהיו טוויין לשם ציצית אבל אם לא היה טוויין לשמן פסולין עכ"ל הטור. והב"י כתב שם וז"ל וכתב בנ"י ונכרים לאו בני לשמה נינהו ואפילו ישראל עע"ג. וזהו דעת הרמב"ם בעיבוד לשמה והרא"ש חולק עליו כמבואר בדברי רבינו בסימן ל"ב עכ"ל הב"י. הנה למד רבינו הב"י מתפילין לציצית וסבר רבינו הב"י כמו שמכשיר הרא"ש בעיבוד ה"נ מכשיר בטוית הציצית. ולדעתי אין הנידון דומה דבטויה אין התחלת הטויה כוללת כל הטויה וכל הטויה כלה צריכה לשמה אבל עיבוד התחלת העיבוד ממשיך אחריו כל העיבוד וטויה דומה לכתיבת הגט דלא מהני גם להרא"ש אפילו אמר לו הישראל שיכתוב לשמו כיון שכל התורף צריך עשיה לשמה וכמו כן ממש הוא טוית הציצית ולכן לא הזכיר הטור בדיני ציצית פלוגתא בזה. ועוד למדנו מדברי הרא"ש בהלכות קטנות שתחלת העיבוד הוא בנתינת העור לתוך הסיד ודלא כעטרת זקנים בסימן ל"ב שכתב בס"ק ג' וכך יאמר כשישים אותם במים לשם קדושת ישראל לשם קדושת ס"ת כו' אני משים אלו עורות למים כו' ע"ש בעט"ז. ולא דק בזה דהנתינה למים לאו כלום היא והוא רק הכנה שיתרכך העור ויוכל אח"כ לקבל כח הסיד ואין זה אפילו הזמנה גמורה. באופן שלא מצאתי היתר להתיר לקרות בצבור בס"ת הזאת כ"א בשעת הדחק כשאין שם באותו מקום שום ס"ת כשירה לקרות בה יכול לסמוך על רבינו משה גאון. ועיין בש"ך סימן רע"א סק"א. ולרוב הטרדא אקצר. דברי הד"ש: