נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קנד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קנד
עריכהתשובה
שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי וחביבי האלוף בתורה הרבני המופלא ומופלג ומושלם מוהר"ר אברהם ליבשיץ נר"ו:
מכתבך קבלתי. ואשר שאלת שאחד מבני עירך שכיב מרע כ"ד טבת העבר מסר לידך ח"כ בח"י ע"ס מאה זהובים לאורדרי האלוף מוה' וואלף פרענקל מקהלתנו גבאי דבה"מ של ילדים לפרעו בר"ח אלול הבע"ל להיות זה סיוע לתלמוד תורה דבה"מ של ילדים הנ"ל ובעת שמסר לידו לא הטיל בו שום תנאי רק ח"כ בחוב מעכשיו וכדינא דמלכותא בכל ח"כ. ואמנם באותו מעמד סיפר לו השכ"מ שלפני חצי שנה מסר שם לאדם אחד נאמן בעיניו שוה מאה זהובים ברזל להיות בידו למכרו על יד והמעות יהיו לקרן קיימת חמשים זהובים יהיו הפירות מהם לבני עניים לת"ת וחמשים זהובים לקיים בהם אם כסף תלוה את העני על משכנות על שנה ובכלות השנה יגבו וילוו לעניים אחרים. והאיש המקבל אשר קיבל הברזל לביתו היה המקום דחוק בביתו והחזירו להנותן בסתם והנותן סבר שלכך החזיר הברזל לפי שאין רצון המקבל להיות ממונה על זה ומכר הנותן הברזל על יד והוציא המעות בצרכי ביתו וגם המקבל לא תבע ממנו שום דבר ואמר לו למעלתו הנותן הנ"ל שמאד נייח נפשיה עביד לו זה שהחזיר הברזל כי אף שהוא נאמן בעיניו מ"מ אינו יודע דרי בתראי דאתו אבתריה אם יהיו נאמנים כמותו וגם עדיף קדושת בה"מ של ילדים בק"ק פראג שהיא עיר ואם בישראל ויקוים דבריו לעולמים. כל זה אמר לו השכ"מ אז באותו מעמד שנתן לו הח"כ הנ"ל. ועתה שלח האיש המקבל הברזל להאיש הנותן אשר עדיין הוא שכיב מרע שיעלה בזכרונו שמסר לידו שוה מאה זהובים ברזל והוא כבר זכה בו לעניי העיר כנ"ל והשכ"מ השיב שסבר שהוא מיאן מלהיות ממונה על שלו ולכן גם הוא חזר בו ורוצה עתה בתקנה יתירא שישר בעיניו להיות לבה"מ ילדים דק"ק פראג כנ"ל. ועתה השכיב מרע שדעתו לא היה בשום פעם להקדיש רק מאה זהובים ולא מאתים. ושואל להורות לו הדרך:
הנה טרם כל צריך אני להרחיב הדבור קצת בדין המפורש בש"ע ואני יש לי לפקפק עליו. והנה ביו"ד סימן רנ"ח סעיף וי"ו הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אא"כ נשאל לחכם והתיר לו ואם הגיע ליד הגבאי אינו יכול לשאול עכ"ל. והנה לפי שלא מצאתי דבר זה מפורש בהקדמונים ולא בש"ס שאם מסרו ליד גבאי שלא יהיה נשאל עליו לכן נתעוררתי לחקור דבר זה והנה דין זה המציא הרשב"א בתשובה סימן תרנ"ו וז"ל שם באמצע התשובה. ועוד שבענין זה אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש אפילו ע"י פתחים אינו רשאי לפי שכבר מסר הממון ביד שני האנשים האלה וכמעכשיו ואין אחר מסירה כלום דאנן יד עניים אנן וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה או ביד אחר שיזכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דהוי ליה כתרומה ביד כהן דאינו נשאל עליו וכמו שאמרו בנדרים קונם פירות כו' שאינו בטל ברוב דהוי דשיל"מ הואיל ואי בעי מיתשל ואקשינן והרי תרומה כו' ופרקינן התם בתרומה ביד כהן עסקינן דלא מיתשל עלה עכ"ל הרשב"א. ועפ"ז נמשך גם הטור ביו"ד סימן רנ"ח וכתב שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מת"י דמשמע אם כבר יצא מת"י אינו נשאל. והנה אומר אני הראיה שהביא הרשב"א מתרומה ביד כהן ערבך ערבא צריך ודין זה עצמו אינו מוסכם והרי הרא"ש בפירושו לנדרים נ"ט ע"א בד"ה דתרומה ביד כהן כו' דכיון שיצא מרשות ישראל וקיים בה מצות נתינה תו לא מצי לאפקועי שם תרומה מינה ע"י שאלה. והרב ר"א ממיץ פירש דלא מצי למיתשל עלה שהרי לא קרא עלה שם תרומה משמע דאכהן קאי אבל ישראל שהפרישה מצי מיתשל עלה וצריך לומר לפירושו אע"ג דמצי ישראל לאהדורי לחולין הוי דשאל"מ דלא שכיח כו' עכ"ל. הרי דר"א ממיץ סובר דאפילו כבר מסר ישראל ליד כהן מצי הישראל לאתשולי ומינה דהה"ד צדקה ביד גבאי שהרי הרשב"א צדקה מתרומה יליף וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות תרומות הל' י"ז שסתם וכתב שנשאל לחכם ולא חילק בין כבר מסרה ליד כהן או לא ועיין בכ"מ שם שפירש ג"כ שהרמב"ם סובר כפירושו של הר"א ממיץ הנ"ל. ומ"ש הכ"מ שוב שהרמב"ם סמך עצמו על מה שכתב המפרש דמיירי שלא היה אלא הפרשה כו' לא מסתבר שהרמב"ם ישמיט דין מפורש ויסמוך על דיוק הלשון שאין זה דרכו משא"כ לפירושו של הר"א ממיץ דהכהן לא מצי למיתשל זה פשוט יותר מביעתא בכותחא ואין צורך להזכירו ובגמרא לא אמרוהו לחידוש אלא דמיירי כשהיא ביד כהן אבל אם הישראל לא יהיה מצי לאתשולי ודאי שהוא חידוש שהרי מצינו אמירה לגבוה שהיא כמסירה להדיוט ואפ"ה מצי מיתשל על ההקדש וכמה נדחק בזה הש"ך בח"מ סימן רנ"ה ס"ק וי"ו בשם תשובת ר"ב אשכנזי ועכ"פ חידוש דין הוא ואיך ישמיטו הרמב"ם. אלא ודאי דהרמב"ם כהר"א ממיץ מפרש לה:
ולא עוד אלא שאני אומר דאפילו להר"ן ורש"י שם בנדרים שפירשו בהדיא ישראל לא מצי לאתשולי עלה וכן הרא"ש בפירושו הראשון אפילו הכי אין מזה ראיה לצדקה ביד גבאי. והנה הר"ן בנדרים דף פ"ה ע"א בד"ה ומהא שמעינן כו' דהא תנן המקדש אשה כו' ויכולה להנשא לאחר כו' ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה מן ההפקר ואע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאלה קנין ממונו של זה אינו בטל שאיני מוצא שאלה בהפקר כו' ע"ש. ומעתה אני אומר גם בתרומה ביד כהן משעה שנתנה לכהן כבר הסיח דעתו ממנה שכבר אינה שלו ואף שנשאל אח"כ מ"מ כבר זכה בה הכהן אף אם אינו תרומה הרי זכה מן ההפקר דל מהכא נתינתו של זה נשאר זכייתו של כהן מצד עצמו ואף דקיי"ל כב"ה דאינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיטה ועיין בח"מ סימן רע"ג סעיף ה' ובסמ"ג ס"ק וי"ו שמבואר שהזוכה בה לא עשה ולא כלום. נלע"ד דהיינו בהפקירו לכל העניים ולא לעשירים שאז שום עני לא יוכל לזכות בה אבל במפקיר זכותו נגד אחד או שנים לנוכח מהני שהם יכולים לזכות בו. ומנא אמינא לה אומר אני מתחלה אביא ראיה מדברי המג"א סימן תמ"ח סוף ס"ק ד' שכתב שאם קנה ישראל אחר החמץ מן הנכרי אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים כו' דאדעתא דנכרי אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקריה ע"ש. הרי שיכול להפקיר נגד הנכרי הזה לחוד. אמנם ראיה יותר אלימתא נלע"ד ממה שאמרו בנדרים דף מ"ה ע"א אבע"א הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא ופירש הר"ן דבאפקריה באפי תרי משום דאז לא אפקריה אלא אדעתא דחד מהנך משום הכי דמי למתנה כי היכי דבמתנה לא מפיק ליה מרשות אלא אדעתא דאידך ה"נ לא מפקיר ליה אלא אדעתא דאידך הלכך כי היכי דבמתנה לא נפיק מרשותו עד דאתי לרשות מקבל ה"נ בהפקר כי האי כו' ע"ש. והיא גופא קשיא כיון דלא אפקריה רק אדעתא דהנך היאך הוי הפקר כלל והיאך רשאי לזכות בו כלל ואטו ר' יוסי שם פליג על ב"ה א"ו שאם מפקירו בפני אותן שמפקיר להם מהני ואף דלא קיי"ל שם כר' יוסי בהאי אוקימתא ואפילו בפני אחד הוי הפקר גמור מן התורה כמבואר בח"מ סימן רע"ג סעיף ז' ומה דבעינן מדרבנן בפני ג' הוא מפני טעמים אתרים ע"ש בגמרא מ"מ מה שמוכח מהך אוקימתא שאם הפקירו רק אדעת אחד או שנים ובפניהם מהני שיכולים לזכות בו מזה לא הדר ביה הש"ס באוקימתא אחריתא. ולכן בתרומה ביד כהן זכה בו הכהן אפילו אם יהיה מיתשל על כך לא מצי למיתשל עלה אבל צדקה ביד גבאי שאם נשאל עליה אפילו אם נימא שהיתה הפקר למפרע לא זכה בו הגבאי לצורך העניים שהרי לא היו העניים כאן לנוכח ועוד כיון שמטעם הפקר יזכה בו הגבאי א"כ לא עדיף זה ממציאה והרי המגביה מציאה לחבירו שקנה חבירו הוא רק מטעם מגו דזכי לנפשיה ולכך בליקט פאה ואמר לאיש פלוני עני קיי"ל כרבנן שאם הלוקט היה עשיר לא זכה לו ויתננו לעני הנמצא ראשון כמבואר ברמב"ם פ"ב ממתנות עניים הלכה י"ט וא"כ הגבאי הזה שאינו עני איך זכה מן ההפקר לצורך עניים והרי לא שייך מגו דזכי לנפשיה שהרי הוא עשיר ואדעתא דידיה לא הפקירו ואפילו אם נימא דגבאי לא מקרי מגביה מציאה לחבירו אלא דגבאי הוי כעני ממש ולא כשליח וכמו שאמרינן לענין מעמד שלשתן דגבאי יכול לזכות בתיב במעמד שלשתן אף שאחר אינו יכול לזכות בשביל אחר ועיין היטב בח"מ סימן קכ"ו סעיף כ' ובש"ך שם ס"ק פ"ו. מ"מ נלע"ד דהיינו בגבאי הממונה על זה מהצבור גבאי קבוע וכן משמע מפירש"י במס' ב"ק דף ל"ו ע"ב בד"ה אנן יד עניים אנן רב יוסף הוה גבאי בשלהי החובל עכ"ל רש"י. ובודאי כוונת רש"י בזה דאי לאו שהיה גבאי קבוע רק שרוצה לזכות בשבילם דמהני בכל אדם דזכין לאדם שלא בפניו אפ"ה לא הוה מהני לזכות במעמד שלשתן מטעם המבואר בח"מ סימן קכ"ו סעיף כ' כנ"ל. וא"כ במי שאינו גבאי ממונה מהצבור על זה רק שרוצה לזכות מטעם זכין לאדם כו' לא מהני במציאה ובהפקר היכא שאינו יכול לזכות לעצמו וק"ו לדעת בעה"ת שאפי' גבאי הממונה אינו יכול לזכות במעמד שלשתן לצורך עניים הביאו הש"ך שם בס"ק פ"ו. ואמנם הרשב"א בתשובה סימן תרנ"ו מבואר בדבריו בפירוש שאין חילוק בין גבאי לאחר שלא הזכיר בדבריו גבאי כלל:
והנה דעת הרמב"ם מלבד מה שהכרעתי לעיל לדעתו דתרומה ביד כהן ג"כ מצי מיתשל עלה ודחיתי דברי הכ"מ שאין שום ספק בזה. אומר אני בצדקה ביד גבאי ג"כ מוכח דעת הרמב"ם דמצי מיתשל עלה דהנה הך מימרא דרב יוסף בב"ק דף ל"ו ע"ב שאמר אנן יד עניים אנן השמיט הרמב"ם ולא הזכירו בחבורו כלל והדבר צריך טעם. והנלע"ד משום דהרי"ף והתוספות הקשו בהך עובדא דאמר רב יוסף אנן יד עניים אנן מה נפקא לן בזה הא בלא"ה מחויב באמירה ותירצו התוספות דכמו שאינו מקדיש דבר שאינו בעולם כך אינו נותן צדקה דשלב"ל וכשאמר ניתביה לעניים היה החוב כמו שלא בא לעולם ואפילו אם היה אומר יהיה להקדש לא היה הקדש קונה ונהי דאם אמר כשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר אבל זה לא אמר כן אלא אמר תנוהו לעניים ולא נדר. ור"ח פי' שזה לא רצה לחזור מן הצדקה אלא רצה לשנותה ללוותה ולהחזיר אחר תחתיו ואמר ר"י אנן יד עניים כו' ואמרינן בפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה כו' משבא ליד גבאי אסור לשנותו עכ"ל התוספות. והרי"ף ז"ל כתב ג"כ כדברי התוספות אלא שהוסיף בו דברים: ואף שאין זה ענין לנדון דידן מ"מ אמרתי הואיל וקאימנא בהך שמעתתא אפרש דברי הרי"ף שאני מתקשה קצת בדבריו וז"ל והאי דאיצטריך ר"י למימר כו' אנן יד עניים אנן דאלמא דאי לאו הכי הוה מצי מיהדר ביה לאו משום דדין עניים כדין הדיוט דמי אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו ברשותיה הוה קאי דהא לא אתא לידיה כדאמרינן כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינין אינו קדוש ואקשינן הא יכול להוציא קדוש והאר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו כו' ואוקמינן להא דרב במקרקעי דכי יכול להוציאו בדיינין ברשותם קאי ושמעינן מינה דמטלטלין אפילו יכול להוציא בדיינין והקדישו אינו קדוש ומש"ה אמר ר"י אנן יד עניים דלא גרע מדינא דהדיוט דקנה במעמד שלשתן. דברי הרי"ף הללו אצלי לכאורה תמוהין דהרי החילוק שבין מטלטלין לקרקע הוא דוקא במטלטלין דכפריה אבל במטלטלין דלא כפר בהו הם כקרקע ויכול להקדישם אף שאינן בידו וכמבואר בדברי הרי"ף עצמו בפ"ק דמסכת ב"מ גבי מסותא דמסקינן במסותא מקרקעי עסקינן כתב הרי"ף ומטלטלין נמי דאמרינן אע"פ שיכול להוציאו אינו קדוש ה"מ היכא דכפריה דצריך להוציאו בדיינין אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה וכי תבע ליה מיניה יהיב ליה ניהליה כקרקע דמי דקיי"ל דפקדון ברשותא דמריה הוא עכ"ל הרי"ף שם. וא"כ איך כתב והרי"ף כאן לחלק בין קרקע למטלטלין. ואם רצון הרי"ף דשאני כאן שאין לו פקדון בידו רק חוב ואינו דבר מסויים ועדיין לא זכה בו המקדיש מעולם. והרמב"ן במלחמות רצה לומר שהרי"ף בתורת ק"ו אמר לה שאם בגזל אינו יכול להקדיש ק"ו בחוב. והוא דוחק דא"כ לא היה צריך לחלק בין קרקע למטלטלין רק לחלק בין תוב לפקדון וזה באמת כוונת התוספות שכתבו דחוב זה כמו שלא בא לעולם אבל הרי"ף שתלה הטעם במטלטלין מכלל שסובר שאפילו היה אירע דבר זה בפקדון לא היה מועיל וא"כ קשה הרי בפקדון באמת יכול להקדיש:
לכן נלע"ד דהרי"ף סובר דהאי גברא דתקע לחבריה אף דחייבוהו פלגא דזוזא מכל מקום הוא לא הסכים ליתן מרצונו אלא שהב"ד היו כופין אותו ובכה"ג באמת אפילו בפקדון לא מהני דאין חילוק בין כפריה או שאינו רוצה להחזיר אף שאינו כופר דינו ככופר וכן מוכח לשונו של הרי"ף שם בב"מ שכתב דכי תבע ליה יהיב ליה ניהליה כו' דמשמע שבלא כפיה יהיב ליה אבל בלא"ה לא מצי לאקדושי. הארכתי בזה לפי שיצא לנו מזה דלדעת הרי"ף מיירי כאן שלא נתרצה התוקע ליתן ואפ"ה מהני מעמד שלשתן מוכח דסובר כדעת המחבר בסימן קכ"ו סעיף ז' דאפילו לא נתרצה הלוה או הנפקד ליתן נתחייב במעמד שלשתן ועיין בש"ך ס"ק כ"ח. הארכתי קצת חוץ לעניננו:
ונחזור לנדון דידן שהרמב"ם לא הביא כלל הך דאנן יד עניים אנן ונראה חד מתרי טעמי או שהרמב"ם לשיטתו שפסק בפ' כ"ב מהל' מכירה דין ט"ו וז"ל דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינן כדין ההדיוט בקנייתו שאם אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם חייב לקיים נדרו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ כל מה שיוציא אילן זה לעניים או שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים. ובאמת הראב"ד השיג שם עליו וכתב רואה אני שהוא מוסיף על דברי הרב הוא הרי"ף כי הרב כתב במעשה דההוא גברא דתקע ליה חבריה משום דלא היה הסלע ברשותו לא מצי מקני ליה אלא במעמד שלשתן וזה החכם אומר שאפי' לא בא לעולם קנו עניים ואני אומר שאם חייב עצמו בכך שאמר אתן לעניים כו' ע"ש. הרי שהראב"ד מחלק בין אתן לינתן וכדברי התוספות שם בב"ק אבל בהבנת דעת הרמב"ם סובר הראב"ד שהרמב"ם ס"ל בכל ענין חייב משום נדר. ובאמת הדברים עתיקין שדברי הרמב"ם הללו לכאורה סותרים לדבריו בפ"ו מהלכות ערכין הלכה ל"א ששם כתב הרמב"ם דוקא באומר הרי עלי וע"ש בלח"מ ועכ"פ אם נתפוס דעת הרמב"ם כדבריו בהלכות מכירה וכהבנת הראב"ד א"כ נסתר תירוץ התוספות והרי לא נפקא לן מידי במה דאנן יד עניים אנן דבלא"ה זכו עניים. הא חדא:
ועוד אמינא טעמא דאפילו נימא לדעת הרמב"ם כדבריו בהלכות ערכין מ"מ אולי סובר הרמב"ם כדעת בעה"ת בשער כ"ח ח"ד שהשיג על הרי"ף וסובר דאנן יד עניים לא מהני להקנות במעמד שלשתן הביאו הש"ך בסימן קכ"ו ס"ק פ"ו ע"ש. וא"כ ע"כ מיירי שמסר התוקע הך פלגא דזוזא ליד רב יוסף כמבואר בבעה"ת שם וג"כ לא נפקא מידי במה דאנן יד עניים שהרי אף בכל אדם הדין כן שזכין לאדם שלא בפניו. ולכל חד מהני תרי טעמי קשה למאי הלכתא אמר ר"י אנן יד עניים וצריך לומר כמו שכתבו התוספות שם בשם ר"ח שההוא גברא לא רצה לחזור מנדרו רק רצה לשנותו ולשלם אחר בעדו ואמר ליה ר"י אנן יד עניים ושוב אסור לשנותו וא"כ לא הוצרך הרמב"ם להביא דבר זה שכבר מפורש זה בדבריו בפ"ח מהלכות מתנות עניים הלכה ד' וז"ל אחד האומר סלע זו לצדקה ואחד האומר הרי עלי סלע לצדקה והפרישו אם רצה לשנותו באחר מותר ואם משהגיע ליד גבאי אסור לשנותו כו' וא"כ כבר כתב הרמב"ם דין זה והעתיקו מהברייתא שבמס' ערכין דף וי"ו ואף שלא כתב הטעם דאנן יד עניים לפי שאין בו נפקותא לדבר אחר לכן העתיק הדין סתם כמו שהוא בברייתא סתם. ומעתה אי ס"ד דצדקה שבא ליד גבאי שוב לא יוכל הנודר שמסרה ליד הגבאי למיתשל עלה כי יד הגבאי כיד עניים והוי כתרומה ביד כהן וכדעת הרשב"א בתשובה א"כ שפיר נפקא לן מהך מימרא דר"י דאנן יד עניים לענין שאלה לא הוה ליה להרמב"ם להשמיט דברי ר"י א"ו דלא ס"ל להרמב"ם שיועיל הך סברא דאנן יד עניים לענין שאלה כלל ויכול השואל להתיר נדרו גם אחר שבא ליד גבאי:
ודעת הרא"ש ג"כ מוכח דלא ס"ל הך דרשב"א שהרי זה לשון הרא"ש בתשובה כלל י"ב סימן ב' ומה שקשה לך על פירוש ר"י שפירש דנדר לעניים יש לו התרה לא ידענא מה קשיא ליה למר אפילו נדר להביא קרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו כל שכן אם נדר לעני שיכול להתירו והאי דב"ק לא בא לידו עדיין הלכך זכו בו העניים וגם לא איירי בהתרה אלא בחזרה בלא התרה ולחזור בלא התרה אינו יכול ע"ש. הנה מתשובתו של הרא"ש אנו רואין מה דהוה קשיא ליה להשואל דאם איתא כפירוש ר"י דנדר לעניים יש לו התרה א"כ למה לא שביק ר"י להאי גברא למיהדר ביה מנדרו וא"כ אנו רואין שזה השואל ששאל להרא"ש היה סבר שאם נדר לעניים יש לו התרה א"כ גם גבי הך עובדא היה מועיל התרה והיה חושב שיכול להתיר אף שהסלע לא היה עדיין ברשותו וגם היה חושב שאף שרב יוסף ידו הוא יד עניים והרי היא כבר באה ליד ר"י מטעם מעמד שלשתן או שבאמת כבר מסרה לו האי גברא לדעת בעה"ת לכל מר כדאית ליה אפ"ה מועיל התרה והרא"ש השיב לו שאינו מועיל התרה לפי שלא בא לידו עדיין לפיכך זכו בו העניים כו' ומדלא השיב לו הרא"ש ג"כ דהך דב"ק שאני שכבר בא ליד גבאי מכלל דבהא מודה הרא"ש לסברת השואל שהיה מועיל התרה. והש"ך בי"ד סימן רנ"ח ס"ק י"ח נדחק מאד בזה בלשון הרא"ש ולפי מ"ש כל דחוקיו לא יועילו שהרי אנו רואין שהשואל חשיב שמועיל התרה בכל גווני ולמה בחדא השיב לו הרא"ש ובזה שבא ליד גבאי שבקהו הרא"ש בסברתו מכלל שהאמת כן הוא והש"ך עצמו בסוף דבריו הודה שדבריו דחוקים וסיים מ"מ הא כתב הרא"ש בשנויא קמא לא בא לידו עדיין משמע בהדיא דאינו יכול להתיר כו' ע"ש בש"ך. ובזה ודאי צדקו דבריו דדבר שעדיין לא בא ליד הנודר ותיכף זכה בו הגבאי והנודר עדיין לא זכה בו ודאי דאינו מועיל שאלה אבל דבר שהנודר בעצמו מסר ליד הגבאי בודאי לדעת הרא"ש יכול לאתשולי על נדרו. וזה ברור אצלי בדעת הרא"ש ואף שלשון הטור ביו"ד סימן רנ"ח הוא וה"מ בלא שאלה אבל אם מתחרט ומוצא פתח לנדרו י"א שנשאל לחכם ומתירו כל זמן שלא יצא מת"י דהוי כמו הקדש בטעות דקיי"ל שאינו הקדש ע"כ לשון הטור. הרי מדכתב כל זמן שלא יצא מת"י משמע שאם כבר יצא מת"י שוב ליתא בשאלה ואיך אני מוכיח מדברי הרא"ש להיפך. ונראה דכוונת הטור כל זמן שלא יצא מתחת ידו היינו ליד העניים שאם כבר בא ליד העניים ודאי דומה לתרומה ביד כהן וכבר כתבתי לעיל לחלק בין בא ליד העניים ובין בא ליד הגבאי:
עד כאן הארכתי להוכיח שדבר זה שהמציא הרשב"א שצדקה שבא ליד גבאי שוב לא מצי לאתשולי עלה אינו מוסכם וחולקים עליו גדולי הראשונים. ואעפ"כ קשה עלינו לעשות מעשה נגד דעת הרשב"א ולכן חתרתי אל היבשה למצוא בנדון דידן מקום להקל אפילו לדעת הרשב"א. ואומר אני ליתן טעם לדינו של הרשב"א והנה הרשב"א מדמה זה לתרומה ביד כהן שאמרו דלא מצי לאתשולי עלה. ואומר אני הא מלתא גופא טעמא בעי והלא מה שיש שאלה להקדש הוא משום דזה דומה להקדיש בטעות דקיי"ל שאינו הקדש וכמו שהעתקתי לעיל דברי הטור וא"כ מה בכך שהוא ביד כהן ואטו אם טעה ונטל חולין וסבר שהיא תרומה ומסרה ליד כהן בתורת תרומה הלא אם אח"כ נודע שהיא חולין אטו מי יחזיקנה הכהן ויאמר כבר זכיתי בה הא ודאי ליתא. אומר אני שטעם הדבר הוא משום דכל שאלה ופתח הוא שהנודר אומר אלמלי הייתי יודע דבר זה לא הייתי נודר, ואמנם אם אין הדבר אמת והוא משקר אבל באמת אף אם היה יודע שיהיה כך היה נודר אין לו התרה אלא שאין אנו צריכין לחשדו בזה והחכם המתיר שומע דבריו ומתיר לו אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ויכול הכהן לומר שאולי אתה משקר לפי שאתה רוצה ליקח ממני התרומה אתה אומר כך ואין הכהן מחויב להאמינו ולהחזיר לו ואפילו אם רוצה לשאול על קריאת שם תרומה שלא על ידי פתח כי אם בחרטה ג"כ אין הכהן מחויב להחזיר לו כי הלא השואל על נדרו על ידי חרטה מבואר ביו"ד סימן רכ"ח סעיף ז' צריך שיתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם אבל אם אומר שעתה הוא מתחרט ועד עתה הוא חפץ לא הוי חרטה שצריך שיעקור הנדר מעיקרו ויזהר שלא יאמר שמתחרט מעיקרו אלא א"כ הוא ברור לו שהיה רוצה שלא נדר מעולם שאל"כ אין ההתרה התרה והוא באיסור נדר כל ימיו עכ"ל הש"ע. וא"כ לענין איסור החכם מאמינו ומתיר לו אבל הכהן אינו מחויב להאמינו ולהחזיר התרומה ולכך תרומה ביד הכהן לא מצי מיתשל. ומהך טעמא עצמו ממילא צדקו דברי הרשב"א שגם צדקה שמסר ביד אחר לצורך עניים לא מצי מיתשל כי זה שנמסר לידו לצורך העניים אינו מחויב להאמינו ולהפסיד להעניים:
ומעתה אם זה שנמסר לידו החזירו ליד הנודר בלא עדים ויכול הנודר לומר להד"מ לא החזרת לי נאמן לומר ודאי החזרת לי אבל אני מתחרט בעיקר הנדר או מצאתי פתח לנדרי במגו דלהד"ם. ואין לומר דזה דומה לנסכא דר"א דהוה משואיל"מ כן בנדון דידן כיון שהעד מעיד שהחזירו לידו והוא מודה לדבריו אלא שטוען טענה אחרת שהוא נשאל על נדרו הוי ליה נגד העד משואיל"מ אומר אני לא כן הוא ולא מבעיא לדעת הש"ך בח"מ סימן ל"ז ס"ק יו"ד שהגזבר שרשאי לחלק למי שירצה הוא נוגע בעדות אפילו למ"ד טובת הנאה אינו ממון מ"מ לעדות פסול א"כ נדון דידן כיון שזה שנמסר לידו היה יכול לחלק למי שירצה אינו עד כלל אלא אפילו לדברי רמ"א שם בסעיף ט' בהגה"ה שלמ"ד טובת הנאה אינו ממון כשר הגזבר להעיד אף שיכול לחנק למי שירצה מ"מ נלע"ד דאין כאן שבועת התורה אפילו אם היה מכחישו והיה טוען להד"ם שהרי הוא ממון שאין לו תובעים וכשם שנתמעט משומרים כמבואר בסימן ש"א סעיף וי"ו דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים הכי נמי נתמעט משבועה דעיקר שבועת התורה בשומרים כתיב וכן מבואר בסימן צ"ה סעיף א' דפסק המחבר דהקדש עניים נשבעין עליהם כתב הסמ"ע בס"ק ח' דדוקא ביש לעניי העיר קצבה בהן וכאן גרע מאין לעניים קצבה בהן שהרי אין להעניים זכות בהקרן כלל רק בריוח והרי אין ריוח עדיין בעולם וגם הלא אסור להלוות מעות עניים ברבית קצוצה ואין היתר אלא בעיסקא ואפילו אם נתיר בקרוב לשכר אבל אכתי ספק הוא אם יהיה ריוח כלל ואיך נימא לחייב על זה שבועת התורה ואין כאן תובע זכות ממון ודאי כלל וכיון שאין כאן שבועת התורה לא שייך משואיל"מ ונאמן על החרטה ועל הפתח במגו דלהד"ם. ומעתה סיומא דפסקא שהח"כ שמסר ליד מעלתו לזכות לבהמ"ד דכאן והח"כ עדיין בידו דמעלתו אין מעלתו רשאי להחזירו להנודר ואפילו אם ירצה לשאול על נדרו אין מעלתו מחויב ולא רשאי להאמינו להפסיד לבהמ"ד דכאן. אבל הנדר שנדר מתחלה בעת שמסר הברזל יכול לשאול על נדרו ע"י פתח או חרטה אם מתחרט באמת מעיקרו ויעשו לו מהחרטה פתח ויתירו לו ובפרט אם הנודר בעצמו מסופק אם בשעת מעשה היה כוונתו כלל שיזכה בגוף הברזל יפה כתב מעלתו שלא זכה בו המקבל כלל ולא תאמר שדנין בספקו להחמיר לא כן הוא שאין דין עניים כדין הקדש גבוה רק כדין הדיוט והמע"ה ואוקי הברזל בחזקת מרא קמא ובפרט שגם עתה הוא מוחזק, והאריכות בזה ללא צורך. והיה זה שלום כנפשו ונפש רבך הד"ש: