נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קמט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמט
עריכהתשובה
לכבוד אהובי א"נ הרבני האלוף המרומם המופלא ומופלג בתורה ויראה כבוד שמו מו"ה צבי הירש פ"ב נר"ו. לק"ק באסקוויץ:
ע"ד אשר שאל מעלתו במי שנדר הנאה מחבירו ולקח ממנו איזה דבר מאכל ואכלו בלי פיסוק דמים ואח"כ נמלך לשלם לו בשער הגבוה מעט יתר על דמים הראוים כדין המודר הנאה שצריך לקנות ביותר כמבואר ביו"ד סימן רכ"ד אם נימא כיון שנותן עתה יותר מדמיו ממילא לא עבר למפרע: הנה לדעתי הדין פשוט שעבר למפרע ואטו הגוזל חפץ מחבירו ומשלם לו אח"כ לא נקרא רשע וכתיב חבול ישיב רשע גזלה ישלם שאע"פ שישיב וישלם רשע הוא. ועוד אטו קונה למפרע והלא אינו קונה אפילו אם החפץ בעין וזה מוכרו לו מדעתו אלא מכאן ולהבא והרי בעל חוב אינו קונה אלא מכאן ולהבא ק"ו לוקח. וכל זה אני משיב על שאלתו אבל יותר מזה אני אומר אפילו לקחו מתחלה בתורת תשלומין ופסק דמיו תיכף יותר על שויו אפ"ה עבר על נדרו ועד כאן לא אמרו שהמודר הנאה לוקח ביותר כו' אלא הנותן דמים תיכף אבל אם לוקח בהקפה זה גופא הנאה היא שנותן לו בהקפה ונמצא נהנה באיסור. ואמנם הראיה שהביא מעלתו מדברי הר"ן במס' נדרים דף פ"ה ע"א שהקשה איך יקחו בזרוע ודלמא יתיר נדרו ופירש מעלתו דבריו שיתיר נגד קצתן ונמצא נשאר האיסור על השאר ולקחו באיסור שהרי יש לו טובת הנאה בו. וע"ז הקשה מעלתו והלא אם יתיר נגד קצתן ישלמו לו אלו שלקחו בזרוע טובת הנאה שבו אלא ודאי דלא מהני תשלומין לענין מה שכבר עבר. ואם מצד הוכחה זו אין כאן הכרע דאולי אלו שלקחו בזרוע ימותו וזה יתיר לעצמו ונמצא עברו למפרע או אולי ירדו מנכסיהם ולא יהיה להם לשלם:
ומה שנתקשה בעיקר דברי הר"ן שהקשה דלימא יתיר נדרו והקשה מעלתו הלא אם יתיר א"כ בהיתר לקחו הכהנים רק שישלמו טובת הנאה. ועל זה תירץ מעלתו שכוונת הר"ן שיתיר לעצמו נגד קצת כהנים ובאופן שלא יהיה שייך הותר קצתו הותר כולו וכגון במעמיד דבריו וכמבואר בסי' רל"ב סעיף ח' ונמצא שאלו שלקחו בזרוע לא הותרו ולקחו באיסור. הנה דבר ה' בפיו אמת וכן הפירוש שהרי הר"ן בשם הרשב"א הקשה זה וכן מבואר בחידושי הרשב"א במס' נדרים שם, ואמנם מעלתו שלא ראה דברי הרשב"א רק דברי הר"ן היה לפניו לפרש פירוש אחר כי באמת קשה מאד לפרש כן בדברי הר"ן ועיקר חסר בדבריו שלא הזכיר כלל שיתיר נגד קצתן. ואני לעצמי טרם שעיינתי בדברי הרשב"א אמרתי כוונה אחרת והקושיא היא דלמא מיתשל על הפרשת התרומה והדרא לטבלה והרי היא שלו לגמרי ואיך נהנים הכהנים והרי אסר הנאתו עליהם ואל תתמה איך מיתשל על תרומה שביד כהן שהרי באמת פסק הרא"ש כן שם בנדרים דף נ"ט ע"א בשם הר"א ממיץ שמה שאמר בתרומה ביד כהן דלא מצי מיתשל היינו הכהן לא מצי מיתשל אבל הישראל מצי מיתשל עלה וכן דעת הרמב"ם בפ"ד מתרומות הלכה י"ז ועיין בכ"מ שם. וא"כ אפשר שגם דעת הרשב"א כן. אח"כ ראיתי הרשב"א בתשובה סימן תרנ"ו מפורש בדבריו דתרומה ביד כהן לא מצי הישראל למיתשל עלה ולכן אני אומר שאפילו לדעת שאר מפרשים שפירשו דברי הסוגיא שם דף נ"ט כפשטיה שתרומה ביד כהן אפילו הישראל אינו מיתשל שוב עלה נלע"ד דהיינו תרומה שנתן הישראל מדעתו לכהן ואין שאלה על המתנה הגע בעצמך הנותן מתנה לחבירו וכי יכול לאתשולי. וכן מורה לשון הרא"ש שם שכתב שכיון שיצאה מיד ישראל וקיים בה מצות נתינה כו' ע"ש. וכל זה במה שנותן מדעתו אבל בזה שהכהנים נטלו בזרוע אם הוא מיתשל על עיקר שם תרומה אין כאן נתינה וסובר הרשב"א דיכול לאתשולי עלה וממילא לא קשה קושית מעלתו שהקשה שהרי אם יתיר לעצמו ממילא הותרו הכהנים שקושיא זו היינו לפי מה שפירש מעלתו דמיתשל על הקונם שאמר קונם כהנים נהנים לי אבל לפי פירושי דמיתשל על הפרשת תרומה נשארו הכהנים באיסור הקונם:
אלא דקשה על פירוש זה א"כ איך השיב הר"ן בהשגתו על דברי הרשב"א וזה לשונו ואני מסתפק כו' דאי לא ודאי כיון דנדרים לאתשולי עלייהו קיימו דמש"ה מקרי דבר שיש לו מתירין בפרק כל הנודר כו' ואי ס"ד דעל שם תרומה קאי השאלה וכי תרומה מיקרי דבר שיש לו מתירין או קאים לאתשולי עלה אדרבה איפכא מסקינן בסוף דף נ"ט ע"א דקונמות מצוה לאתשולי עלייהו משום דכל המקיימן כאילו הקריב על במה אבל תרומה מאי מצוה איכא לאתשולי עלה. הנה אומר ולטעמיך לפי פירושו של מעלתו דמיתשיל על הקונם ומיתשל רק על קצתם וכי מצוה לאתשולי והלא אכתי כאילו בונה במה ומקריב עלה בהך קצתן וא"כ איך כתב הר"ן דנדרים קיימי לאתשולי והלא באופן זה לא קיימי לאתשולי. ולכן נלע"ד כוונה אחרת בדברי הר"ן וכאשר נדקדק עוד בתחלת דבריו בהשגתו על הרשב"א וז"ל ואני מסתפק בזה לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו וכל שזכה בו אחר קנה כזוכה מן ההפקר כו'. והנה דבריו תמוהים במה שכתב שמשעה שאסרו על עצמו כו' והלא לא אסר על עצמו שום דבר אדרבה על הכהנים אסר הנאתו:
ולכן נלע"ד דהר"ן קאי על מה שכתב הרשב"א וז"ל, ומהא שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותן בעל כרחו ואינו יכול לעכב ואע"פ שיכול לשאול על נדרו כיון דהשתא מיהו לא איתשל מיהו היכא דאתשיל חייבים לשלם כיון דחכם עוקר מעיקרו כו' ועל זה כתב הר"ן ואני מסתפק בזה אם חייבים לשלם לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו כו' ומש"ה יטלו על כרחו דאי לא פירות אי לאו בשביל זה שנשאר הפקר אז אפילו קודם שנשאל לא היו יכולים ליטול על כרחו כיון דנדרים לאתשולי קיימי כו' והכל קאי על פירוש שאסר על עצמו שזה ודאי מצוה לאתשולי משום דר' נתן דאמר כל הנודר כו' ובא הר"ן לאפוקי מדעת הרשב"א שהיה פשוט אצלו שיכולים לזכות על כרחו אף אם יצטרכו אח"כ לשלם. כנלע"ד פירוש דברי הר"ן גם אליבא דאמת וג"כ היה נלע"ד פירוש דברי הרשב"א כפי מה שהם מועתקים בדברי הר"ן ולא היינו צריכין לדוחק שפי' בו מעלתו דמיירי שיתיר נגד קצתן:
אבל עיינתי בדברי הרשב"א עצמו בשיטה שלו למס' נדרים וז"ל ושמעינן מהא דהאוסר הנאת פירותיו על עצמו יכולים אחרים ליטול על על כרחו כו' ומיהו היכא דנשאל על איסורו איכא למידק אי חייבים לשלם למפרע כו' ומסתברא דמשלמין כו' וא"ת כיון שכן איך יטלו כהנים אלו על כרחו דאכתי ממונו הוא כיון דאי בעי מיתשל עלה והוי טובת הנאה שלו וי"ל מ"מ כיון דהשתא מיהו לא מיתשל השתא מיהו לאו ממוניה הוא ולא אמרינן דלמא מיתשל ולא חיישינן נמי דלמא מיתשל אמקצתן בענין שישארו המקצת באיסורן ונמצאו הכהנים נוטלין באיסור למפרע. ואל תתמה דגדולה מזו אמרו המקדש על תנאי כו'. הרי מפורש בהרשב"א שחשש הוא דלמא מיתשל על קצתן כמו שפירש מעלתו:
ואמנם לפי שדברי הרשב"א הללו נאחזים בסבך וכפולים לכן אמרתי לפרשם. ומה דקאמר הרשב"א ולא אמרינן דלמא מיתשל ולא חיישינן נמי דלמא מיתשל אקצתן תרתי קאמר דלא חיישינן דלמא מיתשל היינו דלמא מיתשל על התרומה והדרא לטבלה והרי היא שלו וגם לא חיישינן דלמא מיתשל אקצתן היינו על הקונם ונמצא טובת הנאה שלו על כל שני חששות הללו קאמר דלא חיישינן. אלא דלפי זה החשש הראשון הוא דלמא מיתשל על קריאת שם תרומה ואז הרי כולו שלו והרי הרשב"א בתחלת דבריו התחיל וא"ת כיון שכן היאך יטלו כו' דאכתי ממונו הוא כיון דאי בעי מיתשל עלה והוה טובת הנאה שלו כו' ולפי פירושו החשש הראשון דמיתשל על קריאת שם תרומה א"כ הרי כולו שלו לא טובת הנאה בלבד. ולכן נלע"ד דהרשב"א תלתא מילי קאמר ומתחלה קאמר לא משום חשש שמא מיתשל ויבואו הכהנים לכלל איסור אלא אפילו ודאי לא מיתשל אעפ"כ גם עתה ממונו הוא כיון דאי בעי מיתשל עלה פי' על הקונם והוה טובת הנאה שלו לכן גם עתה נחשב הטובת הנאה ממונו וכדברי ר' אלעזר בפסחים דף מ"ו ע"ב לענין בל יראה. ועל זה משני הרשב"א דלא אמרינן כן דכיון דהשתא אכתי לא מיתשל השתא מיהו לאו ממוניה הוא דקיי"ל כר' יהושע שם בפסחים דלא אמרינן הואיל כו' ואח"כ קאמר הרשב"א תינח שאינו נחשב עתה ממונו קודם השאלה אבל אכתי ניחוש דלמא מיתשל באמת על התרומה או על הקונם על קצתן וקאמר הרשב"א ולא אמרינן דלמא מיתשל פי' על התרומה ולא חיישינן נמי דלמא מיתשל על מקצתן כו'. ומתחלה בריש דברי הרשב"א במה דאמר אכתי ממונו הוא דאי בעי מיתשל אף ששם קאי על שאלת הקונם לא הוצרך לומר אמקצתן דשם לא משום חשש דלמא ישאל חושש אלא אפילו לא ישאל ונשארו כל הכהנים באיסור מ"מ מיחשב ממונו משום הואיל ואי בעי מיתשל אבל לבסוף שמסיק דמשום הואיל לא מיחשב ממון רק החשש דלמא מיתשל ובזה כשנשאל על הקונם א"כ הותרו הכהנים ומה איסור יהיה בזה לכן הוצרך לומר דמיתשל אמקצתן. והרשב"א בריש דבריו היה בידו לומר דנימא דמיחשב כולו ממון שלו מטעם דאי בעי מיתשל על התרומה ושביק זה ונקט והוה טובת הנאה שלו דהיינו דאי בעי מיתשל על הקונם משום דזה אלים ליה יותר דהשאלה על התרומה תליא בפלוגתא אי מיתשל על תרומה שביד כהן וכמ"ש לעיל ונקט הרשב"א קושייתו דאי מיתשל על הקונם ולבסוף שהחשש דלמא מיתשל באמת נקט תרווייהו משום דאף דיאמר דלא חיישינן על שאלת התרומה י"ל דהיינו משום דלא שכיח שישאל אחר שכבר היא ביד כהן אפילו לדעת המפרש שיכול לשאול וכמ"ש הרא"ש לעיל דף נ"ט ע"א אבל החשש שישאל על הקונם אולי דחיישינן לכך קאמר הרשב"א דגם לזה לא חיישינן. וכן לאידך גיסא דאף דקאמר הרשב"א דלא חיישינן שישאל על הקונם איכא למימר דלכך לא חיישינן להא לפי שהוא חשש רחוק שישאל על קצתן ועל קצתן לא ישאל שהרי אם ישאל על כל הקונם ממילא אין איסור על הכהנים ולכך לחשש רחוק כזה לא חיישינן אבל חשש שאלה על התרומה אולי חיישינן לכך הוצרך הרשב"א לומר דגם לזה לא חיישינן. זה הנלע"ד בפירוש דברי הרשב"א והיה זה שלום. דברי הד"ש: