נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/קמב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קמב עריכה
תשובה
שלום לכבוד אהובי האלוף התורני הרבני מוה' בער טויסק נר"ו:
מכתבו מן ד' דנא קבלתי ולא הייתי במזג הבריאות כהוגן ועתה עיינתי בדבריו. על דבר המקוה להיות ששם בעת שהנהר מתמעט מתמעטים מקורי המעיינות וגם המקוה שלהם מתמעט עד כי יחרב מעינו וייבש מקורו ורוצה לתקן ליקח חבית גדולה מאד ולנקוב בתחתיתה נקבים כשפופרת הנוד ולקבעה בתחתית המקוה בסיד וצרורות ואבנים כדרך בנין וכאשר יתרבה הנהר ויתרבה מקור המקוה יהיו המים נובעים לחבית הזו דרך אותן נקבים הנ"ל כי הנהר בעת גודלו משלח מעיינותיו דרך חללי הקרקע לכל הבארות והבורות ואחר שיתמלא המקוה יסתמו אותן נקבים בברזות של עץ כדי שלא יצאו המים משם בהתקטן הנהר וכיון שלא היה שם כלי על החבית הזו קודם שנקבעה בארץ שהרי היתה מנוקבת נקבים המטהרים אף שאח"כ נסתם בברזא של עץ הוי כמו אבן שקבעו ולבסוף חקקו שמותר כמבואר בש"ך ס"ק כ"א. והוצרך לחפש אחר היתר ברזות של עץ כי לא מצא תיקון ע"י סיד וצרורות כי הסיד וצרורות לא יהיו יכולים לעכב מלצאת דרך הנקבים וממילא בהתמעט הנהר תתמעט המקוה ע"כ דברי מעלתו. והאריך אח"כ בזה. ולענ"ד אין זה נכון דכיון שסותם הנקבים ע"י הברזות של עץ ממילא לא נתבטלה החבית מתורת כלי וכמבואר בא"ח סימן קנ"ט סעיף ה' בהג"ה והרי בעת שנוטל ידיו דרך הברזא אז אין הברזא בחבית ואפ"ה תורת כלי עליו כיון ששוב יחזיר הברזא לתוכו ולכן אפילו בעת הסרת הברזא נקרא כלי אפילו חלק החבית שלמעלה מן נקב הברזא כמפורש בב"י שם. ולפי זה אני אומר אם בעת שעושה הנקב בחבית תיכף היה דעתו לסתמו בברזא לא נתבטל שם כלי מהחבית כלל אפילו קודם שתיקן הברזא ונשאר שם כלי על החבית קודם שקבעה בארץ. ואינו דומה לקבעו ולבסוף חקקו שמעולם לא היה שם כלי עליו בתלוש כלל שמה שהיה דעתו לחקקו אין מחשבה זו מועלת להקרא כלי אפילו לא קבעו כלל אטו כשיחשוב על חתיכת עץ לחקוק בו יהיה נקרא כלי הא ודאי ליתא אבל חבית הזאת כבר היא כלי וע"י הנקיבה אתה רוצה לבטל שם כלי ממנה אמרינן כיון שבשעת הנקיבה היה דעתו לסתמה בברזא לא נעקר שם כלי ממנה אף קודם שסתם בברזא. ולא נעלם ממני שיש לחלק בין דעתו ליתן בו ברזא בתלוש שאז ודאי מקרי כלי אבל אם דעתו שלא יקבע בה ברזא רק אחר שיחברנה בארץ אז שפיר נתבטלה תכף מתורת כלי ואף שקבעה בארץ שוב אין סתימת הברזות יכולים להחשיבו כלי כיון שכבר היא קבועה ומחוברת לקרקע מ"מ נלע"ד להחמיר שכיון שכבר היתה כלי קודם הנקיבה אין אנו יכולים להוציאה מתורת כלי לקולא כי אם בראיה ברורה והרי אין לנו ראיה להקל ואמנם להחמיר יש לנו מצד הסברא. וכל זה היינו לענין הסברא שאני מחדש שגם קודם סתימת הברזא לא נתבטלה מתורת כלי והיינו אפילו אם נימא שמה שמחברה בארץ מיחשב מחובר ממש. אבל באמת לדינא לדעתי טעה טעות גדול להתיר איסור נדה. ואקדים לו שגם עץ שקבעו ולבסוף חקקו גם כן אסור לטבול בתוכו של החקק ממש. ולפי שדבר זה לא נתבאר בדברי הפוסקים צריך אני לבארו:
והנה במס' ב"ב ס"ה ע"ב ת"ר צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל כו' מני כו' ושם בדף ס"ו ע"א אלא ר"א דדף דתנן דף של נחתומין שקבעו בכותל ר"א מטהר וחכמים מטמאין מני אי ר"א אפילו חקקו ולבסוף קבעו אי רבנן אפילו קבעו ולבסוף חקקו נמי לעולם ר"א ושאני פשוטי כלי עץ דטומאה דרבנן מכלל דשאיבה דאורייתא והא קיי"ל דרבנן ועוד והא אמר ריב"ח בדף של מתכת מחלוקת לעולם רבנן ושאני שאיבה דרבנן אי הכי אפילו חקקו ולבסוף קבעו נמי שאני התם דאיכא תורת כלי עליו בתלוש עכ"ל הסוגיא. והעולה מזה דלענין דאורייתא לרבנן מחובר לקרקע לאו כקרקע אלא דבשאיבה דרבנן הקילו רבנן לומר כקרקע דמי. והנה הנך פוסקים דסברי דאף כולו שאוב ג"כ אינו מן התורה אתיא סוגיא זו על נכון אבל להני דס"ל כולו שאוב פסול מן התורה לכאורה קשה דהיאך מקשה כאן בפשיטות מכלל דשאיבה דאורייתא וכן מה דמסיק שאני שאיבה דרבנן. ואמנם כבר פירשה לנו הרשב"ם כאן בד"ה ומתמה גמרא מכלל דשאיבה דאורייתא כו' ולעיל נמי גבי צינור המקוה היה עשוי כבר כהוגן ואח"כ קבעו שם צינור כדקתני פוסל את המקוה מכלל דכבר היה שם מקוה מעיקרא הלכך פסולא דרבנן הוא עכ"ל הרשב"ם. ולפי פירושו יש חילוק שאם הצינור בא לפסול מקוה והמקוה עצמו היא בקרקע יש חילוק בין קבעו קודם שחקקו ובין חקקו קודם שקבעו אבל להיות הצינור עצמו המקוה שלקח עץ גדול ועב וקבעו בקרקע וחקק בו אח"כ שעור מקוה ונתמלא ממי גשמים או ממי מעיין שנזחל לתוכו ושוב פסק המעיין שאין המים שבחקק הזה מחוברים שוב למעיין לרבנן דסברי דבשל תורה מחובר לקרקע אינו כקרקע א"כ הצינור הזה נעשה כלי שהרי דינו כתלוש וכל המים שבתוכו נעשו שאובים ופסול מן התורה לטבול בתוכו וא"כ הה"ד בנדון דידיה כיון שבשעה שסותם הנקבים בברזות נפסק המעיין ועוד שהרי כבר נתקטן הנהר ואין גידי המקוה מגיעים לכאן וכיון שמחובר לקרקע אינו כקרקע הרי החבית מקרי תלוש ועל ידי הברזות נעשה כלי כדין חבית שיש לו ברזא ונעשו כלי המים שבתוכו שאובים והרי האשה טובלת בשאובים ולא עלתה לה טבילה כלל, ואפילו לפי מה שכתב הר"ן בפ"ב משבועות בשם הר"ש דאיכא שאיבה דאורייתא כו' אלמא דכולו שאוב בדבר המקבל טומאה דאורייתא אבל שאיבה ע"י כלי גללים ואבנים ואדמה דפסולה כדמוכח בפ"ק דשבת משמע דאפילו כולו שאוב אינו מדאורייתא אלא מדרבנן דהא הוייתן ע"י טהרה הוא שאינם מקבלים טומאה כו' ע"ש בר"ן, וא"כ נימא גם כן בחבית גדולה המחזקת מ' סאה כיון שאינה מקבלת טומאה ג"כ שאובים שבתוכה אינן פסולים מן התורה. אבל כבר ביארתי בתשובה אחרת שאין הדבר כן, חדא שגוף דין זה שכתב הר"ן בשם הר"ש לא העתיק דברי הר"ש ממש והר"ש אפילו בכלי גללים כו' ולא כתב לחלוטין שהוא מדרבנן וז"ל הר"ש בפ"ב משנה ג' ואפשר דשאיבה שעל ידי כלי גללים כו' אפי' כולו שאוב מדרבנן כו' הרי בלשון ואפשר כתב כן ולא החליט הדבר. ואפילו לדברי הר"ן אעפ"כ אין לדמות לכלי גללים כלי עץ אף הבאים במדה דהרי מה שבעינן הוייתן ע"י טהרה ממעטינן אפילו כלים טהורים כיון שראוים עכ"פ לקבל טומאה לא מקרי הוייתן ע"י טהרה ולהכי קאמר הר"ש כלי גללים כו' שהן אינן ראוים לקבל שום טומאה אבל כלי עץ הבא במדה אף שאינו ראוי לקבל טומאת מת ונבילה ושרץ מ"מ ראוי הוא לקבל טומאת מדרס הזב ולכן השאיבה בזה הוא מן התורה, ועוד שאפילו למ"ד כולו שאוב אינו מן התורה היינו לפסול מים הבאים למקוה אבל לטבול בתוך הכלי ודאי פסול מן התורה, ועיין בדברינו לקמן:
ומעתה לא מבעיא לפי מה שכתבתי לעיל שנקב שדעתו תיכף בשעת נקיבתו לסתמו בברזא לא נתבטל כלל מתורת כלי אפילו קודם שנתן הברזא לתוכו א"כ כיון שלענין איסורין אמרינן תלוש שחיברו לאו כמחובר דמי כרבנן דר"א דדף כמו שפסק הרמב"ם בסוף פי"א מהלכות כלים, ורמ"א בח"מ סימן צ"ה סוף סעיף א' בהג"ה אף שמביא פלוגתא בזה אי אמרינן כתלוש דמי או לא היינו לענין ד"מ אבל לענין איסור מבואר ביו"ד סימן קמ"ה סעיף ג' דבית כתלוש דמי וע"ש בש"ך ס"ק ג' ובט"ז ס"ק וי"ו מ"ש בשם הר"ן וא"כ החבית הזו תכף גם קודם שהושם הברזא כלי היא וראויה לטמא מדרס וכיון שדרך הנקבים שבתחתיתה באים כל המים הרי הויית כל המים ע"י כלי הראוי למדרס ופסולים מן התורה משום שאובים. אלא שאני אומר אפילו אם לא נחליט סברתי ונימא שכל זמן שלא הושם הברזא בתוכו כלל אף שהיה דעתו לעשות לו ברזא נתבטל מתורת כלי עד שיושם בו ברזא פעם אחת אז חזר להיות כלי וא"כ נימא שהמים שנכנסו בתוך החבית מקרי הוייתן ע"י טהרה ומה שסותם אחר כך בברזות ואז נעשה החבית כלי מכל מקום אז פעולת הברזות הוא רק שלא יצאו המים ויבלעו בקרקע והרי אפילו בלא הברזות יכול לטבול עתה שיש בו ארבעים סאה כמבואר בסעיף נ"א ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט או נבלעים בקרקע מעט מעט כשר לפי שאין זחילתן ניכרת ע"ש ואם כן עיקר פעולת הברזות על להבא שמשמר המים שלא יחזרו להתמעט ואולי יכול לעשות פעולה כזו אפילו ע"י דבר המקבל טומאה והרי חזינן בסעיף נו"ן במקוה שנסדק שיש מי שמתיר לסתום בדבר המקבל טומאה ואפילו לדעה הראשונה שאוסר לסתום ע"י דבר המקבל טומאה והיא דעת הר"ש נלע"ד טעמו שכיון שקודם הסתימה אסור לטבול בו אפילו יש מ' סאה עד הסדק מבואר בטור כיון שמים עליונים ננערים לצאת מיחשב כלו כזוחלין עיין בטור וא"כ קודם הסתימה המקוה הוא פסול וע"י סתימה בא להכשירו לכן סובר הר"ש שאין לסתום בדבר המקבל טומאה והרא"ש מתיר גם בזה. אבל בחבית הנ"ל שאף קודם סתימת הברזות לא מיחשב זוחלין והברזות אינן עושין פעולה להכשירה כי הרי הוא כשר ועיקר פעולת הברזות שלא יבא לידי מיעוט השיעור אין קפידא בדבר המקבל טומאה. זה שהיה אפשר לומר אבל באמת לא כן הוא ואדרבה גם להרא"ש אסור שהרי כל מי המקוה הם בחבית וע"י הברזא החבית נעשה כלי המקבל טומאה וכיון שכל מי המקוה הם בכלי זה אין לך הווייתן ע"י כלי כמו זה ואסור לטבול שוב בתוכו לעולם ואפילו יסיר הברזות שכבר נעשו כולם שאובים:
ומה שהביא מעלתו ראיה לדבריו שהרי אפילו סתמו בסיד לבד בלא צרורות או בגפסיס אם קבעו אח"כ בארץ כשר כדמשמע לשון הש"ע שכתב בסעיף ז' סתמו בסיד או בגפסיס עדיין פוסל את המקוה עד שיקבענו בארץ משמע כל שקבעו בארץ אע"פ שסתמו כבר בסיד לבד כשר וכל זה בסתמו תחלה ואח"כ קבעו בארץ אבל אם קבעו בארץ תחלה לא איצטריך המחבר לאשמועינן שמותר לסתמו אפילו בברזא של עץ כמ"ש הש"ך בס"ק כ"א ומשנה ערוכה היא כו' והאריך בענין זה:
ובמחילה מכבודו לא ירד לשורש הדברים הללו והוא סובר שסתימת הסיד חשוב סתימה להנקב ומיחשב כלי רק כיון שקבעו בארץ נתבטלה סתימה זו ואינו מיחשב כלי ואין הדבר כן ואין לך שום דבר שיוכל לסתום בו שיהי' חשוב כלי ע"י סתימה זו רק כלי חרס בזפת אבל שאר כל הכלים אין להם שום סתימה כמבואר בראב"ד פ"ד מהל' כלים:
והואיל ואני עוסק בזה אמרתי לבאר דברי הרמב"ם בפ"ו מהל' פרה הל' ז' ששום אחד ממפרשי דבריו לא פירשו כוונתו והתוי"ט פ"ה מפרה משנה ז' וכן הט"ז בסי' קנ"ט סוף ס"ק א' ג"כ לדעתי לא כיונו יפה ולכן אפרש אני. וז"ל הרמב"ם שם הל' ו' כלי חרס שניקב ככונס משקה אין ממלאין ומקדשין בו אבל אם ניקב כמוציא משקה מקדשין בו. הל' ז' כלי שניקב מלמטה וסתמו בסמרטוטין פסול שהמים שבו אינן על עיגול הכלי אבל על הפקק, היה נקוב מן הצד ופקקו הרי זה כשר למלאות כו' עכ"ל הרמב"ם. ומדיהיב רבינו טעם שהמים אינן על עיגול הכלי אלא על הפקק מוכח שהכלי שפיר נקרא כלי אלא שהפקק אינו כלי שאם היה כל הכלי בטל מתורת כלי א"כ אין המים תוך כלי כלל. וא"כ היא גופא קשיא כיון שאין סתימה מועלת בשום כלי רק הזפת לכלי חרס איך נחשב כאן כלי ובמשנה ז' פ"ה מס' פרה ניקבה מלמטן ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה פסולים מפני שאינן עגולים כלי מן הצד ופקקה בסמרטוט המים שבתוכה כשרים מפני שהם עגולים כלי. וכתב הברטנורא מפני שאינם עגולים כלי כלומר שאין כלי מסבב את המים דנקב שלמטה מבטלו מתורת כלי דסתימה של סמרטוט לא משויא ליה כלי אבל כשניקב מן הצד יש תורת כלי עליו ומקדשים במים שבתוכה שהרי הכלי מסבב והיינו עגולים כלי עכ"ל הברטנורא, והוא מדברי הר"ש שם בפי' המשנה וכן פי' הרא"ש שם והרגיש הרא"ש כיון שאין הסתימה מועלת כלום וההיתר שמן הצד הוא מפני שלא נתבטל הכלי כלל ע"י נקב שמן הצד א"כ מאי איריא סתמו אפילו לא סתמו נמי מותר למלא ולקדש ונדחק הרא"ש דאיידי דתני רישא פקקה בסמרטוט תני גם סיפא עיין ברא"ש. ולפירושו צ"ל דסמרטוט דרישא היא לרבותא שאע"פ שפקקו לא מיחשב כלי. והתוי"ט שם ג"כ כתב שאין פקיקת הסמרטוט מועלת והנקב בשוליו מבטלו מתורת כלי וע"ז הביא אח"כ דברי הרמב"ם בחבורו בפ"ו מהל' פרה, וכבר כתבתי שדברי הרמב"ם אינם סובלים פירוש זה. והנלע"ד שהרמב"ם מפרש משנה זו בניקב נקב קטן שאין בו לבטל הכלי מתורת כלי ואילו לא פקקו כלל לא היה הנקב מזיק לו כלל אפילו בשוליו והיה רשאי למלאו לקדש אבל ע"י הפקק של סמרטוטין שבולט לתוך אויר הכלי והמים שעליו אינו על עיגול הכלי רק על הסמרטוט לכן אין ממלאין ומקדשין בו אבל בניקב מן הצדדים אפילו פקקו אינו מזיק שהמים נחים למטה על שולי הכלי ודברי הרמב"ם בהל' ז' שייכים לסוף דבריו שבהלכה ו' דהיינו בניקב רק במוציא משקה, זה הנלע"ד בדברי הרמב"ם:
ונחזור לנדון דידן שעכ"פ סתימה אינה מועלת וא"כ סתימת הסיד והגפסיס אינן מועילין להיות שוב נחשב כלי. אבל דברי הש"ע בסעיף ז' הם כך וגם בזה צריך אני לבאר היטב כי יש כאן ב' שיטות האחת שיטת הרמב"ם והשנית שיטת הרשב"א והרא"ש והמחבר סדרם על שולחנו כל אחת בסתם וצריך אני עכ"פ לראות שלא יהיו הדינים שבש"ע סתרי אהדדי:
והנה בתוספתא הביא הר"ש בסוף פ"ד והרא"ש בהל' מקואות קסטלין המחלק מים בכרכין אם היה נקוב כשפופרת הנוד אינו פוסל את המקוה ואם לאו כו' פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל את המקוה בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה על גבי הארץ וע"ג סיד וגפסיס או שמירח בטיט מן הצדדים אינו פוסל את המקוה עכ"ל התוספתא. ודעת הר"ש והרא"ש והרשב"א דהך סתימה לגרוע קאתי לבטל הנקב ולהחזירו להיות כלי וקאמרה התוספתא שאם פקקו בסיד ובבנין זה דבר שאינו מתקיים ולא חשיב סתימה והרי הוא נקוב כמו שהיה ואינו פוסל המקוה (לפי פירושם אם לא פקקו כלל והניחו נקוב כמות שהוא ולא העבירו בארץ ולא מירחו בטיט פשיטא שכשר), בסיד ובגפסיס היינו בשניהם יחד ואז הוא מתדבק יפה בנקב וסתימה מעליא היא וחשיב כלי ופוסל המקוה, ע"ג הארץ כלומר לא סתם הנקב אלא הושיבו על הארץ כדי שלא יצאו המים או ע"ג סיד וגפסיס רצונם שלא פקק הנקב בסיד ובגפסיס רק הושיבו עליהם או שמירח הנקב מהצדדים אכתי לא הוי כלי ואינו פוסל המקוה, זהו פירושן של הר"ש והרא"ש והרשב"א, ובאמת הוא דבר תמוה שחושבים סיד וגפסיס יחד לסתימה מעליא שיחזור להיות נקרא כלי והרי אין שום סתימה לכלים רק הזפת לכלי חרס וצ"ל דאף דלענין קבלת טומאה לא מקרי כלי ע"י שום סתימה אבל לענין להיות נקרא כלי לפסול המקוה שפיר יש סתימה. ולדבריהם אם פקקו בסיד וגפסיס יחד אפילו קבעו אח"כ בארץ לא מהני דלדבריהם כיון שכבר חזר להיות כלי בתלוש הרי הוא כצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל המקוה. וכל זה הוא לשיטתם אבל הרמב"ם שיטה אחרת לו בתוספתא זו ולשיטתו הפקיקה הוא להועיל ולא להפסיד ולשיטת הרמב"ם לבטל הכלי מתורת כלי לא סגי בנקיבה לחוד אפילו יהיה כשפופרת הנוד דאכתי אף שאינו נקרא כלי נקרא שברי כלי או שיורי כלי ולבטל גם שם זה צריך עוד פעולה אחרת דהיינו שיפקוק נקב זה על סיד וצרורות יחדיו שזה דרך בנין וכיון שהוא דרך בנין אינו נקרא אפילו שבר כלי אבל אם פקקו בסיד בלא צרורות אין זה דרך בנין ואף שלא נקרא סתימה ואינו כלי מ"מ הרי הוא כאילו לא פקקו כלל ונקרא שברי כלי וזה לחוד לא מהני ולדבריו סיד וגפסיס הן כל אחד לבד והן שניהם יחד דין אחד להם לא מועילים ולא גורעים והרי הוא כמו נקוב בלי שום פקיקה כל זמן שלא עירב צרורות עמהם שאז הוא דרך בנין ואם אינו פוקק כלל או אינו מצרף צרורות עמהם צריך לעשות פעולה אחרת אחר הנקיבה דהיינו שיקבענו בארץ, ולדידיה שפיר מהני הקביעות בארץ אף אחר שפקקו בסיד וגפסיס שהרי לדידיה הפקיקה לא עשתה שום פעולה לא תועלת ולא הפסד ועיין כל זה בב"י בסימן ר"א ובכ"מ פ"ו ממקואות הלכה ד' ובש"ך ס"ק כ"ה. ואמנם דברי הרמב"ם הם הלוקח כלי גדול כו' ועשאו מקוה כו' וא"כ איכא למימר דהיינו דוקא לטבול בתוכו הוא דבעי תרתי ולא סגי בנקב לחוד אבל לענין שלא יפסול המקוה די בנקב לחוד ואמנם בב"י ובכ"מ פירש דברי הרמב"ם דגם שלא יפסול המקוה בעינן תרתי והמחבר בשולחנו בסעיף ז' הביא שיטת הרמב"ם ובסעיף מ' הביא שיטת הר"ש והרא"ש והש"ך רמז זה בקצרה בסוף ס"ק כ"ה ואמנם צריכין אנו למשכוני נפשין שלא יהיו דברי המחבר סתרי אהדדי:
ולכן אומר אני בסעיף ז' נקט המחבר חומרת הרמב"ם דבעינן תרתי והיינו משום דכאן מיירי גם לענין לטבול בתוכו בזה הכריע כהרמב"ם ובעינן נקב המטהרו וגם סתימה דרך בנין דהיינו סיד וצרורות או שיקבענו בארץ ומה שסיים וכן אם פקק הנקב בסיד ובבנין אינו פוסל בא לומר שלא תאמר שהסתימה מבטלת הנקב וחזר להיות נחשב כלי שלם ופוסל המקוה קמ"ל שאינו מחשיבו כלי והיינו רישא דתוספתא פקקו בסיד ובבנין לפירוש הר"ש והרא"ש ומסיים המחבר והמים הנקוים בתוכו כשר דהיינו אפילו לטבול בו לפי שהפקיקה עושה פעולה לבטל מתורת שיורי כלי לדעת הרמב"ם. ואמנם מה שכתב שוב המחבר סתמו בסיד או בגפסיס עדיין הוא פוסל המקוה עד שיקבענו בארץ או יבנה כו' דמשמע דאפילו לפסול עדיין כלי הוא כל שלא קבעו בארץ או יבנה דמשמע דאפילו לענין שלא יפסול המקוה הכריע כהרמב"ם דבעינן תרתי דהיינו שינקב וגם יבנה או יקבע בארץ. ולפ"ז אם ניקב ולא פקק כלל ולא קבעו בארץ עדיין כלי הוא ופוסל המקוה. וזה אי אפשר לומר בדעת המחבר שהרי בסעיף מ' סתם וכתב כלי שניקב בשוליו כו' אינו חשוב כלי לפסול המקוה הרי שלא הצריך שום דבר יותר מנקיבה וכן מסיים שם לפיכך הרוצה לשאוב מהמקוה לנקותו וירא כו' יקוב הכלי בשוליו כו' ע"ש הרי שנקיבה לחוד מהני ולא ראיתי לשום אחד מהאחרונים שהרגישו בזה. ואשתומם כשעה חדא ונתיישבתי ונתתי לב לדברי התוספתא וראיתי כי לפי פירושן של הר"ש וסייעתו קשיין דיוקי דרישא ודסיפא אהדדי דרישא קתני פקקו בסיד ובבנין אינו פוסל המקוה ולפי פירוש הר"ש היינו דלא חשיב סתימה וזה בלי ספק שהצרורות הם גורמים מניעת הדיבוק ומדקתני בסיד ובבנין אינו סתימה מכלל דבסיד לבד בלא עירוב צרורות שפיר חשיב סתימה ופוסל המקוה וסיפא קתני ובסיד ובגפסיס דלפי פרושן היינו בשניהם יחד פוסל משמע הא בחד מינייהו דהיינו סיד לחוד או גפסיס לחוד אינו חשיב סתימה ואינו פוסל המקוה א"כ קשיין אהדדי וע"כ צריכין אנו לומר דחדא מנייהו לאו דוקא ולא ידעינן הי מנייהו:
לך בסוף ספר תהה"א בשער המים כתב בפירוש שבסיד לבד או בגפסיס לבד לא חשיב סתימה ואמנם בדברי הר"ש והרא"ש אין הכרע. ומעתה אם קבעו בארץ דזה להרמב"ם ודאי כשר אפילו אם פקקו בסיד או בגפסיס קודם שקבעו דלהרמב"ם הפקיקה לא הפסידה פעולת הנקיבה כלל אלא שלא עשה שום תועלת להוציא אפילו משם שבר כלי או שיורי כלי ועתה כיון שקבעו בארץ הרי הוא עושה עתה פעולה לבטל אפילו שם שיורי כלי ולכן הוא כשר אפילו לטבול בו ולדעת הר"ש אולי סיפא דוקא דבעינן דוקא סיד וגפסיס אבל סיד לחודא אינו חשוב סתימה וכיון דלדעת הרמב"ם הוא כשר בודאי אחר שקבעו ודעת הר"ש וסייעתו לא ברור לן לא שבקינן מה דברור להרמב"ם ולכן כשר אפילו לטבול בו אבל אם לא קבעו בארץ ופקקו בסיד לבד כיון שלדעת הרמב"ם ודאי פסול ובדעת הר"ש וסייעתו לא ברור לן לכך אפילו לפסול אחרים פוסל אבל אם לא פקקו כלל ולא קבעו בארץ שבזה הרמב"ם פוסל והר"ש וסייעתו מכשירים אע"ג דאינהו רובא והרמב"ם יחיד מ"מ לענין לטבול בו חשש לדעת רבינו הגדול להחמיר. ואלו הם דברי המחבר כאן סעיף ז' דמיירי שעשאו מקוה דהיינו לטבול בו התנה שיקבע בארץ או שיפקוק בסיד ובבנין אבל לענין לפסול מקוה אחר אי לא פקק כולו ולא קבע בארץ מזה לא דבר כאן בסעיף ז' ובסעיף מ' שם התחיל הסעיף לענין לפסול ולכך אם נקבו ולא פקק כלל ולא קבעו בארץ סמך על הר"ש וסייעתו שהם רבים לכן פסק שאינו פוסל. וא"ת כיון שהמחבר סובר דאפילו כולו שאוב אינו פוסל אלא מדרבנן ועיין בש"ך ס"ק י"ז וס"ק קי"ד א"כ מה הפרש יש בין לטבול בתוכו ובין לפסול מקוה אחרת, וי"ל דלענין לטבול בתוך הכלי אפי' למאן דס"ל כולו שאוב כשר מן התורה מ"מ לטבול בכלי אסור מן התורה כמבואר בתוס' פסחים י"ז ע"ב בד"ה אלא כו' שכתבו וא"ת כיון דכולו שאוב כשר מדאורייתא אמאי גזרו רבנן בשאיבה כלל וי"ל דגזרו שאיבה אטו דלמא אתו לאטבולי במנא דבתוך הכלי ודאי אסור לטבול מדאורייתא וכן כתב הרא"ש בהלכות מקואות היכא דסתמו בסיד וגפסיס יחד דזה ודאי פסול להר"ש וסייעתו פסק המחבר דפוסל ובזה לא מהני אפילו יקבענו אח"כ בארץ אף דכשר להרמב"ם כיון דלהר"ש וסייעתו כבר גרמה הסתימה להחזירו להיות כלי כבר נקרא עליו שם כלי בתלוש וכמו צינור שחקקו ולבסוף קבעו ולכן לא סיים המחבר שם עד שיקבענו בארץ כמו שסיים בסעיף ז' בסתמו בסיד לחוד. ולפ"ז לדידן דקיי"ל כולו שאוב פסול מן התורה א"כ אם כל המקוה נתמלא ע"י כלי המנוקב שלא קבעו בארץ ולא עשאו בסיד וצרורות היה לנו לפסול המקוה ולחוש לדעת הרמב"ם כשם שחיישינן לענין לטבול בתוכו ואולי כיון דאיכא עכ"פ כמה רבוותא דסברי כולו שאוב ג"כ אינו מן התורה שוב סמכינן על הר"ש וסייעתו דלא בעינן רק נקיבה ולא יותר דלכתחלה יש לחוש ובדיעבד אם טבלה או שאינו מצוי מקוה אחר יש להקל:
ומה שהביא מדברי הש"ך בס"ק כ"א הנה זה כלל גדול אצלנו שדבר המפורש בגמרא אפילו כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותו מהלכה וחייבים אנו למשכוני נפשין על הראשונים לתרץ דבריהם שלא יהיו נגד דברי הגמרא וכבר כתבתי שהפוסקים לא ביארו לנו בזה כלל ולכן אראה אני דברי הראשונים גדולי הפוסקים לתרץ דבריהם ואם איזה מהאחרונים לא נוכל לתרץ דבריו כבודו במקומו מונח ודברי הגמרא קיימים לעולם. והנה בסוגיא דב"ב אשר הבאתי מפורש דחקקו ולבסוף קבעו מהני רק לענין שאיבה דרבנן אבל לא לאיסור תורה וכדמוכח בדף של נחתומין ולומר אולי בדף של נחתומין גופא לית הלכתא כרבנן אלא כר"א דמטהר, שתי תשובות בדבר, חדא שהרי הרמב"ם פסק כרבנן כמבואר בדבריו פי"א מהל' כלים בסופו ועוד תשובה מוכרחת דבמסכת ע"ז דף מ"ז ע"ב אמר רב המשתחוה לבית אסרו אלמא קסבר תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. הרי מפורש דעכ"פ לענין איסור תורה כתלוש דמי וכן פסקו כל הפוסקים וא"כ צריכין אנו למשכוני נפשין אדברי הטור שהביא הש"ך בס"ק כ"א דמשמע דגם לענין לטבול בו בעינן שהיה עליו שם כלי בתלוש דהיינו חקקו ולבסוף קבעו. וכן צריכין אנו לתת לב לדברי רמ"א בהג"ה סוף סעיף ג' ובלבד שלא יהיה תוך כלי או אבן שחקקו ולבסוף קבעו והוא מדברי הרשב"א:
ונתחיל בדברי הטור שהביא הש"ך וז"ל הטור. צריך שלא יהיו מ' סאה בתוך הכלי שאין טובלים בכלים לפיכך גיגית שקבעה בארץ ונתמלאה במי גשמים אין טובלין בה כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעה ואם יש בשוליה כשפופרת הנוד שרי עכ"ל הטור. ומזה איכא למידק דאם לא היה שם כלי עליה קודם שקבעה דהיינו קבעה ולבסוף חקקה שרי לטבול בתוכה אף בלי נקיבה והוא נגד סוגית הגמרא דב"ב. אומר אני הרי הב"י בד"ה ולכך נ"ל דמ"ש בתשובה אבל בתוכה כו' כתב שם בסוף הדבור דמ"ש בפסקים למדנו מזה שמותר כו' ויטבול בה צ"ל דהאי יטבול בה דקאמר לא לטבול בתוכה היא אלא לטבול על ידה כלומר שהמים היורדים ממנה למקוה לא נפסלו ומותר לטבול בהן כו' ע"ש בב"י. ואף שכתב הב"י בדבור שאחריו וז"ל אבל רבינו אע"פ שלא כתב לישנא דטבילה בתוכה אלא לישנא דבה נראה ודאי דלענין לטבול בתוכה מיירי וכל שניקבה כשפופרת הנוד שרי דאי לענין שלא יפסלו המים הנמשכים ממנה לקמן כתב דין זה באורך עיין בב"י. ואני אומר דהוכחה של הב"י תספיק דלא נימא דהאי בה שכתב הטור משמעו רק לענין מים הנמשכים ממנה אבל אכתי אפשר לפרש דהאי בה כולל בין לטבול בתוכה ובין לטבול על ידה במקוה שיומשכו לתוכה וכיון דאיירי גם לענין לפסול המקוה שפיר קאמר כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעה, הא חדא:
ועוד נלע"ד לתרץ דברי הטור ע"פ שנתקשה הב"י בדברי הטור דכאן כתב אם יש בשוליה נקב כשפופרת הנוד שרי הרי דגם בשוליה בעי כשפופרת ולקמן כתב דבשוליה אפילו נקב כל שהוא אינו חשוב עוד כלי לפסול המקוה ועיין בב"י שהאריך בזה, ומתחלה רצה לומר דכאן לענין לטבול בתוכה הצריך כשפופרת אבל לקמן לענין לפסול המקוה סגי בשוליה בכל שהוא, ומעתה אני אומר כיון דבדבר זה אי סגי בשוליה נקב כל שהוא או לא הוא פלוגתא דתנאי בתוספתא ועיין ברא"ש בהל' מקואות ובב"י כאן ולכך בכלי שהיה שם כלי עליו בתלוש בזה החמיר הטור כדעת המחמיר בתוספתא אבל בקבעו ולבסוף חקקו אף דלענין לטבול בתוכו קי"ל כרבנן דדף מ"מ בניקב בשוליה כ"ש סמכינן על דברי המיקל בתוספתא כיון דגם בזה גופא אם הוא בתלוש איכא פלוגתא דהרי ר"א דדף סובר שהוא כמחובר ולכן כיון שהטור רוצה לסיים אם יש בשוליה נקב כשפופרת הנוד הקדים שהיה עליה שם כלי בתלוש אבל אם לא ניקב כלל אפילו לא היה עליה שם כלי בתלוש ג"כ אסור לטבול בה, ועוד נלע"ד ולתרץ גם דברי רמ"א הנ"ל שהם דברי הרשב"א והרי מיירי לענין לטבול בתוכה שהרי לענין לעשות המקוה על הגג מיירי ואפ"ה מסיים ובלבד כו' או אבן אחת שחקקו ולבסוף קבעו דמזה משמע הא קבעו ולבסוף חקקו שפיר דמי. ואמנם ממה שמסיים רמ"א שם והוא ג"כ מדברי הרשב"א ולשון הרשב"א בתשובה סימן ת"ת הוא ואם אינו כלי אחד אלא שנעשה בית כינוס מים בבנין אבנים כשר ובית הטבילה שהוא בחול בבית המקדש בגג היה כו' עכ"ל הרשב"א. והרי בנין ע"י חבור אבנים הרבה לא משכחת כלל חקקו ולבסוף קבעו שהרי ע"י הבנין הוא שנעשה בית קיבול וא"כ מאי איריא אבנים הרבה הרי אפילו אבן אחת כיוצא בזה שלא חקקו מקודם ג"כ כשר א"ו דאבן אחת אפילו קבעו ולבסוף חקקו פסול דדוחק לומר דכינוס אבנים הרבה מיירי אפילו בתלוש לגמרי שעשה בנין אבנים ע"ג דף המונח ואינו מחובר שהרי מביא מבית הטבילה שעל גג בית המקדש וא"כ קשיין דיוקי אהדדי. והנלע"ד בזה דהרשב"א וכן הטור ובעלי השלחן ערוך כאן בהלכות מקוואות קיימי ולא קאי דוקא אטבילת אשה נדה גמורה אלא בדיני מקוה והרי גם כלים חדשים הנקחים מנכרי צריכין טבילה ויש מהפוסקים דסברי שכל עיקר טבילה זו היא מדרבנן ואפי' לדידן דס"ל שהיא מדאורייתא היינו כלי מתכת אבל כלי זכוכית לכ"ע הם מדרבנן והרי בדרבנן גם רבנן דדף מודו דתלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי היכא שלא נקרא עליו שם כלי בתלוש כדאמרינן שם בב"ב דף ס"ו ע"א וא"כ הרשב"א כלל מלא אמר שאם חקקו ולבסוף קבעו שכבר נקרא עליו שם כלי בתלוש המקוה פסול לגמרי אפילו להטביל בו כלי זכוכית ובכינוס אבנים הרבה המקוה כשר לטבול בתוכו אפילו נדה וזבה דאורייתא ואבן שקבעו ולבסוף חקקו יש חילוק דכלי זכוכית שרי לטבול בתוכו אבל כלי מתכות וק"ו אשה נדה אסורים לטבול בתוכו ואפילו דיעבד לא עלתה לה טבילה. ואמנם בעלת כתם שהיא רק טומאה דרבנן נלע"ד דלכתחלה אסורה לטבול שם דמי יודע שהיא טובלת בשביל כתם והרואה יחשוב שהיא טובלת לנדתה ממש אבל בדיעבד אם טבלה שם בעלת כתם עלתה לה טבילה. וע"פ הצעה זו יש ליישב כל מקום שמשמע מדברי גדולי הראשונים שגם לענין לטבול בתוכו הזכירו שיהיה עליו שם כלי בתלוש ועיין בר"ש. ויען הארכתי בזה קצת ובעלי הש"ע והאחרונים לא ביארו לנו כל הצורך אמרתי לכתוב הדינים היוצאים מדברינו בקיצור:
א אבן המחובר מגידולו ולא נתלש מעולם וחקקו בו שיעור מקוה ונתמלא מי גשמים והוא עודנו מחובר מגידולו טובלת בו נדה גמורה אפי' לכתחלה בלי שום נקיבה כלל:
ב היה סלע תלוש וקבעו ולבסוף חקקו ונתמלא מי גשמים טובלין בו כלי זכוכית אבל לא כלי מתכות וק"ו שאין נדה טובלת שם ואפילו דיעבד אין הטבילה עולה. אבל בעלת הכתם אינה טובלת בו לכתחלה אבל בדיעבד אם טבלה עלתה לה טבילה:
ג ואם ניקב בו מן הצד כשפופרת הנוד והיינו סמוך לתחתיתו שאינו ויכל לקבל תחת הנקב כלל וכן אם ניקב בשוליו אפילו כל שהוא כיון שאינו מקבל מים כלל טובלת בו אפילו לכתחלה ואמנם אם המים נוזלים להדיא מן הנקב עיין באות ה':
ד חקקו ולבסוף קבעו שכבר נקרא עליו שם כלי בתלוש אין טובלין בו כלל אפי' כלי זכוכית וק"ו אשה נדה או אפילו בעלת הכתם ואפילו דיעבד אין הטבילה עולה:
ה לקח כלי תלוש וניקב בו נקב כשפופרת הנוד ולא העמידו על הארץ והנה המים שותתים להדיא דרך הנקב או אפילו העמידו על הארץ והנקב הוא בצדו שאז אין הארץ מעכבת יציאת המים מן הנקב והמים יוצאים להדיא אז פסול לטבול בו דלא עדיף ממקוה שנפרץ והמים יוצאים דרך הסדק שבסעיף נ' וכאן שהנקב בתחתיתו פסול גם לדעת המחבר שם. ומה שהכשרתי באות ג' ע"י נקיבה היינו במה שקבעו אחר החקיקה בסלע או בארץ ומיירי שסתם הנקב בדבר שאינו מיהדק בו שפיר כגון בסיד לחוד ואם אין המים יוצאים להדיא אף שנוטפים מעט מעט לא מקרי זחילה לפסלו משום זוחלין כמבואר בסעיף נ"א:
ו וכל זה בקבעו בארץ או חיברו בסלע המחובר אבל אם לא קבעו כלל והניחו כמות שהוא וניקב בו כשפופרת הנוד וסתמו בסיד לחוד או אם הנקב למטה בשולי הכלי ממש והעמידו על הארץ שאז הארץ מעכבת זחילתו באופן שאינו נפסל משום זוחלין אבל לא חברו בארץ אז פסול לטבול בתוכו נדה וכלי מתכות אבל כלי זכוכית יש הפרש שאם לא פקקו כלל והנקב בשוליו והעמידו על הארץ שמעכבת זחילתו טובלין בו כלי זכוכית אבל אם פקק הנקב בסיד לבד או בגפסיס לבד אפי' כלי זכוכית אין טובלין בו כל זמן שלא קבעו בארץ ואם סתמו בסיד וצרורות יחד טובלת בו אפי' נדה אפי' לא קבעו בארץ:
ז ואם סתם הנקב בסיד וגפסיס יחד אפילו קבעו בארץ אח"כ אין טובלין בו אפי' כלי זכוכית שסתימה זו מבטלת הנקב לגמרי וחזר להיות כלי שלם אבל אם קבעו בארץ תחלה ואח"כ סתם הנקב בסיד ובגפסיס יחד דינו כמו קבעו ולבסוף חקקו לעיל אות ב' ואות ג'. וכל אלו החילוקים לענין לטבול בתוכו אבל לענין המים שבו אם נחשבים שאובים לפסול המקוה שנפלו שם מן הכלי הנ"ל הא ודאי שכל מקום שמבואר כאן שמותר לטבול בתוכו ק"ו שאינן פוסלים אבל יש שגם שביארנו שאין טובלים בתוכו מ"מ אינן פוסלים. ונבאר פרטיהם:
ח תלוש שקבעו ולבסוף חקקו שביארנו באות ב' שאין הנדה טובלת בו ואפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה מ"מ לענין לפסול המקוה שנפלו בו אינו פוסל. ויש בזה פרטים שאם היה כבר במקוה כ"א סאין מים כשרים ושוב נתמלא ממים שבכלי הזה רשאי נדה לטבול בו לכתחלה ואין בזה מחלוקת ואמנם אם כל עיקר המקוה נתמלא ממים שבכלי הנ"ל אז תליא בפלוגתא של הפוסקים דלדעת הפוסקים שכולו שאוב פסול מן התורה המקוה פסול דלגבי איסור דאורייתא קי"ל כרבנן דתלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וא"כ עדיין דינו כתלוש והרי הוא כלי וכל המים שבאו על ידו שאובים הם. ובזה יש ליישב דברי מהרי"ק בשורש נ"ד הביאו הב"י בד"ה כתב בהגהת מרדכי דקידושין על מקוה שהמשיכוהו דרך צינור כו' מ"מ מיפסל מפני חשש חטטין שבתוכו כו', וכתב מהרי"ק בשורש נ"ד * [הגה"ה מבן המחבר גם הרמ"א בסעיף ל"ו בהג"ה פסק להאי דינא של מהרי"ק דמותר לעשות מקואות ע"י צינורות וסלונות של עץ שמביאים מים מן הנהר וכו' ולא חיישינן שמא נעשה בהם גומא וכו' ואף אם נעשה בהם גומא הואיל ולא עשאו אדם בכוונה עכ"ל. וג"כ קשה למאי צריך להך טעמא הואיל ולא עשאו אדם בכוונה תיפוק ליה דהוי קבע ולבסוף חקק אך יש לתרץ דברי הרמ"א דלא מיירי בצינור קבוע בקרקע אבל מהרי"ק שהביא הב"י מיירי בפירוש בצינור קבוע בקרקע שפיר הקשה אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל:] שפשט המנהג בכל ישראל לעשות מקואות ע"י מרזבות המקלחין מים מן הגגות ואולי גם זה הדעת שמחמיר כל כך לא דבר ממרזבות הדבוקות לגגות דשליט בהו אוירא טובא ולא שכיח שיתקלקלו וירקיבו עד שתתהוה שם גומא אלא דוקא בצינור הקבוע בקרקע ואפשר מתחת לארץ דלא שליט בהו אוירא וניקב בקל על ידי לחלוחית הקרקע התם הוא דחיישינן להכי כו'. ולכאורה דברי מהרי"ק תמוהין שאם זה המחמיר מיירי בקבוע בקרקע ומכ"ש אם מיירי מתחת לארץ א"כ מה בכך שעל ידי הרקבה מתהוה בהם גומא וכי גרע האי גומא דממילא מחקק גומא בידים הרי זה הוא קבעו ולבסוף חקקו אבל לפי מ"ש ניחא דכאן מיירי שכל מי המקוה באים דרך צינור הזה וס"ל להפוסק הזה המחמיר שכולו שאוב פסול מן התורה וא"כ אף שקבוע בקרקע דינו כתלוש. ובינותי בספרים ומצאתי לאחד ממחברים שבזמננו הוא הגאון בעל עצי אלמוגים בדיני נט"י בסימן קנ"ט שהט"ז בס"ק ח' כתב שלרבנן דדף אפילו קבעו ולבסוף חקקו הוא כלי מן התורה אלא דבשאיבה שהוא מדרבנן הקילו בקבעו ולבסוף חקקו אף שמן התורה חשוב כלי והעצי אלמוגים השיג עליו וכתב בס"ק יו"ד שיש חילוק בין קבעו ולבסוף חקקו ובין חקקו ולבסוף קבעו דבקבעו ולבסוף חקקו מדאורייתא דינו כמחובר אבל חקקו ולבסוף קבעו מדאורייתא דינו כתלוש אלא דרבנן החמירו בקבעו ולבסוף חקקו גזירה אטו חקקו ולבסוף קבעו, והביא ראיה לדבריו ממה דאמרינן שם בסוגי' דב"ב שאני שאיבה שהוא דרבנן וקשה א"כ להני פוסקים דס"ל כלי שאוב הוא פסול מן התורה היכא דכל המקוה נעשה ע"י צינור שקבעו ולבסוף חקקו יהיה פסול ולא מצינו להפוסקים שחילקו בזה א"ו דקבעו ולבסוף חקקו מדאורייתא הוא כמחובר רק רבנן גזרו משום אטו חקקו ולבסוף קבעו וכיון דע"פ רוב שאיבה הוא דרבנן דע"פ רוב כבר יש מים במקוה לכן היכן אפילו דכולו שוב שאוב הניחוהו על דין תורה ולא רצו לגזור בו. והנה גוף דבריו דחוקים דכיון דכולו שאוב הוא מן התורה למה לא יגזרו בו כמו שגזרו לענין לטבול בתוכו ומ"ש שע"פ רוב אינן באים כי אם למקוה שיש בו כבר מים. רוב זה מי הגיד לו ולו יהיה כן ואטו כולו שאוב אינו שכיח כמו לטבול בתוכו ממש. ומה שהביא ראיה ממה שלא חילקו הפוסקים בזה אין זה ראיה שהרי גם לענין לטבול בתוכו לא הזכירו וכמו שכתבתי בתחלת דברי שהפוסקים לא ביארו דבר זה וגוף דבריו שגזרו חבעו ולבסוף חקקו אטו חקקו ולבסוף קבעו אני תמה והמשתחוה לבית שנחסר הבית והוא הדין המפורש בגמרא ופסקוהו כל הפוסקים מה גזירה שייך שם ואם נימא שגזרו אטו בנאו מתחלה לשם כך א"כ משתחוה לאילן יאסר האילן אטו נטעו מתחלה לכך ומה בכך שע"י השרשים שנשרש האילן נעשה מחובר גמור אפ"ה שייך לגזור אטו נטעו מתחלה לכך שבודאי אם נטעו מתחלה לכך אפילו נשרש הוא באיסורו:
ומתחלה עלה בדעתי דכל תלוש ולבסוף חברו מן התורה דינו כמחובר אלא דרבנן דדף גזרו תלשו ולבסוף חברו אטו תלוש גמור וכן במשתחוה לבית גזרינן אטו תלוש משא"כ אילן כיון שנשרש הוי כמחובר מעיקרא ולא שייך לגזור בו אטו תלוש. והדרנא בי דהרי בשחט בדבר תלוש שחיברו להרי"ף והרמב"ם והרשב"א ורוב הראשונים בדיעבד שחיטתו כשירה וכן פסק הש"ע ביו"ד סימן ו' סעיף ב' (רק הרא"ש החמיר ונמשכו אחריו האחרונים) ואם מן התורה דינו כמחובר למה יהיה מותר בדיעבד. ואין לומר דמיירי שכבר תיקנו ועשאו סכין קודם שחיברו והוה כמו חקקו ולבסוף קבעו. זה אינו, חדא דגוף דברי העצי אלמוגים לחלק בין חקקו תחלה לחקקו אח"כ לענין אם דינו כקרקע אינן מתקבלים אצלי שלענין לומר כיון שחיברו הוה מן התורה כמחובר מה לי אם הוא כלי תחלה או לא, ועוד דשם בחולין ט"ו ע"ב דמוקי משנתנו השוחט בצור וקנה בתלוש ולבסוף חיברו והרי צור וקנה אינם כלים ובשחיטת חולין לא איכפת לן בכלי כלל רק שיהיה תלוש ואפ"ה תלוש ולבסוף חברו שחיטתו כשרה ש"מ שמן התורה הוא כתלוש ממש רק באילן הנשרש בארץ דינו כמחובר אבל בית ושאר תלוש שחיברו אפילו ביטלו מן התורה הוא כתלוש רק לענין שחיטה לכתחלה גזרו בו אטו מחובר לענין לכתחלה ולהרא"ש היכא דבטלו כיון דדמי למחובר מעיקרא גזרו אף לענין דיעבד אבל לענין ע"ז שאדרבה תלוש הוא חמור יותר נשאר על דינו דין תורה והוא כתלוש וכן לענין הכשר זרעים דינו כתלוש כמבואר ברמב"ם פי"ב מטומאת אוכלין הל' ג'. ומעתה כיון שביארנו שמן התורה הוא כתלוש רק בשאיבה שהיא מדרבנן לא רצו חכמים לגזור בתלוש שחברו היכא שלא היה עליו שם כלי בתלוש ממש א"כ היכא שכולו שאוב ע"י תלוש שבסוף חברו אפילו קבעו ואח"כ חקקו הוא פסול מן התורה להנך פוסקים ודלא כבעל עצי אלמוגים:
ט ואמנם לדידן אף שהכריע רמ"א בסעיף ג' שפסול מן התורה מ"מ אם נתמלא כל המקוה ע"י צינור שקבעו ולבסוף חקקו והא ודאי שלכתחלה אין הנדה רשאי לטבול במקוה זה אבל היכא דכבר טבלה וכבר עבר הלילה או דליכא מקוה אחר כדאי הם הפוסקים שפסקו דאפילו כולו שאוב הוא דרבנן כי יש לצרף ג"כ דברי רבינו חננאל שפסק כר"א דדף דכל המחובר לקרקע כקרקע דמי הביאו הרשב"ם שם במסקנא דסוגיא בב"ב וכן הטוח"מ סימן צ"ה הביא דברי ר"ח ועלתה לה טבילה בדיעבד:
י חקקו ולבסוף קבעו פוסל הוא את המקוה אפילו בג' לוגין דהמים שבתוכו שאובים הם* [הגה"ה מבן המחבר והיינו שלא באו ע"י המשכה למקוה עיין בש"ך יו"ד סימן ר"א ס"ק ע"ז ודוק:] שכבר נקרא עליו שם כלי בתלוש ואפילו לשאובים שהם דרבנן ג"כ דינו כתלוש:
יא לקח כלי תלוש וניקב בו כשפופרת הנוד אפי' מן הצדדים אם הוא סמוך לקרקעיתו של הכלי שאינו יכול לקבל מים כלל ולא סתמו כלל אינו פוסל משום שאובים בג' לוגין אבל אם תחלת ביאת מים למקוה היה ע"י כלי זה אזי דוקא בדיעבד שכבר טבלה אפילו לא עבר עלי' הלילה או היכא דליכא מקוה אחר מותרת לטבול במקוה ההוא:
יב ואם סתם נקב זה בסיד וצרורות יחד שזה נקרא בנין הרי מותר לטבול אפי' בתוכו כמבואר באות וי"ו וק"ו שהמים שבאים על ידו אינן פוסלים המקוה אפילו אם כל מי המקוה באו ע"י כלי זה:
יג ואמנם אם סתם הנקב בסיד לחוד בלא צרורות והכלי נשאר תלוש כמות שהוא שלא חברו בארץ כלל אז אפי' בג' לוגין פוסל המקוה ואולי בכל דבר המתדבק שסתמו בו דינו כמו בסיד לחוד:
יד ואם סתמו בסיד וגפסיס יחד אז הרי הוא כאילו אין בו נקב כלל ואפי' קבעו בארץ לא מהני אבל אם קבעו בארץ ואח"כ סתמו אינו פוסל בג' לוגין אבל אם כל המקוה נתמלאה ע"י זה לכתחלה אין לטבול בו אבל בדיעבד או היכא דליכא מקוה אחר מותרת לטבול שם כי כאן יש לנו ג"כ צירוף דעת הרמב"ם שאין על זה תורת סתימה כלל:
הנה הארכתי בפרטים לדינא ואמנם במקומו שם לא ידעתי למה לא יעשו מקוה שיהיו הכתלים של חומת אבנים והרצפה ירצפו בנסרים דרך בנין כמו בשאר מקואות אחר שכבר נהגו להקל לעשות רצפה במקוה בנסרים, ובנסרים ההם יעשו נקבים גדולים שיוכלו המים לנבוע דרך הנקבים עד שיתמלא המקוה ואח"כ יוכלו לסתום הנקבים בברזות של עץ ובזה מעולם לא היה לו תורת כלי קיבול, ולרוב הטרדא אסיים, דברי הד"ש: