נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/פה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פה עריכה
תשובה
לאהובי תלמידי ידידי וחביבי. הבחור כהלכה. משנתו סדורה וערוכה. המופלא והשנון כהר"ר וואלף ווירטהיים י"ץ:
אשר הקשית על רמ"א ביו"ד סימן קפ"ה סעיף ד' בהגה"ה ואם פירש ממנה בקושי כו' והאשה אינה צריכה כפרה ואם שימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אחר התשמיש דם אפילו נמצא על עד שלו מקרי אונס אפילו לא בדקה תחלה ואינם צריכין כפרה לא הוא ולא היא עכ"ל רמ"א. וע"ז תמהת דמדכתב ואם שמשה שלא בשעת וסתה מכלל דעד הנה מיירי בשעת וסתה דאל"כ לא הוה ליה למימר רק ואם לא מצאה עד אחר התשמיש כו' א"ו דראשית דבריו הם אפילו בשעת וסתה. וע"ז תמהת היאך האשה אינה צריכה כפרה והלא שנינו בנדה י"ד ע"א נמצא על שלו טמאים וחייבים קרבן הרי דגם האשה צריכה קרבן ובמסכת שבועות י"ח ע"א מפורש דבסמוך לוסתה שניהם חייבים קרבן. ושוב תמהת דאפילו נדחוק עצמינו ונסבול דגם ראשית דבריו ג"כ שלא בשעת וסתה מיירי אכתי קשה כיון שפירש באבר חי אמאי אין האשה צריכה כפרה אפרישה והלא שם בשבועות רצה לאוקמי המשנה הנ"ל בשלא בשעת וסתה ואפרישה והרי שנינו שגם האשה חייבת קרבן ואף דדחי לה הש"ס דהמשנה לא איירי בהכי היינו משום דהא נמצא קתני אבל אכתי הדין דמוכח מאוקימתא הראשונה דאפרישה גם האשה חייבת לא נדחה:
אהובי תלמידי שפיר תמהת דברי תמיהות הללו ומצאת חן בעיני שאתה נותן לב לכל דבר הקשה. ואמנם אעפ"כ אפרש לך דברי רמ"א שיהיו נכונים ומוסכמים בלי שום גמגום:
דע כי שלשה זמנים חלוקים יש בנשים אשה שיש לה וסת בשעת וסתה ובעונה הסמוכה אסורה לשמש ואפילו בודקת עצמה ומצאה טהורה אסורה לשמש עד שיעבור עונת הוסת ואם זו שימשה ומצאה אח"כ על עד שלו אפילו בדקה לפני תשמיש הוא והיא צריכים כפרה ואין כאן אונס שהרי היה להם למנוע עצמם מתשמיש ועברו ושימשו. הא חדא. שנית אשה שיש לה וסת שלא בשעת וסתה אפילו לא בדקה כלל ושימשה ופירסה נדה באמצע אפילו לא בדקה לפני תשמיש כלל אנוסים הם על תחלת התשמיש ומה שלא בדקה אינו מזיק לה שהרי לא די שאינה צריכה בדיקה אלא אפילו אין לה להחמיר כלל ולבדוק לפני התשמיש לרוב הפוסקים ואפילו להרמב"ם שהצנועות בודקות לפני תשמיש מ"מ אין זה מצד הדין רק לצניעות בעלמא חומרא יתירא וגם על זה כל שאר פוסקים חולקים. השלישית הוא אשה שאין לה וסת כלל שלזו הרמב"ם והרא"ש מצריכים אותה בדיקה תמיד לפני התשמיש כמבואר כל זה בסימן קפ"ו וזו אם בדקה לפני תשמיש מקרי אנוסה אבל אם לא בדקה אין זה אונס שהיה לה לבדוק:
ומעתה נבוא לביאור דברי רמ"א. הנה המחבר שם בראש הסעיף זה לשונו היה משמש עם הטהורה ואמרה לו כו' ולשון זה מועתק מן המשנה במס' שבועות י"ד ע"ב ואמרו עם הטהורה בה"א הידיעה משמע הטהורה בודאי ומיירי בבדקה קודם התשמיש ומצאה טהורה. והארכתי בזה בחיבורי נו"ב מהדורא תניינא השם יזכני להוציאו לאורה ובזו שבדקה עצמה לפני התשמיש ולכן אפילו אין לה וסת כלל אפ"ה אנוסים הם על תחילת התשמיש דמה הוה לה למעבד יותר מהבדיקה והרי עשתה את שלה ובדקה ונמצאה טהורה. ואמנם זה על הכניסה אבל על הפרישה שפירש באבר חי צריך אני להקדים לך הקדמה קטנה. דע כי בכל העריות השוה הכתוב אשה לאיש למיתה לכרת ולחטאת ואף שהאשה קרקע עולם היא ואינה עושה מעשה ובחטאת כתיב לעושה בשגגה מ"מ הכתוב השוה את האשה בעריות להיות נחשבת עושה מעשה וכן כתיב בסוף פרשת העריות ונכרתו הנפשות העושות וכן פירש"י שם בסוף פ' אחרי הנפשות העושות הזכר והנקבה במשמע. ואמנם הטעם שהאשה נחשבת עושה הוא הרצון שנתרצה בצירוף ההנאה שיש לה נחשב מעשה ועיין בב"ק דף ל"ב ע"א בתוס' ד"ה איהו קעביד מעשה. והנה על גוף הביאה נתרצית שהרי מסרה עצמה והכינה עצמה לביאה אבל בשאמרה לו באמצע הביאה נטמאתי והוא פירש בקושי אבר והוא חייב על ההנאה שיציאתו היא הנאה כביאתו היינו הוא שעושה מעשה ופירש באבר חי ואמנם זו כשאמרה לו רק נטמאתי ולא אמרה בפירוש פרוש ממני כי נטמאתי וא"כ מה שהודיעה לו שנטמאת היינו ששוב לא ידוש בדישה רק ימתין בלי שום דישה עד שימות האבר אבל אם אמרה לו בפירוש פרוש ממני כי נטמאתי הרי גם היא רצונה בפרישה הרי הרצון והנאה נחשבים גם לה למעשה וק"ו אם סייעה בהפרישה שגם היא נשמטת מתחתיו שחייבת. ומעתה יש לפעמים שהיא חייבת על הפרישה ולפעמים נחשבת אנוסה על הפרישה. ומעתה במשנה דשבועות ששנינו ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב ולא תנן חייבים משום דשם מבואר במשנה שאמרה לו נטמאתי אין אנו אומרים שום תוספת על דבריה והרי לא אמרה שיפרוש מיד ולכן היא נחשבת אנוסה על הפרישה ופטורה לגמרי. ושם בדף י"ח דבעי לאוקמי משנה דנדה דתנן נמצא על שלו טמאה וחייבים בקרבן בשלא סמוך לוסתה ואפרישה ואף דקתני חייבים בקרבן שגם האשה חייבת היינו משום דבמשנה דנדה לא נזכר כלל שאמרה לו נטמאתי אלא היא אוקימתא חיצונה שהגמרא בעי לאוקמי דהמשנה מיירי בהכי א"כ מוקי לה באמרה בפירוש פרוש ממני כי נטמאתי ובזה באמת היא חייבת קרבן כנ"ל:
ומעתה כל דברי רמ"א נכונים איש על דגלו שהמחבר מיירי באשה אף שאין לה וסת כלל ובזו צריכה בדיקה לפני התשמיש שיהו חשובים אנוסים ונקט המחבר לשון המשנה היה משמש עם הטהורה בה"א הידיעה הטהורה בודאי דהיינו שבדקה לפני תשמיש ואפ"ה אם פירש באבר חי חייב על הפרישה וע"ז כתב רמ"א שהאשה אינה צריכה כפרה שהיא אנוסה ממש בין על הכניסה שהרי בדקה בין על הפרישה שאף שיש כאן הנאה גם לה בעת הפרישה מ"מ אין כאן רצון והוה לא אפשר ולא קמכוין וקאי על דברי המחבר דמיירי בבדקה לפני תשמיש לפי שמיירי גם באין לה וסת כלל ושוב קאמר רמ"א ואם שימשה שלא בשעת וסתה דהיינו שיש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה ומצאה אח"כ דם ובזה לא שייך חיוב על הפרישה אפילו באבר חי שהרי לא ידעו לא האיש ולא האשה משום ריעותא בשעת תשמיש כלל אלא שמצאה אח"כ דם בעד שלו דאיגלאי מלתא למפרע ששימשה נדה קאמר רמ"א שמקרי אונס אפילו לא בדקה לפני תשמיש אפ"ה מקרי אונס ואינם צריכים כפרה לא הוא ולא היא. אבל מן אשה שיש לה וסת ושימשה בשעת וסתה מזה לא מיירי הרמ"א ולא המחבר כלל. רק ההפרש בין תחילת דברי רמ"א ובין סיום דברי רמ"א הוא שבתחילה מיירי באין לה וסת כלל אלא שבדקה וסיום דבריו הוא ביש לה וסת ושימשה שלא בשעת וסתה. דוק בדברי רמ"א שכתב בסוף דבריו אפילו לא בדקה תחלה ולמה לא כתב בתחלת דבריו כשכתב שהאשה אינה צריכה כפרה הוה ליה למימר אפילו לא בדקה תחלה אלא הוא הדבר אשר כתבתי שמיירי באין לה וסת כלל שזו אם לא בדקה צריכה כפרה על הכניסה. ואמנם לענין חיוב חטאת על ידי שלא בדקה תחלה הארכתי בחיבורי הנ"ל בכמה פרטים אבל עכ"פ כפרה צריכה משא"כ ביש לה וסת שלא בשעת וסתה אף שלא בדקה א"צ כפרה. ובזה כל דברי רמ"א נכונים ומסודרים בלי שום גמגום. ובזה שלומך יגדל כנפשך ונפש רבך הד"ש: