נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/סב
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סב עריכה
תשובה לכבוד אהובי ידידי וחביבי הרב הגדול המופלא החכם השלם פ"ה כבוד מוה' צבי הירש סג"ל:
מכתבו קבלתי ומאד שמחתי בראותי כי מצא מקום לשבת על כסא הרבנות ומצא מנוח לכף רגלו ואם כי מצער היא ותחי נפשו ויהא רעוא דתירום רישיה ושיאו יעלה למעלה אמן: ע"ד האנשים אשר מחייתם הוא בעורות ארנבים ולהיות שהנכרים הציידים אינם רוצים למכור העור לחוד כי אין רצונם לטפל בהפשט העור ובמכירת הבשר גלל כן הסוחרים היהודים קונים מהם בשלימות העור עם הבשר ומוכרים לאחרים הבשר דהיינו שמוסרים להקונה ג"כ בשלימות והקונה מפשיטו ומחזיר העור ומשלם דמי הבשר. ומעלתו צידד להיתר דהוה כנזדמנו לו טהורים וטמאים והראה כחו דהיתרא והנה אימא ליה איזי שיש בדבר זה לצדד להקל ולהחמיר ולכן צריכין אנו מתחלה לראות אם זה הוא איסור תורה לסחור בדברים האסורים או אם הוא איסור דרבנן ואח"כ נראה אם לנטות להקל או להחמיר כי בדרבנן שומעים להקל ובשל תורה אי אפשר להקל כי אם בדבר ברור:
וראיתי במשנה למלך בפ"ח ממ"א הל' י"ח שכתב בפשיטות שהסכמת כל הפוסקים דאיסור סחורה בדברים האסורים באכילה הוא דבר תורה ושדברי הרב בעתה"ד שסובר שהוא מדבריהם דברי יחיד הם. וכתב שם שמדברי הרמב"ם מוכח דאיסור תורה הוא מדכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר בו יעשה לכל מלאכה ואי ס"ד שעיקר איסור זה הוא מדבריהם א"כ מנין לו להרמב"ם שחכמים לא גזרו גם על החלב דומיא דשאר איסורין. ואמנם הט"ז בסימן קי"ז ס"ק ס"א הרגיש ג"כ בכיוצא בזה וכתב שאף שהוא מדבריהם מ"מ שפיר יש ראיה שחז"ל לא אסרו שדבר בההיתר שלו מפורש בחורה אין כח ביד חכמים לאסרו ע"ש. והנה מעלתו הקשה על דברי הט"ז דהרי רבית לנכרי מפורש בתורה לנכרי תשיך ואפ"ה אסרו חכמים. ואמנם אין זה קושיא דרבית לא אסרו בהחלט שהרי כדי חייו מותר וא"כ לא עקרו חכמים ההיתר לנמרי:
ואמנם לענ"ד נראה להביא ראיה שהוא מן התורה. דלכאורה דברי הרמב"ם תמוהים דמה בכך שכתב בחלב יעשה לכל מלאכה ודלמא בנזדמנו לו בביתו מיירי שנתנבלה לו בהמה או נטרפה והתיר הכתוב החלב. וא"ת אם בנזדמנו קרא למה שהרי מותר בכל האיסורים. זה אינו דהרי עיקר קרא אתי להתיר למלאכת גבוה או להתירו להדיוט בהנאה לר' עקיבא ולריה"ג לכל מר כדאית ליה בפסחים דף כ"ג. ונראה דגם שם בגוף פלוגתא דר"ע וריה"ג יש לנו דקדוק בדבריהם דכך איתא שם יעשה לכל מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהיה מותר כו' ת"ל לכל מלאכה דברי ריה"ג רע"א שיכול למלאכת הדיוט יהיה טהור כו' ת"ל לכל מלאכה דשטחיות דבריהם משמע שעיקר דקדוקם בקרא זה הוא על דכתיב לכל מלאכה דהוה ליה למכתב יעשה למלאכה ואי הוה כתיב יעשה למלאכה ולא הוה כתיב לכל לא הוה קשיא להו בהך קרא כלום וכן פירש"י שם בהדיא יעשה למלאכה הוה מצי למכתב גבי חלב דנבלה ובאמת היא גופה קשיא דעיקר קרא זה מיותר דלמה לי כלל יעשה למלאכה דמהי תיתי לאסרו אי לאו משום דלא תאכלו איסור הנאה משמע לריה"ג ולר"ע משום טומאה לגבוה וא"כ למה דקדקו דוקא ממה דכתיב לכל מלאכה וגם תשאר קושיא זו באמת למה ליה לרחמנא דכתב לכל מלאכה ודי אי הוה כתיב יעשה למלאכה היה מוכח לכל מר כדאית ליה א"ו דגוף הקרא מיותר להתיר הסחורה ולא הוה ילפינן לגבוה דהוה אסור משום טומאה לר"ע וכן לריה"ג הוה ילפינן מיניה איפכא היתר הנאה בנזדמנו ולאפוקי שלא נימא שאסור בהנאה ואכתי הוה אסרינן למעבד בו סחורה לכך כתיב לכל מלאכה. ומעתה יפה הוכיח הרמב"ם שחלב מותר אף בלא נזדמן דבנזדמן קרא למה לי. ומעתה מוכח דמדאורייתא אסור לעשות סחורה בשאר דברים האסורים דאל"כ למה לי קרא בחלב להתיר הסחורה ובזה לא שייך תירוץ הט"ז דודאי אין לומר דלכך כתבה התורה ההיתר בפירוש כדי שלא יהיה יכולת ביד חכמים לאסור דדבר זה לא יתקבל על הדעת כלל. וא"כ יש ראיה שהוא אסור מן התורה וכן פסק הפר"ח והפרי תואר:
ואמנם לדעת הש"ך והב"ח שהביא הש"ך דבריו בס"ק ח' דגם נבילה וטריפה דוקא אותו שנזדמנו לו בביתו אבל אחר אסור לקנות מחבירו הנבילה והטריפה להרויח בה וא"כ אי אפשר לומר שיהיה איסור הסחורה דבר תורה דהרי המשנה למלך שם הוא עצמו הרגיש בסתירה גדולה שיש בסברא זו לאסור מן התורה מסוגיא דבכורות דף ו' ע"ב וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי כו' אלא מדכתיב ואת עשרה חריצי החלב ודלמא לסחורה כו'. ומעתה אי הסחורה בדבר האסור באכילה אסור מן התורה איך נימא לסחורה. ועל זה תירץ המשנה למלך דבנזדמנו לו מותר למכרם כן כתב הפרי תואר. ולדידי קשיא דהרי שם כתיב ואת עשרה חריצי החלב תביא לשר האלף ושלח ישי זה למתנה לשר האלף ואם הם אסורים באכילה מה יעשה בהם שר האלף ואם לסחורה הרי שר האלף לא נזדמנו בביתו ואיך יקחם לכתחלה למכרם אלא ע"כ שלדעת הב"ח והש"ך אין איסור הסחורה דבר תורה. ויש לדחות דהש"ך וב"ח לא אסרו אלא שיהדר ישראל לקנות נבילות וטריפות מישראל להרויח בהם אבל אם אחד נזדמנה לו נבילה בביתו והוא נותן מתנה לישראל אחר זה מקרי לגבי ישראל האחר נזדמנו לו:
אך ראיתי שם בפרי תואר שמתיר הדם לסחור בו כיון דאיתקש למים הרי הוא כמים שמותר לסחור בו כמו במים. ודבריו בזה ודאי נכונים שאם מועיל היקש זה לר' אבוה להתיר דם בהנאה כמבואר שם בפסחים דף כ"ב ולמה לא יועיל להתיר הסחורה. ומעתה אם איתא דאיסור הסחורה בדברים האסורים באכילה ומותרים בהנאה הוא דבר תורה א"כ מאי מקשה שם הגמרא ולחזקיה למאי הלכתא איתקש דם למים כו' הרי צריך ההיקש להתירו בסחורה. וכן מה שהקשה שוב לחזקיה למאי הלכתא איתקש אמ"ה לדם ג"כ קשה כנ"ל להתירו בסחורה:
ובזה הונח לי קושיא ראשונה שהקשיתי אי איסור זה הוא מן התורה איך אמר גבי חריצי החלב לסחורה. ולפי מ"ש ניחא דהרי מה דקאמר שם במסכת בכורות וחלב בהמה טהורה מנ"ל דשרי היינו משום דסבר לאסרו משום אמ"ה ואמ"ה עצמו מותר בסחורה דאיתקש לדם וכנ"ל. ונלע"ד דלחזקיה ודאי שהוא מדרבנן ויהיו דקאמר בהווייתו יהיו אסמכתא בעלמא:
ובזה נלע"ד להציל ארי מיד ארי שהרש"ל פי' בפסחים דף כ"ג ע"א שהקשה ולחזקיה ל"ל למכתב לא יאכל ומייתי לכם למשרי כו'. ורבים תמהו דהרי אי לאו לכם הוה אסרינן מיהיו אפילו דיעבד ומהרש"ל פי' דברי המקשן. ועיין מהרש"א שהקשה לפי פירושו לא משני הגמרא מידי דטעמא דידי נמי מהכא איך הוכיח מזה דלא יאכל משמע איסור הנאה דהרי איצטריך לכם לאפוקי מיהיו עיין במהרש"א. ולענ"ד נראה דחזקיה משני טעמא דידי נמי מהכא וסובר באמת יהיו הוא רק אסמכתא מדרבנן ושפיר יליף מהכא וכיון דלחזקיה הוא רק אסמכתא שוב לר' אבוה ג"כ אמרינן שהוא אסמכתא דלמה נעשה פלוגתא ביניהם בזה ולכך לא אמרו לקמן שזה א"ב בין חזקיה לר"א:
ובזה נלע"ד להבין דברי התוס' דכאן בפסחים בד"ה אמר קרא כתבו התוס' וא"ת דאמרינן במרובה ארור האיש שיגדל חזירים תיפוק ליה דמדאורייתא אסור ובמרובה שם דף פ"ב ע"ב בד"ה אין מגדלין חזירים כתבו וא"ת תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בכל דברים טמאים כדתנן במס' שבועות כו' ובכל שעה נמי אמרינן ציידי חיה ועוף שנזדמנו כו' דוקא נזדמנו אבל לכתחלה לא כדדריש התם יהיו כו' ע"ש. הנה הקשו רק דמה איריא חזירים תיפוק ליה בכל דברים טמאים ולא הקשו על חזיר גופא תיפוק ליה דמדאורייתא אסור כמו שהקשה בפסחים. ולפי מ"ש ניחא דבפסחים רשמו במה דאמר הגמרא אמר קרא כו' והיה סבר שהוא מן התורה ממש וע"ז הקשו דאיך היה סבור שהוא מן התורה א"כ קשה איך אמרו בחזיר ארור תיפוק ליה שהוא מן התורה אבל במרובה קיימו כבר למסקנא דמוכח דלחזקיה ע"כ אסמכתא הוא וממילא גם לר' אבהו דהרי לא אמר זה לאיכא בינייהו ולכך הקשה רק מה איריא חזיר תיפוק לי' דכל הדברים טמאים הוא אסור ומה שהביאו כדדריש התם יהיו היינו אסמכתא. ובזה יצא לנו שגליון התוס' שהביא בעתה"ד בסימן ר' דיהיו הוא אסמכתא אינו סותר דברי תוס' שלנו בפסחים שכתבו דמדאורייתא הוא דהתוס' קיימו בתחלת הסוגיא והגליון קאי למסקנא דמוכח מחזקיה שהוא רק אסמכתא. ומעתה לא מצינו לשום אחד מפוסקים הראשונים שיהיה מפורש בו שאיסור הסחורה בדברים טמאים הוא מן התורה שלא מצינו זה רק בדברי התוס' ולפי מ"ש גם דברי התוס' אין מוכיחים כן:
ומה שהקשיתי לעיל קרא דחלב נבילה וגו' יעשה לכל מלאכה ל"ל לכל. ג"כ נלע"ד דלאו קושיא היא בין לריה"ג ובין לר"ע, לריה"ג איצטריך להתיר להדיוט מטעם איסור הנאה דלא תאכל איסור הנאה משמע * [הגה"ה מבן המחבר לפי דברי התוס' במס' חולין דף ק"מ ע"א בד"ה צפורי עה"נ לא שייך בבדק הבית איסור איסורי הנאה דמקרא דממשקה ישראל מן המותר לישראל ליכא למעט אלא במה שקרב לגבי מזבח ומשום נהנה באיסורי הנאה ג"כ ליכא דהא אין בו הנאה להדיוט דהא אסור ליהנות מהקדשות ואי משום הנאת המצוה מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש בתוס'. אמנם דברי אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל אזלי לשטת הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי מזבח הל' ט' ועיין במ"ל שם ועיין מ"ש בזה לעיל בחלק א"ח סי' קל"ד ע"ש. ובאמת קשה לי לשטת התוס' הנ"ל מסוגיא דפסחים כ"ג ע"א דקאמר ריה"ג יעשה לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהיה מותר למלאכת הדיוט יהיה אסור ת"ל לכל מלאכה. ולשטת התוס' אף אם לא נאמר לכל מלאכה והוה נאמר רק למלאכה ג"כ הוה ידעינן דאתי למלאכת הדיוט דמלאכת גבוה לא צריך קרא להתיר דאף שחלב אסור בהנאה אפ"ה ידעינן שמותר לבדק הבית כיון דליכא הנאה בהנאתו דמצות לאו ליהנות נתנו. וצ"ע ודוק:] הא ודאי שגם לגבוה צריך קרא דאטו מותר למשוח עורות בדק הבית בערלה או בשאר איסורי הנאה ולמה יהיה מותר בחלב אי הוה משמע לא תאכלו דחלב איסור הנאה ואף דמותר לגבוה היינו להקרבה דמצותו בכך ואטו בשביל זה נתיר למשוח עורות של בדק הבית אלא שאם מצינו שהפסוק התירו יש מקום לחלק שלא התירו רק לגבוה כשם שהתירו לאכילת גבוה ואכתי להדיוט הוה אסרינן בהנאה ואיצטריך לכל מלאכה להתירו ג ם למלאכת הדיוט וכן לר"ע דדריש להתירו מטומאת נבילות ודאי דאף להדיוט צריך קרא דלא יטמא חולין משום נבילה. ועיין בפ"י שתמה באמת על דברים הללו שאמר יכול להדיוט יהיה טהור דהיכן מצינו בטומאה וטהרה חילוק בין קדשים לחולין ע"ש. ועכ"פ גם להדיוט צריך קרא לטהרו משום נבילות ואכתי ה"ח דלגבוה יטמא אי מטעמא דכתב הפ"י משום טומאת אוכלין או דהוה מדמינן לטבול יום שהוא טהור להדיוט וטמא לגבוה וצריך לכל מלאכה לטהרו גם לגבוה. וגם דברי הרמב"ם שכתב חוץ מן החלב שהרי נאמר בי יעשה לכל מלאכה גם כן הכוונה דעכשיו דכתיב לכל מלאכה אף דאיצטריך אי לריה"ג כדאית ליה ואי לר"ע כדאיתא ליה מ"מ כיון שכבר כתיב כל הכל בכלל אפילו הסחורה לסחור בו ולמכרו לישראל אחר ואחר לאחר וכיון שההיתר מפורש בתורה אף דלא אייתר להכי לית יכולת שוב ביד חכמים לאסרו:
והנה העליתי דהסכמת כל הראשונים שהוא רק מדברי סופרים ממילא יש לנטות להקל באיזה סברא שאפשר. ומעתה בנדון דידן אם עיקר כיונת הסוחרים הוא רק בשביל עור הארנבת ואין כוונתם על הבשר רק מחמת שאין הצייד רוצה לטפל בהפשטו אינו רוצה למכור העור בלא הבשר יש לדמות זה לנזדמנו דברים טמאים וטהורים ובפרט שאינם מוכרים הבשר לחוד אחר הפשטו אלא מוכרים אותו קודם ההפשט איכא היכרא ולא יבוא לאכלו או לסחור בו לבדו, ואמנם לא מצינו זה מפורש והוא דבר חדש ואין רצוני להחליט ההיתר. אבל עכ"פ זאת אני אומר שיעלים עין מהם ולא ימחה בידם והנח להם כו'. וגם פה שמעתי שעל המדינה אירע כן ולא רציתי לחקור ואמרתי כיון שאין האיסור ברור אעלים עין. ולהיותי טרוד בכמה טרדות לכן אקצר. דברי הד"ש: