נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/נג

<< · נודע ביהודה (תנינא) · יורה דעה · נג · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן נג

תשובה

שלום לכבוד אהובי האלוף התורני הרבני המופלא ש"ב מוהר"ר בער אפענהיים נר"ו:

מכתבו קבלתי. ומה שהקשה על מה שחידשתי בצל"ח שלי בפסחים דף כ"ח ע"א ברש"י בד"ה אשם תלוי כו' דאזהרת לא תותירו שייך בין בזבח כשר ובין בזבח פסול וע"ז הקשה מסוגיא דכריתות דף ד' ע"א דיש אוכל אכילה אחת וחייב ארבע חטאות כו' והקשה בגמרא ניתני ממש חטאות שאכל פיגול ומשני פיגול ונותר בחדא בהמה לא משכחת. ולדידי דנותר שייך אף בזבח פסול א"כ שפיר משכחת פיגול ונותר יחד:

והנה נשתבש בזה שאם אני הבאתי זבח פסול לאזהרת נותר אבל לא הבאתיו לעונש כרת דנותר בעונש כרת כתיב ואוכליו עונו ישא כי את קודש ה' חלל ונכרתה הנפש כו' ובזבח פסול לא שייך קודש חלל שכבר מחוללת ועומדת וכמו שאימעט כהן טמא שאכל תרומה טמאה ממיתה מדכתיב ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת כמבואר בסנהדרין דף פ"ג ע"א ה"נ אימעט זבח פסול מעונש כרת דנותר וכיון דליכא בזדונו כרת לית בשגגתו חטאת:

ומה שהקשה על מה שכתבתי בסיום חיבורי כי"ב שאפשר שגם הרמב"ם סובר סברת ריב"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה * [הגה"ה מסוגיא דשבת כ"ה ע"א ומסוגיא דביצה ח' ע"ב קאמר יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכן כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' יו"ט הל' ח' יש להוכיח דלא כריב"א דמדנקט יו"ט עשה ול"ת הא אפילו הוא עשה גרידא ג"כ אין עשה דוחה עשה כדאיתא בשלהי מס' חולין דמאי אולמא האי עשה מהאי עשה אלא ודאי דנקט אין עשה דוחה עשה ול"ת לאשמועינן דגם הלאו אינו נדחה דלא כריב"א. ועיין בשאגת ארי' סימן ל"ג. ואין כאן מקום להאריך:] מ"מ מלקות ליכא שהלאו נדחה. וע"ז הקשה דא"כ למה פסק הרמב"ם בפ"ג מנדרים הל' וי"ו שהאומר הרי מצה בליל פסח אסורה עלי או ישיבת סוכה בחג הסוכות ותפילין אסורים בנטילה כו' הרי אלו אסורין עליו ואם אכל או ישב או נטל לוקה כו', והרי הרא"ה בספר החינוך הקשה על משנה ב' פ"ב דנדרים דתנן קונם סוכה כו' לולב כו' תפילין כו' בנדרים אסור למה לא יבא עשה וידחה ל"ת דלא יחל דברו. ותירץ הרא"ה דבנדרים איכא עשה ול"ת כו'. וא"כ אכתי קשה על הרמב"ם למה ילקה שהרי הל"ת נדחה מחמת המצוה ונשאר רק עשה. וגם בקושיא זו אני תמה עליו ואטו הרמב"ם משועבד לתירוצו של הרא"ה וכי מה חסר לנו בדברי הרא"ש שם בנדרים דף ט"ז ע"ב דקאמר מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל שבועה נמי כו' אמר אביי הא דאמר ישיבת סוכה עלי כו' וכתב הרא"ש שם בד"ה אמר אביי כו' כלומר היינו טעמא דגבי נדר דרשינן מכי ידור נדר לה' שהנדרים חלים על דבר מצוה משום דאוסר החפץ עליו אבל שבועה כו' הלכך לא דרשינן לה' על שבועה עכ"ל הרא"ש. וכן כתב הר"ן שם דלה' לא קאי על שבועה רק על נדר ע"ש. וא"כ קושית הרא"ה אין לה קיום שבפירוש גילתה תורה דלא יחל קאי גם על דבר מצוה ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת כלל וממילא נשאר הלאו ושפיר לוקה וכמ"ש שם בחיבורי דכה"ג שייבם אלמנה מן הנישואין שמודה הרמב"ם שלוקה כיון דרחמנא גלי בפירוש שאינה עולה לייבום:

מה שתמה על רש"ל ביש"ש ביבמות פרק ח' סי' ל"ד שפסק דלא מקרי דשיל"מ אלא א"כ הוא אסור עתה לכל ולאחר שעה מותר לכל אבל דבר שגם עתה אינו אסור לכל אינו נחשב דשיל"מ ובטל כשאר איסורים. ותמה מעלתו עליו ממה דקיי"ל בי"ד סימן ק"ב דהנודר מדבר מקרי דשיל"מ ולדברי רש"ל קשה והלא גם ער אינו אסור כי אם להנודר ואמאי מקרי דשיל"מ. ואני תמה על מעלתו נמה הקשה על רש"ל מדברי פוסקים וגברא אגברא קא רמית ואפילו על גדולי הראשונים מצינו לרש"ל שחולק עליהם כי לבו כלב הארי. אבל למה לא הקשה עליו מהתלמוד כי הלא דין זה מפורש בגמרא דנדרים דף נ"ט ע"א דקונמות מקרי דשיל"מ. אבל באמת מסוגית הגמרא לא קשה על רש"ל דהא ודאי רב אשי ביבמות דף פ"ב דאמר דחתיכה של חטאת שנתערבה בחתיכות של חולין מקרי דשיל"מ ודאי דלית ליה הך כללא דכייל רש"ל אבל כיון דמסיק שם בגמרא דהא דרב אשי בדותא היא נתן רש"ל כלל זה. והנה סוגיא דנדרים שם הוא רק לתרץ הא דרב אמי דסובר גידולי היתר מבטלים עיקר של איסור והוצרך לומר דקונמות מקרי דשיל"מ אבל ר' יוחנן ור' יונתן דסברי שם שאין גידולים מבטלים העיקר לדידהו אין הכרח לומר דקונמות מקרי דשיל"מ. ומעתה איכא למימר דרב אמי סובר כרב אשי אבל ר' יוחנן ור' יונתן לית להו דרב אשי. וכיון דמסקינן ביבמות דרב אשי בדותא היא באמת נו ל לומר דנדחים הם דברי רב אמי, ובהכי ניחא דלא קשיא על מהרש"ל מהא דאמרינן בשלהי ביצה דמים ומלח לא בטלו בעיסה משום דשיל"מ והרי מה שאסור לאשה זו מותר לחברתה שבתחום של המים ומלח. ולפי מ"ש ניחא דמרא דמימרא שם בביצה הוא רב אשי ואיהו לשיטתו שפיר מפרש הטעב משום דשיל"מ. ומה שתמה מעלתו על ראב"י שהובא בב"י בי"ד סימן ס"ט דלא מקרי דשיל"מ אלא א"כ הותר למה שהוא אסור לעת עתה. ותמה מעלתו ממה שאמרו בנדרים נ"ח ע"א אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם אלמא דלפני הביעור חשיב דשיל"מ כיון שאפשר לאכלו עתה והרי קודם הביעור עדיין לא נאסר כלל ואפ"ה חשיב דשיל"מ ומוכח כדעת הרי"ף וחשה על ראב"י ונשאר בצע"ג *: [הגה"ה מבן המחבר לדעתי יש לחלק דדין של הראב"י הוא בבשר ששהה ג"י בלא מליחה שנתערב דבטל ולא הוי דשיל"מ הואיל ומותר לצלי דלצלי לא נאסר מעולם וסברתו דממ"נ לצלי לא צריך לביטול כלל וע"כ צריך לבטל שיהיה מותר בבשול לזה לא הוי דשיל"מ דלעולם לא יותר בבישול ולכך בטל. אבל שם בנדרים גבי שביעית הא לאחר זמן הביעור יאסר בודאי ואתה רוצה לבטלו קודם הביעור כדי שיוכל לאכלו לאחר הביעור הוי דשיל"מ הואיל ויכול לאכלו עתה. ובלימוד התלמידים אמרתי הוכחה לדעת הר"ן הנ"ל מסוגיא דפסחים דף ז' בפת שעיפשה והקשיתי מאי פריך הגמרא על רב ממעות שנמצא לפני סוחרים כו' דלמא רב איירי שמצא פת שעיפשה קודם ליל י"ד דעדיין לא בדק חמץ לכך צריך רבתה מצה אבל בירושלים שוקי ירושלים הם בחזקת בדוק כמ"ש התוס' בנדה נ"ו ע"ב ד"ה ש"מ ובמסכת ב"מ כ"ו ע"א ד"ה עשויה להתכבד כו' ע"ש ושפיר אזלינן בתר בתרא הואיל וחזקתו בדוק. אמנם לפי מ"ש אאמ"ו הגאון בספרו צל"ח למסכת פסחים דלכך השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך סוגיא דפת שעיפשה דלפי מה שכתב המג"א סי' תקי"ג ס"ק מ"ג דבדבר שיל"מ לא אזלינן בתר רובא והרי"ף והרמב"ם פסקו דחמץ הוי דשיל"מ לכך השמיטו הך דפת שעיפשה דלדידהו לא מהני רבתה מצה משום דהוי דשיל"מ אמנם רב לשיטתו שפיר איתא להך דינא דרב פסק כר"י דחמץ לאחר זמט אסור א"כ לא הוי דשיל"מ ע"ש בצל"ח. ולפ"ז אני אומר לדעת הר"ן דכל דבר שיש לו היתר עתה אף שנאסר אח"כ הוי דשיל"מ א"כ אם נמצא פת שעיפשה קודם זמן איסורא גם לרב לא מהני רבתה מצה דעדיין הוי דשיל"מ דהא יכול לאכלו עכשיו קודם זמן איסור חמץ וע"כ צ"ל דרב מיירי שמצא פת שעיפשה לאחר זמן איסור חמץ דאז הוי דשאל"מ ושפיר פריך הגמרא ממעות שנמצא לפני סוחרי בהמה דגם הכא בפת שעיפשה הוא ג"כ בחזקת בדוק דהא ודאי בדק חמץ ליל י"ד ומוכח כדעת הר"ן ודוק. ודע דבספר שער המלך בספ"ד מהל' חמץ הקשה דברי הר"ן אהדדי דהר"ן בתשובה פסק בחיטין מבוקעות אם אין בהם אחד מששים מותר לטחון הכל קודם פסח ולאכול בפסח ולפי דברי הר"ן בנדרים הוי דשיל"מ כיון דיכול לאוכלן קודם פסח דומיא דשביעית ויש לחלק ודוק עכ"ל. ולענ"ד י"ל שהר"ן בתשובה מיירי בחיטין שנתבקעו אחר שנתערבו ולא היה האיסור ניכר קודם התערובת בזה לא אמרינן דשיל"מ עיין ש"ע א"ח סי' ש"כ ס"ב ודוק:]

ואני תמה על תמיהתו וכי היכן נזכר שם שהטעם משום דשיל"מ ולא מבעיא שלא נזכר בגמרא אפי' בפירש"י והרא"ש שם לא נזכר שהטעם הוא משום דשיל"מ. אבל הר"ן פי' הטעם דמיחשב דשיל"מ כיון שיכול לאכלו עתה ע"ש. ואטו עד עתה לא ידענו דהר"ן סובר כשיטת הרי"ף בזה וכאשר הרחיב הר"ן שם בנדרים נ"ב ע"א, ואדרבה איפכא קשיא לי לשיטת הר"ן שם דף נ"ב בדבר שהוא מותר עתה חמיר טפי ואפילו שלא במינו אינו בטיל כמ"ש שם לענין מים ומלח בעיסה א"כ למה קודם הביעור יהיה בשא"מ בנותן טעם. ואמנם לדידי אין הפירוש בגמרא משום דשיל"מ. והגע בעצמך והרי הר"ש בפירוש המשנה פ"ז משביעית בסוף הפרק ששנינו במשנה השביעית אוסרת כל שהוא במינה ושלא במינה בנ"ט כתב הר"ש השביעית אוסרת כו' כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהיה בו בנ"ט ושלא במינו אפילו לאחר הביעור בנ"ט כו' וכן הוא בפירוש הרע"ב ותוי"ט שם. ולכאורה דבריהם הם נגד סוגית הגמרא דכאן שאמר ר"ש דלביעור אוסר במינו בכ"ש. ועיינתי ומצאתי בפי' הר"ש בפ"ו משנה ג' שפירש דברי הגמרא ודכ"ש במינו לביעור היינו שכבר הגיע זמן הביעור ונתערב כ"ש במינו חייב לבער אבל לאכילה כגון קודם הביעור אין בו קדושת שביעית אפילו במינו עד שיהא בו בנ"ט ע"ש בר"ש. וא"כ איך אפשר לפרש דקודם הביעור מקרי דשיל"מ הואיל ויכול לאכלו עתה ואם כן דשיל"מ קיל מדבר שאין לו מתירין דהרי בשעה שמותר הוא בטל ולאחר הביעור שכבר נאסר אינו בטל וע"כ כוונה אחרת יש בסוגיא ונדבר מזה אח"כ. והנה הר"ש שם בפ"ו מסיק אח"כ פירוש אתר במה שאמר שאינה אוסרת בכ"ש אלא בביעור אבל באכילה אינה אוסרת אלא בנ"ט דלביעור היינו תערובת המחובר דרך גדיתה כגון של ששית שנכנסה לשביעית אבל באכילה היינו בתערובות שלא כדרך גדילתה דהיינו שנתערב בתלוש איסור והיתר ע"ש בר"ש. ולפי זה כוונת הגמרא דשביעית דוקא בתערובת דרך גידולה אוסר בכ"ש ועל דרך שאמרו בירושלמי שם בפ"ו על משנה בצלים שירדו עליהם גשמים כו' דחומר החמירו בגידולין. ולדעתי זהו עצמו כוונת הר"ש בפירושו בנדרים נ"ח ע"א אף אני לא אמרתי אלא לביעור כלומר פירות שעומדים בקרקע ולא הגיעו לכלל אכילה כגון פירות ששית שנכנסו לשביעית וגדלו מעט חייבים בביעור כפירות שביעית דגדולי איסור חשיבי ומבטלין את העיקר אבל לאכילה שהביא לבית לאכול ונתערבו פירות שביעית בפירות שמינית בנ"ט עכ"ל הרא"ש. ולדעתי גם כוונתו דוקא בנתערב דרך גידולה ומה שסיים בסוף דבריו שנתערבו בפירות שמינית הוא לאו דוקא והה"ד שנתערבו בפירות שנלקטו בששית. ולדעתי זו היא המחוור בפירוש הך שמעתא דאי לפירוש הר"ן שעיקר החילוק בין נתערב קודם שעת הביעור לנתערב אח"כ א"כ לא נזכר כאן זכר מגדולין וקשה למה הביאו כלל הברייתא והיה לו להקשות מהמשנה דסוף פ"ז ששנינו השביעית אוסרת כ"ש במינה כו' אלמא דגידולין מבטלין העיקר ואי משום דהמשנה היינו מפרשים בתערובת ממש ולא בגידולין א"כ גם ברייתא נוכל לפרש כן. א"ו שמה שאמר לא אמרתי אלא לביעור פירושו דרך גידולה וכן משמע מדברי רש"י שם שכתב ומדקתני לא אמרתי אלא לביעור דגידולין מבטלין את העיקר ע"ש ברש"י הרי שעיקר ההוכחה ממה שאמר לא אמרתי אלא לביעור:

וליישב שיטת הר"ן נלע"ד ע"פ מ"ש הרא"ש שם בפ"ו דהמשנה אי אפשר לפרש בגידולין שהמשנה מסיימת ושלא במינו בנ"ט ואיך משכחת גידולין שלא במינו ומעתה איך נוכל להקשות על ראב"י מסוגי' זו והרי ראב"י יכול לפרש כנ"ל:

ואמנם עדיין צריכין אנו לפרש לפ"ז מה השיב ר"ש לרבנן דאכתי קשה הרי שביעית שאין לו מתירין ואוסר בכל שהוא וכן לפירוש ראשון של הרא"ש דלביעור היינו אחר שכבר הגיע הביעור ואז אוסר בכ"ש ג"כ קשה כנ"ל. ונראה על פי מה שכתב הרמב"ם בפרק ט"ו ממ"א הלכה וי"ו נמצאת למד שכל איסורי תורה כו' שנתערבו כו' מין בשאינו מינו בנותן טעם מין במינו כו' בששים או במאה או במאתים חוץ מיין נסך כו'. (הל' חי"ת) פירות שביעית אע"פ שנתערבו במינן בכ"ש ושלא במינן בנ"ט חינן בכלל איסורי תורה שאין אותה תערובת אסורה אלא חייב לאכול כל התערובת בקדושת שביעית. כ' הראב"ד א"א ויש ביעור אחר בפירות שביעית שהוא לשריפה או לקבורה והוא שיכלה המין האחרון שבאותה הארץ כו' ואותו זמן בין במינו בין שלא במינו בנ"ט. וכתב הכ"מ ומה שכתב רבינו ופירות שביעית בא לתרץ קושיא אחת והיא למה לא הוציאו ר' יוחנן ור"ל (באמרם כל איסורים שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט) שביעית מכלל כל איסורים שבתורה כשם שהוציאו טבל ויי"נ ונתן רבינו טעם מפני שאין אותה תערובת אסורה כו' וכן מבואר בדברי רמב"ם בשלהי ע"ז בפירוש המשנה כמו שפי' הכ"מ כוונתו. והנה כוונת הראב"ד בהשגתו לא ביאר הכ"מ. ולדעתי הראב"ד לא בא להשיג ואדרבה נהפך למליץ כי היה קשה לו להראב"ד תינח דמועיל אמתלא של הרמב"ם בנתערב קודם זמן הביעור אבל אחר הביעור שכבר נאסר אפילו באכילה הרי הוא בכלל איסורי תורה וא"כ למה לא אמרו ר' יוחנן ור"ל חוץ משביעית ולכן כתב הראב"ד שאז באמת לא נפיק מכלל שאר איסורים וג"כ אפילו במינו אינו אוסר כי אם בנ"ט כמו שאר איסורי תורה. זה הנלע"ד בכוונת הראב"ד:

ואמנם ראיתי להרב לחם משנה דברים תמוהים בעיני. וז"ל הלח"מ ותפס עליו הר"א בהשגות במ"ש במינו במשהו שלא במינו בנ"ט שאין הדין הזה כולל בכל זמן דאחר הביעור בין במינו ובין שלא במינו בנ"ט כו'. וכיון שכן אין תירוצו של רבינו מספיק דהיכי קאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנ"ט והאיכא שביעית לאחר הביעור שבין במינו ובין שלא במינו בנ"ט. ונראה דמ"מ כיון דשביעית לאו מלתא דפסיקתא לא דיבר בו ר' יוחנן דלא קאמר אלא באיסור כולל בכל זמן אבל שביעית שבזמן השביעית אינו אלא לאכלו בקדושת שביעית לא עכ"ל הלח"מ. ודבריו תמוהים במה דקאמר דהיכי קאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו וזה נגד האמת והיכן נזכר בדברי ר' יוחנן כן ואדרבה נהפוך הוא דר' יוחנן קאמר כל איסורין בין במינן בין שלא במינן בנ"ט ואם על רב ושמואל שאמרו כן הא ודאי דלדידהו גם שביעית בין לפני ביעור בין לאחר ביעור במינו במשה ו דהא אינהו כר' יהודה סבירא להו דמין במינו לא בטיל. באופן שדברי הלח"מ הם מחוסרי הבנה. ואמנם אעפ"כ לקחתי סוף דבריו מ"ש דשביעית לאו מלתא דפסיקתא היא ואמינא בזה מלתא לתרץ שיטת הרמב"ם. דבאמת לא מצאתי בכל דברי רבינו הגדול בהל' שמיטה שום זכר לחילוק זה לענין מין במינו לחלק בין קודם הביעור לאחר הביעור ובסוף פ"ז משמיטה ויובל כללא כייל וכתב זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכ"ש ושלא במינו בנ"ט:

והנלע"ד דס"ל לרבינו דמה דאמרו בנדרים נ"ח אף אני לא אמרתי אלא לביעור כו' ר"ש הוא שס"ל כן אבל חכמים שאמרו לר"ש והרי שביעית כו' לא ס"ל שום חילוק ותמיד פירות שביעית במינן בכ"ש ופסק רבינו כחכמים. ומעתה חזר וניעור קושיית הלח"מ דלא יספיק תירוצו של רבינו דאכתי איך קאמרי ר"י ור"ל כל איסורין בין במינן ובין שלא במינן בנ"ט ולמה לא הוציאו שביעית לאחר הביעור מכלל זה כשם שהוציאו טבל ויי"נ וצ"ל כתירוצו של הלח"מ שביעית לאו מלתא פסיקא לקרותו איסור:

ומעתה נלע"ד פירוש סוגיא דנדרים דר"ש כללא כייל כל דשיל"מ לא נתנו בו חכמים שיעור וכל דבר שאין לו מתירין נתנו בו חכמים שיעור וע"ז הקשו לו חכמים והרי שביעית כו' ואיך כללת כלל זה ולא הוצאת שביעית מן הכלל וע"ז השיב אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט ובין יהיה הפירוש כדעת הראב"ד והר"ן דלפני הביעור חמיר טפי ולא בטיל ובין יהיה הפירוש כדברי הר"ש והרע"ב דאחר הביעור חמיר מ"מ כיון שעכ"פ אין השביעית שוה בדין זה שיהיה במינו במשהו ור"ש כללא כייל דדשיל"מ בשום ענין לא נתנו בו חכמים שיעור ותמיד הוא במינו במשהו משא"כ שביעית יש בו חילוק בין קודם ביעור לאח"ב. ומה שאמר ר"ש בסוף דבריו וכל דשאל"מ נתנו חכמים שיעור ג"כ לא חשיב שביעית לפי שאלו שחשיב בסוף דבריו תמיד נתנו בהם חכמים שיעור אבל שביעית יש בו חילוק. זהו הנלע"ד פירוש הסוגיא שיהיה נכון לכל השיטות:

ואמנם הטעם להחמיר בנתערב אחר הביעור יותר מנתערב לפני הביעור לשטת הר"ש הוא משום דלפני הביעור עדיין לא עשה שום איסור אבל אחר שעבר זמן הביעור ולא ביערו כבר עבר במה שאינו מבערו וגם חשו חכמים שאם יהיה היתר בתערובותיו יעבור ולא יבער לפיכך גזרו שלא יהיה לו ביטול וכדרך שאסרו ספיחי שביעית באכילה מפני עוברי עבירה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד הל' ב' ה"נ גזרו שלא יהיה לו ביטול לאחר הביעור ואוסר בכל שהוא. אמנם לא רצו להחמיר יותר מעבודת אלילים שגם יין שנתנסך אינו אסור בכל שהוא רק במינו:

ומה שהקשה עוד דלפי טעם הר"ן בנדרים נ"ב ע"א שהטעם שדשיל"מ לא בטיל הוא משום דרבנן לא פליגי על ר"י במין במינו אלא משום דמיחשב להו אינו מינו כיון שזה היתר וזה איסור אבל דשיל"מ שגם הוא עתיד להיות היתר מיחשב להו מין במינו ממש ולא בטל וע"ז הקשה לפי מה שכתב התוס' דר"י מודה ביבש ביבש דאפילו מין במינו בטיל א"כ לפי טעמו של הר"ן לא שייך ביבש ביבש דשיל"מ ואיך מוקי רב אשי בביצה שנתערבה דאפילו בנולדה בי"ט שהוא מדרבנן לא בטיל. הנה דבר זה שטעמו של הר"ן עם דעת התוס' דיבש ביבש בטל הם סתרי אהדדי ביארתי בספרי ציון לנפש חיה למס' ביצה * [הג"ה מבן המחבר ע"ש בצל"ח מה שנדפס שם משמי בסוגיא שם דף ד' ע"א ושם ביארתי את כל זה והעליתי דהנך שני טעמים שכתב הר"ן בדבר שיל"מ דלא בטיל תלי' בפלוגתא דאמוראי והוכחתי דרב אשי ע"כ סובר דדבר שיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור ע"י ביטול תאכלנו בהיתר כמ"ש רש"י שם בד"ה באלף לא בטיל וכו' דאי ס"ל דדבר שיל"מ הוי כמין במינו מאי מתרץ שם ר"א לעולם ספק י"ט שפק חול הוי דבר שיל"מ ואפילו בדרבנן לא בטיל ולכאורה מה ענין ביטול לענין ספק איסור אלא ודאי דחד טעמא אית להו דכל שיכול לאכול בהיתר לא סמכינן לא על ביטול ולא על ספק ע"ש כי הארכתי בענין זה:] ואמנם אטו גברא אגברא קארמית והתוס' באמת לא ס"ל טעמו של הר"ן והר"ן לא ס"ל מה שחידשו התוס' דביבש ביבש מודה ר"י. ומ"ש מע"ל שהר"ן עצמו כתב סברת התו' זכרונו כוזב לו ולפי זכרוני לא כזכר דבר זה בר"ן בשום מקום. ולרוב טרדות אקצר. דברי הד"ש: