נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/לז

<< · נודע ביהודה (תנינא) · יורה דעה · לז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לז

אמר שמואל בן הגאון המחבר ז"ל. אף אני אענה את חלקי אשר חנני ה' בישוב קושיא בסוגיא דמסכת בכורות הנ"ל מה שאמרתי בזה בלימוד הישיבה ה"י:

תוס' במס' חולין דף ק"ח ע"א בד"ה דחידוש הוא כתבו וז"ל פי' בקונטרס דשניהם מין היתר הוא וכשנתערבו נאסרין. וטעם זה לא קאמר באלו עוברין ובפ' ג' מינים דהא כלאים נמי הכי הוי ומסיק דהיינו חידושיה דאי תרו לי' כולה יומא בחלבא שרי עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב פירש"י ז"ל דע"כ ליכא למימר דהחידוש הוא מה שהתירה התורה כבוש בבשר בחלב דא"כ הוי החידוש קולא שהקילה התורה בבשר בחלב ולפ"ז קשה הא לעיל בדף צ"ח ע"ב קאמר הגמרא חידוש הוא ופריך אלא למאה וששים נמי לא לגמור וקאמר בגמרא אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן ופירש"י דשפיר גמרינן מיניה דכ"ש הוא ומה איל נזיר דאקיל גביה לא אקיל אלא במאה וס' שאר איסורין לא כ"ש עכ"ל. ומעתה גם הכא קשה אי החידוש הוא מה דהתורה התירה כבוש בבשר בחלב למה לא נגמור טעם כעיקר בשאר איסורים מכח כ"ש ומה בשר בחלב דאקיל ביה דכבוש מותר אפ"ה מחמרינן ביה בטעם כעיקר שאר איסורין דכבוש אסור איכו דין שיהיה טעם כעיקר, בשלמא לפירש"י דהחידוש הוא מה שאסרה התורה בשר בחלב א"כ החידוש הוא חומרא שהחמירה התורה בבשר בחלב דשניהם מיני דהיתר הוא זה לחודא וזה לחודא שרי וכשנתערבו בבישול אסור שפיר ליכא למילף טעם כעיקר מבשר בחלב לשאר איסורים דשאני בשר בחלב דחידוש הוא שהחמירה התורה אבל לפי' התוס' החידוש הוא מה שהתירה התורה בב"ח כבוש א"כ החידוש הוא מה שמיקל הכתוב ולא ילפינן מיניה קולא אבל חומרא דטעם כעיקר מצי למילף מיניה מכח כ"ש:

אך קושיא זו לאו על התוס' סובבת והולכת דהא בפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינים קא מדחה הגמרא הך חידושא דכתב רש"י בשמעתין מכלאים דג"כ הא לחודא שרי וכו'. ובאמת קשה על סוגיא דפסחים בפ' אלו עוברין דאיך מדחה שם לרבנן דלא ילפינן טעם כעיקר מבשר בחלב הואיל וחידוש הוא הא האי חידוש קולא הוא ואמאי לא נימא אטו אנן קולא גמרינן חומרא גמרינן כמו שמתרץ הגמרא גבי זרוע בשלה:

וביותר הוא תמוה על התוס' במס' סנהדרין (כ"ז ע"א) בד"ה ואין לך בו אלא חידושו וכו' ובמס' מ"ק (ח' ע"א) בד"ה נפקא לי' וכו' פשוט להו דאף אם החידוש הוא חומרא גם קולא לא ילפינן מיניה והוכיחו כן מדברי רבי יהודה שם במס' מ"ק דסבר שם דאין למדין טומאה דגופא מטומאה דבית הואיל וטומאת בית חידוש הוא דעצים ואבנים בעלמא לא מיטמאו והכא מיטמאו הרי החידוש הוא חומרא ואפ"ה לא ילפינן מיניה קולא להמתין מלטמא לדבר רשות ע"ש בתוס' שהביאו ראי' ממה דאמרינן בב"ח חידוש הוא דאקיל ביה רחמנא דאם תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ולא גמרינן מיניה חומרא לאסור טעם כעיקר בשאר איסורין (ודברי המהרש"א שם במס' מ"ק אין להם הבנה ויבואר אח"כ) ועכ"פ קשה על שלא זכרו התוס' דבר מסוגיא דזרוע בשלה דמוכח להיפך דאמרינן שם במס' חולין כיון דהחידוש הוא קולא גמרינן מיניה חומרא מכח כ"ש א"כ גם טומאת גופא יש ללמוד מטומאת בית ואף שהוא חידוש הלא החידוש הוא חומרא ואמאי לא ניליף מכח כ"ש מה טומאת בית שהחמירה התורה שעצים ואבני' מיטמאים שהוא חומרא נגד שאר טומאות דהא בעלמא עצים ואבנים לא מיטמאו אפ"ה אקיל ביה להמתין לדבר רשות טומאת גופי' דלית בי' חומרא לגבי שאר טומאות א"ד שימתין לדבר רשות. ואין לומר דרבי ור' יהודה שם במס' מ"ק באמת פליגי בהך סברא וטעמא דרבי דיליף טומאה דגופא מטומאה דביתו הואיל והחידוש הוא חומרא וגמרינן מיניה קולא ור"י פליג וסובר דמחידוש לא ילפינן כלל לא קולא ולא חומרא. זה אי אפשר לומר דהא הסוגיא דזרוע בשלה בחולין דף צ"ח אזלא אליבא דר"י דהא פריך שם לר"י למה לא ניליף מזרוע בשלה דמין במינו בטיל ומשני הגמרא חידוש הוא ופריך אי הכי למאה וששים נמי לא ניליף ומשני אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרינן. הרי דאליבא דר"י מסקינן דאם החידוש הוא קולא ילפינן מיני' חומרא מכח כ"ש והוא סותר לדברי ר"י הכא במס' מ"ק דקאמר אף שהחידוש הוא בטומאת בית חומרא אפ"ה לא ילפינן מיני' קולא. ומתוך חומר הקושיא אני אומר דעפר אני תחת כפות רגלי רבותינו בעלי התוס' ז"ל ולולא דבריהם הייתי אומר דמה דאמר ר"י במס' מ"ק מטומאת גופא לא גמרינן דחידוש הוא אין לו ענין כלל להך חידוש דאמרינן גבי זרוע בשלה וגבי בב"ח ובשאר דוכתא ומה דאמרינן לר"י מהתם לא גמרינן דחידוש הוא דהא עצים ואבנים בעלמא לא מיטמאו והכא מיטמאו. הכוונה בזה כיון דמכח סברא לא הוי לן לטמא עצים ואבנים רק שהוא גזירת הכתוב לכך לא קפיד רחמנא למהר לטמא את הבית אלא כל מה דיכולין לאחר ולעכב החלטת טומאה זו שהוא חידוש נגד הסברא מאחרינן ליה בכל מה דאפשר להמתין מלומר טמא וממתינין אף לדבר רשות עד שיפנה את הבית אבל טומאת מצורע שהיא טומאה דגופא אין בטומאה זו חידוש כלל אין לנו לאחר מלהחליטו לטומאה בשביל דבר רשות:

הן אמת שי"ל דהתוס' לשיטתייהו דמפרשים בד"ה דהא עצים ואבנים וכו' דהחידוש דקאמר ר"י דעצים ואבנים מיטמאו קאי על עצים ואבנים שהוא מפנה מן הבית ואפילו חבילי קש וחבילי תבן לא מצי לפרש כפירוש הנ"ל הואיל ולהתוס' החידוש לא קאי על טומאת הבית עצמו כי אם על מה שצוה הכתוב לפנות מן הבית. אמנם היא גופא קשיא מאי חסר להו להתוס' לפרש דחידוש הוא דעצים ואבנים מיטמאו היינו גוף הבית והנה ראיתי במשנה למלך בפי"ד מהל' טומאת צרעת הלכה ד' שמפרש ג"כ כן אמנם כתב אח"כ דלא נחה דעתו בזה לפרש דהחידוש שעצים ואבנים מיטמאו היינו שהבית עצמו טמא דלמה נקט עצים ואבנים ת"ל דהבית הוא מחובר לא מצינו שדבר מחובר מקבל טומאה ע"ש במ"ל. ואני לא ידעתי קשיא בזה. ובאמת הכוונה הוא על גוף בנין הבית שהוא מעצים ואבנים ודבר בהווה שכל עמידת הויית סתם בית היא מעצים ואבנים ואדרבה לפי פירוש התוס' צריכים לדחוק יותר דעצים ואבנים לאו דוקא דהא אפילו חבילי קש וחבילי עצים צריך לפנות מן הבית:

ומעתה יש בזה די ביאור דהך חידוש שזכר ר"י במס' מ"ק אין לו שייכות ודמיון כלל לשאר חידוש שהוזכר בש"ס וגבי זרוע בשלה רצה למילף מיני' דמין במינו בטיל וקאמר שהוא חידוש דהתורה התירה לבטל איסור לכתחלה וזה אינו כן בשאר איסורין ולכך גם ביטול מין במינו לא ילפינן מיניה וע"ז קאמר דלענין מאה וששים שפיר ילפינן הואיל והחידוש הוא קולא וגמרינן מיניה חומרא מכח כ"ש. ואין להקשות ולומר דגם גבי זרוע בשלה איכא למימר דלכך לא התיר הכתוב לבשל הזרוע בהדי איל אלא דאית ביה מאה וששים היינו משום דאקיל ביה לבטל האיסור לכתחלה לכך צריך שיעור גדול עד מאה וששים אבל בעלמא שכבר נתערב האיסור בשוגג והוא דיעבד לא צריך כ"כ לבטלו. זה אינו דאין להמציא לחלק בשיעורין בין מבטל לכתחלה לביטל בדיעבד וליכא טעם וסברא לתלות החומרא דצריך מאה וששים להך קולא דאקיל ביה קרא לבטל איסור לכתחלה. אבל גבי מצורע דרצה למיליף להמתין מלהחליטו לטומאה בשביל דבר רשות ממה דאמרה התורה גבי טומאת בית להמתין מלהחליטו לטומאה עד שיפנה את הבית שפיר קאמר ר"י דלא ילפינן מיניה הואיל וגבי טומאת הבית איכא טעם וסברא לומר דלכך הקילה התורה לאחר מלטמא את הבית עד שיפנה את הכלים מתוכו הואיל והך טומאת בתים הוא חידוש דלא מצינו שעצים ואבנים מיטמאו ולכך כל מה שיכולין לאחר הטומאה מאחרינן לי' אבל גבי מצורע אין טומאתו הוא חידוש כ"כ דהא מצינו כמה אופנים שיטמא הגוף במגע ובמשא ובאוהל אין לנו טעם וסברא לאחר הטומאה בשביל דבר רשות. ואפשר יש להעמיד הפירוש הזה בדברי רש"י שם במס' מ"ק בד"ה לא גמרינן דהוי חידוש ומחידוש לא ילפינן דכל היכי דאיכא חידוש אין לך דבר בו אלא חידושו עכ"ל רש"י. ולכאורה יש שפת יתר בדברי רש"י ז"ל במה דסיים אין לך דבר בו אלא חידושו והיה די במה דמפרש דכל היכא דאיכא חדוש לא ילפינן מיניה ועוד דהלשון אין לך דבר בו אלא חידושו אינו מדוקדק דהא אין אנו דנין בטומאת בית כלל אלא ללמוד טומאה דגופא מטומאת ביתו ומה זה דכתב רש"י ז"ל אין לך בו בשלמא גבי עדים זוממין דקאמר רבא במס' ב"ק דף ע"ב דמכאן ולהבא הוא נפסל דעד זומם חידוש הוא דהא תרי ותרי נינהו וכו' אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, הואיל ושם באנו לדון על עד זומם גופא שלא יפסל למפרע וקאמר דאין לך בו אלא משעת חידושו ואינו נפסל מקודם שנעשו זוממים אבל הכא בטומאת בית הלא לא באנו לדון בו דבר. א"ו הוא הדבר שדברתי וכוונת רש"י ז"ל בזה הוא דאין לך דבר בו אלא חידושו דבטומאת בית איכא טעם וסברא שלא להקדים הטומאה הואיל והאי טומאה הוא חידוש אין לך דבר בו אלא חידושו היינו משעה שמחליט הבית לטומאה ואינו צריך למהר טומאתו עד שיפנה את הבית. ויש בזה סברא לחלק בין טומאה דבית לטומאת מצורע כנ"ל והוה זה ממש כמו שפירש"י גבי עד זומם במסכת סנהדרין דף כ"ז ע"א בד"ה חידוש הוא שנפסלין שנים בשביל שנים שאומרים עמנו הייתם דמה חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא גזירת הכתוב הוא אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך משעה שהוזם. כמו כן אמרי' גבי טומאת בית שהוא חידוש דמיטמאו עצים ואבנים ואין לך בו אלא משעת חידושו דגז"ה הוא עיקר טומאת הבית לכך נתן רשות להמתין עד שיפנה את הבית משא"כ במצורע כנ"ל:

ומעתה כיון שביארנו דאין סתירה מסוגיא דמ"ק לסוגיא דזרוע בשלה דגבי זרוע בשלה שפיר אמרינן כיון דהחידוש הוא קולא גמרינן מיניה חומרא מכח כ"ש ממילא יצא לנו דגם בבשר בחלב לפי מה דאמרינן דהחידוש הוא קולא דכבוש מותר בבשר בחלב דאי תרו ליה כולא יומא בחלבא שרי אם כן החידוש הוא קולא קם הקושיא אמאי לא ניליף טעם כעיקר בשאר איסורין מבשר בחלב מכח ק"ו מה בב"ח דאקיל ביה רחמנא דכבוש מותר אפילו הכי טעם כעיקר דאורייתא שאר איסורין שכבוש אסור אינו דין שיהיה טעם כעיקר אסור, אך שיש בזה נקודה נפלאה דודאי מה דאמרינן דבשר בחלב חידוש הוא דכבוש מותר דאי תרו ליה כולא יומא בחלבא שרי היינו שהוא חידוש נגד אותן איסורין אשר כבר ידענו בהו דטעם כעיקר אסור מן התורה כגון איסורי נזיר דיליף ליה טעם כעיקר ממשרת וקדשים דידעינן בי' דטעם כעיקר אסור ואין חילוק בקבלת הטעם בין כבוש למבושל. אבל בשאר א סורים דאכתי לא ידעינן בהו דטעם כעיקר אסור ורוצה ללמוד מבשר בחלב איך אפשר ללמוד מכח קל וחומר ולומר מה בשר בחלב שמותר בו כבוש אסור בו טעם כעיקר על ידי בישול שאר איסורים דאסור בהו כבוש אינו דין שיהיה טעם כעיקר אסור הלא ערבך ערבא צריך דהא גם איסור כבוש אינו במציאות בשאר איסורין אם לא נודע בהו דטעם כעיקר אסור ואם עדיין לא ידעינן טעם כעיקר בשאר איסורין איך יכולין להקדים דכבוש אסור בהו הא ליכא אלא טעמא בעלמא אמנם אף על פי כן איכא למידן הקל וחומר על דרך זה דהיינו מה בשר בחלב דאם מערב כזית בשר עם כזית חלב שלא על ידי בישול הוא מותר דהא אינו נאסר כי אם ע"י בישול אפילו הכי אסור בו טעם כעיקר על ידי בישול שאר איסורין שאוסרים בתערובות אפילו שלא על ידי בישול כגון אם מערב כזית נבילה או חלב ודם בדבר היתר חד בחד שאסור התערובת א"ד שיהיה טכ"ע אסור:

ודע דדברי המהרש"א שם במסכת מועד קטן אין להם הבנה כלל דמהרש"א עמד שם על דברי התוספות שלפי הגירסא בדברי התוספות שכתבו בסוף הדבור משמע כשהאיסור חידוש אין ללמוד ממנו קולא עד כאן לשונו וכתב המהרש"א לא ידעתי מאי קולא בעי למילף התם טעם כעיקר בעי למילף בשאר איסורין מבשר בחלב והיינו חומרא ואהא קאמר חידוש הוא ומתרץ המהרש"א אפשר היא גופא בעי למילף בשאר איסורין דאי תרו לי' כולי יומא שרי עכ"ל המהרש"א. ודברים האלה אין להם הבנה כלל דהיתר כבוש אינו צריך למילף בשאר איסורין מבשר בחלב דאם לא נפקא לן טעם כעיקר בשאר איסורין כי אם מבשר בחלב אם כן קודם שילפינן מבשר בחלב טעם כעיקר הסברא הוא שטעם כעיקר מותר בשאר איסורין וממילא אי תרו כולא יומא דבר היתר בדבר האסור הוא מותר דהא על ידי כבוש ליכא אלא טעם בעלמא והשתא דילפינן טעם כעיקר בשאר איסורין מבשר בחלב חומרא ילפינן ולא נפקא לן אלא מה שאסור בבשר בחלב דהיינו טעם כעיקר שבא על ידי בישול אבל איסור כבוש לא נודע לן מבשר בחלב ונשאר על הסברא דכבוש מותר דלא יהיה הנלמד חמור מהמלמד:

ובגוף תמיהת המהרש"א על דברי התוספות הוא דבר הנראה לעינים שגרסת המהרש"א והיא הגרסא שלפנינו משובשת הוא וכצ"ל משמע כשההיתר חידוש איך ללמוד מיניה איסורא וכן מפורש בתחלת דברי התוספות שם שכתבו דכוותיה אמרינן בפרק כל הבשר בשר בחלב חידוש הוא ופי' רבינו יעקב דאי תרו ליה כולא יומא בחלבא שרי וכי מבשל ליה אסור והחידוש אינו מן האיסור דבהדי הדדי אסור והאי לחודא והאי לחודא שרי דהא כלאים נמי כל חדא שרי ובהצטרפות אסור כדמסיק בפ' אלו עוברין עד כאן לשון התוס'. הרי מפורש בדבריהם דסבירא ליה דהחידוש בבשר בחלב אינו מן האיסור אלא מן ההיתר. וכן מפורש בתוספות במסכת סנהדרין דף כ"ז ע"א בדיבור המתחיל אין לך וכו' וז"ל שם וכה"ג אמרינן בפ' ג"ה דלא ילפינן טעם כעיקר מבשר בחלב כיון דאיכא בהתירו חידוש דאי תרו ליה כולא יומא שרי עכ"ל ע"ש. הרי מפורש בדברי התוספות דגבי בשר בחלב החידוש הוא ההיתר ולא ילפינן מיניה איסורא. ומאד אני תמה על מאור עינינו המהרש"א ז"ל בהעלים עין מדברי התוספות במסכת סנהדרין ולא הרגיש שיש גרסא משובשת בדברי התוספות במס' מ"ק:

אחר זה ראיתי בספר מחנה ראובן שהקשה שם במסכת פסחים מהך סוגיא דזרוע בשלה ורצה לתרץ קושיא זו מכח דברי המהרש"א. והנה מלבד שדברי המהרש"א תמוהין אלא אף גם זאת אשתבש הבעל מחנה ראובן שס ולא ירד לכוונה אמיתית. דלו יהיבנא ליה דברי המהרש"א דילפינן גס קולא בשאר איסורין מבשר בחלב דאי תרו ליה כולא יומא שרי אכתי נשאר הקושיא מאי הועיל הגמרא בהך דבשר בחלב חידוש הוא האף דלא יכול ללמוד הקילא מכל מקום הא אכתי יכולין ללמוד על כל פנים החומרא בשאר איסורין דטעם כעיקר יהיה אסור דהא אם החידוש הוא קולא גמרינן מיני' חומרא כמו שאמרינן גבי זרוע בשלה אטו אנן קולא גמרינן חומרא גמרינן:

ונראה לי לומר הפירוש בגמרא שם הוא כך וזה לשון הגמרא שם בפסחים מאי חידוש אילימא דהאי לחודא והאי לחודא שרי ובהדי הדדי אסור כלאים נמי וכו' אלא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי בשיל ליה בשולי אסור עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק דשפת יתר הוא מאי דסיים בשיל לי' בישולי אסור הא זה לאו מהחידוש הוא ועיקר החידוש הוא דאי תרי ליה שרי. לכן אני אומר דכך היא הכוונה בדברי הגמרא דודאי אי הוי נאסר בשר בחלב בין בכבוש ובין במבושל אז לא הוי שום חידוש בבשר בחלב דאף שזה לחודא וזה לחודא שרי ובתערובתן נאסר אין זה חידוש דגם בכלאים הוא כן אמנם החידוש הוא הואיל וחזינן דהתורה התיר לן בשר בחלב ע"י כבוש אף שנתן טעם זה בזה ובדרך בישול אסר לן זה הוא דבר חידוש. דשני אופנים ושתי סיבות הם בתערובת שני מיני אוכלין שיקבלו טעם זה מזה אחד ע"י כבוש ואחד ע"י בישול והתיר לן הכתוב אופן אחד ואסר לנו אופן השני זה הוא דבר חידוש. והנה חידוש שייך לומר בדבר שהוא נגד סברא החיצונה דהיינו שהסברא החיצונה מורה לנו ההיפך ממה שמורה לנו הקרא. ומעתה נראה מה הוא החידוש משני אופנים הללו הנה זה שהתיר לנו הכתוב כבוש בבשר בחלב אין זה נגד הסברא החיצונה דכיון דשניהם היתר הם זה לחודא וזה לחודא שרי מהיכא תיתי לאסור התערובות בשלמא אי הוי אחד איסור מצד עצמותו כגון חלב או נבלה וטריפה והכתוב היה מתיר בו כבוש זה היה חידוש דמסברא יש לן לאסור שהרי קיבל ההיתר טעם מהאיסור אבל בשר בחלב שניהם מיני דהיתר הם ליכא שום חידוש בהאי דתרו ליה כולי יומא בחלבא דשרי אמנם החידוש הוא מה דאסר לנו הכתוב בשר בחלב באופן השני דהיינו ע"י בישול דמסברא לא היה לנו לאסור ואפ"ה אסרו הכתוב:

ומעתה כך היא הצעת הגמרא דמס' פסחים דמתחלה היה סובר דהחידוש בבשר בחלב הוא מה שאסר הכתוב תערובות שני מיני היתר ע"ז קאמר הגמרא דלאו חידוש הוא דמצינו כיוצא בזה בכלאים דג"כ זה לחודא וזה לחודא שרי ובתערובתן אסור. ועל זה מסיק הגמרא דהחידוש הוא הואיל ובמיני מאכל הם שתי סיבות ושני אופנים בתערובתן דהיינו ע"י כבוש וע"י בישול והתיר לנו התערובות בנתינת טעם ע"י כבוש דאי תרו לי' כולא יומא בחלבא שרי ואופן השני דאי בשיל לי' בשולי אסור זה הוא החידוש דתערובות בשר בחלב בסתם לא נאסר דהא בכבוש מותר אפ"ה נאסר ע"י בישול. ומעתה אמור מה הוא החידוש החומרא שהחמירה התורה לאסור בשר בחלב ע"י בישול ולפ"ז שפיר ליכא למילף מיניה טעם כעיקר לשאר איסורין דשאני בשר בחלב דחידוש הוא. ומעתה דברי רש"י ז"ל נכונים דשפיר צריך להקדים לנו דשניהם מיני דהיתר זה לחודא וזה לחודא שרי דע"י הקדמה זו יצא לנו דהחידוש הוא שנאסר בבישול אבל אי לא הוי שניהם מיני דהיתרא היה החידוש להיפוך דהיינו מה שהתיר לנו הכתוב כבוש והוי החידוש הקולא והיו יכולין לילף טעם כעיקר בשאר אסורים מכח כ"ש ולפ"ז מיושב תמיהת התוס' על רש"י וגם רש"י מפרש הך חידושא כמו דמסיק הגמרא שם בפרק אלו עוברין ובפרק ג' מינים רק רש"י היה צריך להקדים הנחה זאת דשניהם מיני דהיתר הם ובתערובתן נאסרו לתרץ ולומר דהחידוש הוא חומרא דאסור ע"י בישול אבל אי הוי החידוש קולא דמותר ע"י כבוש שפיר הוו יכולין למילף מיניה חומרא דטעם כעיקר מכח כ"ש כנ"ל:

ומעתה כך הוא השקלא וטריא בסוגיא דידן במסכת חולין דאביי קאמר אי חידוש הוא אף דליכא נותן טעם נמי דע"כ מיחשב החידוש מה שאסור לנו הבישול הואיל ואי תרו ליה שרי ואי בשיל ליה אסור א"כ כי ליכא נותן טעם נמי דליכא למימר דהתורה לא קפיד בבישול בשר בחלב אלא היכא שנתן טעם זה בזה דהא בכבוש נמי איכא נתינת טעם ואפ"ה שרי וע"כ צריכין לומר דלא משום נתינת טעם אסרה התורה בישול בשר בחלב אם כן כי ליכא נותן טעם נמי. וע"ז השיב רבא וקאמר דרך בישול אסרה התורה דאף דלא קפיד קרא לאסור נתינת טעם ע"י כבוש מ"מ צריך בבישול בשר בחלב נתינת טעם דבלי נתינת טעם אין שם בישול בשר בחלב עליה דדרך הבישול הוא שמבשלים שני מיני מאכלים כדי ליתן טעם זה בזה וכל זמן דליכא נתינת טעם לא מקרי זה דרך בישול:

וע"פ זה אמרתי נמי לישב מה דקשה לשיטת רש"י לעיל דף צ"ח ע"ב בד"ה לטעם כעיקר דקיי"ל בחולין טעם כעיקר לאו דאורייתא בחולין א"כ קשה מאי מוכיח הגמרא במס' בכורות דף וי"ו ע"ב דחלב אינו אסור משום אבמ"ה מדאסר רחמנא בשר בחלב מכלל דחלב לחודא שרי ולשיטת רש"י אין זה הוכחה דלעולם יש לומר דחלב לחודא נמי אסור משום אבמ"ה ואפ"ה צריך הכתוב לאסור בשר בחלב דאי משום איסור אבר מן החי היה הבשר שנתבשל בחלב מותר אם סילק הבשר מן החלב אחר הבישול דליכא אלא טעם איסור ומשום איסור בשר בחלב גם הטעם אסור:

ולכאורה יש לישב קושיא זו ע"פ מה שכתב בחידושי הרשב"א לעיל בדף צ"ה ע"ב בד"ה אמר רבא וכו' דמאי דנפקא לן טעם כעיקר בבשר בחלב משום איסור החלב קרי ליה טעמו ולא ממשו דאם נסתלק הבשר מתוך החלב לא נשאר בחלב כי אם טעם בשר אבל בבשר אפשר שנשאר בו חלב ממש הואיל וחלב עצמו נבלע בבשר ע"ש ברשב"א ולפ"ז שפיר מוכיח הגמרא בבכורות דאי חלב לחודא אסור למאי איצטריך קרא לאסור בשר בחלב ואין לומר משום טעם כעיקר הא הבשר נאסר מחלב ממש שנבלע בו והחלב בלא"ה אסור משום אבמ"ה ולא נפקא לן כלל דטעם כעיקר דאורייתא בבשר בחלב דהבשר אסור משום ממשו של חלב הנכנס בו והחלב אסור מצד עצמותו בלי טעם בשר משום אבמ"ה:

ודע דלכאורה קושיא זו לאו על שיטת רש"י לחוד סובבת דגם לשיטת התו' דס"ל דילפינן גם שאר איסורין מנזיר דטכ"ע אסור מדאורייתא יש להקשות מנ"ל להוכיח מדאיצטריך הכתוב לאסור בב"ח מכלל דחלב לחודא שרי דלמא לעולם אימא לך דחלב לחודא אסור ואפ"ה איצטריך למכתב איסור בב"ח למדרש מיניה מכח מדאיצטריך דלא ילפינן ממשרת דכתיב גבי נזיר וטכ"ע אינו אסור כי אם בבב"ח ובנזיר אבל לא בשאר איסורין ומנ"ל לומר דקרא אתי להתיר חלב לחודא דלמא אתי קרא להתיר טכ"ע בשאר איסורין חוץ מנזיר. אך אחר העיון לק"מ דכיון לשיטת התוס' מכח סברא אין לחלק בטכ"ע בין בב"ח לשאר איסורין א"כ טפי מסתבר לומר דחלב לחודא שרי וקרא אתי לגופא לאסור בב"ח מלומר דחלב לחודא אסור וקרא לא אתי לגופיה לאיסור בב"ח וקרא לא נכתב אלא להתיר טכ"ע בשאר איסורין. אבל לשטת רש"י דסבר דטכ"ע מותר מדאורייתא בשאר איסורין קשה מנ"ל להגמרא להוכיח דחלב לחודא שרי דלמא חלב לחודא אסור ואפ"ה צריך קרא למכתב איסור בב"ח לגופא לאסור טכ"ע בבב"ח. ובזה אתי שפיר מה שתירצתי לקמן לשטת רש"י דאי הוה אמרינן חלב לחודא אסור לא הוה בב"ח חידוש ולא הוה מחלקינן בין בב"ח לשאר איסורין ואדרבא הוה לן סברא להחמיר בשאר איסורין יותר מבב"ח דהא גבי בב"ח תערובות לא נאסר שלא ע"י בישול משא"כ בשאר איסורין. ואם בבב"ח טכ"ע אסור כ"ש בשאר איסורין שפיר מוכיח הגמרא דחלב לחודא שרי דאל"כ למה כתב רחמנא גדי הא גם שאר איסורין שבשל בחלב ג"כ אסור משום איסור אבר מן החי. ואין לומר דהך גדי נאמר לדיוקא לענין טע"כ למדרש דדיקא בבב"ח אסור טכ"ע ולא בשאר דברים דטפי מסתבר לן לומר דחלב לחודא שרי והך גדי אתי לאסור בב"ח מלומר דחלב לחודא אסור וגדי לא אתי לגופא כי אם למלתא אחריתא להתיר טכ"ע בשאר איסורין במקום שאין סברא לחלק בין בב"ח לשאר איסורין:

וחתני הרבני המופלא מוה' הירץ כ"ץ מק' יעמניץ השיב לי דבזה עדיין לא תעלה ארוכה דהא עיקר הקושיא הוא לשיטת רש"י ז"ל ורש"י ז"ל מדויל ידו משתלם דפי' במס' פסחים דף מ"ד ע"ב בד"ה בשר בחלב וכו' דגם מבשר שנאסר מן החלב נפקא לן טעם כעיקר ע"ש וא"כ לרש"י לשיטתו לא מוכיח הגמרא מידי דלמא צריך קרא לאסור בשר בחלב שיהיה הבשר אסור אף שנסתלק מן החלב משום טעם החלב דמשום איסור אבר מן החי לא היה נאסר הבשר דטעם כעיקר בשאר איסורין לאו דאורייתא:

אמנם לפי מה שכתבתי לעיל דמה דאמרינן דלא ילפינן טעם כעיקר בשאר איסורין הואיל ובשר בחלב חידוש הוא והוכחתי דע"כ החידוש הוא חומרא דאסרה רחמנא ע"י בישול דזה לחודא וזה לחודא שרי בשיל ליה בשולי אסור וכל זה החידוש הוא אם שניהם הם מיני דהיתרא אבל אי אמרינן דחלב לחודא אסור א"כ ליכא חידוש כלל במה דאסור בשר בחלב ע"י בישול והוו יכולין למילף גם שאר איסורין מבשר בחלב לענין טעם כעיקר דהא ליכא חידוש כלל והשתא שפיר מוכיח הגמרא דחלב טהורה מותר ולית ביה משום איסור אבמ"ה דאל"כ למה צריך קרא לאסור בשר בחלב הא בלא"ה שניהם אסורין הבשר מטעם שיש בו בלוע מהחלב שהוא איסור אבר מן החי והחלב אסור מצד עצמותו. ואין לומר דאיצטריך כדי לאסור טעם כעיקר הא לפי מה דקיימינן השתא אם טעם כעיקר אסור בב"ח כמו כן אסור בכל האיסורין דילפינן מבשר בחלב דליכא חידוש א"כ אם בא הכתוב לאשמועינן טעם כעיקר בכל האיסורין למה נקט קרא בשר בחלב האי בשר מאי עבידתיה הא כל דבר שנתבשל בחלב נאסר משום טעם החלב באיסור אבר מן החי וה"ל להקרא לכתוב לא תבשל בחלב אם ולענין מאי נקט בשר בחלב אלא ודאי ע"כ לומר מדנקט הכתוב לא תבשל גדי בחלב אמו מכלל דדוקא מין גדי שהוא בשר נאסר אבל שאר דברים מותרים אם נתבשלו בחלב מכלל דחלב לחודא שרי. והשתא מיושב הכל דלפי האמת דבשר בחלב שניהם הם מיני היתרא שפיר פסק רש"י דטעם כעיקר בשאר איסורין לאו דאורייתא דממשרת ומגעולי נכרים ליכא למילף דהוו שני כתובין או דגיעולי נכרים חידוש הוא ומשרת אתי להיתר מצטרף לאיסור כמ"ש רש"י לעיל בסוגיא דזרוע בשלה ומבשר בחלב ליכא למילף דחידוש הוא כמו שאמר בסוגיין וכמו שנתבאר לעיל ודוק:

ואין להקשות דלעולם איכא למימר דחלב לחודא אסור וקרא נקט איסור בשר בחלב לאשמועינן טעם כעיקר בכל האיסורין ואפ"ה לא נקט הקרא סתם לא תבשל בחלב אם דנקט גדי לדרשא לכל הני דדרשינן מיניה בחולין דף קי"ג ע"ב אליבא דשמואל זה אינו דשמואל דריש כן לפי האמת דחלב לחודא מותר אבל אי אמרינן דחלב לחודא אסור ליכא למדרש כלל גדי לרבות את השליל דלמה לא יאסר השליל אם קיבל טעם חלב האסור משום אבר מן החי וגם למעוטי בהמה טמאה ליכא למדרש לענין מאי איכא למעט בהמה טמאה אם החלב אסור מצד עצמותו ובשר אסור משום טמאה דהא לענין איסור בישול והנאה לא אסיק אדעתיה לאיצטריך משום בישול והנאה. ודוק היטב: א"ד

הק' שמואל בן הגאון המחבר ז"ל: