נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/כט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כט עריכה
תשובה
מבן המהבר על ענין הנ"ל.
בע"ה פראג יום ג' ב' כסליו תקנח"ל:
לכבוד הרב המופלא מוהר"ר יצחק אב"ד בק"ק פאקש:
מכתבו הנעים הגיעני. והנה הקשה לשאול ממני דבר להכניסי עצמי בדבר אשר במחלוקת שנויה ואני בורח מן המחלוקת להכניס עצמי בדבר אשר כבר יצאו לריב וחושש אני שכבר בא למדת הניצוח. אך הואיל והדבר נוגע בהוראה אשר כבר יצא מאת אאמ"ו הגאון זצ"ל. לא אוכל להתאפק להשיב לכבוד מעלתו ויקבל רצוף פה העתק מתשובת אאמ"ו הגאון ז"ל אשר דרש ממני מעלתו אשר העתקתי מספר נודע ביהודה מהדורא תנינא אשר הניח אתריו ברכה כבוד אאמ"ו הגאון ז"ל והוא מחזיק כל התשובות שהשיב לשואלים אחר הדפסת נודע ביהודה מהדורא קמא. ומתוכו יראה מעלתו שאאמ"ו הגאון ז"ל התיר הדג הזה ששאל עליו הרב מטו"ו להלכה שכל דג שקשקשיו נקלפים מן העור ע"י שריה במי אפר שקורין לויג או ע"י פעולה אחרת שפיר נקראים קשקשים והוא טהור. ותמה אני שכתב מעלתו שאאמ"ו הגאון ז"ל הדר בו מהוראה זאת וצוה על מעלתו לשלוח אגרת ההדרנא להרב מט"ו. ימחול לי מעלתו שדבר זה הוא שקר מוחלט וידוע לכל גודל צדקתו של אאמ"ו הגאון ז"ל והיה מהיר וזריז במלאכת הכתיבה ולמה לא כתב בעצמו להרב מטו"ו שהיה מכירו והיה מאוכלי שולחנו של אאמ"ו הגאון ז"ל כמה שנים להודיע לו שחוזר מהוראתו ולא היה סומך על מעלתו להיות שלוחו להודיע הדבר להרב ההוא ולא היה נח ושקט מלשלוח אגרות ע"י גמלא פרחא לפרסם הדבר לאיסור שלא יכשלו באיסור שרץ דאורייתא. ומה גם למה לא נמצא גם העתק מאגרת הזה שכתב למעלתו וחזקה לחבר שאינו מניח דבר שאינו מתוקן ואיך הניח התשובה להיתר בספרו ולא חש לתקלה למוחקו או לכתוב בצדו שחזר בו. ופשיטא שאין מעלתו נאמן בזה מאחר שאין בידו גוף האגרת ומרחיק עדותו לומר ששלחו להרב מטו"ו ונאבד. גם למה לא הודיע הרב מטו"ו ברבים לאסור הדג הזה. כל זה הוא למופת שכבוד מעלתו שקר ענה בשם אאמ"ו הגאון ז"ל:
לכן טוב ויפה שכבוד מעלתו ישתוק מזה ומצוה שלא לאמר דבר שאינו נשמע ושאין להאמין. ודבר פשוט הוא שאין מעלתו נאמן בזה דאין אחד נאמן לאסור. כי הרב מטו"ו נאמן כשנים כי כל מקום שעד אחד נאמן ונתקבלו דבריו הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים. ואפילו אי לא היה בידי ההעתק מתשובת אאמ"ו הגאון ז"ל ג"כ היה הרב מטו"ו נאמן לומר כזה התיר לי פלוני החכם. ובפרט בשעה שנתפשט ההיתר ע"י הרב מטו"ו היה מלתא דעבידא לגלויי שהיה אאמ"ו הגאון ז"ל בחיים חיותו והיו יכולין לשאול את פיו ובזה נאמן עד אחד לכ"ע. ואף שבעופות אינו נאמן לומר כזה התיר לי רבי החכם כדמפורש במס' חולין דף ס"ג ע"ב היינו הואיל ואינהו החכמים אינם יודעין ואף שבקיאין בשמותיהם לא בקיאין בהן ושמא איכא אחד דדמי ליה כמ"ש רש"י ז"ל. אבל בזה נאמן הת"ח לומר שהוא מקובל שזה הדג טהור הוא כמו שכתב הש"ך בסי' פ"ב סעיף א' בשם מהרש"ל מכ"ש שעתה הוא ההעתק מעיד יותר ממאה עדים שאאמ"ו קבע זה להלכה בספרו אשר הניח בכתב אחריו. ואני דן את מעלתו לכף זכות שכוונתו בזה לש"ש אחר שלפי טעותו שבעיניו נראה הדג זה לאיסור ויודע בעצמו שלא יהיה דבריו נשמעין נגד פסק של אאמ"ו הגאון ז"ל לכך התחכם לומר שאאמ"ו הדר ביה. אבל באמת אני אומר שכל טעמיו של מעלתו אינם כדאי להורות לאיסור ולהרעיש רעש הגדול הזה:
ומה שכתב מעלתו ומאריך בסימן ראש ושדרה. אין נדון לכאן דלכל הדעות אף מי שסובר שראש ושדרה הוא סימן מובהק להתיר מודה בזה שיש דגים טהורים שאין להם ראש ושדרה ואפ"ה יש להם קשקשים אלא שלדגים טמאים אין להם ראש ושדרה כלל וזה הוא שמתרץ הגמרא בע"ז דף מ' ע"א באראה ופלמודא דדמי ראשיהן לטמאים וכתב רבינו אשר שם דעל ראש ושדרה מתרץ הגמרא דגם בנמצא דג טהור דדמי בשדרה לטמאים והגמרא קיצר ונקט אאראה ופלמודא. ואף שהתוספות כתבו דסימני גואי לא קא חשיב מ"מ מודים שבנמצא דגים טהורים בלי שדרה ולא כתבו זה אלא למ"ד דשדרה לחוד הוי סימן ולמה נקט אביי רק אראה ופלמודא למה לא נקט גם דג ששדרתו דומה לטמא וע"ז כתבו התוספות דמשדרה בלא"ה לא הקשה דסמני גואי לא קא חשיב. אבל לזה מודים שכמו שיש טהור דומה לטמא בראש כמו כן יש טהור דומה לטמא בשדרתו. ובפרט להרמב"ם וסייעתו דאין השדרה סימן כלל לכן אין לנו לדון כי אם על הקשקשים ומקרא מלא הוא כל אשר לו קשקשת. לכן כל האריכות בזה ללא צורך ובפרט שלזה הדג ששלח הרב מטו"ו לאאמ"ו היה לו שדרה כפי שעולה על זכרוני. ומה שמעלתו רוצה לחלק בין שדרה לשדרה שצריך להיות סבוך בגידין שלא יהיה נשמט בקל מן הדג כל זה הוא דברי נביאות לחדש דבר שלא נזכר בראשונים ואחרונים. ועוד לדבריו קשה דאיך מתיר המשנה טרית שאינה טרופה וקאמר בגמרא איזו טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר ופירוש הגמרא הוא אף שכל בשר הדק נתרוצץ ונימוח אם הראש ושדרה קיים אז מקרי אינה טרופה ומותר (ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם ובפרי חדש ובפרי תואר) ולפי דברי מעלתו מאי מהני הסימן של הראש ושדרה אם אין הבשר קיים שמא האי שדרה לא היה מסובך היטב בגידין והיה נשמט בקל ולא היו בו כל התנאים שהתנה בו מעלתו. גם פשוט לשון כל הפוסקים אינו סובל סברת מעלתו והם אמרו דג טמא אין לו שדרה ולא אמרו שאין שדרתו מסובך היטב. והאמת יורה דרכו שאם אנו רואין בדג שיש לו קשקשים אין משגיחין בשאר הסימנים. ושאר הסימנים המה רק להורות ולדון אם היה לו קשקשים אבל אם אנו רואין קשקשים הוא מותר. ואאמ"ו הגאון ז"ל תורת אמת בפיו שכל שקשקשיו נקלפים ע"י איזה פעולה יהיה מה שיהיה יש להם תורת קשקשים להתיר. ופוק חזי מי הוא ראש המדברים שחידש דין זה שצריך להיות קשקשים נקלפים מן העור הוא הרמב"ן ז"ל והפה שאסר הוא הפה שהתיר שהרמב"ן בעצמו התיר הדג אשטוריא"ן אף שאין קשקשיו נקלפים כי אם ע"י שריה במים רותחין. וכן התיר ר"ת כמו שמביא הפר"ח בסימן פ"ג ס"ק כ"ו בשם אוהל מועד:
ואני אומר שדברי הרמב"ן מוכרחים שע"כ גם קליפה ע"י מים רותחין מקרי קליפה. דהנה קשה מה שעמד עליו אאמ"ו הגאון ז"ל דהא גם קרא כתיב עור ובשר תלבישני הרי דגם העור מקרי לבוש ונימא דכל קשקשים אף שאינן נקלפים מקרי קשקשים. ואני אומר שמזה גופא הוכיח הרמב"ן שגם מה שנקלף ע"י מים רותחין מקרי קשקשים ובאמת גם עור האדם נקלף ע"י כויה במים רותחים וכדומה. בזה נראה ליישב למה בקשקשים מהני אם נקלפים בכלי ובסימני עוף אמרינן דאם הקורקבן נקלף בכלי לא הוי קורקבנו נקלף כדאיתא בגמרא דף ס"ב ע"ב ובפוסקים. ולפי מה שכתבתי נלמד זה מעור אדם שנקרא לבוש אף שאינו נקלף ביד. ומה שכתב מעלתו שבהרמב"ן לא הוזכר ראיה זאת דשריון קשקשים הוא לבוש. כל הרואה את דברי הרמב"ן יראה שהוא סובב והולך שיהיה כעין לבוש שיכול להפשיט ולקלוף. ומה שאמר שתרגום אונקלוס וגמרא קראו לקשקשים קליפין מזה ליכא ראיה כלל דלבתר דגלי לן קרא דשריון קשקשים הוא לבוש ולמידין מניה שיהיה נקלפים לכך מתרגמינן קליפין וקודם שנאמר קרא זה דשריון קשקשים הוא לבוש היה להם זה בקבלה דכל שנקלף הוי קשקשת כמו שכתבו התוס' במס' נדה בפ' בא סימן. ואי כדברי מעלתו דהטעם דקשקשים צריכין להיות נקלפים הוא מפני שנקראין קליפין קשה למה מהני אם נקלפים ע"י כלי הא גבי קרקבנו נקלף בסימני עוף טהור לא מהני אם נקלף בכלי ומאי שנא הא. גם שם לא נאמר במתניתן כי אם קרקבנו נקלף וקאי בספק בגמ' אם מהני נקלף בסכין עיין בגמרא דף ס"ב ע"ב אלא ודאי טעמא הוא משום שנקרא לבוש:
ומה שכתב מעלתו בשם שמש צדקה שהביא חולקים על הרמב"ן בדג אשטורי"אן מזה נדבר אח"כ. וכעת אני אומר שמה שדימה מעלתו שהדג שטיר"ל שהתיר הרב מאראד הוא הנקרא בלשון לאטיין אשטריא"ן. לא כן הוא ואני חפשתי בספרי חכמי הטבע וראיתי בספר אחד שחיבר רופא יהודי מתושבי ק"ק ברלין אשר שם מצויירין כל מיני דגים קטן וגדול שם הוא מצויירין במראיהן ותבניתם בגוונים שונים כפי שהם בחייהם ושם נרשם כל טבע הדגים ומקום מוצאיהם ושמותם אשר נקראו עלי אדמות עם ועם כלשונם וככתבם. ושם ראיתי כי הדג אשטוריא"ן נקרא בלשון לאטיין שטורי"א ובלשון איטליע שטוריאנ"ע ובלשון צרפת עשטוריא"ן ובלשון דייטש שטעה"ר ובלשון אונגארן קעטשעג"י. והדג הזה בעודו בקטנותו קודם שהגיע לשנה נקרא באיטליע פארצלעט"א והוא הנזכר בספר שמש צדקה שנשאל עליו הרב הגדול מהרש"א והדג הזה מתגדל הרבה עד שמגיע למשקל מאה וחמשים לטרות. וצורת זה הדג שיש לו בליטות רחבים מלמטה וחדים מלמעלה ויש לו שורה אחת מן אותן בליטות על גבו ושורה אחת בכל צד ופיו יש לו תחת גרונו בתמונות צינור. אמנם השטיר"ל הוא דג אחר והוא הנקרא שטערלע"ט ובלשון ליטיין רוהטענע"ס וזה אינו גדול כל כך כי אם לכל היותר אמה וחצי ומשקלו לכל היותר י"ב ליטרות. הרי מבואר על פי ספרי חכמי הטבע שזה השטיר"ל אינו אשטוריא"ן ושני מינים הם:
והנה על דג טי"ק שהתיר איש ריבו ומעלתו מתלונן עליו לא אוכל לדבר דבר כי לא ראיתי דג זה מעולם ולא ידעתי מה הוא. וגם מעלתו לא הגיד לי מאומה. אך את זה אני אומר שאם יש לו קשקשים ואף שאינן נקלפים כי אם ע"י פעולה לשרותו במי אפר או במים רותחין ואז נקלפו ביד אז אם יבוא לידי גם אני מתירו בלי שום פקפוק ומכ"ש שהשטיר"ל הוא מותר ובפרט שכבר נהגו במדינת טירקיא בו היתר. ומה שכתב מעלתו דאפשר שאותן שאוכלים בטורקיא המה נקלפים היטב בכלי והני דידן הואיל ואינן נקלפים כי אם ע"י פעולה לא מקרו קשקשים. לא ידעתי מי יעיז לחלוק על הרמב"ן ור"ת במקום שאין שום אחד מהפוסקים הראשונים ואחרונים חולקים עליהם ודוקא בסימני ראש ושדרה בזה כתב הפ"ח שלא מלאו לבו להתיר והיינו בדג שבא לפנינו בלי קשקשים רק שיש לו ראש עגול ושדרה וע"י כן היינו רוצים להוכיח שבודאי היה לו קשקשים קודם עלותו מן המים כמו שכתבו התוס' בדג ברבוטא שר"ת מתירו הואיל ויש לו סימני עוברי דגים ומסתמא היו לו קשקשים. בזה כתב הפ"ח שלא מלאו לבו להתיר ע"פ עצמו ובזה שייך לומר שאין להתיר במקום שנהגו בו איסור הואיל ודבר זה במחלוקת שנויה ותליא באשלי רברבי דלדעת הרמב"ם וסייעתו הראש ושדרה לא הוי סימן כלל והם מפרשים בגמרא עד שיכיר ראש ושדרה היינו שמכיר בטביעת עין שהוא של דג פלוני וטהור וליש פוסקים שהוא סימן הוא רק לחומרא וכדומה יש בו דעות מחולקים כמבואר בפר"ח ובפרי תואר. ובזה בודאי קשה להכריע ולהכניס ראשי בין הרים גדולים בספק איסור שרץ דאורייתא. אבל בדג שהוא לפנינו עם קשקשים רק שהספק הוא הואיל ואין הקשקשים נקלפים מן העור בלי פעולה בשרית מים רותחין או מי אפר דבר פשוט הוא להתיר ע"פ שני עדים נאמנים הרמב"ן ור"ת שהתירו הדג אשטוריא"ן ואין חולק עליהם מפוסקים המפורסמים:
ואף שבספר אוהל מועד כתב בדג אשטוריא"ן יש אוסרין. הנה תשובתו בצדו שגם בעל האוהל מועד לא חש להיש אוסרין ומכריע להתיר שהרי כתב האשטריא"ן מותר ויש אוסרין והרמב"ן בדק ושרה אותו במים רותחין ונשרו ממנו הקשקשים וגם ר"ת מתיר עכ"ל. הרי שמתחלה כתב האשטריא"ן מותר ולא הזכיר מי הם היש אוסרין ולא חש להו דזה כלל בידינו דכל מקום שנאמר ויש אוסרין בפוסקים הוא דעת יחיד ואח"כ מסיים שהרמב"ן בדק אותו והתירו. וכוונת דבריו הוא שיש אוסרין לא אסרו אלא מחמת חסרון ידיעה שלא ידעו בהבחנה זאת ע"י מים רותחין והיה נראה להם שאינן נקלפים מן העור אבל הרמב"ן שהיה חכם ורופא מומחה בקי בחכמת הטבע עשה פעולה ע"י שריה במים רותחין ומצא שקשקשיו נקלפים והתירו. והלשון של האוהל מועד מורה כן שאילו ידעו היש אוסרין מזה לא היו אוסרין כלל. וגם הפר"ח הביאו ולא אמר דבר אם יש לפקפק בזה:
ומה שמביא מעלתו בעל שמש צדקה. אהובי ידידי תשובה זאת של השמש צדקה אינו מכריע כלל. ואף שרב גוברין היה הלא בעצמו כותב שזאת התשובה כתב בטרדות בלי עיון כלל. ובאמת נראה שתשובה זאת סותרת עצמה לא רישא סיפא ולא סיפא רישא. דהא בתחלת התשובה כתב וז"ל ומבלי להכניס בספקי קדמונים שאסרו אשטריא"ן אחרי שהרמב"ן והר"ת התירוהו וסוגיא דעלמא אזלי כוותייהו וכן עמא דבר עכ"ל. והוא מפלפל רק בדג קופי"ס אשר נשאל עליו ואמר שאין לדמותו לאשטריא"ן דשמא מין אחר הוא. הרי שסתם כהרמב"ן ובאמצע דבריו הוא כמתרעם על מי שהתיר את הדג פוקי"ס וכתב איך ובמה נבדק אותו הדג להמתיר אם ע"י שריה במים רותחין כדעת הרמב"ן כו' ומסתפק בו ומביא הגהת בני חייא ועושה כהלכה רופפת. ובאמת הגהת בני חייא אינה עולה על הדעת ואיזה תלמיד טועה כתב ומשובשת היא דאיך שייך לומר דמה שכתבו התוספות שהדג ברבוטש אמת הוא שיש לו קשקשים ומשירן בשעה שעולה מן המים כהגהת בני חייא בפ"ח שעמד מהיכן שנתאמת דבר זה לבעלי התוספות או ע"י שריה או ע"י דבר אחר. והם מפרשים שכוונתו שע"י שריה במים נתאמת לבעלי התוס' שיש לו קשקשים הלא זה הוא נגד דברי התוס' כי הלא מפורש בדברי תוספות במסכת ע"ז דף מ' ע"א בסוף ד"ה אמר רבא שידוע להם שמשיר הקשקשים בשעה שעולה מן המים. והמשך דברי תוס' הוא שדג ברבוטש התיר ר"ת מטעם שיש לו סמני עוברי דגים דר"ת סובר דסמני עוברי דגים דאורייתא ומכח סימן עוברים שיש לדג ברבוטש מוכיח ר"ת שבודאי היה לו קשקשים (ור"א ור"י מפרי"ש החולקים שהובא בהגהת הרא"ש במס' ע"ז שם סוברים שאין סימני עוברים דאורייתא וסברו שאין להתיר שום דג שהוא לפנינו בלי קשקשים מכח סימני טהרה כגון עוברים וראש ושדרה וכדומה) ואח"כ כתבו התוס' דסמני עוברים לאו דאורייתא ומסיימי התוס' שאף דסמני עוברים לאו דאורייתא אפ"ה זה הברבוטש מותר ולא מטעם סימני עוברים אלא שידוע שדג ברבוטש יש לו קשקשים בתולדה ומשירן בשעה שעולה מן המים ואיך נתודע להם בזה עמד הפר"ח ואפשר שהיו בשעה שניצוד ברבוטש זה וראו שקשקשיו נופלים ממנו בשעה שעולה מן המים. וכן כתב הפרי תואר ודבר זה נתודע לבעלי התוס' האחרונים ור"א ור"י מפרי"ש שאסרו דג זה לא ידעו מזה שיש לו בודאי קשקשים ונשרו ממנו ובימיהם לא נודע להם דבר זה בבירור. ופלוגתייהו עם ר"ת הוא רק דר"ת התיר דג זה מכח סימני עוברים וע"י הסימנים היה מוכיח ר"ת שבודאי יש לו קשקשים בתולדה ועל זה חלקו ר"א וסייעתו ואמרו שאין ראיה מעוברי דגים ושאר סימנים להוכיח מניה לומר שהיו לו קשקשים. אבל אם היה נודע אז שבודאי שיש לו קשקשים ונשרו בעת עלותו מן המים לא היה מחלוקת בדבר שהוא במציאות:
היוצא מזה שמפורש בתוס' שהידיעה שהיה להם בברבוטש זה הוא שנשרו ממנו הקשקשים בשעה שעולה מן המים אבל בשעה שהוא מצוי לימכר בודאי אין לו קשקשים כלל ואי כהגהת בני חייא לא דנין כלל בדג ברבוטא אם היו לו קשקשים כי אם על הקשקשים שיש לו עתה אם מה שנקלפים ע"י שריה במים מקרי קשקשים איך כתבו התוס' אמת הוא שיש לו במים ונושרין בשעה שעולה מן המים הרי שהידיעה היא על מה שעבר שכבר היו לו ונשרו ממנו אבל עתה בודאי אין לו. ומזה נראה לעינים שהגהת בני חייא שהביא בעל שמש צדקה משובשת היא ואינה עולה על הדעת כלל ומי ישגיח על דברים כאלה. ומעתה ממילא נדחים דברי השמש צדקה מעיקרא ופלוגתא שיש לבעלי תוס' בדג ברבוטש אין לו שייכות כלל לדינו של הרמב"ן בדג אשטוריא"ן ואין חולק על הרמב"ן והר"ת דאם נקלפו הקשקשים ע"י פעולה כשרית מים רותחין שפיר המה נקראים קשקשים ומותר. ומה שהביא הבעל שמש צדקה שהרב הגדול מהרש"א נשאל על פארצלעט"א מפני שהוא האשטוריא"ן כשיגדל והשיב מי התיר לך השטוריא"ן. מי ישגיח על זה אם אחרון אחד יחלוק על הרמב"ן במקום שאין לו ראיה מגמרא. ואם שהרב מהרש"א בודאי רב גוברין היה מ"מ אינו כדאי לחלוק על הרמב"ן מסברא דנפשיה בלי ראיה. ואפשר שבאמת לא השיב הרב הזה כן כי אם לגעור בהשואל וכן כתב השמש צדקה על זה שאולי היה כותב כן להיותו מסופק בו כשאר הקדמונים שגם להרב השמש צדקה היה תמיה שיחלוק על הרמב"ן. ויהיה איך שיהיה אין לנו ליתן מקום לתשובות דחויות כאלה נגד עמודי הוראה הרמב"ן והר"ת במקום שכל הראשונים והאחרונים שתקו וגם הפר"ח ואוהל מועד מסכימים עמהם:
ומה שרצה מעלתו לומר שאין להתיר כיון שכבר נהגו בו איסור ורצה להשיב על דברי אאמ"ו הגאון ז"ל והפריז על המדה דבזה גם הרא"ש מודה כמ"ש הש"ך שם. הנה אם יעיין בדברי אאמ"ו יראה שכתב לחלק ואין זה דומה כלל לפלוגתא של הרא"ש והרשב"א הנזכר בסימן פ"ב דעיקר פלוגתייהו בעוף דאינו נאכל בשום סימן לדידן כי אם במסורת בזה שפיר שייך הך חששא של הרשב"א כיון דאנן לא בדקינן אחר שום סימן טהרה בעופות וסמכינן רק אמסורת שייך לומר דשמא המקומות הנוהגין בו איסור הוא מחמת שידעו שיש עוד מין עוף טמא הדומה לזה במראהו ובתבניתו ויבואו לטעות לאכול גם אותו עוף ויתחלף. וכה"ג בדג שבא לפנינו בלי קשקשים כלל וכלל כמו הסולתנית אפונס אקונוס הנזכר בגמרא שאין להם קשקשים רק שנאכלים במסורת שידוע שעתיד לגדל להם קשקשים או שכבר היה להם בתולדה קשקשים ונשרו בעלותן מן המים בזה שייך לומר שאם יש מקומות שנהגו בו איסור שאין להתיר להם מחמת אותן מקומות שמסורת בידם להתיר שיש לומר שיתחלף להם בדג טמא אשר אין לו קשקשים בתולדה ולא יהיה לו עוד קשקשים ודומה לו במראהו ובתבניתו. אבל בדג הבא לפנינו עם קשקשים ואינו נאכל אלא ע"י קשקשיו שיש לו וסמני קשקשים ידוע לכל בזה לא שייך לומר שנהגו איסור בדג זה מפני שדג אחר טמא דומה לו דאיך אפשר שיהיה דומה לו אם אין לו קשקשים ואם יהיה לו קשקשים באמת הוא טהור ואם לחוש שמא יש דג אחר הדומה לו וגם יש לו קשקשים רק שאינן נקלפים מן העור כלל אפילו ע"י מים רותחין זה הוא דבר שלא שכיח כלל ולמה לנו לחוש לדבר רחוק ולמלתא דלא שכיחא לא חיישינן ואנן לא מצינו חשש זה אלא בעופות שאינן נבדקין בסימנין ובעופות הוא דבר מצוי שכמה מינים שוים זה לזה בתואר ובקומה וצריך טביעת עין להכיר בין זה לזה להבדיל בין טמא למהור ואין כל אדם יכול לבחון כי אם הציד. וכן בדג סולתנית דאמרינן במס' ע"ז דף ל"ט אסרו משום שערבונה עולה עמה שהוא דג קטן ומחמת קטנותם איכא למטעי בהו הואיל ואין להם קשקשים ואי אפשר להבחין בקל בדגים קטנים כי אם ע"י קשקשים. אבל בדג גדול שיש לו קשקשים דבר רחוק הוא לומר שאסרו משום שיהיה נמצא דג הדומה לו בתבניתו ובמראיתו ויהיה לו ג"כ קשקשים ולא יהיו נקלפים בזה לא שייך כלל טעמא דרשב"א ותלינן במצוי ואמרינן שנהגו בו איסור מקדם מחמת שלא היה יודעין שקשקשיו נקלפים כי לא נתגלה להם התחבולה לשרות את הדג במי אפר ובפרט אם אנשי המקום יודעין שלא נמצא בגבולם דג הדומה לו למה ניחוש לדבר רחוק וזר:
וכן מוכח מדברי הרא"ש במסכת ע"ז שכתב דלא סמכינן אראש ושדרה הואיל ויש דגים טמאים שיש להם ראש ושדרה כמו הטהורים ואפ"ה טרית שאינה טרופה מותר ע"י ראש ושדרה ולא חיישינן שמא הוא מאותן דגים טמאים שיש להם ראש ושדרה ואינן ידועין לנו דהנהו לא שכיחי בינינו עכ"ל הרא"ש (יעיין בב"י ובט"ז ובפר"ח ופרי תואר). הרי מפורש דלא חיישינן לדג דלא שכיח וכן המעדני מלך בפ' אלו טרפות שהקשה איך התיר רשב"ג גרב כולה ע"י חתיכה אחת שהיו בה קשקשים ולא חייש לדג שטינקוס מורינוס ומתרץ דלדבר דלא שכיח לא חייש. ולכן יפה כתב אאמ"ו הגאון ז"ל דבזה לא שייך פלוגתא דהרשב"א והרא"ש המובא בש"ע סימן פ"ב ומתורתו של יחזקאל למדנו שיש לחלק בין עופות שאינן נאכלים ע"י סימנים כי אם במסורת לדגים שנאכלים ע"י סימני קשקשים כנ"ל. והוא דבר פשוט ומסתבר:
וגם מוכח מהא דאיתא בגמרא דרב אשי חזא דג שהיה דומה לשפרנונא וחזא להדי יומא וחזא ביה קלפי והתירו ולא חש שמא אינן נקלפים כלל. א"ו משום דלא שכיח דג כזה. וכן כתב מעלתו בעצמו לדחות הקושיא שהקשה אאמ"ו הגאון ז"ל מהאי סוגיא על הרמב"ן דלכך לא חש להו רב אשי הואיל והוא מעוטא דמעוטא. ומה שמדחיק מעלתו לומר דשם גבי מעשה דרב אשי לא היה דומה ממש לדג טמא. לא אשיב על דחוקים כאלה וגם מעלתו יש לו לב לבחון כמה דחוק ומוקי אנפשיה בזה. ומה שכתב מעלתו שדג טי"ק אין זנבו נחלק לשנים. כבר כתבתי שלא ראיתי דג זה ולא אדבר בו רק זה השטיק"ל ואשטוריא"ן ראיתי תמונתו מצוייר בספרי חכמי הטבע וראיתי שזנבו יש לו שני עוקצין רק עוקץ אחד הוא מתארך וגדול יותר מהשני וזה פונה לצד ימיץ וזה לצד שמאל וזה הוי שני עדים כמו שהביא ב"י בשם רי"ח ונקרא נחלק לשנים. ולא כמו שדימה מעלתו דמה שכתב שהיה לו סדק הוא הפירוש שיהיה נסדק לגמרי שאם יאמר כן יאסור כמה דגים טהורים שאין זנבם נחלק ונסדק לגמרי רק יש לו שני עוקצים נוטים ופונים לצדדין:
ומה שכתב מעלתו שמה שאוכלים השטיר"ל במדינות טורקיא לאו ראיה הוא דשם יש אנשים הרבה הנגררים אחר צבי שבור שחיק טמיא. לא אשיב על זה כי סתם ישראל כחזקת כשרות ולמה זה יוציא דילטורין על ישראל לומר כל מי שאוכל דבר הנראה למעלתו לאיסור הוא מודח מעדת ישראל. ולמה לא מיחו בהם הרבנים שם שהם גדולי ישראל. אין זה כי אם רוח יתירא. ומה שכתב דאפשר אותן שבטורקיא אף שהם דומים ממש לאותן שבמקומו יכול להיות דשם נקלפים שפיר וטהורים הן והני דידן אינן נקלפים ומביא לעצמו ראיה לדבר רחוק הזה מגמרא דחפשא וצלופחא שהיה מין אחר דומה להם. אני תמה מאד איך סותר את דברי עצמו שכתב אח"כ דהאי לא היה דומה ממש דאם היה דומה ממש למה הביאו כלל לשאול עליהם לרב אשי ואיך עלה על דעתם לספק ולבדוק אחר קשקשים. ומה שרוצה לעשות פלוגתא בזה ורוצה לומר דהמחבר שהשמיט דצריך להיות קשקשיו נקלפים לא סבירא ליה כהרמב"ן, איך יאמר דברים כאלה שדבר שהרמב"ן והרב המגיד והר"ן פסקו ואין חולק עליהם איך יחלוק המחבר עליהה ולא יזכור דבר כאילו לא חש לגדולים כאלה ובפרט שבב"י עצמו הביא דברי הרב המגיד והרמב"ן ולא דיבר דבר נגדם. וגם מעלתו סותר דברי עצמו שהשיב על דברי אאמ"ו שכתב דהרמב"ן המציא דין זה וע"ז כתב מעלתו דהרמב"ן בעצמו הביא ראיה מאונקלוס ומיונתן ב"ע ומגמרא חלק דנקראין קלפין וא"כ איך יחלוק הב"י על זה:
כללו של דבר אני רואה שמעלתו בא לכלל מדת הנצוח ומתוך כעם בא לכלל טעות ובלי דעת מדבר דברים הסותרים זא"ז. ועל יתר דברי מעלתו שהם רק ויכוח עם איש ריבו לא אשיב דבר. ואני לא באתי כי אם להצדיק הצדיק דמעיקרא אאמ"ו הגאון ז"ל אשר מעלתו העיז לדחות דבריו בקש ולהזניח את דבריו כדברי בר בי רב דחד יומא ולגעור באלה אשר סומכים על הוראתו: והנה אהובי אין אני מכיר אותו וגם איש ריבו לא ידעתי מי הוא ומה הוא. אעפ"כ אם לעצתי ישמע לא ירעיש רעש גדול על האוכלים הדגים אשר קשקשיהם נקלפים ע"י מים רותחין או מי אפר כי יש להם על מי לסמוך. ומה שמעלתו כותב שיש חילול השם. הנה יותר ויותר יש חילול השם אם המון עם רואים שרבו המחלוקות ולמה יאמרו שנחלקה התורה כשתי תורות ומה בכך שלא נהגו בו היתר מקדם לא יש בזה שום חילול השם. הלא מצינו שרבי ובית דינו התירו שמן וכיוצא דברים הרבה ובפרט בדבר שלא הוקבע לאיסור מעולם ולא נאסר בפירוש רק שהיו נמנעים ולא הורגלו בו לאכול. ובפרט בזמן הזה בעו"ה אשר כבוד התורה מתמעט ופריצי הדור שמחים אם רואים שני אנשים נצים במחנה העברים. ובודאי שאם כבוד מעלתו נוטה לאיסור והוא מיראי הוראה שא"צ להתיר לשואליו אבל לא להשמיע קולו ברבים ולהתלונן על המתירין לומר שהם מטהרין את השרץ ולהרעיש בקול ענות לא ענות גבורה. וה' יברך את עמו בשלום להיות נוחים זה לזה בהלכה. ומאת ה' ישא ברכה. וישב בשלוה בשמחה ובמנוחה. ואל ישמע באהלו קול צוחה. כ"ד אוהבו הטרוד רובץ תחת משאו:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מוהר"י זצ"ל.