נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/כז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כז עריכה
תשובה
לאהובי תלמידי ידידי הרב המופלא מוהר"ר וואלף י"ץ בטריטש:
מכתבך קבלתי ואמנם רוב הטרדות אשר עלי מכל פנה אשר מטרידים אותי בשאלות ובאמת לא ככחי בימי ילדותי כחי עתה בימי זקנותי ולכן הדבר עלי למשא ואעפ"כ לא אוכל להמלט מלהשיב עכ"פ בדברים הנחוצים ומצורף לזה טרדות התלמידים וגם רצוני להביא אפס קצה מחידושי על הלכה תוספות בסדר נכון וגם לזה הזמן בוגד בי והנותן ליעף כח יחזיק כחי לגמור מחשבתי ולכן עכ"פ מה שאינו נחוץ הרבה אינני מטריד עצמי בדברי זולתי. ויאמין לי שאפילו בתשובת בני הרב החריף מוהר"ר שמואל אשר בנייר הדבוק לא עיינתי וסמכתי על חזקתו שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן: ובדבר אשר שאל על הכ"מ בפ"ח מהלכות שחיטה הלכה י"ב שרוצה לפרש שכל הגידין סופן להקשות והקשית מסוגיא דפסחים דף פ"ד ע"א גידין הרכין נדונין כבשר והרגשת בעצמך שלפי דברי הרמב"ם מק"פ כל סוגיא זו לענין אם יש בו משום שבירת העצם אלא שהוקשה לך א"כ מאי אותביה ריש לקיש לר' יוחנן הני אין גידין שסופן להקשות לא כו' והרי לענין שבירת העצם אפילו סופן להקשות אין בהם משום שבירת העצם:
דע לך שמסוגיא זו לקח הרמב"ם דין שלו דמשנתנו לענין שבירת העצם מיירי וכך היא הצעה של הסוגיא דריש לקיש דלא אסיק אדעתיה תשובת ר"י דהני מ"ט משום דמתאכלו בשור הגדול בשלקא הנך נמי כו' וא"כ תני הני והה"ד הני אבל ריש לקיש דלא אסיק זה אדעתיה והיה סובר משנתנו דוקא הני קתני א"כ ע"כ משנתנו לא מיירי לענין שבירת העצם דא"כ אפילו גידין נמי כמפורש בברייתא המחתך בגידין אין בו משום שבירת העצם אלא ע"כ משנתנו לענין נמנין עליהן מיירי. אבל אחר שזכינו לתשובת ר"י הני משום כו' א"כ אין מקום לחלק בין הני לגידין וכיון דהדר ביה ר"י לגבי ריש לקיש וסובר דאין נחנין על הגידין שסופן להקשות. ומ"מ מסברא זו דהני מ"ט כו' לא הדר ביה וכיון שאין נמנין על הגידין שסופן להקשות ע"כ דגם בראשי כנפים וסחוסים אין נמנין וא"כ ע"כ לענין שבירת העצם מיירי והני הוא דאין בהם משום שבירת העצם אבל עצמות רכים שאילו אין נאכלין בשור הגדול בשלקא יש בהם משום שבירת העצם. ולפ"ז קשיא למה השמיט הרמב"ם שגידין הרכין שאין סופן להקשות כלל אפילו נמנין עליהם כמפורש בברייתא שהביא סייעתא לרבא ומסיים בה וגידין הרכין נידונין כבשר אלא ע"כ דליכא שום גידין רכין שיהיה כן לעולם וכולם סופן להקשות ונידונין כבשר דקתני היינו שהמחתך הוא כמחתך בבשר שאין בו משום שבירת עצם וכולהו גידין רכין נינהו בגדי וטלה וסוף שמתקשין ולכך המחתך בגידין אין בו משום שבירת העצם לפי שכולם רכין נינהו ואף דלענין נמנין עליהן אזלינן בתר סופן אבל לענין שבירת עצם לא אזלינן בתר סוף משום דלא שייך שבירה בדבר הרך עתה:
וכל זה כתבתי לקיים האי נמי שכתב הכ"מ. אבל אני לעצמי מסכים לפירוש ראשון שכתב הכ"מ שמלתא דפשיטא הוא והוא גופא הטעם שלא הביא הרמב"ם בפירוש מק"פ שגידין הרכין אפילו נמנין עליהן. וטעמא דידי על כרחך גידין הרכין נידונין כבשר דקתני בברייתא היינו שנמנין עליהן דאי לענין שבירת עצם א"כ נידונין כבשר הוא מיותר שהרי מתחלת הברייתא הוא כל הנאכל בשור כו' יאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשי כנפים והסחוסים וא"כ היה לו לסיים וגידין הרכין ואז הכל אלמעלה קאי שיאכל בגדי הרך בצלי ומה זה שסיים נידונין כבשר אלא ודאי וגידין הרכין אלמטה קאי והוא דין בפני עצמו שבאלו שלמעלה קאמר שיאכל בגדי היינו שהרשות בידו לאכלו ואין בו חשש שבירת עצם ובגידין הרכין קאמר שנידונין כבשר ממש ואפילו נמנין עליהן וריש לקיש דאותביה לר' יוחנן דעתו היה להוכיח ממשנתנו הני אין כו' היינו שאפילו חייבים עליהן משום שבירת עצם וק"ו שאין נמנין עליהן ומה ששנינו ברייתא ע"ב שם המחתך בגידין היה סבר ריש לקיש דמיירי באותן שאין סופן להקשות. ואולי בברייתא דגידין הרכין נידונין כבשר לא שמיע ליה לריש לקיש. תדע שהרי גם רבה שאמר על משנתנו דרישא וסיפא תנאי היא ג"כ לא שמיע ליה ברייתא זו וכמו שאמר שם תניא כוותיה דרבא. וגם זאת אני תמה על מרן הכ"מ מי הכריחו אפילו לפי האי נמי שלא לומר שכל גידין סופן להקשות ודי היה באמרו שכל גידי הרגל סופן להקשות אבל בשאר הגוף יש גידין הרכין לעולם. וכעת לרוב הטרדה אקצר. דברי רבך הד"ש: