נודע ביהודה (תנינא)/יורה דעה/יא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יא
עריכהתשובה
להגאון מוהר"ר ישעיה נ"י בברעסלא:
מה שהקשה בזבחים דף ל"ב ע"א וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה בטהורים כו'. והקשה הלא בקדשים בעינן תרי קראי לעכב ונוסף לזה הקשה הרי סמיכה עצמה אינה אלא למצוה ואם עבר טמא וסמך ודאי שאין קרבנו נפסל כו': לענ"ד לא קשיא ולא מידי והא ודאי שאם היה הסמיכה בטמאים פסולה אף דיעבד שוב מכח ההיקש גם השחיטה פסולה אפילו דיעבד ולא שייך כאן דבעינן שינה עליו לעכב שאין היקש למחצה. ומעתה כך היא הצעת הסוגיא שהמקשה שהקשה זה ודאי לא אסיק אדעתיה משום דכתיב לפני ה' שא"כ לא שייך בזה היקש שהסמיכה אין איסור הטמא משום סמיכה מצד עצמה אלא דלא אפשר מצד מקומה ובסמיכה עצמה אם דחק ונכנס וסמך הטמא אף שנתחייב כרת על הכנסה מ"מ הסמיכה כשרה. אבל המקשה היה סבר שיש איזה קרא בסמיכה מיוחד לזה שתהא הסמיכה בטהורים וא"כ ע"כ קרא זה היינו לעכב שאם לכתחלה קרא ל"ל תיפוק ליה דבעינן לפני ה' והא ודאי שאין הטמא רשאי ליכנס לכתחלה אלא ע"כ קרא לעכב [הגה"ה עדיין משכחת שאם נטמא בפנים או לפי מה שכסק הרמב"ם וכן הוא בברייתא בפ"ב דמסכת שבועות דטמא שנכנס דרך גגין ועליות פטור. ומלשון הרמב"ם משמע דליכא איסור כלל מדאורייתא רק מדרבנן וע"ש בכ"מ. וא"כ אף שיש איזה קרא שיהיה סמיכה בטהורין עדיין לא מוכח שהוא לעכב רק לכתחלה אפילו אם נטמא בפנים בעזרה או אפילו נכנס דרך עליות וגגין לא יסמוך. אמנם לפי מה שכתב המשנה למלך שם דאף אם נכנס דרך גגין ועליות אם שהה שם חייב שפיר קמו דברי אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל דלכתחלה לא צריך קרא שלא יסמוך הטמא דהא אסור לשהות במקדש. אך יש להסתפק כיון ששיעור שהייה במקדש הוא כשיעור השתחויה כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות ב"מ אם גם הסמיכה הוא כשיעור הזה ולא מבעיא בחטאת ועולה שצריך להתודות בודאי יש שיעור שהייה בשעת סמיכה אבל בשלמים שאין כאן וידוים אני מסופק אם יש בסמיכה שיעור שהייה. ועי' ברמב"ם בפ"ז מהלכות מעשה קרבנות. ודע דנסתפקתי אם שייך בזה ח"ש אסור מן התורה ועיין בשו"ת ח"י ט"ו.
ועיין בדגול מרבבה בא"ח סימן תמ"ב ס"ק יו"ד שם הוכיח אאמ"ו הגאון ז"ל מתוסכות במסכת שבועות דף ט"ז ע"ב ד"ה מנה"מ דלא שייך לומר ח"ש אסור מן התורה כי אם באיסור אכילה ע"ש ודוק:] ופירוש העיכוב לאו שהקרבן נפסל בזה אלא פירוש העכוב שאם עבר ונכנס וסמך לא עלתה הסמיכה ואין לשחוט הקרבן עד שיטבול ויקיים הסמיכה בטהרה. ודיעבד היינו שהסמיכה לא עלתה לו ולא נתקיימה מצות סמיכה כלל ואיתקש שחיטה שלא עלתה השחיטה אם שחט טמא. והתרצן שני ליה מדרבנן וא"כ ע"כ דליכא קרא מיוחד לזה דאל"כ היא גופא קשיא למה לא נקיש ולכן הקשה מ"ש סמיכה כו'. ומה שאמר שוב סמיכה נמי אפשר דמעייל ידיה הם דברי הגמרא דרך משא ומתן ובודאי גם המקשה הראשון היה סובר ביאה במקצת שמה ביאה ולכך לא משכחת סמיכה היינו לומר שאפילו בדיעבד לא עלתה לו:
גם אפשר שהמקשן הראשון דפריך וטמא בדיעבד כו' לא אסיק אדעתיה כלל לא סכין ארוכה ולא מעייל ידיה והיה סובר דלכתחלה לא בעי קרא לא בסמיכה ולא בשחיטה דהכל נפיק מלפני ה' ולפי דעתו שיש בסמיכה קרא יתירא למעוטי טמא כמו שכתבתי לעיל היינו אפילו בדיעבד לא עלתה לו וכנ"ל וגם ההיקש דשחיטה הוא לענין דיעבד דלענין לכתחלה לא צריך היקש וכדמשני ליה מדרבנן הקשה מ"ש סמיכה כו':
ומה שפסק הרמב"ם בפ"ג ממעה"ק הלכה י"א שאם עבר הטמא וסמך סמך זה ודאי שהרמב"ם פוסק סמיכה בכל כחו כמבואר שם ברמב"ם וא"כ אין זה ביאה במקצת כמבואר בזבחים דף ל"ג ע"א. אמנם אעפ"כ אין כוונת הרמב"ם כמ"ש הכסף משנה דמה דאמרו מדרבנן קאי גם על סמיכה דבאמת סמיכה היא מה"ת דבעינן לפני ה' וא"א בטמאים. ואמנם כוונת הרמב"ם ע"ד שכתבתי ושזה אינו מצד הסמיכה בעצמה רק מצד המקום ואם עבר ונכנס וסמך אף שנתחייב על הכניסה מ"מ סמיכתו סמיכה ואין צורך שוב להמתין עד שיטהר ויסמוך מחדש: