נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/מז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן מז עריכה
ב"ה פראג יום ה' ט' אדר תקמ"ו לפ"ק.
תשובה
משנכנס אדר בשמחה ירבה, ותמיד ישבע טובה, והיה לאלפי רבבה. ה"ה כבוד אהובי נ"ד ידידי וחביבי, התורני המופלא ומופלג בתורה ושלם במעלות ומדות, חריף ושנון בקי ומפלפל, מדבריו ארצה לא יפול, כ"ש מוהר"ר מענדל נר"ו. בבראד:
דבריו הנעימים הגיעוני זה איזה שבועות, ואמנם לא הייתי בקו הבריאה וערך שני שבועות הייתי מוטל על המטה ממש ולכן לא היה לי באפשר להביט במכתבו וגם כעת עדיין אינני על מכוני ואני כלוא בביתי ובאהלי, ואף עפ"כ לרוב חבתו ראיתי אתמול שורש השאלה, וזהו:
אשה אחת עשתה שטר מתנה לבנה וזהו נוסחו, זכרון עדות שהיה בפנינו עדים ח"מ איך שבאתה האשה וכו' ואמרה לנו הוו עלי עדים כשרים ונאמנים וקנו מאתי בק"ג אג"ס וכתבו בכל לשון של זכות ויפוי כח המועיל ואף חתמו ותנו ליד בני וכו' להיות בידו לעדות ולראיה מבוררת שרציתי מרצוני הטוב שלא באונס וכו' והנני מודה בפניכם כמודה בפני ב"ד חשוב וראוי איך שנתתי לבני וכו' החלק בית שלי הבית חורף והחדר קאמיר ששייך לי וכו' אותו בית חורף והקאמיר הנ"ל נתתי לבני וכו' במתנה גמורה וכו' מתהום ארעא ועד רום רקיע עם כל הזכיות וכו' וגם נתתי לו במתנה גמורה את כל מלבושיי ובגדיי שיהיו לי שיתנם לבתו כשתגיע לפרקה וכו' וגם נתתי לו ב' מאות זהובים במתנה גמורה וכו' והמתנה הנ"ל לא יחול עד שעה אחת קודם מותי וכשתגיע אותה שעה וכו' ושטר מתנה זו כתבוה בשוקא וכו' נעשה בת"ך ובפ"מ דש"ג ובק"ג אג"ס מעכשיו דלא כאסמכתא וכו', וקנינא וכו' על כל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקני ביה היום וכו'. ע"כ העתק השטר מתנה. ונתברר שאין להאשה בבית חורף וקאמיר ההוא רק כמות שהם אבל אין לה לא תהום ארעא ולא אויר העליון כלל:
והנה מעלתו נכנס לפלפל אם שטר זה הוא שטר הודאה או שטר קנין וכתב שבשטרא דנא אם נימא ששטר הודאה שהודית שכבר נתנה לו א"כ בודאי לא קנה כלל שהרי לשון השטר הזה איך שנתתי וכו' והמתנה הנ"ל לא יחול עד שעה אחת קודם מותה והרי מפורש בסי' קצ"ה סעיף ה' ובס"ס קצ"ז דבכה"ג לא קנה דבשעה שחל הקנין כבר הדרא סודרא למריה, ואף שכתב הר"ן בשם הרשב"א דבקנין שטר והשטר קיים בשעה שחל הקנין קני, הכא א"א לפרש שהודה שהקנה לו בשטר דהרי מפורש בשטר זה ואף חתמו ותנו ליד בני להיות בידו וכו' לעדות ולראיה ואם כבר נתנה לו שטר והשטר קיים ל"ל עוד שטר לראיה, ועוד שעליו להביא ראיה שהשטר היה קיים שעה אחת לפני מותה וכו', וא"כ אם נפרש השטר בלשון הודאה לא קנה כלל ועל כרחך אנו צריכין לדון מכח הקנין של עכשיו שכתוב בסוף השטר נעשה וכו' ובק"ס מעכשיו וא"כ דמכח הקנין של עכשיו באנו לדון והרי כאן הקנין על קרקע שברשותה ועל עומקא ורומא שהוא דבר שאינו שלה ולא ברשותה ועל מטלטלים ועל שתי מאות זהובים שהוא מטבע שאינו נקנה בחליפין ובאנו למחלוקת שהביא רמ"א בסי' ר"ג סעיף י' בהג"ה וכו'. עד כאן הם שורש דברי מעלתו להעיר ספיקות בשטר הזה ושוב האריך בעוצם פלפולו ובקיאותו לחתוך הדין לאוקמי ממון בחזקת מרא קמא ולא קנה הבן:
ואני אומר על ראשון ראשון, דאם שטר הודאה הוא אינו נפסל מטעם הדרא סודרא למריה ואני אומר כיון שהודית שנתנה אמרינן מסתמא נתנה לו כנהוג בשטר ובק"ס ובזה אף ששוב אין השטר קיים המתנה קיימת, דהנה באמת דברי השלחן ערוך בסימן קצ"ה סעיף ה' ובסי' רנ"ח סעיף ב' סתרי אהדדי דבסימן קצ"ה כתב י"א שאין הקנין מועיל וכו' אבל אם אמר לו הקונה תקנה סודר זה ותקנה לי החפץ אחר שלשים יום לא קנה מפני שבשעה שיש לו לקנות כבר החזיר הסודר לקונה, ובסי' רנ"ח בשטר שכתוב בו שיקנה לאחר מיתה כתב בסעיף ב' שאם יש בו קנין קונה הגוף מיד אפילו אין בו זמן וא"כ הדברים סתרי אהדדי. ומ"ש הסמ"ע שם בס"ק ד' שבעינן שיגיע השטר לידו ומשעה שבא לידו השטר קנה ולא משעת הקנין ואף דבשאר קנין אמרינן סתם קנין כאומר מעכשיו דמי וקנהו מיד אפילו קודם שנכתב השטר כאן שאני דהזכיר במתנה זו לאחר מיתה לכך בעינן שיגיע השטר לידו ע"ש בסמ"ע. ודבריו תמוהים דאם הקנין רעוע בשביל שהזכיר לאחר מיתה א"כ מה מועיל מסירת השטר והרי השטר מפורש לאחר מיתה. וכתבתי זה שנים רבות בגליון ש"ע שלי שם בסי' רנ"ח וז"ל שם עי' בסי' קצ"ה ס"ה והדברים סותרים זא"ז ונראה דדוקא כאן שנתן שטר וא"כ הקנין הוא ללא צורך ובודאי בא ליפות הכח ועי' בגמרא דף קל"ו במס' ב"ב שמתחלה רצה הש"ס לחלק בין נזכר הקנין פעמים והיינו ודאי משום דודאי ע"י כפל הלשון בא לחזק ואף דמסיק דל"ש מ"מ עיקר הטעם כיון שגוף הקנין לא היה נחוץ א"כ ודאי לחזק בא שיקנה מעכשיו אבל שם בסי' קצ"ה מיירי בקנין לחוד, אבל אין לחלק דשם בסימן קצ"ה מיירי במטלטלין וכאן מיירי בשדה שהיא קרקע. חדא דהרי האי דס"ל קנה מקורו הוא מדברי הגמרא בנדרים דף מ"ח ע"ב ושם סתם אמרו אסרינהו לנכסי וכו' ולא נזכר אם היה קרקע או מטלטלים ועוד דאיזה סברא יש לחלק בין שדה למטלטלים דכי היכי שבשדה י"ל שקנה הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה גם במטלטלים י"ל כן דכמה מטלטלים העשוים להשכיר וגם תשמיש הכלים כל ימי חייו, ע"כ לשוני בגליון:
וא"כ אם כתבה לו שטר וגם קיבלה ק"ס אפילו אמרה בפירוש לאחר מיתה אפ"ה קנה הגוף מהיום אפי' אין השטר שוב קיים ועוד אפי' נימא שהקנתה לו בחליפין לחוד בלי שטר מ"מ מאן יימר שהקנתה לו בסודר שסתמא מחזירתו שמא נתן לה בנה אז כלי כל דהו לקנות בו ונשאר בידה ואז אפי' נאבד אח"כ ממנה מ"מ כיון שנתבטלה המתנה צריכה לשלם החפץ חשוב כאלו הוא בעין כמבואר ביבמות דף צ"ג ע"א בתוס' בד"ה קנוי לך לענין קנין כסף לאחר שלשים יום אפילו נתאכלו המעות חשוב כאילו הוא בעין וכן מבואר בב"י בח"מ בסוף סי' קצ"ז. ואמנם החשש הוא שמא הקנתה לו בשטר לחוד ולא נכתב הזמן בו והיה מועיל אם היה השטר קיים וחיישינן שמא לא היה השטר קיים קודם מותה:
והנה מעלתו כתב שבזה גם הראב"ד מודה שאף שהראב"ד ס"ל שנתתי לשון הודאה הוא ואמרינן שבודאי נעשה באופן המועיל כמבואר בסי' ס' מ"מ כאן אמרינן בודאי נעשה בשעת מעשה באופן המועיל אבל אעפ"כ אמרי' שמא לא היה אח"כ בידו קודם מותה אלו הם דברי מעלתו. ואני אומר מהי תיתי לחוש שלא היה השטר בידו ולנפילה לא חיישינן וק"ו שלא חיישינן לאבידה מדעת וא"ל כיון שאין השטר עתה בידו איתרע ולדמות זה להלואה תוך זמנו שאם היא בשטר ואין השטר בידו שנאמן הלוה לומר פרעתי אפילו תוך זמנו כמבואר בסימן מ"א דשאני התם דמכח זה שאין השטר בידו ולאבידה לא חיישינן אמרינן בודאי פרעו הלוה לכך שוב לא שמרו או החזירו ללוה אבל כאן איך נימא משום שאין השטר עתה בידו מסתמא גם קודם מותה לא היה בידו אדרבה אמרי' השתא הוא דנאבד ואמרינן שאחר מותה ששוב לא היה לו צורך בו שוב לא שמרו אבל עד מותה שידע שעיקר קנינו תלוי בשטר שבידו בודאי שמרו כראוי ולשמא החזירו לאמו ליכא למיחש שאין זה עומד לפרעון ולא להחזירו. באופן שלדעת הראב"ד אין כאן שום חשש ואפילו לדעת הרי"ף שהיא הדעה שהביא המחבר בסי' ס"ו מודה כאן שהרי כתיב כאן בפירוש בשטר לשון הודאה הנני מודה בפניכם וכו' איך שנתתי ודאי לשון הודאה הוא:
ומיהו כ"ז אני כותב לפי דמיונכם אבל אני דקדקתי בלשון השטר ואני רואה מפורש בשטר שכבר הקנתה לו ובשעת ההקנאה אמרה מעכשיו שהרי נאמר בשטר והנני מודה וכו' איך שנתתי וכו' והמתנה הנ"ל לא יחול וכו' ושטר מתנה זו כתבוהו וכו' נעשה בת"ך בפ"מ דש"ג ובק"ג אג"ס מעכשיו דלא כאסמכתא וכו' וקנינא מהאשה הנ"ל על כל מה שכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למקני ביה ע"כ לשון השטר, ואתמהה כפל הקנינים הנזכרים שהרי נאמר נעשה בת"ך וכו' ובק"ג אג"ס ומה זה שנית וקנינא מהאשה הנ"ל וכו' במנא דכשר למקני ביה והלא כבר נאמר שנעשה בק"ג אג"ס והיינו סודר והיינו מנא דכשר למקני ביה, ואין זה דומה למה שאמרו בבבא בתרא דף קל"ו ע"א אקנייה וקנינא מיניה וכו' דשם ליפוי כח אתי לומר שמעכשיו אקנייה כמפורש שם ברשב"ם ועוד בלא"ה לא דמי דאקנייה דשם היינו מה שרגילין לכתוב בכל שטר שני קנינין אחד בתחילת השטר שאומר המקנה להעדים קנו ממני ואחד בסוף השטר וקנינא מיניה וכו' כמפורש שם ברשב"ם והרי כאן כבר נאמר בתחילת השטר שאמרה האשה הוו עלי עדים וקנו מאתי בק"ג אג"ס ושלשה קנינים הללו מה ענינם א"ו שכל לשון השטר מן הנני מודה בפניכם וכו' איך שנתתי וכו' עד דלא כאסמכתא הכל הוא דברי האשה בהודאתה שהודית לפני העדים הללו איך שנתתי וכו' ונעשה בת"ך בפ"מ דש"ג בק"ג אג"ס מעכשיו דלא כאסמכתא הכל דברי הודאה מה שאמרה אז ומה שנעשה אז והודית שהנתינה שנעשה אז היה בת"ך בפ"מ דש"ג אג"ס מעכשיו ומעכשיו על אותה השעה קאי שבאותה השעה היה הק"ס מעכשיו של אותה השעה שאז היתה נקראת אותה עכשיו ושוב סיימו העדים שבשטר ההודאה וקנינא וכו' שהם קנו ממנה גם עתה במנא דכשר למיקני, וזה אצלי ברור:
ומעתה הנדון על הערעור השני שעוררתם על השטר הזה כיון שיש בו עומקא ורומא שהוא דבר שאינו שלה וגם על מטבע שאינו נקנה בחליפין א"כ הרי זה דומה לקני את וחמור. אומר אני אם כבר חתכנו הדין שהוא שטר הודאה א"כ למה נימא שהכל נעשה בקנין אחד שמא כל אחד נעשה בפני עצמו וההודאה היתה עתה על כל מה שנעשה. ואמנם העומקא ורומא עם גוף הבית מסתמא היה כאחד שהרי אפילו אם הוא הודאה גם לשון הודאה הוא שנתתי לו הבית וכו' מתהום ארעא וכו' וא"כ בזה שייך קני דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה שדימה המרדכי לקני את וחמור:
אומר אני שאעפ"כ אין כאן ביטול המתנה לשום דעה, ואקדים לך סברא אחת הנלע"ד שלעולם לא חייבינן שהמקנה ידע בשעת מעשה שהקנין הזה אינו מועיל והקנה בכדי ללא שום תועלת וראיה מדברי מהררא"י הובא בהגהת רמ"א סי' קצ"ה ס"ה דבסתם אמרינן דהוי מעכשיו וכו' דודאי בכדי לא הוה עביד. ואמנם פלוגתא דאמוראי בב"ב דף קמ"ג ע"א בקני את וחמור דרב המנונא סבר לא קנה כלום אין טעמו שידע המקנה שחמור לאו בר קנין הוא ולא גמרה דעתו להקנות לזה בלא החמור דא"כ בכדי הקנה אבל טעמו דרב המנונא שהמקנה טעה וסבר שחמור בר קנין הוא ותלאן זה בזה ולא גמרה דעתו זה בלא זה אבל היה רצונו שיקנו שניהם יחד וכיון שבאמת החמור אינו בר קנין ממילא גם זה לא קנה ורב ששת הוא דסבר שאדם יודע שאין חמור קונה ולכן קנה זה הכל כי כן היתה כוונתו ודוק שם בדברי רשב"ם בדברי ר"ש הוא שפירש אדם יודע וכו' ולא פירש כן בדברי רב המנונא, וכן ביארתי בחיבורי נ"ב (קמא) חלק ח"מ סי' כ"ו וסי' כ"ח וזה אצלי ברור, ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בסברא דרב המנונא:
ומעתה אם נימא שהאשה הקנתה לו עומקא ורומא מה שאינו שלה והא ודאי שלא טעתה וסברה שיכולה ליתן במתנה דבר שאינו שלה שבזה אין אדם טועה שיכול ליתן מה שהוא של אחרים אבל צריכין אנו לפרש שהיה בדעתה לקנות העומקא ורומא והקנתה עתה לבנה מה שיבוא לרשותה אח"כ והיתה סבורה שיכולה להקנות מה שאינה ברשותה. ואמנם אף שהיה בדעתה לקנות העומק ורום מ"מ לא היה ברור לה שיתרצו השכנים למכור לה עומק ורום וכוונה על הספק שאם יתרצו השכנים למכור לה היא נותנת במתנה לבנה, ומעתה לפ"ז הרי כבר ביארתי בחיבורי שם בסי' כ"ו בד"ה אבל עוד נראה וכו' דבדבר שאינו ברור לו שיבוא לרשותו ודאי לא אמרינן שלא רצה להקנות זה בלא זה וחזקתי הדבר בסי' כ"ח יעויין שם וא"כ לא נתבטל קנין גוף הבית בשביל ביטול העומקא ורומא. ומחמת קנין המטבע שאינו נקנה בחליפין ג"כ לא נתבטל קנין הבית מתרי טעמא, חדא כיון שביארתי שהוא שטר הודאה א"כ למה נימא שיהיה אז קנין אחד על הכל אולי הקנתה לו כ"א בקנין בפ"ע והך דעה בסי' ר"ג לבטל כל הקנין חידוש הוא ורוב הפוסקים פסקו כרב נחמן בדינא ואין לך בו אלא חידושו בלבד היכא שודאי היה בקנין אחד. ועוד אני אומר דבר חדש שאפי' אם היה ודאי קנין אחד על הבית ועל המטבע מ"מ לומר שתלאן זה בזה שלא יקנה זה בלא זה ולמימר שלא קנה המטבע מטעם שאין מטבע נקנה בחליפין הוא תרתי דסתרי אהדדי שהרי מטבע נקנית עכ"פ אגב קרקע ואם תלאן זה בזה שיקנה דוקא שניהם יחד א"כ למ"ד בסי' ר"ב ס"ב בהגה"ה דלשון עם מהני א"כ ודאי דזה לא גרע מלשון עם אלא אפילו לדעה הראשונה שם דלשון עם לא מהני מ"מ כאן שתלאן זה בזה עדיף טפי וחשוב כמו אגב וקנה גם המעות אגב קרקע, וראיה לסברא זו מלשון רבינו שמחה שם במרדכי בפ' מי שמת וז"ל המרדכי שם וכתב רבינו שמחה דאע"ג דמעות לא קנה קרקעות ומטלטלים קנה דאלת"ה הא דאמר בפ"ק דקידושין נכסים שאין להם אחריו' וכו' ואמרינן בגמרא דבעינן אגב ל"ל אגב ליקני מטנטלין במיגו דחייל אקרקע וכו':
והנה טבע לשון זה שכתב רבינו שמחה אע"ג דלא קנה מעות וכו' מורה שזה פשוט אצלו שאינו קונה מעות אלא שעיקר החידוש שאעפ"כ קונה הקרקע וא"כ מה שכתב דאלת"ה פירושו דלא תימא שקנה קרקע ותאמר שאף קרקע לא קנה וזה ברור שכן הוא כוונתו וא"כ קשה מה ראיה מביא ממה דבעינן אגב ל"ל אגב ליקני מטלטלין במיגו דחייל אקרקע וכו' והרי אדרבה איפכא מסתברא מיגו דלא קני מטלטלין לא קני גם קרקע, א"ו שכוונת רבינו במחה שאם נימא שתלאן זה בזה ודאי עדיף מאגב ול"ל שיאמר אגב, א"ו מדבעינן שיאמר אגב מכלל דלא אמרינן כלל שתלאן זה בזה. ומה שמסיים אח"כ רבינו שמחה שם וליכא למימר דדמי לאת וחמור דחמור לאו בר קנין הוא אבל מטבע נקנית במשיכה וכו', כוונתו שהרי קשה מדוע נימא שלא תלאן זה בזה ומ"ש מקני את וחמור דסבר רב המנונא שתלאן זה בזה וע"ז משני דחמור לאו בר קנין הוא וסובר רב המנונא שזה ידע המקנה דחמור לעצמו לאו בר קנין הוא אלא שעלה בדעת המקנה דאם יכלול החמור עם האדם בקנין אחד ויתלה זה בזה אז כח האדם לקנות יגרום שגם החמור יקנה וכיון שרצונו היה להקנות להחמור לכן הוכרח לתלות זה בזה וכיון שבאמת לא הועילו מעשיו להחמור לכך גם האדם לא קני. אבל בקרקע ומעות למה נימא שתלאן זה בזה ואם מחמת שהיה יודע שאין מעות נקנין בחליפין והוא רצה להקנות לו לכך תלאן בקרקע הלא היה יכול להקנות לו במשיכה או בהגבהה או בתורת חצר ולמה היה צריך לדחוקי ולהקנות בחליפין ולתלותן זה בזה א"ו שזה היה סבור שחליפין הוא קנין טוב גם במעות מצד עצמו וא"כ לא תלאן זה בזה כלל ואף שבאמת קנין אינו מועיל במעות אפ"ה מועיל בקרקע זהו אצלי כוונת רבינו שמחה. ומעתה ההוכחה שהביא רבינו שמחה מנכסים שאין להם אחריות דבעינן אגב היא ראיה חזקה דלא אמרינן שתלאן זה בזה ולפ"ז צ"ל שהדעה ראשונה שם במרדכי שלא קנה כלום שם מיירי שהקנה מעות שאינן ברשותו שאינן נקנין בשום קנין אפילו בתורת אגב כמבואר בסימן ר"ג ס"ט וההוכחה שמביא רבינו שמחה ממה דבעינן אגב צ"ל דדעה הראשונה סובר דלא אמרינן בודאי שתלאן זה בזה אלא שמא תלאן ולכך כאן לא קני כלל ובנכסים שאין להם אחריות בעינן אגב כי שמא לא תלאן זה בזה אבל לומר במעות בעין שהוא דבר הנקנה באגב ולומר שלא קני גם הקרקע הוא תרתי דסתרי אהדדי וא"כ הקרקע קני ממ"נ:
והשתא דאתינא להכי אמינא שרבינו שמחה שם במרדכי לא בא לחלוק על השני דעות הראשונות שהוזכרו שם כי הם דברו במעות שאינו בעין וכיון שאין לזה שום קנין כלל שפיר אמרינן שתלאן זה בזה והיה סבור שע"י קנין הקרקע יועיל שיקנה גם המעות וכיון שבאמת אינו קונה המעות ס"ל לדעה הראשונה שגם הקרקע לא קנה ורבינו שמחה מיירי במעות בעין בזה לא אמרינן שתלאן זה בזה מטעם שכתבתי. ובזה ניחא לשון המרדכי שם שאחר שהביא שתי דעות הראשונות כתב המרדכי וכתב רבינו שמחה וכו' ולפי פשטן של דברי המרדכי א"כ רבינו שמחה חולק על שתי הדעות והוה ליה להמרדכי לומר ורבינו שמחה כתב אבל מלשון וכתב רבינו שמחה מורה שהוא ענין בפני עצמו, ולפי מ"ש ניחא. ורמ"א בסי' ר"ג סעיף י' שהביא שלש דעות הדעה שלישית לאו היינו רבינו שמחה אלא כיון שהדעות הראשונות מקני את וחמור למדו והרי בקני את וחמור גופיה יש שלש דעות בגמרא דב"ב. ותדע שהרמ"א לאו על רבינו שמחה כוון דהרי רמ"א סיים שם והה"ד אם הקנו דבר המועיל בו קנין עם דבר שאין בו ממש עיין שם והרי רבינו שמחה פירש טעמו דלהכי אינו דומה לקני את וחמור לפי שמעות בר קנין הוא במשיכה וכו' ולפי זה דבר שאין בו ממש דומה שפיר לקני את וחמור, אלא ודאי שרמ"א כוונתו דבחמור גופיה הרי רב נחמן ס"ל דהאדם קנה חלקו ותוס' שם פסקו כר"נ, ואעפ"כ אני אומר אף שדברי רמ"א בשלחן ערוך מצינן לפרושי כן אעפ"כ רמ"א עצמו לא נחית לחלק בזה שהרי רמ"א בד"מ סעיף ג' הביא דברי המרדכי וזה לשון הד"מ ולא דמי לקני את וחמור דלא קנה פלגא דהחמור לאו בר קנין הוא אבל מטבע נקנית בשאר קנינים עכ"ל המרדכי, ובפסקי מהרא"י סי' קע"ג כתב באחד שקיבל קנין לגרש אשתו והעמיד עליו קנס וכתב דהואיל והקנין לא מהני לגרש דהוי קנין דברים א"כ יש לספק בקנס אי לא הוי כקני את וחמור עכ"ל מהרא"י בפסקיו, ונ"ל דלפי המרדכי דלעיל חייב לתת הקנס עכ"ל הד"מ. וא"כ לא נחית הרמ"א לחלק בין דבר הנקנה בשאר קנינים לגירושין שאינו נקנה בשום קנין. אבל באמת אני תמה על רמ"א שהרי החילוק הזה מפורש בדברי המרדכי ועיין סמ"ע ס"ק י"ט, ויהיה כוונת רמ"א איך שיהיה אני מפירושי בדברי המרדכי לא אזוז, זהו הנלענ"ד דבר חדש ואמנם לא עיינתי עדיין היטב ואני היום עדיין חלוש וסמכוני באשישות ולכן לא צרפתי עדיין הדבר במצרף ובזך השכל. ואמנם בלא"ה לדעת הרמב"ם בציבורין שם לא בעינן אגב ושמא בציבורין היה. באופן שגוף הדבר לדמות לקני וחמור חידוש הוא והבו דלא לוסיף ולכן הדין פשוט אצלי שזכה הבן בהבית. ולרוב חלישת כחי אקצר וחזותא מוכיח, והיה זה שלום: