נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/מו

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן מו

עריכה

ב"ה פראג יום ד' טו"ב אב תקמ"ד לפ"ק:

תשובה

שלום שלום אמור בכפלא, תמיד יהיה סליק לעילא, ויתרבה חילא. כבוד אהובי האלוף התורני החכם השלם כבוד מוהר"ר משה נר"ו. בגריצאה:

הגם כי לא חזינא ולא ידענא ליה כי אורחא רחיקא וחקר ים חוצץ בינינו ואתי מרחוק לשאול על עובדא דאתי לידיה. והגיעני דבריו ע"י הגביר הנכבד מוה' חיים פאפיר פרימוס דמדינת פיהם. וזה דרכי מעודי להשיב שלום לרחוק כמו לקרוב ובפרט בדברי תורה. ואמנם מן השמים עכבוני זה איזה ירחים אינני במזג השוה בבריאת הגוף וקלני מראשי בבט"ת ולא אוכל אפילו לצאת ידי חובתי בלימוד הישיבה בכאן והעמסתי עול התלמידים על בני הרב הגדול החריף ושנון מוה' שמואל סג"ל ואני בעו"ה סובל יסורים שיש בהם ביטול תורה ותפלה ואני עצור בביתי ואפילו לבי כנישתא לא אזילנא ואיך אקבל עלי עול שאלות הבאות ממרחקים ונעלתי דלתי התשובה. אך לרוב הפצרות הגביר הנ"ל לקחתי מעט פנאי לזה ואעתיק שורש שאלתו:

שכיב מרע שחילק נכסיו וריבה לאחד סך מה על מנת שיגדל יתום בתוך ביתו וישקהו ויאכילהו מנכסיו וילמדהו ספר והש"מ הנ"ל נפטר לעולמו וחלי"ש והיורש עשה כדברי המוריש. ויהי כי זקן היורש וירא כי בעודנו חי בניו מפקפקים על דבר הצוואה הנ"ל ואף כי אחרי מותו לא יקיימוה לא מינה ולא מקצתה ולכן הוא שואל אם יש לו התרה להוציא הסך ההוא בחייו למצוה אחרת כגון תלמוד תורה וכיוצא בה או אם דעת המוריש בעינן וכל הימים אשר הוא חי יקיים דברי המת והבאים אחריו אין לו שלטון אחר המות ויעשו כרצונם ואין לו עסק בהם ע"כ דברי שאלת היורש. וכבוד מעלתו המציא דרך שלישי שיפריש הסך ההוא ליד בטוחים עצ"ה. וימסור השטרות ביד ז' טובי העיר שהם יגבו הרוחים בכל שנה ושנה ובאותו הריוח יגדלו היתום בבית אחד מאנשי העיר וישאיר לעצמו ולב"כ אחריו ברירת היתום כטוב בעיניהם. ואמנם שאל מעלתו אם הריוח מסך ההוא לא יספיק לפרנסת היתום או שלא יזדמנו בטוחים שיקבלו להעלות פירות בעסקא מה דינו אם יהיה מותר לשנות לצדקה אחרת, עד כאן דברי מעלתו:

והנה זו קשה בד"מ להשיב בעסק צוואה כי בזה אין לשנות מדבר המצווה ועפ"י לשונו צריכין לדון ואין לשון הצוואה לפני ואני מוכרח לדון ע"פ מכתבו של מעלתו. ואומר אני שהסך ההוא שנזכר בדברי מעלתו על איזה סך כוונתו אם הסך שרוצה זה היורש להפריש עתה או אם הכוונה הסך ההוא היינו העודף שריבה לו היורש יתר ממה שהיה מגיע לו מחמת חלק ירושתו, ואם הכוונה על דרך הראשון הא ודאי שאין בידו להפריש כפי רצונו אם אינו מגיע די פרנסת היתום שאם אינו מקיים דברי הש"מ בטלה הצוואה ובמה זכה בעודף שהריבוי שהרבה לו עולה יותר מסך ההפרשה. ואמנם אם הכוונה על דרך השני שרוצה להפריש כל הסך שריבה לו הא ודאי שאין עליו שום חיוב יותר מזה שאפילו אם נימא שאינו מקיים בזה דברי התנאי שהתנה המוריש הרי עכ"פ אי אפשר לחייבו יותר רק שביטל הצוואה ולא זכה בהריבוי והרי הוא מוציא הריבוי ההוא מתחת ידו, ואמנם אנו צריכין לדון מי יזכה בעודף ההוא כאשר נבאר בכאן ולא נשא פנים לצדקה כי בעסק המשפט יקוב את הדין ההר ודל לא תהדר בריבו כתיב:

ואומר אני על גוף צוואה זו יש לדון אם הוא דבר של קיימא שהרי אם צוה לפרנס יתום ולא הגביל לזה זמן ידוע ולא סך ידוע א"כ מוטל על המקבל הריבוי ההוא לקיים דבר זה תמיד אפי' יעלה ברוב הימים יותר ויותר מהקרן ויש בזה חשש רבית ולעולם אינו זוכה בו, ואם יפסוק מלפרנס בטלה הזכות והרי זה כמוסר ביד חבריו סך מה שכל זמן שיתן לו סך פלוני בכל שנה אי אפשר לו לתבוע הקרן שאסור משום רבית ועיין בי"ד סי' ק"ע סעיף ב' בהג"ה ובט"ז ס"ק וי"ו ובש"ך ס"ק ז' מ"ש בשם הלבוש, וגם הש"ך מודה לדינו של הלבוש רק שהש"ך מוקי האי דהגהת רמ"א שם דלא מיירי שהיה הישראל ערב על הרבית לכל זמן שיהיה המעות ביד הנכרי רק מיירי שמלוה הלוה לנכרי על זמן הקצוב ופסק לו רבית לזמן ההוא ונמצא שלא נתערב הושראל רק על הרבית של הזמן ההוא, זהו בלי ספק כוונת הש"ך שם אלא שקיצר בלשונו. וא"כ בנדון דידן שלא קבע שום זמן יש כאן חשש רבית ובמקום שיש חשש רבית יש מקום לבטל הצוואה בזה לגמרי כמבואר בח"מ סי' רנ"ו ס"ג שכ"מ שצוה לתת כו' אין שומעין לו שזה כמו שצוה לעבור עבירה מנכסיו עכ"ל הש"ע והוא מדברי הרמב"ם בפ"ט מזכיה ורמ"א שתק ולא הגיה ע"ז כלום וכן הש"ך והסמ"ע שתקו א"כ דין זה מוסכם מכלם ושמעינן שכל היכא שצוה בדבר שיש בו עבירה אין בדבריו כלום, ובטלה הריבוי שהרבה לזה ושייך ריבוי הזה לכל היורשים בכלל יורשי המצווה שהוא השכ"מ הנזכר. אמנם יש בדבר הזה כמה עיקולי ופשורי ואני כעת ראשי כבד עלי ולא על זה נשאלתי. וגוף דבר זה שאם צוה בדבר שיש בו עבירה אם בטל ע"י זה מה שתקנו חז"ל להיות דברי ש"מ קנין גמור ככתובין ומסורין אף שלא הביאו האחרונים שום חולק אינו מוסכם. ועיין במשנה למלך פ"ט מזכיה מה שכתב המגיה שם ואף שתמה שם על רבו המחבר על מה שהקשה מההוא דרשב"ג על הר"ן ולא הקשה על הרמב"ם לדעתי לא דק בזה דשאני הך דהרמב"ם שהוא איסור דאורייתא דלא תחנם כתיב:

אמנם דברי התוס' במס' ב"מ דף ך' ע"א ד"ה שובר מיירי באיסור תורה שאין לומר דהתוס' ס"ל כדעת הרמב"ם דליכא בעבד איסור תורה ולאו דלא יהיה קדש לא קאי על עבד שהרי התוס' בגיטין דף מ"א ע"א בד"ה לישא שפחה כתבו וא"ת וליתי עשה דפ"ו ולידחי לאו דלא יהיה קדש וכו' הרי מפורש בדבריהם שהוא לאו גמור ועיין בב"ש סי' ט"ז ס"ק ו'. אמנם התוס' במס' ב"מ שם לא פסיקא להו הך מלתא אם גם בשטר שחרור עדיו בחתומיו זכין לו ועכ"פ אין פסקו של הרמב"ם כל כך מוסכם והכ"מ שם בפ"ט מזכיה הלכה יו"ד אף שכתב על פסקו של הרמב"ם שפשוט הוא מ"מ סיים שלא מצא זה בגמרא. ועוד נלע"ד דגם אם שייך בזה איסור רבית לא ברירא לי שהרי הרשב"א בתשובה סי' תרס"ט כתב, שאלת על מה סמכו עכשיו להלוות מעות של ת"ת ברבית לישראל, תשובה אפשר היה לדון ולהתיר כיון שאין הרבית בא מלוה למלוה שאין לממון זה בעלים ידועים אלא שאין ראוי לעשות כן פן יפרצו גדר בזה במקום אחר יע"ש בדברי הרשב"א. ואף שיש לחלק בין הא דהרשב"א שכבר הוא מעות ת"ת קודם שניתן ליד הלוה וא"כ לא היה להמעות הזה בעלים ידועים בשעת נתינה משא"כ בנדון דידן מ"מ כיון שלא נשאלתי על זה הפרט וזהו כבר מוחזק לא אדון למפרע לבטל הצוואה:

וכעת אשיב על דברי שאלתו מה שנלע"ד, אם המוריש אמר בלשון הכתוב באגרת של מעלתו ובמכתבו מבואר הלשון ע"מ שיגדל יתום בתוך ביתו וישקהו ויאכילהו וילמדהו ספר, לשון זה מורה שלא הטיל המוריש חיוב זה רק על זה לבדו שריבה לו אבל לא הטיל מיוב זה לדורי דורות לב"כ וי"א וא"כ אין שום חיוב על יורשיו אחריו אחר מותו שום דבר ואם הוא מעצמו רוצה לעשות בו דבר טוב הרשות בידו לעשות בו איזה דבר טוב שייטב בעיניו אבל כל ימי חייו מחוייב לקיים התנאי לפרנס יתום להאכילו ולהשקותו וללמדו ספר ואם רצונו להפריש סך ידוע ולתת ביד בטוחים ולהעלות בעסקא ולזון ולפרנס יתום מן הפירות הדבר טוב אבל כל מה שלא יספיקו הפירות מחויב להשלים מכיסו בכל שנה כל ימי חייו. אבל אם נאמר בהצוואה בפירוש שהטיל חיוב תנאי זה לגדל יתום לדורי דורות אזי הוא כל ימי חייו יקיים כפי הצוואה ובניו וי"א אם לא ירצו לקבל אזי בטלה המתנה מה שהרבה לו השכ"מ יתר על שאר היורשים ושייך אז העודף ההוא לכל יורשי המוריש הראשון. אמנם אין כח להכריח יורשיו אחר מותו אם אין הפירות מספיקין די פרנסת היתום להשלים משלהם אם אינם רוצים לזכות בעודף ההוא ויחלקו אז סך ההוא עם יורשי המוריש הראשון וגם הוא כל ימי חייו הברירה בידו תמיד כן אלא שלפי הנראה במכתבו האיש הזה הוא איש טוב וירא שמים ורוצה לקיים הצוואה. ודי בזה לע"ע:

ויש עוד פרט בזה מה שיש לדון בו כיון שלשון התנאי שהתנה המוריש הוא ע"מ שיגדל יתום בתוך ביתו וישקהו וכו' אם יש יכולת בידו לשלם לאיש אחר שיגדל היתום שם, והיה נראה לכאורה דתליא בפלוגתא שבאה"ע סי' צ"ד ס"א בהג"ה אם יש יכולת ביד היורשים ליתן מדור לאלמנה בבית אחר שהרי גם שם לשון הכתובה את תהא יתבא בביתי ואמנם כיון שגם ע"ז לא נשאלתי לא אאריך בזה, והכל כפי ראות ב"ד במקום הזה מה שהוא לטובת היתום וגם יש לומר יגיד עליו ריעו ויאכילהו וישקהו מנכסיו הכי נימא שהוא בעצמו יאכילהו וישקהו הא ודאי שהכוונה שעל פיו יהיה א"כ גם יגדלהו בביתו לאו דוקא ויש מקום לחלק בזה. אמנם מה שאמר וילמדהו ספר ואם זה לאו בר הכי הוא ודאי שלאו דוקא אמר. ומחמת שאני כותב בכובד ראש ורפיון ידים אקצר. דברי הד"ש: