נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/ז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ז
עריכהתשובה
לכבוד אהובי, מחותני ש"ב ידידי וחביבי, הרב המאור הגדול הגאון החריף חרוץ ושנון נ"י פ"ה ע"ה כבוד שמו מוהר"ר אלעזר נ"י אב"ד דק"ק רעכניץ, בעל המחבר ספר אור חדש:
מכתבו מן ט"ו דנא הגיעני, ועל דבר אשר תמה מ"ש בחיבורי נו"ב קמא אהע"ז סי' ע"ד בד"ה ומה שהביא ראיה מפ' החובל וכו' שכתבתי דעל הזוממין לא קשה דדלמא באמת אין נהרגין אלא על העבד בעצמו קרא כתיב נקם ינקם וכו'. ועל זה הקשה מעלתו קרא דנקם ינקם בישראל כתיב ההורג את העבד ואכתי עבד ההורג כותי מנ"ל דנהרג. יפה הקשה, ויעיין מר שם שכתבתי שדבר זה נפל במחשבתי בשעת כתיבה ולא עיינתי, ואמנם לא היה איכפת לי בהשגה זו שלא כתבתי דבר זה לא לטמא ולא לטהר לא לזכות ולא לחובה כי אם ישוב בעלמא בדברי הגמ' ולא לדינא, ואמנם כשנדחה התירוץ נשארו שם דברי הגמרא בלי שום הבנה כמבואר שם בחיבורי, ולכן למען לפרש דברי הגמרא אני נשאר בתירוצי שעיקר הקושיא על העבד דלר' יהודה לא יהיה העבד נהרג, ואין לומר באמת כן דהא ודאי שלא יחלוק ר' יהודה על דין שדנו בסנהדרין בעובדא דעבדא דינאי מלכא קטל נפשא בסנהדרין דף י"ט ע"א דאמר שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדיננו הרי שעבד שהרג נהרג. ואמנם אני אומר על עצמי בדבר זה שאני דומה להאי עורבא דאייתי נורא לקיניה שאני מביא מעשה דשמעון בן שטח לקיים תירוצי שם ובאמת הוא ראיה לסתור, הרי לפי דמסיק הגמרא שם בפרק החובל ובערת הרע מקרבך וכתבתי בחיבורי שכוונת הגמרא שבאמת אין העבד נהרג כי אם בהרגו בפני ב"ד משום ובערת הרע מקרבך כמו טריפה שהרג בפני ב"ד ומעתה לפי מעשה דעבדא דינאי מלכא הוא סתירה גדולה דשם אמר שמעון בן שטח לינאי עמוד על רגליך ויעידו בך והרי היה שם העדאת עדים. ונראה דשם היה מעשה שהרג לפני סנהדרין וזה אפשר מרומז שם בדברי שמעון בן שטח שאמר תנו עיניכם בו ונדיננו ויש לדקדק למה אמר תנו עיניכם והוה ליה למימר בואו ונדיננו. ולדברי ניחא דעל פי עדים אי אפשר לדיינו כלל דהוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה שזוממי עבד אין נהרגין דכתיב לאחיו ולכן אמר בשעת מעשה תנו עיניכם שהם עצמם יראו וידינוהו משום ובערת הרע מקרבך:
ואמנם בעבד זה היה דיני נפשות לגבי עבד ודיני ממונות לגבי ינאי שעבדו הוא כמו שורו שמפסידים לו לממונו והסנהדרין ידעו שהוא עבד וראו שהרג הנפש אבל לא ידעו שהוא עבדו של ינאי ולגבי הפסדו של ינאי שאין גומרין דינו אלא בפני בעליו הוצרכו לקבל עדים שעבדו הרג הנפש ועל זה אמר ויעידו בך כי לדעתי יש כאן גם חיוב ממון על ינאי כמו שורו שהרג שמשלם ממון דמי המת אפילו היכא דליכא כופר כגון הרג שלא בכוונה שאינו משלם כופר ומשלם ממון למאן דס"ל דמים לבן חורין בב"ק בדף מ"ג וא"כ עבדו דג"כ הוא כמו שורו אף דלא מצינו בתורה כופר כשהרג עבדו את הנפש מ"מ דמים מחוייב לשלם כמו שחייב בכל היזק שהזיק העבד לאחרים שהרי ממונו הזיק ואף אם הוא עצמו הרג הנפש היה ראוי שיתחייב מיתה ותשלומין אלא שפטור מחמת דקים ליה בדרבה מיניה אבל בעבדו אפילו הזכיר שהעבד נהרג לא שייך למיפטר את רבו מתשלומין ואף שהעבד פגיעתו רעה והוא שחבל לאחרים אין הרב משלם זה אינו מצד הדין רק מפני תיקון העולם שלא ילך וידליק גדיש ויחייב את רבו מאה מנה בכל יום כמבואר במשנה שלהי מסכת ידים ואפילו הזיק בלא מתכוין פטור הרב משום שמא יזיק במתכוין ויאמר שלא כיון כמבואר בריש ב"ק דף ד' ע"א תוספות ד"ה לא יעיין שם. וכל זה בעבד שחבל או הזיק באחרים שאין העבד מפסיד מידי ומחייב רק את רבו שייך לחוש שיעשה כן משנאתו את רבו שיקניטנו אבל עבד שהרג שהרי מתחייב העבד מיתה במזיד וגלות בשוגג לא שייך שיעשה להקניט את רבו בזה לדעתי חייב הרב לשלם ממון דמי הנהרג ועל זה אמר שמעון בן שטח עמוד ויעידו בך. ועוד נלע"ד דבמס' סנהדרין דף ט"ו ע"א מיבעי' לן בשורו של כה"ג אם הוא בכ"ג או בע"א דדבריו של גדול הוא. ולדעת הרמב"ם בפ"ה מהל' סנהדרין הל' א' שהוא בע"א ע"ש בלח"מ * [הג"ה מבן המחבר הן אמת שהל"מ הוכיח דדעת הרמב"ם בשורו של כהן גדול שהוא בע"א הואיל והרמב"ם לא הביא כלל דין שורו של כה"ג. אך דברי הלח"מ תמוהים מאד דאיך שייך לומר דדבר שנשאר בגמרא בספיקא והוא איבעיא דלא איפשטא יהיה לרמב"ם לפשיטות. ובלמוד הישיבה אמרתי ליישב דלפי מה דפשיט בסוגיא דסנהדרין דף ט"ו ע"ב בשור סיני מהך דתני רמי ב"י אם בהמה אם איש וכו' מקיש בהמה לאיש מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג. לפ"ז קשה למה לן קרא דשור יסקל וגם בעליו יומת למילף מיניה דהשור הנסקל בכ"ג כמו דאיתא במשנה בריש מס' סנהדרין הא אית לן לימוד ערוך דמיתת הבהמה צריך לדונו בכ"ג מהך דרמי ב"י דמקיש בהמה לאיש. ואין לומר דהך דרשא דרמי ב"י נאמר בשור סיני ולא ילפינן דורות משעה הא במס' מנחות דף י"ט ע"ב ס"ל לרב דילפינן דורות משעה, ואין לתרץ כמו שמתרצים התוס' במס' סנהדרין דף מ"ה ע"א בד"ה מנין וכו' דצריך הגמרא שס רבויא לדחייה בסקילה לדורות ולא ילפינן מסיני אף לרב דה"א סיני שאני ע"ש בתוס' מ"מ אכתי אליבא דאמת דמשני הגמרא מדכתב סקל יסקל אתי לרבות דגם לדורות כן וכיון דגלי לן קרא דילפינן מסיני לדורות א"כ גם זה דצריך בשור הנסקל כ"ג ג"כ נילף משור סיני. ועיין בתוס' סנהדרין דף ט"ו ע"ב בד"ה מי גמרינן, בשלמא לשמואל דפליג שם על רב במס' מנחות וסובר דלא ילפינן דורות משעה אתי שכיר די"ל דלא ילפינן מסיני אלא במה שריבה הכתוב בהדיא לענין סקילה דכתיב סקל יסקל לשון עתיד אבל בשאר דברים דלא ריבה הכתוב בפירוש הדרינן לכללא דדורות משעה לא ילפינן אבל לרב דיליף בעלמא דורות משעה א"כ גם לענין עשרים ושלשה ג"כ נילף ולמאי צריך קרא דהשור יסקל וגם בעליו וכו'. ולתרץ זה צריכין אנו לומר אליבא דרב דמקרא דאם בהמה אם איש הנאמר בסיני הוה ילפינן ששור הנסקל צריך כ"ג ולא הוי מחלקינן בין שורו של כהן גדול לשור של הדיוט דכל שורים הנסקלין הוקשו לאיש מה איש בכ"ג אף בהמה בכ"ג ולכך צריך לדרוש מקרא דשור יסקל וגם בעליו יומת להראות דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ושורו של כה"ג צריך ע"א. אמנם כל זה הוא לרב דיליף דורות משעה ואיכא למילף משור סיני דשור הנסקל הוא בכ"ג שפיר מוכח מדאיצטריך עוד דרשא דהשור יסקל וגם בעליו יומת ע"כ למיתת בעלים דידיה מדמינן וצריך שורו של כה"ג ע"א אבל לשמואל דלא יליף דורות משעה צריך הך דרשא דהשור יסקל וכו' לגופא שפיר קא מבעיא ליה לר"א במס' סנהדרין בשורו של כה"ג אי למיתת בעלים דידיה או למיתת בעלים דעלמא מדמינן אבל אליבא דהלכתא דהלכה כרב דילפינן דורות משעה שפיר מוכח מדאיצטרך קרא השור יסקל וגם בעליו דלמיתת בעלים דידיה מדמינן ושורו של כה"ג צריך ע"א ושפיר כתב הלח"מ דלהרמב"ם פשיטא ליה דלמיתת בעלים דידיה מדמינן. ולפ"ז מה דפשיטא לי' לאאמ"ו הגאון המחבר דעבד של מלך צריך ע"א דלא גרע משורו יש לתמוה דגבי שור יש לנו היקש כמיתת הבעלים כך מיתת השור והוא גזירת הכתוב אבל עבד יש לו דין ממונו של כה"ג כדין עבד של הדיוט כמו שאמר אביי שם במס' סנהדרין מדקא מבעיא לי' שורו מכלל דממונו פשיטא לי' דלא דרשינן דבריו של גדול ע"ש:
ודע דתמיה לי למה השמיט הרמב"ם דין קמיצה בכלי דפליגי בה רב ושמואל אי ילפינן דורות משעה ע"ש במס' מנחות. והארכתי בזה באסיפת יקירי קהלתנו ובני ישיבה ה"י בהראות פני בחג השבועות שנת תקס"ג לפ"ק:] והא ודאי דעבדו לא גרע משורו וא"כ אם עבדו של מלך הרג בפני סנהדרי קטנה מצד העבד כבר נתחייב מיתה וא"צ עדים דלא תהא גדולה שמיעה מראי' וכיון שראו ביום מהני אבל מצד המלך לא מהני שהרי צריכים לדונו בע"א וצריכין להעיד בפני ב"ד של ע"א אבל מצד המלך אינו צריך ועשיתם כאשר זמם כמו בשורו שהרג ואי כאשר זמם איכא רק שהעדים משלמין ממון השור כמו כן משלמין ממון העבד ולגבי העבד עצמו א"צ עדות וחייב מטעם ובערת הרע כיון שהרג בפני ב"ד ועבדא דינאי מלכא הרג בפני סנהדרי קטנה ונתחייב מצד ובערת הרע מצד עצמו ולא משגחינן בעדות שא"א יכול להזימה כיון שהוא בפני ב"ד אבל מצד ינאי הוצרכו להעיד בפני ב"ד של ע"א ואמר לו שמעון בן שטח עמוד ויעידו בך:
ומה שהשיג מעלתו על מה שחידשתי שם בתשובה ההיא וכן בסי' נ"ד דבמקום דלא שייך למיעבד דין הזמה כלל ולא קאי על זה ועשיתם כאשר זמם אז דין חקירות שוה לבדיקות שאם אמר איני יודע עדותן קיימת שהרי עיקר חומר החקירות לענין אינו יודע הוא מטעם דהזמה תלויה בו וע"ז השיג מר דאעפ"כ בחקירות אם אמר א"י עדותן בטלה מטעם דבעינן עדות שאי"ל אף דלא נעביד בהו דין הזמה מ"מ והצילו העדה כתיב וע"י הזמה ניצול הנידון:
השגה זו אינני מבין. חדא מאי והצילו העדה איכא בעדות אשה שזינתה בלי התראה שהוא רק לאוסרה על בעלה או בעדי קדושין וכיוצא, ועוד השגה זו בלא"ה אין לה מקום שאם בחקירות א"י פסול משום דבעינן והצילו העדה וכשיאמר איזה יום נוכל להזימו וכשאומר א"י אין להזימו א"כ גם בבדיקות ראוי לפסול אינו יודע שאם יאמר בפירוש אם בסייף או בארירן יוכל להיות שיוכחש מחבירו שזה יאמר בסייף וזה יאמר בארירן וכשיאמר א"י אי אפשר שיוכחש וא"כ הדרא קושית הגמרא שם בסנהדרין לדוכתה מכדי אידי ואידי דאורייתא מ"ש בדיקות. אלא ודאי חומר החקירות דבעינן שנוכל לקיים ועשיתם כאשר זמם. כ"ד הד"ש:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא: