נודע ביהודה (תנינא)/חושן משפט/ג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ג
עריכהתשובה
מבן המחבר להרב המאוה"ג החריף ובקי, כש"ת מו"ה ליב יצ"ו, אב"ד דק"ק לאשיץ:
הנה, כבר הכינותי התשובה על מכתבו מראש חודש סיון העבר, ונתעכב פה על-ידי פשיעת המעתיק, אשר נתתי לו להעתיק מה שכתבתי בחידושים שלי בסוגיא ד'פוגמת כתובתה', וביני ביני בא מכתבו הנעים עם השאלה, ופניתי מכל עסקי שלא לעכב מלהשיב כיד ה' הטובה עלי:
על-דבר שאלתו, שאלת חכם חצי תשובה, במעשה שבא לפניו: ראובן תבע את שמעון במאה מנה, דהיינו חמשים מנה בעבור היזק שגרם לו בידים, וחמשים מנה אשר הוציא עליו הוצאות להצלת ממונו. וכאשר נשאו ונתנו הדיינים להוציא הדין לאמיתו, נחלקו לשלש דעות:
- דיין אחד פוטר את שמעון מכל תביעות ראובן;
- ודיין השני מחייב את שמעון באותן חמשים מנה בעבור היזק שגרם לראובן, באמרו שאין זה גרמי אלא מזיק בידים;
- ודיין השלישי גם-כן מחייב את שמעון בחמשים מנה, אמנם לא באותן חמשים שתבע עבור היזק שגרם לו כי אם באותן שטען שהוציא עליו הוצאות להציל את ממונו.
וכל אחד ואחד משלשה הדיינים עומד על דעתו בראיות ובסברות, ואין מכריע ביניהם. ומסתפק מעלתו:
- אם יש לחתוך הדין ששמעון חייב ליתן לראובן חמשים מנה, הואיל ועל-פי רוב הדעות מהשלשה דיינים, על-כל-פנים מתחייב שמעון לפרוע לראובן חמשים זהובים;
- או נימא דלא מיחשב זה לשתי דעות, דאיכא למימר להיפוך, כיון דעל כל תביעה ותביעה איכא רוב דעות לזכות את שמעון ולפוטרו, חותכין הדין על כל תביעה לפטור את שמעון מכל וכל:
והנה, ראיתי שדעת מעלתו נוטה לומר, דכיון דעל כל תביעה איכא שנים דפוטרים את שמעון, מצטרפין לפוטרו; ומביא דברי הרמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' בהג"ה, דבכל מקום הולכין אחר רבים נגד היחיד, אפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל ומסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלינן בתרייהו, עיין שם ברמ"א. והוסיף מעלתו לומר, דעד כאן לא פסק הרמ"א דאף משני טעמים מיחשב לרוב דעות אלא אם הוא בתביעה אחת, אבל בנדון דידן איכא לצרף רוב דעות לפטור, דעל כל תביעה איכא רוב דעות לפטור:
אהובי ידידי, אין דעתי מסכמת לזה. ולענ"ד נראה לומר, דבנדון של מעלתו יש לחתוך הדין לחייב את שמעון בחמשים מנה, דעל-כל-פנים נתחייב שמעון חמשים מנה על-פי רוב דעות. ואף שהוא על-פי שתי תביעות חלוקות, מכל-מקום נראה לי דלא גרע מעדות מיוחדת, דפסקינן בח"מ סי' ל' סעיף ב', דאם ראובן תבע משמעון אלף ות"ק זהובים ומביא שני עדים, אם העידו בעדות מיוחדת דמצטרפין; וכן בסעיף ו' וז', דהלואה אחר הלואה מצטרפין, שאם תבע שני מנין, ועד אחד מעיד על מנה אחת שהלוה לו באחד בשבת, ועד שני מעיד על מנה שהלוה לו בשני בשבת, מצטרפין ליתן לו מנה, כיון דלדברי שני עדים על-כל-פנים חייב לו מנה אחת, עיין שם; הכא נמי אמרינן, כיון דלפי דברי שני דיינים מיחייב לו על-כל-פנים חמשים מנה, חותכין הדין על פיהם.
אמנם, יש לבעל דין לחלוק ולומר, דלא דמי דיינים לעדים; דגם בעדים, אם מכחישין זה-את-זה, דכל אחד אומר דלא היה הלואה אחרת, או דהתובע אומר שלא היה כי אם הלואה אחת, אין מצטרפין, כמו דאיתא שם בש"ע סי' ל'; ואם-כן, הכא בנדון דידן הדיינים מכחישין זה-את-זה ומחולקים, דזה אומר שאינו חייב על תביעת הגרמי כי אם על תביעת ההוצאה, והשני אומר להיפוך דעל תביעת הגרמי מיחייב ועל תביעת ההוצאות פטור; ואם-כן, אף דמדמינן צירוף דעת הדיינין לצירוף עדים, גם-כן יש לפטור את שמעון:
אמנם, נראה דזה אינו דומה להכחשת העדים, דעדות מוכחשת לאו עדות היא כלל, כיון דאחד בודאי משקר, ואין כאן עדות כלל; מה שאין כן בדיינים, על-כל-פנים לדברי רובם חייב שמעון חמשים. ויש לי להביא ראיה על זה, דהנה גוף דברי הרמ"א בסימן כ"ה סעיף ב' בהג"ה, דפסק דאפילו אין הרבים מסכימים בטעם אחד נחשבים רבים, פסק זה הוא ממהרי"ק שורש מ"ם, ומהרי"ק הביא ראיה לדין זה מגמרא דחולין דף ל"ח ע"א[?], גבי שחט וניתז על הדלעת של תרומה, דאמר רב אושעיא שם לסמוך על ר"ח ועל ר"ש דהוו רבים נגד רבי, ואף שר"ח ור"ש הם מחולקים בטעמם, דלר"ח אינו מכשיר אם נתקנח באמצע השחיטה מפני שסבירא ליה אינה לשחיטה אלא לבסוף, ולר"ש אינו מכשיר מטעם דסבירא ליה דשחיטה מכשרת ולא דם, הרי דר"ח ור"ש מחולקים בטעמם, ואפילו הכי קאמר רב אושעיא שם דרבי הוי יחיד לגבי ר"ח ור"ש, עיין שם בגמרא, ומזה הוכיח מהרי"ק דנחשבים רבים אף שהם מחולקים בטעמם:
והנה אומר אני, דראיה זו של מהרי"ק יש לדחות, דלפי מה שכתב הש"ך בח"מ שם בסי' כ"ה ס"ק י"ט, וביו"ד בסוף סי' רמ"ב, לחלק בין דין דאורייתא לדין דרבנן, אם כן נדחו ראיות מהרי"ק, דהא שם בניתז על הדלעת הוא רק מדרבנן, דהא תרומת ירק הוא רק מדרבנן כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות תרומות הלכה וי"ו; ואם-כן, לכך חשב ר' אושעיא לר"ח ור"ש לרבים דלא הוכשר אף שאינו מטעם אחד, הואיל ועיקר התרומה מהדלעת הוא רק מדרבנן. אבל בדבר שנוגע בדין שהוא מדאורייתא, איכא למימר דלא נחשב לרבים. והדבר מוכח, דהא הרמב"ם על-כרחך סובר דאם הם משני טעמים נחשבים רק לדעת יחיד, דהא הרמב"ם פסק בפ"ה מקרבן פסח הל' ב' בשגג בראשון והזיד בשני דחייב כרת כרבי, אף-על-גב דהוא דעת יחיד נגד ר' נתן ור"ח בן עקביא; וכתב שם הכסף-משנה, דלהרמב"ם לא נחשבו לרבים הואיל והם מחולקים בטעמם, עיין שם. וכן הוכיח הלחם-משנה בפ"ח מתמידין ומוספין הל' י"ט, דכן הוא דעת הרמב"ם. וראיתי במהרי"ט חלק ב' סי' ט', וכן בספר גט פשוט סימן קכ"ב ס"ק ח', מביאים דמהראנ"ח ומהר"י איסרל חולקים על המהרי"ק, והוא תמוה שלא הביאו דעת הרמב"ם הנ"ל. ועל-כל-פנים צריכין אנו לחלק בין דאורייתא לדרבנן, דאם-לא-כן יהיה סתירה לדעת הרמב"ם מסוגיא דחולין שהביא מהרי"ק הנ"ל. אמנם, הראב"ד חולק בהדיא על הרמב"ם בזה, עיין שם בפ"ה מקרבן פסח.
ולפי זה הוא תמוה, דאיך פסק הרמ"א והחליט לדין זה של מהרי"ק, ולא חש כלל להביא דעת הרמב"ם דסבירא ליה דבדאורייתא לא מיחשבי רבים אם הם חלוקים בטעמם? ואף שיש לומר דהרמ"א מיירי דהרבים הם לפנינו, דבזה כתב הש"ך דודאי נחשבים לרבים, ואם-כן יש לומר דפלוגתא שבין הרמב"ם להראב"ד הוא ברבים שהם בספרים, מתוך מחברים ודברי הפוסקים, עיין שם בש"ך; מכל מקום קשה, דכל זה הוי ליה לרמ"א לפרש, והוה ליה להביא דאם נחשבים רבים מתוך ספרים וחבורים בדעת הפוסקים אז לא נחשבים לרבים לדעת הרמב"ם אם אינן מסכימים להדין מטעם אחד. ומזה פשוט בעיני, דסבירא ליה להרמ"א דבדיני ממונות, שעדות מיוחדת מצטרפין, גם דעת רבים מצטרפין אף שאינם מטעם אחד, דלא גרע מעדות מיוחדת. ובזה גם הרמב"ם מודה דנחשבין כרבים, וכן נראה מלשון הגה"ת אשר"י בפרק 'אחד דיני ממונות', שהובא בש"ך שם, שדקדק וכתב "שלשה שישבו בדין וכו'", והיינו דוקא דיני ממונות ולא שאר דיני תורה. ואף שמצינו גם באיסורין דעדות מיוחדת מצטרפין, כמו שפסק הרמ"א באה"ע סימן י"א סעיף א' בהג"ה, היינו באיסורין דדומין לדיני ממונות. ועיין בבית יוסף בח"מ ריש סי' ל', ובב"ש באה"ע סימן קל"ג ס"ק א', עיין שם. אבל בשאר דברים, דדומין לדיני נפשות, עדות מיוחדת אינו מצטרף, וגם רבים המחולקים בטעמם דין דעת יחיד יש להם. וכן ראיתי בספר גט פשוט. ובכנה"ג ח"מ סימן כ"ה בהגהת ב"י אות ל"ו מביאים בשם מהרי"ל, לחלק בין דיני ממונות לדיני איסור; אמנם לא ביארו טעם וסברא לחלק, ולפי מה שכתבתי ניחא.
ומעתה מכל זה נראה לי, דבנדון של מעלתו, כיון דהדיינים הם לפנינו, ומתוך דברי שניהם יצא דשמעון נתחייב בחמישים מנה, אף שאינם מסכימים בטעמם והם חלוקים מאיזה תביעה שנתחייב, ואילו לא היו אלו שתי תביעות במעמד אחד בודאי שהיה שמעון נפטר מכל תביעה בפני עצמו על-פי רוב דעות, אפילו הכי, כיון דשתי התביעות מראובן היה בבת אחת, דין תביעה אחת יש לו, דהא תבע משמעון מנה בבת אחת, הרי על תביעות ראובן יצא מרוב דעות שחייב חמשים מנה. ולמה דבר זה דומה - לתובע את חבירו במנה מלוה ומנה פקדון, והודה לו באחד מהם, דהוי מודה במקצת לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, וחייב שבועות התורה; ואילו היה בשתי תביעות, כגון שתובע היום מנה מלוה וכפר בו ולמחר תובע מנה פקדון והודה לו, לא מיחשב הודאה במקצת, הואיל והיה בשתי תביעות; ואפילו הכי, אם הוא בתביעה אחת מיחשב מודה במקצת. כך נראה לענ"ד.
דברי ידידו, הק' שמואל סג"ל לנדא: