נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/קלו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן קלו
עריכהתשובה
מבן המחבר מה שהשיב לאחיו הגדול הנ"ל על זה.
שלום וישע רב. לאשר ידיו לו רב. בחקי חורב. ה"ה אהובי כבוד אחי הגדול הרב המאור הגדול החריף ובקי הנגיד המפורסם כש"ת מוה' יעקבקא נר"ו:
מה מאד נמלצו דבריך הטובים הבנוים על אדני פז. ואם אמנם אין הפנאי מסכים עמדי להעמיק העיון ולשעשע בדבריך הנחמדים. אעפ"כ בהשקפה ראשונה ראיתי כי מה שכתבת לחלק בפלוגתא דאביי ורבא במס' תמורה בענין כל מלתא דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני דע"כ לא פליג רבא אלא אי אמרינן דלא מהני מהדרינן עובדא ותו אין כאן עבירה אבל בדבר שכבר נעשה האיסור וליתא בחזרה בזה גם רבא סובר דאי עביד מהני. סברתך טובה וישרה לכל מוצאי דעת וכוונת בזה לדעת גדולים ה"ה מהר"י מטראני ח"ר סימן ס"ט שכתב לחלק בזה ולומר דכל היכא שנעשה האיסור ואי אפשר תו לתקנו לכ"ע אי עביד מהני ע"ש. אמנם ראיתי בספר שער המלך בפ"ג מהלכות גירושין דחה דברים אלה דמלבד שהתוס' ודאי לא ס"ל חילוק זה דהתוס' במס' תמורה ד' ע"ב בד"ה רבא אמר הקשו ממטיל מום בבכור ומקוצץ בהרת ע"ש והרי בזה כבר נעשה העבירה וא"א לתקנו. א"ו שהתוס' לא ס"ל סברא זאת. אלא שגם מסוגיא דתמורה שם נדחה סברא זו דמדפריך שם לרבא מהא דתנן כל מקום שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום ע"ש. ולפי סברא זו לא פריך הגמרא מידי דהא על קידושין לא שייך לומר לרבא דלא מהני דהא רבא סובר במס' קידושין דלא לקי עד שיקדש והדר בעיל וא"כ שפיר תפסו הקידושין דעדיין אין כאן עבירה וע"כ צריך לומר דקושית הגמרא היא דאם בעיל אחר כך למה עושה חלולין ואין עושה ממזרות. ולפי סברא הנ"ל לא פריך הגמרא מידי דכיון דכבר בעיל תו ליתא האיסור בחזרה ומה שעבר וכבר נעשה מודה רבא דמהני ושפיר חלולין הוא עושה ואינו עושה ממזרות ע"ש בשער המלך שהאריך מאד בענין זה. ובנ"ב מהדורא תניינא בחלק י"ד סימן ח' ובחלק אה"ע כתב אאמ"ו הגאון ז"ל כמה עניינים בדין דכל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני. וגם אני כתבתי שם כמה הערות בזה וה' יזכני לגמרו בקרוב:
אמנם התוס' שם במסכת תמורה וגם במס' בכורות דף ל"ד ע"א בד"ה ומי קניס וכו' כתבו שם לחלק דבקוצץ בהרת ומטיל מום בבכור גם לרבא אי עביד מהני הואיל ואילו נעשה ממילא בלי פעולת אדם היה מהני שוב לא שייך לומר בזה דאי עביד איסורא לא מהני דלא גרע מנעשה ממילא בלי עשיית אדם. וע"ז שפיר קשה משוחט בשבת למה יהיה שחיטתו כשרה להתיר באכילה הלא אם נחתכו הסימנים מעצמם הוה כמתה מאליה ולא נחשב לשחיטה כלל. ואי אמרינן דאי עביד לא מהני א"כ בטל מעשה השחיטה והוי כנהרגה ולא להוי שחיטה. ואני לעצמי כבר כתבתי (עיין לקמן חי"ד סימן ח') דלפמ"ש התוס' במס' תמורה דף ד' ע"ב בד"ה רבא אמר דבירושלמי יש קרא להכשיר שוחט פסח על חמץ ע"ש. א"כ יש לומר דגלי לן קרא בזה דאמרינן בשחיטה שנעשה באיסור גם לרבא אי עביד מהני וממילא כן הוא גם בשחיטת קדשים בחוץ וחולין בפנים אשר עמד עליו אאמ"ו הגאון ז"ל שם דכולן נכללין בשחיטת איסור דגלי לן קרא בשוחט פסח על חמץ דמהני. ואין להקשות ע"ז הא חזינן בסוגיא דתמורה פריך לרבא מממיר ומהקדמת תרומה לבכורים ומאלמנה לכה"ג וממקדיש בעלי מומין לגבי מזבח וממקדיש תמימין לבדק הבית דאי עביד מהני. ומתרץ הש"ס שאני התם דריבה קרא דמהני ואמאי לא ניליף לרבא מכל הנך לכל התורה דאי עביד מהני. זה אינו דכיון דאיכא לרבא לכל אחד ואחד דרשא לעצמו דאי עביד מהני א"כ ה"ל הרבה כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין לשאר איסורים מה שאינו כן בשחיטה שנעשה באיסור דמהני דכל מעשה שחיטה דא"ר לא תשחט באיסור בחדא מחתא מחתינן וכיון דגלי לן קרא בשוחט פסח על החמץ ממילא נכלל בו כל שחיטת איסור אבל שאר דברים שיש בהם עבירה שהם חלוקין במעשיהם ובאיסורן ליכא למילף מהם דגלי לן קרא בהו דמהני דהוה הרבה כתובין הבאים כאחד ואין מלמדין:
עוד ראיתי אהובי אחי דיצאת לתרץ קושית התוספות במס' סוכה ממצה של טבל ל"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה. ומצאת מקום לחלק גם בסברא זאת לומר דגם במצוה הב"ע אמרינן דגבי טבל לא שייך לומר מהב"ע כיון שכבר אכלה וא"א להוציא בלעו מפיו וליתא בחזרה אין זה מצוה הבאה בעבירה:
אהובי אחי אין דעתי מסכמת לסברא זו דהא הך דמצוה הב"ע לא יצא בדיעבד נלמד מקרא דוהבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח כדאיתא שם במסכת סוכה ומעתה הא פסח אם קרב בעל מום בדיעבד לא ירצה לקרבן כלל אף דליתא בחזרה דהרי כבר הקריב הבע"מ. (ועיין מה שכתבתי לעיל ס"ס קל"ד על דברי שער המלך בזה):
והנה בגוזל בהמה והקריבה לקרבן שאז א"א עוד להחזירה לבעלים בעין רק דאיתא בתשלומין אם נימא בזה שמה שמשלם דמי הבהמה הוי תיקון הלאו ואיסור גזל שעבר איתא בחזרה. הנה דבר זה תליא באשלי רברבי דלהרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות גזילה שאם שרף את הגזילה אינו לוקה מטעם דהוה לאו הניתן לתשלומין ע"ש. מזה משמע דמשום ניתק לעשה אינו נפטר דכיון ששרף את הגזילה שוב א"א לקיים מ"ע דוהשיב את הגזילה. ועיין ברמב"ם בפ"ג מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' ובהשגת הראב"ד ובכסף משנה שם. אך בתוס' במסכת מכות דף ט"ז בד"ה התם כתבו לפרש מה דקאמר בגמרא התם איתא בתשלומין היינו דכל זמן דאיתא בתשלומין לא משכח בלאו דגזל ביטול העשה ע"ש. אמנם נ"ל דאפילו לשטת התוס' דעשה הוא תיקון הלאו היינו דלא לקי משום דהוה ניתק לעשה אבל מ"מ צריך כפרה דהרי עביד איסורא שציער את חבירו בגזל שגזלו וזה האיסור כבר נעשה וליתא בחזרה אף שמשלם הגזילה וע"ז אמרינן במס' ב"ק דף ס' ע"ב חבול ישיב רשע גזלה ישלם אע"פ שמשלם רשע הוא וכן פסקינן בש"ע ח"מ סימן שנ"ט ס"ב ע"ש. וא"כ האיסור שעשה בגזלו את הבהמה כבר עבר וליתא בחזרה ואפ"ה מקשינן גזול דומיא דפסח ואף בדיעבד אינו יוצא ידי קרבנו והה"ד בכל מצוה הבאה בעבירה דיליף לה מהך היקושא דלא יצא בדיעבד אף שכבר נעשה האיסור ולית ליה תקנה ושפיר מקשים התוספות ממצה של טבל דלא צריך קרא ות"ל משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. ותוספות שכתבו שם לחלק דבלולב של אשירה לא הוי מהב"ע דלאו מחמת העבירה באה לו המצוה אין ענין לסברתך כלל ובמצוה של טבל המצוה שעשה דהיינו האכילה וכן בלולב הגזול ביו"ט ראשון המצוה באה לו ע"י העבירה דאי לא היה אוכל המצה של טבל או שלא היה גוזל הלולב לא הי' יכול לקיים המצוה וכן הוא בחורש ביו"ט דאם לא היה חורש לא היה יכול לקיים מצות כיסוי הדם כמ"ש התוס' במס' פסחים דף מ"ז ע"ב בד"ה אחרישה וכו' ע"ש:
והנה אהובי אחי עיניך תראינה בתשובה אשר התחיל אאמ"ו הגאון ז"ל לכתוב קונטרס מיוחד על עניינים האלה ולא הספיק לגומרו ואני כתבתי מדעתי לפי מיעוט ערכי להשלים הענין (ע"ל בתשובה סימן קל"ג וקל"ד) ושם ביארתי דשמואל ור"י פליגי בזה אי במהב"ע אינו יוצא אף בדיעבד וכתבתי שכן הוא דעת הרמב"ם דאינו יוצא אף בדיעבד. אקוה כי דברי ימצאו חן בעיניך. ועכ"פ יש מקום לדבריך לקיים דברי הריב"א בתוס' במס' חולין דף קמ"א ע"א אליבא דשמואל דסובר דמשום מהב"ע אינו אלא לכתחלה ובדיעבד יוצא ידי מצוה. ואף שיש לפקפק על זה ולהקשות דמאי פריך הש"ס בפסחים שם לרבה אי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב ומאי קושיא דלמא סובר רבה כר"י דמהב"ע אפילו בדיעבד לא יצא ואין כאן מצות כיסוי כלל דלא יצא משום מהב"ע בחרישה ביו"ט. מ"מ יש לדחות ולומר דרהיטא דסוגיא שם קאי אף אליבא דשמואל וסתמא דתלמודא לא רצה לאוקמי הך דרבה דאמרינן הואיל בפלוגתא דשמואל ור"י דפליגי במצוה הבאה בעבירה:
עוד זאת אהובי אחי כתבת לסלק הסתירה שיש לסברתך הנ"ל מסוגיא דיבמות דקאמר ואי ס"ד חייבי לאוין דאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא היינו מדיוקא דקרא דכתיב יבמתו יתירא לדרוש מיניה שאינו עולה ליבום רק לחליצה. אהובי אחי אף שדבריך המה כפתור ופרח ליישב דקדוק לשון הגמרא אעפ"כ א"א לומר דסמיכת קושית הגמרא הוא מכח דיוקא דקרא דיבמתו דהא לפי שינויא דרבא שם דגזרינן ביאה ראשונה אטו ביאה שני' ומדאורייתא העשה דיבום דוחה הל"ת דאלמנה מן האיסורין ע"כ צריכין לאוקמי הך יבמתו יתירא לאלמנה מן הנישואין דאיכא עשה ול"ת. וכן לפי המסקנא שם דמתרץ רבא דהואיל ואפשר לקיים שניהם לא אמרינן דיבוא עשה וידחה הל"ת וע"ז פריך הגמרא מהאי דתני ואם בעלו קנו וקאי בתיובתא. ולדבריך קשה מאי פריך הגמרא הא ליכא למעט מקרא דיבמתו היתירא אלמנה מן האיסורין דהא לסברתך בדיעבד אם בעיל יצא ידי מצות יבום כיון דהאיסור ליתא בחזרה א"כ לא צריך קרא דיבמתו לדרוש מיניה דעולה לחליצה דשפיר היא עולה גם ליבום דהא אם בעלו קנו ולא שייך לומר באלמנה מן האירוסין דאינה עולה ליבום דעכ"פ בדיעבד קנו. ואין לאוקמי קרא לענין לכתחלה דתחלוץ אף שאינה ראויה ליבום לכתחלה דלזה ע"כ לא אתי קרא דממ"נ דהא מה דאמרינן שאינה ראויה ליבום הוא מחמת שאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה הרי ידעינן ממילא דעולה לחליצה דאם נימא שלא תחלוץ ע"כ הוא צריך ליבום דעשה דיבום דוחה הל"ת דאלמנה מן האיסורין אם אי אפשר לקיים שניהם. ואין לומר דזה גופא אתי קרא לאשמעינן דהיכא דאפשר לקיים שניהם לא אמרינן דעשה דוחה הל"ת דזה ידעינן מסברא ולא צריך קרא על זה וע"כ אתי קרא לאלמנה מן הנשואין דאיכא עשה ול"ת וקמ"ל דאפ"ה חולצת וא"כ מאי פריך הגמרא מהא דאם בעלו קנו א"ו ע"כ צ"ל דס"ל להמקשן כיון דלכתחלה לא תתיבם מחמת דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה א"כ שוב אם עבר ובעיל אינו מקיים מצות יבום כלל משום דהוה מצוה הבאה בעבירה ושפיר פריך לרבא ולר"ל מהא דתני ואם בעלו קנו:
והנה אהובי אחי כל זה כתבתי בחפזון בלי עיון כלל כי אני טרוד מאד. ולא כתבתי זה אלא להראות כי חבה יתירה נודעת לי להשתעשע בדבריך הנעימים. כ"ד אחיך הד"ש ומצפה לשמוע תמיד משפעת שלומך:
הק' שמואל סג"ל לנדא: