נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/פט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פט עריכה
תשובה
שלום לך אהובי תלמידי ידידי וחביבי הרב המופלא ומופלג בתורה מוה' דוד נר"ו.
כבר יעדתיך להשיב לך על שאלותיך ששאלת על חיבורי צל"ח בכמה מקומות, כי תיכף בבוא מכתבך רשמתי בקיצור מופלג תשובה על כל אחד בצדו. ואמנם מניעת בריאות גופי מנעני מלבארם באר היטב מפורש עד עתה הגם כי עדיין בעו"ה תש כחי מאוד עם כל זה פניתי לדבר זה. והנני בא על סדר קושיותיך:
א הקשית על מ"ש בחיבורי בר"פ מי שהיה טמא לתרץ דברי הרמב"ם בפ"ה הל' ב' לחלק בין טמא וד"ר לשוגג ונאנס, שאלו דהיינו טמא וד"ר אפילו הזידו בשני פטורים מכרת ושוגג ואנוס אם הזידו בשני חייבים כרת ולפ"ז תמוהים דברי רב אשי דאמר שוגג ונאנס כו' בני כרת נינהו. וכתבתי לתרץ ע"פ קושית התוס' דף צ"ג ע"א בד"ה אלא כו' הכל כמפורש בחיבורי (בדף ק"ו ע"ג) בסוף ד"ה במשנה ע"ש. וע"ז הקשית דלהרמב"ם קושית התוס' בטילה שהתוס' הקשו למ"ד כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה דרך רחוקה דכתב רחמנא למה לי פשיטא דפטור דהא לא חזי. ולהרמב"ם אצטריך למכתביה דאי לאו דכתביה רחמנא הי' חייב כרת אם הזיד בשני כמו שאר אונסים ע"כ דבריך.
דע אהובי תלמידי כי החילוק שמחלק הרמב"ם בין טמא וד"ר לשוגג או נאנס טעמא רבה איכא בדבר ולא כגזירת הכתוב בלי טעם. והטעם הוא שטמא וד"ר לא חל עליו חובת הפסח בראשון כלל שהרי תיכף הוא גברא דלא חזי כל היום שטמא אי אפשר שיטהר היום כלל ואפי' טמא מת בשביעי שלו לדעת רבינו לא מהני לי' הזאה וטבילה היום לעשות הפסח, וד"ר הרי הוא רחוק ט"ו מיל וא"א לבוא כל זמן שחיטה. ובאמת אם לא הי' רחוק כל כך אלא שעכבוהו בהמות או חלה ברגליו אינו בכלל ד"ר רק אנוס כמבואר בדברי רבינו בהלכה ט'. וזהו לדידן דפסקינן כר"ש דלא הורצה. ולדעת ר"נ דהורצה מ"מ אם הי' רחוק שאינו יכול לכנוס כל שעת אכילה הוא תיכף אינו ראוי לפסח כלל בראשון ולכך כיון שלא חל עליהם חיוב פסח ראשון לית בהו כרת אפילו הזידו בשני. אבל שגג או נאנס ראוי הוא תיכף לפסח שהרי אם יעלה על זכרונו חייב לעשות. וכמו כן אם נאנס גברא בר חיובא הוא בו ביום אם יסור האונס ממנו ואף שעכ"פ נשאר בשגגתו ואונסו כל היום ואינו חייב כרת תיכף מ"מ כיון שחל עליו החיוב אם הזיד בשני חייב כרת. זהו טעמו של רבינו שחילק בין טמא וד"ר לשוגג ואונס אבל לחלק בין טמא ובין ד"ר שהוא רחוק שאינו יכול לכנוס כל שעת אכילה אין שום הוה אמינא. וממילא אי הוה כתיב חד מינייהו וידעינן בי' שאינו ח"כ על השני אפילו הזיד בו ידעינן גם באידך דילפי' מיניה ושפיר קיימא קושית התוס' למאי הלכתא כתב רחמנא ד"ר. וע"כ צריך לבוא לתירוץ של הרשב"א כמ"ש בחיבורי בפנים וכתיבי תרוייהו טמא וד"ר חד לפוטרו מכרת וחד דאף דלא חזי בראשון חזי בשני הכל כמו שכתבתי בפנים:
ב הקשה על מה שכתבתי בגמ' כ"ז ע"ב דר"י יליף אין ביעור חמץ א"ש ק"ו מנותר. וכתבתי בחיבורי דאיכא למיפרך מה לנותר שכן לעולם הוא בכרת משא"כ חמץ אפילו לר"י דגם לאחר זמנו הוא בלאו מ"מ אינו בכרת לאחר זמנו ואין לומר ערלה יוכיח דמה לערלה שלא היה לו שעת הכושר וחזר הדין ולמילף בצד השוה שבהן ליכא למימר משום דשור הנסקל יוכיח. וע"ז הקשית דהרי מבואר בחולין קט"ו ע"ב דכל מה הצד מעלמא לא פרכינן. ואני אומר ולי אתה אומר אמור אל התוס' במס' ב"מ ד' ע"א בד"ה הצד השוה כו' שהקשו וא"ת כופר הכל יוכיח כו' ע"ש, הרי שהקשו על מה הצד מעלמא. וכבר נתקשו הקדמונים בדברי התוס' הללו. וראיתי לבעל קרבן אהרן בחבורו מדות אהרן פרק ב' חלק ט' בפן הראשון לימוד ג' שהרגיש בזה והעלה בזה דבר נחמד. והוא כי הטעם דעל מה הצד לא פרכי' מעלמא הוא כיון שיש כאן שנים שיש בהם צד שוה ויש בהם חומרא אז אמרינן בודאי זה השיווי גורם חומרא זו וע"פ שנים עדים יקום דבר שיש בהם זה השיווי עם זה החומר וכיון שלא מצאנו חומר מגופייהו לתלות החומר בחומרא אחרת ששוים בהם לכן לא פרכינן מעלמא ולומר פלוני יוכיח ששוה ג"כ בשיווי הזה ואעפ"כ לא נמצא בו החומר כי לא שבקינן מה שנתברר לנו ע"פ השנים ששוים בחומרא זו ע"פ הצד השוה שבהם ואמרינן דבר פלוני שנעדר בו החומרא אע"פ ששוה בצד השוה בודאי יש איזה סיבה המונעת ממנו חומרא זו. אלו הם שורשי ההקדמה שהניח בטעם דבר זה ודברים הללו דברים אמתים הם. אמנם שוב חידש בזה תולדה אחת אשר מזה הוליד ליישב דברי התוס' הנ"ל. בזה יש לנו לדון שאף שנסכים להוליד התולדה ההיא אעפ"כ לא יתיישבו דברי התוס'. והנה התולדה ההיא שהוליד הוא שאף שלא פרכי' מעלמא היינו דוקא היכא שבעלמא אין השיווי גורם ביטול החומרא הזאת אבל אם מצינו בעלמא שצד השיווי הזה גורם לבטל החומרא הזאת אז שפיר פרכינן אפילו מעלמא כי בודאי אין לומר בדבר אחד שיגרום דברים הפכיים שבמקום אחד יגרום חומרא זו ובמקום אחר יגרום לבטל חומרא זו. ותולדה זו ג"כ אמתית היא והשכל מסכים לזה. ואמנם מה ששוב רצה להעמיס תולדה זו בדברי התוס' ולומר שכוונת התוס' במה שאמרו כופר הכל יוכיח שע"י טענה וכפירה פטור אין רצונם שהרי בכופ"ה אין הטענה והכפירה סבה לחייב שבועה וא"כ גם בעדים לא תהי' סבה לחייב שבועה שזהו נגד הכלל דמה הצד מעלמא לא פרכינן. אבל כוונתם דבכופר הכל הטענה והכפירה המה סבה להסיר מעל הכופר חיוב השבועה ואיך יהי' כאן גורם היפך הדבר לגרום לחייבו שבועה ופירכא כזו פרכינן אפילו מעלמא. אלו הם תורף דבריו. ואף כי הדברים מתוקים מדבש עם כל זה לעניית דעתי אין להם קיום בדברי התוספות שהרי כשאנו רוצים לומר שסברת הסרת חיוב השבועה מכופר הכל הוא הטענה והכפירה ע"כ אנו צריכים לומר שטעם הפטור של כופ"ה הוא מטעם שאין אדם מעיז לכפור ולהעיז נגד הטוען עליו טענת ברי וכמאמרם חזקה אין אדם מעיז כו' וכל זה היא שטה דחויה שדחוה התוס' בכמה מקומות. עיין בדבריהם בכתובות י"ח ע"א בד"ה ומפני מה כו' שכתבו אבל אין לפרש דרבה רצה לפרש כו' וקאמר חזקה א"א מעיז לכך נאמן כשכופר דא"כ במקום שיכול להעיז אפילו כופ"ה חייב ובסמוך אמרינן איפכא כו' וא"ת ומנ"ל דכופ"ה פטור כו' אלא י"ל דגז"ה הוא דכי הוא זה משמע דבעינן כפירה והודאה כו' וכן מפורש בדבריהם בגיטין נ"א ע"ב ובב"מ ג' ע"א. הרי בכל מקומות הללו מפורש שפטורו של כופר בכל הוא גז"ה. ואם נפרש כוונת המדות אהרן באמרו שסבת הטענה והכפירה גורמים לפוטרו היינו שהרי אם לא הי' כופר אלא הודה במקצת היה חייב שבועה וע"י הכפירה שכפר הכל הוא פטור. זה אינו מכוון בדבריו שכתב שהטענה והכפירה הוא סבת הפטור ואטו אם היה מודה במקצת לא היה מיחשב טענה וכפירה והרי באותו מקצת יש טענה וכפירה. ועוד כיון שע"כ הוא גז"ה אמרינן שבודאי יש שם סבה שפוטרתו ובשביל זה לא נסתור מה שלמדנו בעדים בהצד השוה:
ולכן אני אומר הקדמה אחת שהכלל שאמרו בחולין דעל מה הצד מעלמא לא פרכינן ושם אמרו זה לענין בשר בחלב דיליף איסור הנאה במה הצד מערלה וחמץ בפסח שהצד השוה שאסורין באכילה ורצה לומר שם נבילה תוכיח שאסורה באכילה ומותרת בהנאה וע"ז קאמר שם דעל מה הצד מעלמא לא פרכינן היינו דומיא דשם דבאמרו נבילה תוכיח אין הכונה להקשות דמדוע לא ילפינן נבילה בהצד השוה הזה לאסרה בהנאה ומדלא ילפינן מכלל דלא ילפינן שום לימוד בצד השוה הזה שזה א"א לפרש הכונה כן שהרי בנבילה מפורש היתר הנאה בתורה לגר אשר בשעריך וגו' ואיך נילפינה במה הצד לאסרה. א"ו הכונה נבילה תוכיח שאסורה באכילה ואעפ"כ התורה התירתה בהנאה וא"כ הה"ד בשר בחלב אע"פ שאסור באכילה כערלה וחמץ אעפ"כ לא תלמדנו בצד השוה הזה לאיסור הנאה. ע"ז שפיר השיב דמעלמא לא פרכינן ונבילה שמותרת בהנאה גז"ה הוא ואולי יש בה איזה סבה וטעם שהי' לאל דעות הנותן התורה בזה. אבל אם היה ד"מ היתר ההנאה בנבילה לא היה מפורש בתורה ואעפ"כ היה מפורסם היתר הנאה בנבילה בחכמי המשנה אז ודאי שפיר היינו משיבים על צד השוה הזה שאתה רוצה ללמוד מצד השוה שבערלה וחמץ לאסור בב"ח בהנאה נבילה תוכיח שג"כ בידינו ללמדה בצד השוה הזה לאסרה בהנאה ואעפ"כ התירוה כל חכמי המשנה בכל הדורות בהנאה מכלל שיש בערלה וחמץ איזה שיווי אחר שגורם להשוותם באיסור הנאה וא"כ גם בב"ח אי אתה יכול ללמוד מזה שהרי אין לתלות היתר הנאה בנבילה בגז"ה שהרי לא נאמר כלל בכתוב היתר הנאה שלה, זהו הנלע"ד. ולדעתי הוא דבר ברור באופן שהתולדה היוצאת מהקדמה זו שמה דלא פרכינן על מה הצד מעלמא הוא מדבר הכתוב בתורה בפירוש אבל דבר שלא נאמר בפירוש ואעפ"כ הדין ברור מייתינן ממנו יוכיח על מה הצד אף שהוא מעלמא:
ועתה נדעה ונרדפה לדעת כונת התוס' בב"מ הנזכרים. והנה מצינו דברי התו' אשר לפנינו הם כמו שהבאתי לשונם לעיל שכופ"ה יוכיח. ואמנם בשטה מקובצת שם מביא קושית התו' בשם התו' בנוסח אחר וז"ל והקשו בתו' דא"כ כופר בכל תיתי במה הצד ותירצו דהתם האמר קרא כי הוא זה דמודה במקצת חייב וכופר בכל פטור כו'. ולפי הלשון ההוא עיקר קושייתם לא לומר כופ"ה יוכיח רק עיקר קושייתם על הדין למה יהיה כופ"ה פטור למה לא מייתינן ליה במה הצד לחייבו שבועה ועל זה תירצו שהתורה פטרתו. ולכאורה דבריהם תמוהים דמה בכך שהתורה פטרתו אכתי נעשה זה ליוכיח לסתור הלימוד שאנו רוצים ללמוד במה הצד. ואף שאח"כ כתב השטה מקובצת וז"ל והנכון שע"י עיקר טענתו של הנתבע רגלים לדברי התובע כיון שהודה במקצת וכן כשיש עד אחד כדברי התובע כו' ע"ש בשטה מקובצת והיינו כמו שתירצו התוס' בגמרא בשינוי לשון קצת. מ"מ התירוץ הראשון שכתב הש"מ בשם התוס' דהתם האמר קרא כו' אין לו הבנה דאכתי נימא זה ליוכיח. ואמנם לפי מ"ש ניחא דכיון שמבואר בפירוש בכתוב שכופר הכל פטור משבועה לא מצינן למעבדיה ליוכיח דעל מה הצד מעלמא לא פרכינן כנזכר לעיל:
ונשוב לדברי תוס' אשר לפנינו שכתבו וא"ת כופ"ה יוכיח כו'. ודברים הללו תמוהים שהרי התוס' עצמם כתבו בדף הקדום בסוף ד"ה מפני מה כו' דמכי הוא זה משמע דגז"ה הוא דדוקא מודה במקצת חייב ולא כופ"ה וא"כ איך הקשו כאן דנימא כופ"ה יוכיח, ולתרץ זה אמינא דגוף דברי התוס' שכתבו דכי הוא זה משמע דגז"ה הוא ואיך משמע זה ואף כי כן הוא משמעות שמודה במקצת כפי פשוטן של פירוש המלות מ"מ עדיין לא נתפרש שחיוב שבועתו הוא בשביל הודאתו ודלמא שבועתו הוא בשביל הכפירה וקרא קאמר דאפילו מודה במקצת שיש לנו לומר שהוא כמשיב אבידה אפ"ה ישבע על כפירתו כמו כופ"ה. וזה לשון הריטב"א בחידושיו במס' כתובות דף י"ח וכ"ת מנ"ל דכופ"ה פטור דלמא הא דכתיב כי הוא זה היא גופא קמ"ל דאפי' מודה במקצת נשבע משום דכופ"ה נשבע כו' ע"ש. ונראה דדברי התוס' הללו עניים הם במקום זה ועשירים הם בפ' הניזקין ששם פירשו דבריהם היטב וז"ל וכופ"ה דפטור הוא גז"ה דכתיב כי הוא זה משמע דוקא מודה במקצת ולא כופ"ה כדאמרינן בפ"ק דב"מ דתרי קראי כתיבי כתיב הוא וכתיב זה עכ"ל התוס' שם. ולכאורה קשה גם שם על דבריהם דהרי הני תרי קראי מבואר בב"מ דף ה' דחד למודה במקצת וחד למין הטענה או חד למעוטי עדים לכל מר כדאית ליה. ונראה דאעפ"כ שפיר קאמרי דכיון דקרא ממעט עדים או שלא ממין הטענה ממילא מוכח דקרא דמודה במקצת דוקא ולא לרבותא וכן מצאתי בשטה מקובצת בב"מ:
אלא דאכתי קשה תינח דמעטיה קרא בכופר בו דשייך אין אדם מעיז ואכתי בכופר בבנו בכל מנ"ל דפטור ואנן חזינן דאפי' בכופר בבנו פטור ועד כאן לא נחלקו ראב"י ורבנן בכתובות דף י"ח ובגיטין דף נ"א אלא אם מודה במקצת חייב בבנו אבל כופ"ה פטור ומנ"ל דפטור. וראיתי שגם בש"מ הרגיש בזה. ולענ"ד אין כאן קושיא דעד כאן לא קשיא להתוס' מנ"ל דכופ"ה פטור אלא מטעם דאולי חיוב השבועה דחייביה קרא על הכפירה חייביה וכי הוא זה דכתיב לרבותא כתיב וכנזכר לעיל אבל כיון דידעינן דקרא ודאי בדוקא איירי במודה וא"כ ממילא אין לנו לחייבו בכופר אע"פ דלא מעטי' קרא כגון בבנו מ"מ אף דלא מעטיה קרא אכתי מהי תיתי לחייבו ומנין לנו לחייבו ואי דנילף ממודה במקצת שאני התם שעכ"פ אנו רואים מדאינו מעיז לכפור בכל אינו כל כך רשע לחשדו לישבע לשקר אבל כופ"ה אפילו בבנו אף דיכול להעיז מ"מ אין לנו ראיה שאינו חשוד כל כך ואולי מדחשוד לכפור הכל ישבע ג"כ לשקר ואי דנילף מעד אחד שאני התם דעל מה שמעיד הוא נשבע, ואמנם אפשר להביאו במה הצד לא ראי ע"א שעל מה שמעיד הוא נשבע כראי מודה במקצת שעל מה שכופר נשבע ולא ראי מודה במקצת שאינו כל כך חשוד מדלא העיז לגמרי כראי ע"א שהעיז לגמרי הצד השוה שעל ידי טענה וכפירה נשבע אף אני אביא כופ"ה בבנו שלא מיעטיה הכתוב בפירוש נחייביה בהצד השוה ומדחזינן שאעפ"כ מודים כל התנאים שהוא פטור ממילא הוא יוכיח שגם ע"י עדים פטור. וכפי ההקדמה שהקדמתי שדבר שלא מיעטה התורה בפירוש אפילו מעלמא עבדינן ליה יוכיח על מה דאתי במה הצד וזהו כונת התוספות כאן בקושייתם דכופר הכל יוכיח היינו כופר הכל בבנו:
ועכשיו נעתיק עצמנו למה שכתבתי בחיבורי צל"ח לומר שור הנסקל יוכיח. והנה הא גופא דשור הנסקל אינו בשריפה לא מצינו מפורש בתורה ופוק חזי שהתוס' כאן בפסחים בד"ה חלבו של שה"נ כו' שהקשה ריב"א דהיא גופא נילף מנותר כו' ע"ש. והה"ד דקושיא זו היא על שה"נ עצמו וג"כ צריך לתרץ דלא דמי ליה בכרת ובל תותירו אבל אי ילפינן בתחלת השטה בק"ו מנותר והקשיתי בחבורי דמה לנותר שכן הוא לעולם בכרת וצריך לומר ערלה יוכיח מה לערלה שלא היתה לה שעת הכושר נותר יוכיח. בזה שפיר כתבתי דאיזה צד השוה שתאמר בהו וע"כ צד השוה הוא שאסורים באכילה ובהנאה בזה שפיר כתבתי שה"נ יוכיח שאסור באכילה ובהנאה ואפ"ה אינו בשריפה כמפורש במשנה סוף תמורה ובכתוב לא נתפרש שהוא אינו בשריפה ושפיר עבדינן ליה יוכיח על חמץ אף שהוא פירכא מעלמא כפי ההקדמה שהקדמתי למעלה. הארכתי בזה לפי שהוא כלל גדול ודבר חדש במדה שבתורה:
ג ועל מה שכתבתי בסוגיא דבודקין אור י"ד וי"ד שחרית כו' בדף יו"ד ע"ב וכתבתי דר"י דקאמר שחרית היינו לאפוקי שעה חמישית דאז אסור באכילה מדרבנן גזר ר"י דלמא אתא למיכל מיניה. הקשית דביומא י"ד ע"א אמר ר"י דאונן כה"ג אינו מקריב אונן כל היום גזירה שמא יאכל ופירש"י דבלילה שפיר מקטיר אימורין כיון דאנינות לילה דרבנן לא גזרו דלמא אתי למיכל. הנה לא צדקת בדמיון זה דאנינות לילה שהוא מדרבנן לית ביה לתא דאורייתא דבין יממא לליליא לא טעי אינשי כמפורש ברש"י פסחים ד' ע"ב בד"ה דכ"ע ע"ש ולכך לא גזר ר"י באנינות לילה דלמא אתי למיכל שאפילו יאכל אין כאן איסור תורה. אבל חמץ דאסור בחמש הוא מטעם שיטעה ביום המעונן בין חמש לשבע ואם נתיר לו לבדוק בחמש פעמים יטעה בין שבע לחמש ויבדוק ודלמא אתי למיכל מיניה ויאכל איסור תורה:
ד ועל מה שכתבתי בסוגיא ההיא והוא בחבורי שם בד"ה אלא דזה אי אפשר דר"י לשיטתו דאית ליה מוקצה כו' ורבנן לשיטתייהו דלית להו מוקצה. והקשית דהרי בי"ט דאסור בהנאה לכ"ע אית להו מוקצה כדאיתא בביצה כ"ז ע"ב הכא בבהמת קדשים כו'. ולא קשיא ולא מידי לפ"מ שכתב רש"י בביצה דף ל"ו ע"א דר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כר"י ס"ל דאית ליה מוקצה וכ"כ בעל המאור במס' שבת דף מ"ג. וא"כ לרבנן אף דאינו רשאי לטלטל החמץ עצמו יכול להביא אש ולשרפו במקומו והשריפה עצמה מותרת שהיא בעידנא דמקיים עשה דתשביתו משא"כ הטלטול אינו בעידנא דמקיים עשה. עיין במג"א סימן תמ"ו ס"ק ג' ור"י דאית ליה מוקצה אסור לטלטל האש והעצים לצורך החמץ שהוא דבר שאינו ניטל כדר' יצחק:
ה ובסוגיא כ"ט ע"א כתבתי בחבורי דלרנב"ה דגם כרת פוטר מתשלומין א"כ מה דכתיב כדי רשעתו משום רשעה אחת כו' אף בידי שמים אין מחייבין משום שתי רשעיות ופטור אפילו לצי"ש. וע"ז הקשית וז"ל דבמסכת כתובות ל"ה ע"ב קאמר הש"ס אי רנב"ה קשיא אחותו ופירש"י דרנב"ה ע"כ ס"ל כר"מ דאל"כ לא איצטריך אסון אסון למיפטר תיפוק ליה דבלא"ה אינו לוקה ומשלם ואי ס"ד דגם לצי"ש פטור שפיר איצטריך דמטעם מלקות היה חייב לצי"ש ע"כ דבריך. והנה שקר העדת בשם רש"י ורש"י לא כתב לשון זה וגם בגוף הדבר טעית דלדידי דלרנב"ה שייך כדי רשעתו גם בב"ד של מעלה שגם הם אינם מחייבים משום ב' רשעיות גם חייבי מלקות פטורים בידי שמים אם היו פטורים בב"ד וכונת רש"י שם הוא מדנקט יוה"כ ולא נקט יו"ט וכמ"ש התוס' שם. ומ"ש גם על דברי התוס' דאולי לכך נקט יוה"כ להורות דאפילו כרת שהוא בידי שמים פוטר, ונ"מ בזה דאף לצי"ש פטור ג"כ, אין בדבריך ממש וכי נזכר כרת בדברי רנב"ה יוה"כ קאמר ודלמא משום מלקות פטרו דהרי גם ביוה"כ איכא מלקות ולא משכחת כרת בלא מלקות. ואם עיקר דינו של רנב"ה לפטור גם לצי"ש הוה ליה רק למימר רנב"ה פוטר חייבי מלקות אף לצי"ש כיון שזה עיקר הפלוגתא שלו. א"ו שעל עיקר הדין חולק דס"ל ח"מ משלמין וא"כ גם ביוה"כ היה לו ליחייב לשלם אי לאו דסובר דכרת פוטר והוא חולק על ר"מ ועל רבנן דלר"מ גם ח"כ חייבים ולרבנן פטורים חייבי מלקות. ועוד אני אומר ולטעמיך מי ניחא הא בלא"ה יש נ"מ ביוה"כ לענין חובל בחבירו ביוה"כ דמשום מלקות לא מיפטר אפילו לדידן ועיי' בסמ"ע סי' תכ"ד ס"ק ג' ונסתר הוכחת רש"י ותוס' שם בכתובות. א"ו כמו שכתבתי דאם היה נפקא מינה רק איזה דבר פרטי היה לו לפרש הפרט ההוא:
ו ומה שהקשית מדברי עצמי שאני בעצמי כתבתי בחיבורי הזה בסוגיא דף ל"ב לתרץ קושיית הפ"י שהקשה למה לא מוקי לה בתרומה שלא בא עדיין ליד כהן. וכתבתי אני שם בחיבורי בד"ה שם אין הא מני כו' דלצי"ש אף לרנב"ה חייב. אמת שכתבתי שם שהרי גם כאן בסוגיא דף כ"ט לא החלטתי לחלוטין דבר זה דלרנב"ה פטור אף לצי"ש. שהרי כתבתי זה לתרץ קושית ש"ב הגאון מוה' וואלף לוי. והרי כתבתי שם עוד יישוב אחר על קושייתו ולפי יישוב השני כאן כתבתי בדף ל"ב לתרץ קושיית הפ"י. ובאמת דבר זה בדף ל"ב לתרץ קושיית הפנ"י חידשתי כבר קודם שחידשתי בדף כ"ט לתרץ קושיית ש"ב הנ"ל ואח"כ באשר חידשתי דבר זה משנה לא זזה ממקומה ובפרט דבר שהוא רק לתירוצי סוגיא ואינו נוגע לדידן לדינא כי אין הלכה כרנב"ה כלל כמבואר בח"מ סימן תכ"ד:
ז ואשר כתבתי בסוגיא דף למ"ד ע"א להשיג על המג"א וכתבתי שם דר' יוחנן ס"ל דר"ש לא קניס כלל ואפי' חמץ בעין מותר לאחר זמנו והקשית דר"י גופיה ס"ל בירושלמי פ"ב הל' ב' הפקיר חמצו בי"ג אסור לאחר הפסח דחייש להערמה. אומר אני דלא קשיא דאף דלדידי סובר ר"י דר"ש מתיר לגמרי חמץ לאחר זמנו ולא קניס היינו בלא ביטל ולא הפקיר כלל ועבר במזיד על ב"י לא קניס דבזה לא ילפי אחרים להרשיע כמותו אבל בהפקר חייש להערמה ושפיר קניס דומיא דמבשל בי"ט במזיד מותר ובהערים אסור כמבואר בביצה דף י"ז ע"ב אמר ר"א הערים קאמרת שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד ואף דבתחלה רצה בירושלמי לפרש טעמיה דר"י משום זכיה ע"ש. אולי גם זה שייך לקנסו טפי ממזיד גמור. ועיין בסימן תקכ"ז במג"א ס"ק כ"ז דאפילו שוגג גמור יש פוסקים לקנוס טפי ממזיד:
ה ואשר כתבתי בסוגיא דף ס' ע"ב אם פסח בעי עקירה וכתבתי דרב אשי ס"ל דאפי' נטמאו בעליו לא בעי עקירה והקשית איך אמרינן בדף ע"ג ע"ב נטמאו הבעלים מאי איכא למימר הא ודאי בעי עקירה דאמר ר"ח כו' והרי שם לרב אשי קיימינן ור"א לא ס"ל הא דר"ח. ולא קשיא ולא מידי דהרי כתבתי שם בהך סוגיא בדף ע"ג ע"ב דבערב פסח לא זו דבעי עקירה אלא אפילו לא מהני ליה עקירה. אלא במתו הבעלים או משכו ידם כתבתי אפילו עקירה לא בעי וכדי שלא תימא דגם נטמאו הוא כמתו ומשכו לכן הביא הך שנזרקה מפי החבורה שעכ"פ נטמאו אינו כמתו ומשכו ידם. ואף דבגוף הדין פליג רב אשי על דנזרקה מפי חבורה מ"מ עכ"פ בע"פ אם נטמאו בעי עקירה. כנלע"ד:
ט ואשר כתבתי בריש מכילתן בתוס' ד"ה אור לי"ד שהתוס' מתחלה הקשו מאסורי הנאה שרצו להקשות אליבא דכ"ע משא"כ מנזיר שהיא קושיא רק לריה"ג. והקשית הלא בשר בחלב אינו אסור בהנאה לרשב"י. דע כי מ"ש לכ"ע היינו בחמץ לכ"ע משא"כ נזיר דלא קשה רק לריה"ג בחמץ דמתיר בהנאה. ובזה ספו תמו כל מה שהקשית במכתבך הראשון. והיה זה שלום כנפשך ונפש רבך הד"ש: