נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/פד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פד
עריכהתשובה
להאלוף התורני מוה' צ"ה מו"צ דק"ק הומפאלץ:
מה שחידש הרב מוה' יוסף קראטשין בדין חדש בזה"ז לומר דלפי פסק התה"ד דסגי בג' ימים קודם לעומר אפילו נזרע בערב פסח ג"כ מותר דיש כאן מקצת יום ערב פסח ויו"ט ראשון של פסח ויום הנף ואף שאמרו בפסחים דף נ"ה ע"א דבהשרשה חד מקצת יום ככולו אמרינן תרי מקצת יום ככולו לא אמרינן היינו בזמן המקדש שהיה העומר מתיר וליכא מיום הנף רק מקצת דהיינו עד שקרב העומר אבל אחר החורבן דק"ל יום הנף כולו אסור מן התורה א"כ הרי יש כאן יום ט"ז כולו. הנה אפריון נמטיה להרב מוה' יוסף על זה כי סברא ישרה דבר וטעמא דמסתבר אבל אעפ"כ אינני מסכים לזה לדינא שהרי שם בפסחים אמר ר' יהודה המנכש בי"ג ודייקו מזה חכמי התלמוד בי"ג אין בי"ד לא כו' ומסיק רבינא הטעם משום דתרי מקצת היום ככולו בהפרשה לא אמרינן ואיך נימא דכל זה בזמן המקדש א"כ ר' יהודה שהיה אחר החורבן אמר המנכש בי"ג ולמה לא דבר על זמנו והוה ליה למימר המנכש בי"ד אלא ודאי שסברת הרב מוהר"י ליתא ואין חילוק בין זמן הבית לזמננו בזה. ואמינא בה תרי ותלתא טעמי למה סברתו ליתא:
חדא אמינא שכשם שאמר ר' יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור משום מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו כו' דרב נחמן בר יצחק הוא דאמר דרש והתקין אבל סתם גמרא משני שהוא רק משום שמא יבנה המקדש. ועיין במס' סוכה דף מ"א ומס' ר"ה דף ל' ובמס' מנחות דף ס"ח ובמס' ביצה דף ה' ע"ב ביצה אסורה מטעם זה מהרה יבנה המקדש עיין שם. ה"נ אני אומר שאף לפי סברתו של מעלתו שבזמננו לא שייך תרי מקצת היום ככולו אעפ"כ מה שזורעין בערב פסח אסור משום מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו מה שנזרע בערב פסח עכשיו נמי ניכול כו'. הא חדא:
ועוד אמינא בה טעמא דלר' יהודה דדרש התם במנחות עד עצם היום עד עצומו של יום ועד בכלל לדידיה לא סוף היום הוא המתיר רק כל עצם היום כולו הוא המתיר כשם שלרב ושמואל האיר המזרח מתיר כך לר' יהודה עצם היום מתיר וכל עצם היום בכלל וא"כ הנזרע בער"פ כיון שאין אתה אומר בששה עשר מקצת היום ככולו והרי לא נגמר הקליטה עד סוף היום וסוף היום לחוד איננו מתיר:
ועוד אמינא שדברי הרב הנ"ל מתחלתן טעות הם כיון דלא אמרינן ביום ששה עשר מקצת היום ככולו א"כ לא נגמר הקליטה עד כלות יום ששה עשר ומי יתיר אחר שפנה היום. ומנא אמינא לה לסברא זו ממה שאמרו במס' ר"ה דף י' ע"ב אי הכי שלשים ואחד בעי קסבר יום שלשים עולה לכאן ולכאן. ויש לתמוה על לשון קסבר והיכן מצינו חולק בזה וסתם הוה ליה לשנויי יום שלשים עולה לכאן ולכאן. ולכן נלע"ד דכי היכי דנוכל לומר יום שלשים עולה לכאן ולכאן צריכין אנו לומר לענין קליטה מקצת יום שלשים ככולו שישאר מקצת היום להיות חשוב שנה דאי לא אמרינן מקצת יום ככולו א"כ לא נגמר הקליטה עד פנות יום שלשים וכיון שכבר פנה היום כבר הוא ראש השנה וא"כ צריכין לומר לר"מ לענין קליטה תרי מקצת יום ככולו שהרי יום ראשון ג"כ אינו אלא מקצת דאטו מיירי שנטע בתחלת בה"ש של ליל כניסת יום ראשון וזה פשוט. והרי לר' יהודה לא אמרינן לענין קליטה והשרשה תרי מקצת יום ככולו כדמוקי רבינא בפרק מקום שנהגו לכן אמר קא סבר יום שלשים כו' דר"מ הוא דסבר הכי אבל לר' יהודה שלשה לקליטה ושלשים להיות חשוב שנה אין יום שלישי עולה לכאן ולכאן ולהכי קאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה למ"ד שלשה צריך שלשה ושלשים ולא סגי בשנים ושלשים ויום שלישי עולה לכאן ולכאן כי היכי דלר"מ יום שלשים עולה לכאן ולכאן. ומנ"ל לרב נחמן דאיכא שום חולק על ר"מ בזה. ולפי מ"ש ניחא דחזינן לר' יהודה דסבר בקליטה תרי מקצת יום ככולו לא אמרינן וגם אליבא דר' יוסי דאמר שתי שבתות חזינא לרבינו הגדול בפ"ט ממעשר שני הלכה ט' וזה לשונו. נמצאת למד שהנוטע מ"ד יום קודם ר"ה עלתה לו שנה עכ"ל. הרי לפי שפסק כר' יוסי בעי מ"ד יום ולמה לא סגי במ"ג ויום מ"ד יעלה לכאן ולכאן אלא ודאי לפי דלא אמרינן בסוף ימי הקליטה מקצת יום ככולו ואינו נקלט עד סוף היום שוב אי אפשר שיעלה יום זה למספר שלשים יום בשנה. וכן בפ"ג משמיטה ויובל בסוף הפרק ג"כ כתב הרמב"ם נמצאת אומר כו' במ"ד יום יקיים הרי דבעי מ"ד ולא אמרינן שיום מ"ד יעלה לכאן ולכאן וכנ"ל:
וממילא יצא לנו לענין חדש שהזורע בערב פסח כיון שיום ג' הוא יום הנף ולא נגמר הקליטה עד סוף היום נשאר באיסור חדש ואי אפשר לאותו יום שיעלה לקליטה ולהתיר משום חדש. ודע שדברי הרמב"ם בפ"ט ממעשר שני הלכה יו"ד צריכין קצת עיון שכתב כיצד הנוטע בט"ו באב כו' ובהלכה י"א אבל הנוטע בי"ו באב כו'. ולכאורה יפלא הרי חד מקצת יום ככולו ודאי אמרינן בהשרשה כדאמר רבינא בפסחים דף נ"ה וא"כ גם הנוטע בי"ו באב הרי יש כאן עם אותו יום מ"ד יום דהיינו ט"ו הנשארים מן אב שהוא מלא וכ"ט מאלול הרי מ"ד יום וחד מקצת יום ודאי אמרינן ונמצא יום אחרון מן י"ד ימי הקליטה נשלם כ"ט אב ונשאר יום אחרון מן אב וכ"ט ימי אלול וכלו שלשים יום לפני ר"ה אף דלא אמרינן יום י"ד עולה לכאן ולכאן. והרמב"ם שהצריך שיטע ט"ו אב מכלל דבעי לקליטה י"ד ימים שלמים מעל"ע והוא נגד דברי רבינא שאמר חד מקצת יום אמרינן בהשרשה. ונראה דע"כ לא שייך לומר מקצת יום ככולו אלא במקום שדברו חז"ל בלשון ימים ולר' יהודה דאמר שלשה לקליטה באמת סגי שיטע כ"ז אב אמרינן יום כ"ז מקצת ככולו ובכ"ט כלו ימי הקליטה ונשאר יום אחרון מן אב וכ"ט ימי אלול וכלו שלשים יום לפני ר"ה. אבל ר' יוסי לא אמר ארבעה עשר יום אלא שתי שבתות והא ודאי דלא אמרינן מקצת שבת ככולה ולכן בעינן שתי שבתות תמימות דהיינו י"ד יום מעל"ע ולא כלתה הקליטה עד סוף ארבעה עשר מעל"ע ולכן הצריך הרמב"ם שיטע ט"ו אב. זה הנלע"ד:
ומה שכתב הרב מהר"י לדחות קושיית הנה"כ בסימן רצ"ג על התה"ד שהתיר תבואה שנזרעה ג' ימים קודם לעומר מסוגיא דפסחים דף נ"ה הנ"ל. והקשה הנה"כ שהרי סוגיא דפסחים הוא לר' יהודה ואנן קיי"ל כר' יוסי דסבר שתי שבתות וכתב הרב הנ"ל דע"כ לא נחלקו על ר' יהודה אלא בנטיעה אבל בזריעה לא מצינו שנחלקו. אומר אני דלאו מלתא היא ולא מצינו בזה חילוק בין זריעה לנטיעה. ממ"נ אני אומר דהא ליתא שאם אתה קורא למנכש ונעקרה בידו דמיירי שם ר' יהודה בפסחים נטיעה א"כ לא מצינו בשום מקום שום שיעור לזריעה ואיך יליף מיניה התה"ד ששעורו ג' ימים. וצריך לומר דעכ"פ לא גרע זריעה מנטיעה וא"כ דלא מצינו לר' יהודה שדבר כלל מזריעה א"כ בין לר' יהודה ובין לר' יוסי זריעה כנטיעה. ואם נימא דנטיעה זו דפסחים כיון שהיא תבואה הרי היא כזריעה ויהב ביה ר' יהודה שיעור שלשה ימים ואמרינן שבזה לא נחלקו ר' יוסי ור' אלעזר שלא מצינו שנחלקו בזה ודי לומר שנחלקו באילנות שמצינו שנחלקו בו. אם כן קשה הלא אין דרך הרמב"ם להשמיט שום דין המפורש בש"ס ולמה לא הביא הרמב"ם דין זה בפ' יו"ד ממ"א שכתב כל תבואה שהשרישה כו' ולמה לא כתב שזמנו הוא מה שנזרע בי"ג בניסן כמפורש בגמרא בפסחים. בשלמא אם זריעה ונטיעה דין אחד להם אם כן סמך הרמב"ם עצמו על מה שמבואר בדבריו בהלכות מעשר שני ונטע רבעי ובהלכות שמיטה שגם דברי ר' יוסי בערלה ובשביעית נאמרו וכאן במאכלות אסורות כתב סתם תבואה שהשרישה. ולכן שפיר תמה הש"ך בנה"כ על בעל תה"ד. ותו לא מידי כעת. והיה זה שלום. דברי הד"ש: