נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/עט
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עט
עריכהבע"ה פראג יום ג' ג' ניסן תקל"ח לפ"ק.
תשובה
בין גאולה לגאולה, שיאו יעלה למעלה, כפרצידא דתותי קלא, לכבוד אהובי האלוף התורני המופלא מוה' בער יצ"ו.
מכתבו הגיעני ויען טרדות רבות סבבוני לכן אין הפנאי גורם לעיין בדבריו ובפרט שאין כאן דבר חדש, ושאלתו אם לחוש לחומרא של הפר"ח בסימן תנ"ג שמחמיר במצת המצוה שיהיו דוקא חיטין השמורים משעת קצירה. הלא יראה מנהגן של ישראל בכל מדינות פולין ואשכנז דלית דחש להא רק המהדרין מן המהדרין. ודעת הרמב"ם נ"ל שהוא מיקל ולא מטעם שכתב מעלתו מטעם שכתב אחר שנקצר. ורצה מעלתו לפרש דהיינו שעת טחינה דאל"כ הי' לו לומר בשעת קצירה. דודאי כונת הרמב"ם פשוט דבשעת קצירה בעודו מחובר אין צריך שימור וכשנקצר הוא תיכף אחר שנקצר וכונת הרמב"ם משעת הפיכת כפי. אבל מה שקשה לי בדברי הרמב"ם שהרמב"ם לא הזכיר כאן מצת המצוה ואפילו מצה סתם לא הזכיר אלא כך כתב בפרק ה' הל' ט' לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבוא עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהי' בו שום חימוץ וכל דגן שאוכל בפסח בכלל. וגם קשירת דברי הרמב"ם הללו עם הקודם כפי טבע הלשון לפיכך הוא קושי ההבנה שבהלכה ח' כתב תבשיל שנתבשל ונמצאו בו שעורים או חיטים אם נתבקעו הרי כל התבשיל אסור שהרי נתערב בו חמץ ואם לא נתבקעו מוציאין אותן ושורפין ואוכלין שאר התבשיל שאין הדגן שנבלל ולא נתבקע חמץ גמור של תורה ואינו אלא מדברי סופרים משום שנאמר ושמרתם את המצות כלומר הזהרו במצה ושמרו אותו מכל צד חימוץ לפיכך אמרו חכמים כו'. ומשמע שמתוך שהחמירו שאפילו לא נתבקעו אסור לפיכך אמרו חכמים שצריך להזהר כו':
וכפי הנלע"ד כונתו שאם היה נשאר על דין תורה שאם לא נתבקע מותר היה מותר להניח מים לבוא על החיטין שהרי עינינו יהיו רואות אם נתבקעו אבל כיון שאסרו חכמים אפילו לא נתבקעו לכך צריך להזהר שלא יבוא עליו מים וכונתו שלא נדע שבא עליו מים. ואין חילוק בזה בין מצת המצוה לשאר דגן שאוכל ממנו בפסח קליות וכדומה. והרי"ף ודאי דבעי שמירה מעידן קצירה כמבואר בדבריו ואף שג"כ כתב קמחא דפסחא מ"מ סיים בדברי רבא הפוכו לשם מצה בודאי שלא החמיר רק במצת המצוה שאין לומר שהחמיר בכל מה שאוכלין בפסח דבעי שימור משעת קצירה דא"כ למאי הילכתא הביא הך דארבא דטבע בחישתא ומה חשש שמא ימכרנו לישראל איכא הלא אין הישראל אוכל בפסח כי אם מה שנשמר משעת קצירה. ואף שיש לדחוק ולומר משום חשש בל יראה חשש שישהנו הישראל בפסח מ"מ האמת יורה דרכו והרי"ף לשם מצה דקאמר היינו מצת המצוה. והנה לא הביאו הרי"ף והרמב"ם הך מימרא דרב הונא בצקות של נכרים המובא בגמ' דף מ' ע"א. ועל הרי"ף לא קשה דאיהו מפרש לה כפירוש רבינו חננאל שהביא הר"ן שמיירי שלשה בפני ישראל וראה שלא נעשה בה שום חימוץ אלא שלא נעשה בה שימור לשם מצה וסובר הרי"ף שאין בזה שום רבותא ועיקר המימרא דרב הונא משום סיום דבריו ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה להורות דמצת מצוה בעי שימור לשם מצוה. וכיון שכבר הביא הרי"ף חומרא דרבא דבעי שימור משעת קצירה לא הוצרך להביא מימרא דרב הונא. אבל הרמב"ם לפי מה שפירשתי אני דבריו שמם שכתב שיזהר שלא יבואו מים עליו היינו שלא ידע בודאי שבאו עליו מים הי' לו להביא עכ"פ גמרא דרב הונא דלמצת מצוה עכ"פ בעי שימור קודם אפיה. לפיכך מחוורתא שהפי' בדברי הרמב"ם כפי דעת בית יוסף בסי' תנ"ג שהרמב"ם סובר כדברי הרי"ף דבעי שימור משעת קצירה ולפיכך שכתב קאי על מה שהזכיר מקודם קרא דושמרתם את המצות. ואמנם להרמב"ם ודאי שהוא רק אסמכתא שהרי כתב לפיכך אמרו חכמים וכיון שכן כיון שהרא"ש והרבה גדולים מקילים ובדרבנן שומעין להקל:
ומה שהקשה מעלתו למה כתב הרמב"ם החטים מותר לבלול אותן במים והרי רבא הדר בי' ואמר מצוה ללתות. לא קשי' ולא מידי דרבא דאמר מצוה ללתות היינו במצה של מצוה והרמב"ם כאן בדין לתיתה קאי ולא מיירי במצה של מצוה דוקא. ומה דקאמר בגמרא הדר בי' רבא ולא מקיים ב' מימרות דרבא ומימרא ראשונה דמותר היינו בשאר יומי ומצוה היינו בליל ראשון היינו משום דרבא אמר דמותר ללתות דתני' יוצאין בפת נקיה וא"כ על מצת המצוה קאי. ומה שלא הזכיר הרמב"ם מצוה ללתות מצת של מצוה היינו משום שכבר הביא חומרת הגאונים שאסרו הלתיתה לגמרי:
ומה שהקשה על הרמב"ם שפסק חטים של מנחות אין לותתין וכאן פסק כרבא שמותר ללתות. קושיא זו הקשיתי והיא כתובה אצלי בחידושי לפסחים וכתבתי דלמסקנא דרבא בעי שימור משעת קצירה וא"כ כל מה שעושה תמיד לשם מצה ונזהר בה לכן לא אסרו ללתות אבל מנחות שאין צריך לעשות לשם מנחה ואין שם מנחה עלי' עד שתתקדש בכלי חששו אולי לא יזהר כל כך בשעת לתיתה ולכן אסרו הלתיתה. אלא שהקשיתי על זה א"כ מאי הקשה בדף ל"ו מעומר שלותתין אותו והרי גם העומר בעי קצירה לשמה ולהכי דוחה שבת ושפיר נזהר בו:
והנה י"ל דלמסקנא דמצוה ללתות לא פליג רבא על שמואל דשאני מצה שלא רצה לאסור הלתיתה שהיא מצוה משא"כ במנחות שהלתיתה רשות החמירו ואסרו. ואם גם מעלתו כיון במכתבו לזה לא הי' לו לכתוב שהמהרש"א כתב זה רק לרב פפא אלא הי' לו לכתוב שהמהרש"א כתב דרבא פליג על שמואל היינו למימרא קמא דאמר מותר ללתות. ואמנם לפי מה שכתבתי לעיל דהרמב"ם שכתב מותר לבלול החטים לאו דוקא על מצת המצוה קאי אלא על כל החטים שאוכל בפסח א"כ נסתר כל תירוצי הנ"ל:
והנלע"ד דהרמב"ם הי' קשה לו קושית המהרש"א למה הקשה רב פפא מדקרי לי' סולת ה"ל להקשות מגוף מימרא דשמואל דאמר חיטי מנחות אין לותתין אותן. ותירוצו של המהרש"א הוא דחוק. אלא סבירא לי' להרמב"ם דאיכא למימר לענין לתיתה שאינו במנחות לא בזריזין ולא במקום זריזין גרע מנחות ממצות של פסח דבפסח שאיכא איסור כרת מיזהר זהיר בו בשעת לתיתה ונשמר בכל האפשר. אבל מנחות שאין בו כי אם לאו חששו אולי לא יזהר בו ולכן החמירו שלא ללתות כלל ולכן הוצרך רב פפא רק להקשות מדקרי סולת. ואל תתמה מה שכתבתי שהקילו באיסור כרת והחמירו באיסור לאו שכן מצינו גם בפסחים דף י"א ע"א דאמר משום חומרא דשבת בדיל מיניה:
ומה שכתב הפר"ח ראיה במה דבעי שימור מעכב אפילו דיעבד מדמתרץ חלות תודה כו' אין יוצאין בהן ומפרש בגמ' דף ל"ח ע"ב דאמר קרא ושמרתם את המצות וגו' המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח אלמא דהשימור לשמה מעכב אפי' בדיעבד. לדעתי אין מזה ראי'. וזה לשון רש"י כל שימור שאתה משמרו שלא תחמיץ יהי' לשם מצה של מצוה, וכונתו שאף השימור שאתה עושה למצוה לא יהי' לשם דבר אחר וכשעושה לשם דבר אחר גרע טפי מסתם. ועוד נלענ"ד אדרבא מהכא מוכח דכל שימור זה הוא רק מדרבנן וכדברי הרמב"ם שכתב לפיכך אמרו חכמים כו' אבל עיקר קרא זה ושמרתם את המצות שישמור שלא יראה בה סימני חימוץ דהיינו קרני חגבים או כסיפת פנים וכל מר כדאית לי'. ומנא אמינא לה הוא ממה דקשה לי שאמרו יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. והדבר תמוה ואטו בשביל ששמרה גם לשם זבח אינו משמרה לשם מצה של פסח. ואני מקשה בכאן כדרך שהקשו בגמ' דף ל"ו ע"א מידי בלבד כתיב. ולכן נלע"ד דעיקר קרא זה שישמור שלא יהי' בה סימני חימוץ ועל זה קשה ל"ל ופשיטא שאם רואה בה סימני חימוץ שהיא אסורה אלא ודאי דקרא אתי דמה שאתה נזהר בה משום חימוץ יהי' רק בשביל שהיא מצה ויצאה זו שבלא"ה אסורה בחימוץ משום זבח. ולרוב טרדות אקצר. דברי הטרוד מאוד: