נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/ע
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ע
עריכהתשובה
שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי וחביבי האלוף הרבני המופלא כבוד מוה' דוד נר"ו:
קבלתי מכתבך. ומאוד נמלצו אמרי יושר האמורים בכושר אשר העלית במצודת עיונך שאם נתערב חמץ נוקשה במאכל בפסח ואין ששים לבטלו שאסור בהנאה. גם לדעת המג"א בסימן תמ"ז ס"ק ה' ע"ש מותר למכרו לנכרי ואין זה נחשב הנאה שאין הנכרי משלם יותר בשביל זה. ואמרת הוכחה לזה שהרי הר"י מפריש (שהוא דעת המחבר בסימן תס"ז סעיף יו"ד) התיר למכור לנכרי תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח משום שאין הנכרי משלם יותר בשביל החטה. והביא ראיה חזקה ממה שהתיר רבא במס' ע"ז דף ס"ה ע"ב למכור לנכרי חיטים דנפל עלייהו חביתא דיי"נ והרי יי"נ אסור בהנאה ואפ"ה מותר מטעם שאין הנכרי משלם יותר בשביל היין. המרדכי (והוא דעת רמ"א בסימן תס"ז) שם חולק עליו ודחה ראייתו דשם עובדא דרבא מיירי ביין נסך דרבנן כמבואר במרדכי פרק כל שעה סוף סימן תקכ"ח. וא"כ נוקשה דהוא גם כן דרבנן כמבואר במג"א ריש סימן תמ"ב ובסימן תמ"ז סק"ה שפיר נשאר דינו של הר"י מפריש שאין מקום לדחות ראיתו, ע"כ דבריך. והנאני מאד כי הסברא היא ישרה מאוד:
ואמנם אעפ"כ אין אני מחליט להסכים עמך. דהרי דברי המרדכי תמוהים דאיך דחה ראייתו של הר"י מפריש דמיירי בחטה שנמצאת בתרנגולת שאין כאן רק איסור משהו בטעם דרבא בהנהו חיטי מיירי ביי"נ דרבנן והרי גם הר"י מפריש מיירי בחמץ דרבנן שהרי מדאורייתא חמץ בטל בששים כמו כל האסורים, ודוחק לומר דשאני יי"נ מדרבנן שהוא מצד עצמו מדרבנן משא"כ חמץ שהוא מצד עצמו מן התורה רק ששיעורו גורם לו להיות דרבנן דמה בכך סוף סוף עתה לאחר שנתבטל דרבנן הוא ולמה יהי חמור מיי"נ דרבנן ואדרבה פעם אחת מצינו להיפך שהרי לדעת רמ"א בת"ח כלל פ"ה הביאו הש"ך בי"ד סי' צ"ח סק"ז דבאיסור שנתערב מין במינו בלח ונשפך תלינן להקל שהיה ששים מטעם ספק דרבנן מצד שעורו דמן התורה חד בתרי בטיל ובבשר עוף שנפל לתוך חלב ונשפך לא תלינן להקל אף שהאיסור דרבנן כיון ששעורו מן התורה דטעם כעיקר דאורייתא וא"כ יותר יש להקל בחמץ שנתערב במשהו מביי"נ דרבנן שנבלע בחיטי דעכ"פ הטעם שנותנים בחיטי הוא מן התורה, ואף שהש"ך באמת השיג על רמ"א היינו ששוים הם הן דבר שהוא מצד עצמו דרבנן הן שהוא מצד שעורו דרבנן וא"כ דברי המרדכי תמוהים. וצריך לומר דחמץ גזרינן דרבנן אטו חמץ של תורה דהיינו בפחות מששים ואף דגבי יי"נ יש ג"כ לגזור יי"נ דרבנן אטו יי"נ גמור יש לומר דיי"נ בדיל מיניה לכך לא גזרינן דרבנן אטו דאורייתא משא"כ חמץ דלא בדיל מיניה וא"כ ממילא גם בחמץ נוקשה יש לומר כן דמה קולא יש בחמץ נוקשה כשאין ששים מחמץ גמור ויש ששים אידי ואידי דרבנן וכיון דאנן קי"ל לשרוף התרנגולת שנמצא בה החטה ושלא למכרה לנכרי הה"ד נוקשה כשאין שם ששים זה וזה דרבנן הוא. ואדרבה חמץ במשהו לכ"ע דרבנן ונוקשה יש פוסקים הסוברים שהוא מן התורה ולכן אף שסברתך טובה ונכונה אעפ"כ אין לעשות מעשה כלל:
ואהובי תלמידי למען לא יהיה בה"מ בלי חידוש אמרתי דברי מרדכי הללו הואיל ואתא לידן נימא בי' מלתא. דלפי מ"ש המרדכי דעובדא דחבית יין שנשפך על החטים בשלהי ע"ז מיירי ביי"נ דרבנן א"כ תמוה מאוד שם דף ס"ה ע"ב דאותבי' רבה בר לואי לרבא מבגד שאבד בו כלאים דלא ימכרנו לנכרי שמא אתי לזבוני לישראל. ולדברי המרדכי אין כאן קושיא דבשלמא כלאים שהוא איסור תורה לכך חיישינן לספק שמא יחזור וימכרנו לישראל אבל הני חיטי שהמה רק איסור דרבנן שבלעו יי"נ דרבנן לכך לא חיישינן לספק שמא ימכרנו לישראל. ונראה ליישב ע"פ מה שכתב התוס' שם בד"ה איתיביה שרבה בר לואי לא אותבי' לרבא בפסחים דף מ' ע"ב בההוא ארבא דטבע בחישתא ובהנך חיטי בכל אחד בפני עצמו רק אחר שני המעשים הללו אותביה רבה והדר ביה רבא משניהם והתלמוד קבע הפירכא על שניהם. ובמ"א ריש סימן תס"ז מבואר יותר ששני המעשים באו כאחד בפני רבא וכן צריך להיות דאל"כ הוא גופיה קשיא למה המתין רבה בר לואי ולא אותביה תיכף במעשה שאירע ראשון א"כ גם דעת המרדכי נכון ורבה בר לואי אותביה עכ"פ על ארבא דטבע בחישתא שהוא ג"כ איסור תורה כמו כלאים ורבא מסברת עצמו כאשר שמע חששא דשמא ימכרנו לישראל חשש לזה גם באיסור דרבנן בעובדא דיי"נ דרבנן וע"פ דברי המרדכי הללו ניחא מה דהיה קשה לי בדברי הטור יו"ד בסימן פ"ו שפסק אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לנכרי שמא יחזור וימכרנה לישראל ותמהתי על זה בתשובה אחרת והלא בגמרא בחולין דף ס"ד ע"א לא שנינו בברייתא ביצת נבילה אלא ביצת טריפה שלא ימכרנה לנכרי ומנ"ל להטור למילף מזה גם ביצת נבילה והלא יש הפרש ביניהם דביצת טריפה אסורה מן התורה וביצת נבילה הוא רק איסור דרבנן וא"כ דלמא בדרבנן לא חיישינן לספק זה שמא ימכרנה לישראל. ובאמת גירסת הרי"ף שם בפרק אלו טריפות ביצת נבילה אבל גירסת הרא"ש הוא כמו שהיא נוסחתנו בגמרא שם ביצת טריפה. ולפי מ"ש ניחא דהטור יליף מדברי רבא בחיטין שבלעו יי"נ דרבנן שג"כ צוה דוקא למטחנינהו ולמיפינהו דוקא כדי שלא יהיה חשש שמא ימכרנו לישראל. ומה שהקשית על גוף הדין דנוקשה אסור בהנאה בפסח והלא בבשר עוף בחלב גזרו רק על האכילה ולא על ההנאה וכתב בעל לחם משנה בפ"ח מהל' מ"א הל' ד' הטעם דאכילה שהוא דבר שאדם תאב לו גזרו אבל בישול והנאה שהוא דבר שאינו תאב לו כ"כ לא גזרו א"כ למה גזרו כאן גם על ההנאה. והנה גם זה לא קשה ולא מידי דשאני בב"ח דבדיל מיניה לכך לא גזרו רק באכילה שתאב לו ביותר אבל בחמץ דלא בדיל מיניה גזרו אף על הנאה ועוד יש לחלק מפני חומר איסורו ואין להאריך:
ובני הרב החריף מוהר"ר שמואל סג"ל רצה לתרץ על קושייתי לשטת המרדכי דמיירי ביי"נ דרבנן א"כ מה אותביה מכלאים. ואמר בני שהמרדכי סובר כקושית התוספות שם בד"ה הבגד שהקשו דליבטל ברובא והמרדכי אינו סובר כתירוץ התוס' רק סובר הטעם דחיטין חשיבי ולא בטלי ועיקר דבר זה דדבר חשוב לא בטל הוא רק מדרבנן ושפיר אותביה. והנה דברי בני המה דברי פי חכם חן ואמנם הראיתיו במרדכי פרק כל שעה סימן תקנ"ה שכתב שאיסור כלאים הוא במשהו והיינו כתירוץ התוספות. דברי רבך הד"ש: