נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/סה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סה
עריכהתשובה
שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי הבחור המופלא וחכים טובא החתן תמים הר"ר בצלאל י"ץ:
דבריך הטובים אשר אזרת חיל ללחום את המשיג ולהצדיק את אשר כתבתי בנ"ב חלק א"ח סי' כ' וחידשתי דין חדש שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח שדין הוא שאומר להנגזל הש"ל. וחידשתי אני שאז אין החמץ אסור כלל להנגזל כאשר הרחבתי הביאור שמה. וקם אחד והשיג בגליון של חיבורי אחת עשרה השגות ונתפאר בהם מאוד. והנה ראיתי כל דבריך המה דברים טובים ואעפ"כ אני לעצמי אינני מסכים מטעם שיתבאר בסוף מכתב הזה. וכעת אדבר מהשגות המשיג שנחשבו בעיני המשיג לאחד עשר כוכביא. והנה לולא למענך אני עושה לא הייתי מזדקק להשגות הללו כי כולם חוץ משתי השגות אחרונות המה דברים בטלים ועצם עיניו מראות את דברי שם במקומם ולא ידעתי לו שום זכות בזה אם לא או שחשכו כוכבי נשפו או שהקשה ערפו להלחם נגד האמת או טינא היתה בלבו. ואמנם כעת שכבר הוא בעלמא דקשוט שרי לו מחול לו ואדבר מגוף ההשגות וגם שתים האחרונות שהיה לו מקום לומר שזו השגה ג"כ אינם מתקיימות אלא שנגד הראשונות אמינא שהמה עדיפי מקמייתא. והנה אעתיק כל ההשגות כפי אשר כתבת במכתבך שהעתקת מגוף כתב המשיג בגליון הנ"ב בדף ט' ע"א בד"ה באופן שיצא לנו מזה דין חדש כו'. כתב המשיג:
א אין דין זה אמת עיין בטוש"ע סימן שמ"ג ובסמ"ע סק"ו ובטור לא הזכיר לא איסורי אכילה ולא איסורי הנאה רק חמץ בפסח וכתב עליו הפרישה לרבותא נקט כו' דאפילו חמץ אם היה מחזירו בעין לא היה יכול ליהנות ממנו כו' ע"ש היטב:
ב ועוד סתירה מב"ק דף ק"ה ע"ב דאמר הש"ס א"ד השתא מיהת הא מנח ועפרא בעלמא הוא:
ג ועוד ראיה מש"ס דגיטין דף נ"ג ע"ב מתיב ר"פ גזל חמץ כו'. ע"ש היטב ודוק:
ד ועיין ביש"ש פ"ט סימן י"ט וכו' בשם הרא"ש והרמב"ן תמצא מבואר דאסור בהנאה לכל העולם. גם תמצא לתרץ קושית הגאון המחבר על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דין גזל ובא אחר ושרפו דלק"מ דלרא"ש הטעם הואיל ולא שוה ממון לאדם אחר רק להנגזל ליתי' בדינא דגרמי וכ"כ תוספ' בפ' מרובה ולהרמב"ן מבואר שם דבאמת חייב הוא ע"ש:
ה וגם ראיה ממשנה גופא דקתני חמץ דומיא דשאר איסורי הנאה שאסורים לכל העולם ואע"ג דתני נמי תרומה ונטמאה דשרי בהסקה ובהמה שנפסלה מע"ג המזבח דשרי אפילו באכילה. מ"מ לולא דהדין דבכל שלא נשתנה עיקר גוף הממון שאומר לו הש"ל לא היה די בהשבת בהמה שנפסלה מע"ג מזבח דא"א שלא יהיה חילוק בזמן המקדש בין בהמה ראויה או אינה ראויה למזבח. וכן תרומה שנטמאת דאסורה באכילה דפוחת הרבה מדמי טהורה וא"כ הוה שפיר דומיא. משא"כ חמץ לדעת הגאון המחבר לא דמי כלל לאידך ויצטרך לומר דמתני' ר"י ולא ר"ש היא א"כ אמאי לא פריך הש"ס לר"י דפסק בפסחים כר"ש והא אר"י הלכה כסתם משנה כדפריך בכל דוכתא בש"ס:
ו גם מגוף דברי הש"ע מבואר להדיא דלא כוותיה דאל"כ מה חידוש בחמץ דעלה נמי קאי בד"א כשהחזיר כו' וכל דברי ש"ע הוא לשון הרמב"ם פ"ג מהל' גזילה דדייק לישנא טובא כנודע וכלל חמץ עם אינך אסורי הנאה והרמב"ס והש"ע פסקו כר"ש וסיים הרמב"ם לפיכך אם כפר בו אחר שנאסר בהנאה ונשבע חייב לשלם קרן וחומש ואשם. העתקתי זה לפי שסותר עוד כמה דברים הבאים בדברי המחבר נר"ו ועיין עליהם:
ז ז"ל הרמב"ם פ"ח מהל' גזילה הכהנים בגזל הגר מקבלי מתנה הן לפיכך הגוזל חמץ מן הגר שאין לו יורשין ועבר עליו הפסח חייב ליתן להכהנים דמיו שאם יתנהו להן עכשיו אינו מתנה שהרי הוא אסור בהנאה:
ח גם מה שפלפל הגאון המחבר במי שעבר על ב"י ומת תוך הפסח. נ"ל ברור שאסור אף ליורשין מדבעי רבא כהנים בגזל הגר יורשין כו' משמע דביורשין ממש פשיטא לן שאומר הש"ל אלמא לא פקע שם בעלים המורישים מממון זה רק בפסח אריה דאיסור רביע עליו. ובצאת החג שוב הוא למפרע להיות ממון בעלים. ודוק:
ט השיג הרב על דינא דרבינו שזכרתי באות ד'. וז"ל אם כן לא הוי להו להשתמט להש"ס ופוסקים להזכיר הדין הרי שלך לפניך במועד. והאמת דליתא דרש"י פי' דחמץ זה לא נשתנה משאר לחמים והובא בסמ"ע ופרישה והרי בתוך הפסח שינוייו ניכרין משאר לחמים שבבית ישראל הוא ומינכר דמהדר ליה עפרא בעלמא דבעמוד ושרוף קאי דכל שעה עובר בבל יראה ומכל צד לא דמי לשור הנסקל:
י שם (דף י' ע"ב שורה י"ד) והוא בתוך ד"ה ומה דבעי רבא כו' וז"ל. לי נראה לענ"ד דזכיית נכסי הגר בעי כוונה עיין ח"מ סימן רע"ה סעיף כ"ד וקי"ל איסורא לא ניחא לי' דליקני כ"ש ביודע הדין שמפסיד בזכיה זו דהרי כיון שע"י זכיה זו דהוה שלו לא מצי אמר הרי שלך לפניך א"כ ודאי ניחא ליה למקני ולא נתכוין לקנות:
יא ועוד בעיקר הדין אם הוא זוכה להיות שלו בזה לא מצינו דאומרים באסורי הנאה הש"ל דבמידי דאיכא קנין ע"י שינוי אין הדין הש"ל, שמעה עמי בינה זאת. נמצא דע"כ איירי הש"ס בלא נתכוין לזכות דאם נתכוין לזכות הוי ממונו ממש ואינו יכול לומר להכהנים הש"ל אלא במידי דאינו שלו, ועיין ב"ק דף ס"ו ע"ב בש"ס שם הכא זה מייאש וזה כו' ועיין גם בגיטין דף נ"ג ע"ב בתוס' וקצר המצע להאריך כאן. ודוק היטב:
אלה הדברים אשר דבר הרב המשיג ז"ל והמה בכללן י"א השגות כפי מה שחלקתים וסדרתים אני על סדר האותיות. אהובי תלמידי העתקתי ממכתבך כל ההשגות בכתבם ובלשונם. ועתה הבט וראה איך כל ההשגות האלה ינפצו כאבני גיר. ואבא על סדרך אשר סדרתם איש על דגלו באותיות:
א אומר אני על הטוב יזכר שם המשיג כי בא להשיג ואינו אלא מסייע. ומדברי הטור והפרישה שם יש הוכחה גדולה להדין שחידשתי דהרי דברי הפרישה לא יספיקו לתרץ דברי הטור דהרי אף הטור אומר סתם אבל אם נאבד חייב להחזיר דמיהם כשעת הגזילה ואז הוי קאי על כל מה שהזכיר לעיל ופשיטא שהוי קאי על חמץ שעבר עליו הפסח שהרי מיניה סליק אלא שהוי קאי גם אלפניו ולפני פניו דהיינו פירות ופרה. וא"כ איך כתב הדרישה דהטור כתב לרבותא דאפילו חמץ שאם היה מחזירו בעין לא היה יכול ליהנות ממנו אפ"ה כו' והרי רבותא זו ידענו גם אם היה אומר סתם כנ"ל ולמה הרחיב הטור לשונו ולומר אם נאבד אחר שנאסר בהנאה. א"ו דחמץ שעבר עליו הפסח דמיירי הטור לפני זה באמת מותר בהנאה ואין כאן חידוש שאם נאבד שחייב לשלם דמיו אבל כונת הטור ע"פ מה שביארתי שם בחיבורי (דף י' ע"א ד"ה ואמנם) דגם אם נשרף בפסח חייב לשלם אחר הפסח כפי מה שהיה שוה בשעת הגזילה ע"ש מילתא בטעמא. וזהו כונת הטור באמרו אפילו נאבד אחר שנאסר בהנאה דהיינו שנאבד בפסח שהי' אסור מן התורה לכל העולם ובזה היה מקום לומר שיהיה פטור שהרי אף אם היה מחזירו לו אז לא היה שוה מאומה אפ"ה חייב לשלם דמיו כשעת הגזילה:
ב סמיות עינים יש כאן שהרי אני בעצמי הבאתי מימרא זו תוך הג' מימרות שהבאתי שם שיש מהם סתירה לסברתי עיין בחיבורי (דף ט' ע"ד) בד"ה והרא"ש כו' בסוף הדבור וע"ש (דף י' ע"א) הישוב על זה:
ג לא ידע המשיג ולא הבין סברתי בחיבורי שם ולא שם עינו ולבו למה שכתבתי (בדף ט' ע"א) בסוף ד"ה והנה מקור הדברים כו'. דאחר שהדין שאומרים באיסורי הנאה הש"ל א"כ אין היזק לגזלן אם נאסר בהנאה וההיזק אם היה נאסר היה הפסדו של הנגזל והנגזל לא עבר בב"י לכן באמת לא אסרוהו חכמים בהנאה אבל אם הי' הדין נותן שאין הגזלן יכול לומר הש"ל ואז היה ההפסד להגזלן היה באמת נאסר החמץ בהנאה הן לגזלן והן לנגזל ולכל העולם וע"ש בחיבורי. וא"כ שפיר מותיב ר"פ שם בגיטין שאם היזק שאינו ניכר שמיה היזק ואז אם היה נאסר היה הגזלן צריך לשלם דמיו ולא היה יכול לומר הש"ל היה באמת חמץ זה אסור בהנאה:
ד מה שהביא דברי רש"ל ביש"ש בשם הרא"ש והרמב"ן ג"כ חשכו עיניו מראות, כי הלא אני הבאתי דברי הרא"ש שם בחיבורי (דף ט' ע"ד) בד"ה והרא"ש כו' וכשם שפירשתי דברי הרא"ש דריהטא דלישנא דרבה נקט ועל דברי רבה קאי דסבר כר' יהודה ע"ש בחיבורי. וכשם שפירשתי דברי הרא"ש כך יתפרשו דברי הרמב"ן. ואם המשיג הזה לא רצה לקבל הדברים אני לא באתי לבונן את האבנים ופשיטא למקשה לבו כאבן. גם מה שכתב המשיג דשם תמצא לתרץ על מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה. איני יודע מה הוא שח שמה בכך שלהרא"ש פטור והרמב"ן דעתו לחייב מה יועיל זה לתרץ על מה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם דין זה לגמרי ולא הזכירוהו כלל לא לחיוב ולא לפטור:
ה ו הם דברים בטלים ואינן צריכין תשובה. ומ"ש הרמב"ם שנשבע אחר שנאסר בהנאה היינו שנשבע תוך הפסח:
ז לא ידעתי למה הביא דברי הרמב"ם ולא הביא דברי הגמ' דף ק"י ע"ב דג"כ לשון הגמ' שם מתנה אמר רחמנא דניתב להו והאי עפרא בעלמא הוא, וכבר ביארתי דבר זה בחיבורי (דף י' ע"ב) בד"ה ומה דבעי רבא. ולקמן בהשגה יו"ד וי"א יבואר יותר:
ח באמת אין ממש בדבריו אבל כאן שאין כאן השגה לדינא שהרי גם אני ביארתי שם שהיכא שנאסר החמץ אסור גם להיורשים ולכן אין רצוני להשיב על דבריו:
ט השיג המשיג על מה שכתבתי דגם תוך הפסח אומר לו הש"ל והשיג המשיג דלא לישתמיט הש"ס והפוסקים לכתוב דין זה כו'. ואני אומר שאין רצוני שמותר לו להגזלן לומר לו תוך הפסח הש"ל דודאי אינו רשאי ואמנם אין האיסור מצד דיני ממונות שלענין השבת גזילה היה יכול אבל יש בו איסור מטעם איסור ב"י כאשר יבואר כאן. ואמנם כוונתי בחיבורי שם שאם הוא מחזיר לו בתוך הפסח ואינו משגיח על איסור ב"י ואומר לו הש"ל נפטר מהנגזל דאומרים אפילו באיסורי הנאה של תורה הש"ל אבל בודאי אסור לו לעשות כן מטעם שהרי בכל רגע עובר בב"י ומחויב לשורפו בלי שהייה כלל ואם ישרפנו פטור למפרע מאיסור ב"י שהרי קיים עשה שבו דב"י הוא לאו הניתק לעשה ואם מחזירו ואינו שורפו לא קיים העשה ועבר למפרע על ב"י וגם על עשה דתשביתו ואיך יאמר הש"ס שתוך הפסח אומר לו הש"ל משא"כ אחר הפסח אפילו לר' יהודה שאסור מן התורה אומר הש"ל ששוב ליכא ב"י ומה שעבר תוך הפסח הוא מעוות לא יוכל לתקון ששוב אינו מקיים עשה דתשביתו. ואני לדינא אמרתי שאם הוא אומר לו הש"ל הוא פטור מלשלם אבל הוא עובר על ב"י ועל עשה דתשביתו. ומה שכתב שבפסח חמץ נשתנה משאר לחמים לא ראה דברי הגמר' בפסחים ז' ע"א דלא ידע בה אי חמץ היא אי מצה היא:
י יא מה שהביא מסי' ער"ה סעיף כ"ד למה לא שפיל לסיפיה שם בסעיף כ"ח שאם הוא בחצירו קונה שלא מדעתו. ומ"ש איסורא לא ניחא ליה דליקני לא ידעתי אם מחמת איסור ב"י הרי הוא עובר עליו בכל שעה מחמת אחריות שעליו ואם מחמת איסור גזילה הרי הוא גזלן ונשבע עליו. ומ"ש שאם קנאו לא יכול לומר הש"ל ומביא ראיה מדף ס"ו ע"ב. אין זה ראי' דשם להנגזל גזל ממון ואף שכשנאסר יאמר הש"ל מ"מ כיון שקנאו חייב דמים שהרי כן גזלו שהיה שוה דמים בשעה שגזל. אבל הכהנים אם יורשים הם מעולם לא נתחייב להם דמים ומחמת מורישם אין להם זכיה עד שיבוא לידם וא"כ מעולם לא נתחייב ממון רק התורה זכתה להם בשעה שיבוא לידם בתורת ירושה וגוף הגזל הם יורשים. וע"פ זה יתיישבו על נכון דברי הגמ' דסתרי אהדדי וגם דברי הרמב"ם דבגמ' דף ק"ה מבואר דבנשבע לא מצי שוב לומר הש"ל ובדף ק"י בגזל הגר דג"כ מיירי בנשבע קאמר דאי כהנים יורשים הוו יאמר להם הש"ל. וכבר האריך בזה המשנה למלך בפ"ג מהל' גזילה הל' ה'. ולענ"ד נראה דהא דבנשבע מתחייב ממון בשעת שבועה הוא דמתחייב בזה והשבועה מחייבתו בזה ושוב לא פקע חיובו ולא מצי אמר לו הש"ל. ובגר הנה במיתת הגר ראוי זה שיזכה במה שבידו מן ההפקר אלא שגזירת הכתוב בנשבע עליו והודה שזוכים הכהנים ואם לא נשבע אז בודאי זוכה במה שבידו וכיון שעל הממון בשעת שבועה כשנשבע הוא דמתחייב והרי ע"ז שוב לא נשבע ולכן אין הכהנים זוכים אלא בגוף הגזילה כמות שהיא בשעת השבועה שע"ז נשבע ולכן מצי למימר הש"ל. כן לדידי שזוכה בשעת מיתת הגר ושוב לא נשבע ולכן מצי לומר לכהנים הש"ל דבשעת הקנין שלהם הוא דמתחייב בדמיו ואז אינו שוה כלום משא"כ בנגזל עצמו אם הי' קונה ביאוש מתחייב בשעת קנין בדמיו כשעת הגזילה שפיר הקשה ר"פ בדף ס"ו ע"ב דאם יאוש קונה דמי מעליא בעי לשלומי ליה. ובזה ספו תמו כל ההשגות. ואהובי תלמידי כל דבריך טובים ואעפ"כ מה שתירצת קושיית המשנה למלך אם תשים לבך בחבורי שאמרתי שעבור זה לא נאסר בהנאה לפי שלא רצו להפסיד הנגזל וכאשר כתבתי גם כאן בדחיית השגה ג'. ואם תשים עיונך בדבר תראה שאין תירוצך מספיק. זולת זה אין בכחי להאריך. והי' זה שלום. דברי רבך הד"ש: