נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/סג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סג עריכה
תשובה
לגבר בגוברין גבר בכולא. העולה ברום המעלה. שמו נודע בגולה. נוראות הפלא. ה"ה כבוד אהובי ידידי וחביבי. בר פחתי ובריבי. הרב המאור הגדול הגאון המופלא ומופלג החכם הכולל נ"י פ"ה ע"ה כבוד מוה' אלעזר נר"ו אב"ד דק"ק רעכניץ מחבר ספרי אור חדש:
הייתי בשב ואל תעשה להשיב על אמרותיו הראשונים כי כן רימז לי שיכתוב עוד בנדון החמץ ואמרתי להמתין עד בוא אמרותיו השניים. והנה בגוף הדין בעובדא שאחד לא מכר חמצו ולא נזכר עד אחר חצות בערב פסח הוא ודאי שהמורה שהיה אז באותו שעה היה לו לגזור אומר לבערו תיכף והעבר אין. ולעת עתה נדבר בגוף הדין שהלך בעל החמץ ומכרו לנכרי בערב פסח אחר חצות וקודם ערב פסח עשה מעמד עם נכרי אחד שיבוא אליו קודם זמן איסורו לקנות החמץ אמנם היהודי הלך לדרכו ושכח הענין עד עת שבא הרב לאפות המצות אחר חצות היום ואז הזכירו הרב והלך ומכרו לנכרי אחר. זה שורש המעשה. הנה מעלתו סתם הדברים ולא ביאר לי איך ובאיזה אופן מכר ובמה קנה הנכרי החמץ. והנה אם היה הנכרי מושך החמץ לביתו אף שלא נתן מעות כלל היה אצלי פשוט שהחמץ יצא מרשות ישראל ולא עבר עליו הישראל בפסח בב"י ואף שאז כבר היה החמץ אסור בהנאה מן התורה ולא הועיל מכירת הישראל שהרי אינו ברשותו וגם קניית נכרי במשיכה יש בו פלוגתא בין הפוסקים וכמבואר בי"ד סימן ש"כ סעיף וי"ו ועיין במג"א סימן תמ"ח ס"ק ד'. אמנם נלע"ד דאדרבה כאן בהצטרף יחד שהוא אחר זמן איסורו ודאי מועיל משיכה לחוד דהרי עד כאן לא נחלקו בקניית נכרי אם בכסף אם במשיכה אלא במכר ששייך בו כסף אבל בזכיה מן ההפקר הא ודאי שבין נכרי ובין ישראל שוים שזכיותם הוא במשיכה או בהגבהה כל דבר לפי דרכו דהרי ודאי אחד ישראל ואחד נכרי יכולים לזכות מן ההפקר וכיון שחמץ אחר זמן איסורו אסור בהנאה הרי הוא הפקר ממש ואין לו בעלים כלל ואף שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו לענין חיוב ב"י שבעליו הראשונים עוברים בב"י אבל עכ"פ לכל דיני ממון הוא הפקר ואפקעתא דמלכא הוא שהתורה אסרתו בהנאה ועשאתו הפקר. וכבר הארכתי בזה בספרי נ"ב לענין להורישו לבניו:
והנה מבואר אצלי בחידושי הלכה תוספות שלי למסכת פסחים וזה לשוני שם. אם אחד לא מכר חמצו קודם חצות ועבר ומכרו אחר חצות קודם הלילה לנכרי ומשכו הנכרי לרשותו לזכות בו והוציאו מרשות ישראל שוב אין הישראל עובר בפסח בב"י ואף דחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם ואפ"ה לענין ב"י עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו נלע"ד דהיינו כל זמן שלא זכה בו שום אדם אחר והרי הוא הפקר אז עשאו הכתוב לענין ב"י כאילו הוא ברשותו כבראשונה אבל אם משכו הנכרי והוציאו מרשות ישראל לרשותו ונתכוין לזכות בו וזכה בו הנכרי מן ההפקר אפילו אם לא מכרו לו הישראל כלל והנכרי מעצמו לקחו ונתכוין לזכות בו זכה בו מן ההפקר וכיון שזכה בו הנכרי שוב אינו הפקר אז יצא מרשות הישראל לגמרי אפי' לענין ב"י ששוב אינו עובר. וסמך ראיה לדבר דברי חז"ל שאמרו שני דברים אינן ברשותו כו' בור בר"ה וחמץ משש שעות כו'. ונקטי חמץ דומי' דבור ברה"ר שעדיין הוא ברה"ר ולא זכה בו אדם וחייב החופר אף שאינו ברשותו וחמץ נמי דכוותיה כל זמן שרק אינו ברשותו ולא זכה בו אחר. וכל זה אם זוכה בו הנכרי במשיכה אבל אם זוכה בו נכרי בכסף שנתן לישראל ולא משכו לרשותו אפילו להנך פוסקים הפוסקים כרשב"ל דנכרי קונה בכסף מ"מ כאן ודאי לא קנה שהרי מה שקונה בכסף היינו בכסף שנותן להמוכר אבל חמץ זה אין לו בעלים שימכרנו בכסף שהרי בעל הראשון לא מיחשב בעליו שכבר הוא הפקר ודבר האסור בהנאה אין לו מכר וכמ"ש התוספות במסכ' סנהדרין דף פ' בד"ה בשור ושם כתבו התוס' והלוקח אינו יכול לזכות בו יותר משאר כל אדם. הרי בהדיא שהמוכר אינו יכול למכרו כיון שהוא הפקר אבל עכ"פ הזוכה יוכל לזכות בו אלא שהכל שוים לזכות בו ואין הלוקח עדיף משאר אדם שהרי אין קנייתו כקונה מהמוכר כלום שהמוכר אינו יכול למכרו שהוא הפקר. והנה שם כל אדם יכולים לזכות בו לפי ששם לדעת ר"ת אין השור נאסר בחייו בהנאה אלא שאף אם יזכה בו שוב הוא הפקר דבר קטלא הוא. והנה חמץ בע"פ אחר שש שכבר אסור בהנאה מן התורה יש מקום לומר שכשם שאין שייך מכירה בדבר האסור בהנאה כך לא שייך בו זכיה. אכן אמינא שודאי ישראל לא יוכל לזכות בו לפי שהוא אסור לו בהנאה אבל חמץ בפסח אין אסור לנכרי בהנאה. אמת שהישראל אסור ליתן חמץ בפסח לנכרי אמנם אין האיסור מצד הנכרי המקבל אלא מצד הישראל הנותן שאסור לו ליתנו שזה מיחשב לו הנאה אבל על הנכרי הזוכה לא מצינו שום איסור דאטו זהו ממצות בני נח. וא"כ שהוא מותר לנכרי יוכל הנכרי לזכות בו דהרי הוא שלו ממש ואחר שזכה בו הנכרי ממילא שוב אין הישראל עובר בב"י וכיון שאין הישראל עובר בב"י א"כ לדעת הפוסקים דקודם הפסח ליכא ב"י שוב החמץ זה אחר הפסח מותר לכל ישראל לקנות מן הנכרי ואינו אסור לדידן דקי"ל אחר זמנו כר"ש רק דר"ש קנסא קניס הואיל ועבר בב"י ובחמץ זה לא עבר על ב"י כלל. כל זה כתבתי בחידושי פסחים אשר כתבתי בילדותי. ולפי מה שביארתי בחיבורי נ"ב חלק א"ח סוף סי' כ' אפילו אם נימא דעובר גם משש ולמעלה בב"י לר' יהודה מ"מ אף דקי"ל כר"י בלפני זמנו היינו לענין איסור תורה אבל בזה שכבר עבר הפסח ואנו עוסקים באיסור חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אסור לדידן רק משום קנס שפיר סמכינן על ר"ש ולא עבר על חמץ זה בב"י כלל:
וגם לפי מה שביארתי שם לא שייך בזה קנס אפילו עבר בב"י ואפילו לא זכה בו הנכרי רק בתוך הפסח מ"מ כיון שכבר זכה בו הנכרי לא חל עליו קנס חכמים כלל כמבואר בתשובתי שם. א"כ אם הנכרי היה מושך החמץ לרשותו היה מותר אבל אם מכרו בכסף לחוד כבר כתבתי שאפי' להפוסקים שנכרי קונה בכסף לא מהני בכאן שהוא אחר זמן איסורו אבל אם קנאו הנכרי עם מקומו שמכר לו הבית שבו החמץ עם כל מה שבתוכו צריכין אנו לברר מה דינו של החמץ הזה. דהנה בקניית מטלטלים עם קרקע יש שני מיני קנינים יש קנין אגב שקונה המטלטלין אגב קרקע וכמ"ש במס' קידושין דף כ"ו ע"א במשנה נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להן אחריות כו':
אמנם זה לא שייך רק בדעת אחרת מקנה כגון במכר או במתנה אבל בזוכה מן ההפקר לא שייך אגב. ועיקר קנין זה ילפינן מדכתיב ביהושפט ויתן להם אביהם כו' עם ערים כו' וזה כתיב בדעת אחרת מקנה שיהושפט הקנה לבניו מתנות אגב ערים בצורות וא"כ בחמץ בעובדא דידן שהיה לאחר זמן איסורו ואין להחמץ בעלים לא שייך שיזכה בו הנכרי בתורת אגב. אמנם אכתי זוכה בו כיון שקנה מקומו הרי הוא מונח בחצירו והוא הפקר וקונה לו חצירו. אך במה שחצירו זוכה לו לאדם יש בו שני מיני זכיות דחצר בתורת יד איתרבי וזוכה מתורת ידו וגם לא גרע משליחות וזוכה לו בתורת שלוחו כמבואר במסכת ב"מ דף י"ב ע"א. ובתורת יד אי אפשר לחצר לקנות אפי' בחצר המשתמר אלא בעומד בצד חצירו דהוי דומיא דידו דסמוכה לו אבל באינו עומד בצד חצירו אינו קונה בתורת יד כי אם בתורת שליחות כמבואר כל זה בסוגיא בתוס' ד"ה חצר וברא"ש שם. ולפ"ז נכרי אי אפשר שיקנה בתורת חצר כי אם בעומד בצד חצירו אבל באינו עומד בצדו אי אפשר לו שיזכה לו חצירו דאין שליחות לנכרי ואפי' אם עמד הנכרי בשעה שקנה החמץ בצד החדר אכתי יש לדון אם קנה החמץ מטעם שקנה החדר וזכה לו החצר שהרי בסימן ר"ב בחושן משפט סעיף ב' כתב רמ"א בהג"ה וי"א שאפי' הם צבורים בתוכה צריך שיאמר קנה אג"ק וכנ"ל עיקר עכ"ל רמ"א. ונתקשו שם הסמ"ע בס"ק ד' והש"ך בס"ק ג' בדברי רמ"א דלמה לא יקנה מטעם חצר אפי' בלי אגב והסמ"ע תירץ דמיירי שאינו משתמר והש"ך השיג עליו דאפי' בחצר המשתמר לא מהני צבורין לקנות בתורת חצר דאין חצר קונה אלא כשהוא כבר חצירו משא"כ הכא דחצר ומתנתו באים כאחד. ולפ"ז לדעת הש"ך כיון שזכיית החמץ עם זכיית החצר באים כאחד לא קנה מטעם חצר. ואמנם דברי הש"ך תמוהים דהרי ר"ג הקנה לר' יהושע ור"ע במסכת מעשר שני פרק ה' ואמר ומקומו מושכר לו ולקצת אוקימתות במסכת ב"מ דף י"א ע"ב בתורת חצר קנו והרי שם קנין החצר ומטלטלים היה כאחד. וכן מבואר ברמב"ם פ"ג ממכירה הל' ז' שכתב וכן השוכר המקום שאותן מטלטלים הנמכרים מונחים בו קנה וכן הוא בש"ע סימן קצ"ח סעיף ה' בדברי המחבר. ואם כן דברי הש"ך הנ"ל תמוהים. וכתבתי בגליון הש"ך שלי דאולי אם עיקר קנין המקום הוא רק כדי לקנות המטלטלים ואין כוונתו להחזיק המקום לחלוטין אז קונה המטלטלים. אבל אם הוא קונה גם הקרקע וכוונתו לקנות הקרקע והמטלטלים שניהם יחד לחלוטין בזה פסק הש"ך שאינו קונה המטלטלים. וכעין זה מצינו בש"ך סימן שי"ג בס"ק א' בסופו:
ומעתה סיומא דפסקא אם היהודי הלך אצל הנכרי ומכר לו שם החמץ עם החדר והקנה לו החדר בכסף ובשטר עם החמץ שבתוכו והנכרי לא בא כלל לאותו בית שהחמץ בתוכו אז לא זכה הנכרי בחמץ כלל שמטעם אגב לא קנה שאין כאן בעל דבר שיהיה מקנה לו ומתורת חצר לא קנה כיון שלא בא לשם אי אפשר לקנות מטעם ידו ומטעם שליחות לא קנה שאין שליחות לנכרי וממילא לא יצא החמץ מרשותו של ישראל לענין בל יראה ועבר על ב"י ואסור החמץ. אבל אם בשעה שמכר היהודי החמץ לנכרי בא הנכרי לאותו חדר שהחמץ בתוכו או בצדו אז זכה החדר החמץ לנכרי ויצא החמץ מרשותו והרי הוא מותר. זה הנלע"ד בזה. ומה שפלפל מר מטעם ביטול אין רצוני להאריך בזה כי כבר פירשתי בזה הרבה בחיבורי נ"ב ידרשנו משם:
ומה שכתב להקל ביי"ש מטעם זיעה בזה כבר דשו בי' קמאי ואני אין רצוני לתקוע עצמי בזה כי צריך בזה לברר כמה שיטות עמוקות בש"ס ואין דרכי להתחיל במלאכה ולא לגמרה עד תכליתה ולדבר זה צריך פנאי הרבה והרוצה לסמוך על דברי המקילים מי ימחה בידו. דברי אוהבו נאמנו דורש שלומו ושלום תורתו תמיד: