נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/מח
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן מח
עריכהבע"ה פראג ד' ר"ח תמוז תקמ"ט לפ"ק:
תשובה
שלום רב להאי סיני ודב. העוסק בחקי חורב בקר וערב. ה"ה כבוד אהובי א"נ האלוף בתורה והמסובל במעשים הרבני המופלא ומופלג כבוד מוה' ניסן נר"ו מקעלין:
מכתבו קבלתי. ואשר חקר ממני אשר אמרו לו בשמי ביום טוב הסמוך לשבת והוא רוצה להיות בשבת בעיר להתפלל שם בעשרה או לשאר דבר מצוה ומקומו רחוק מן העיר קרוב לששת אלפים אמה והתרתי לו להניח עירוב שני אלפים אמה בקירוב נמצא יש לו ביום ארבעת אלפים אמה בקירוב ממקומו וכשיגיע ביו"ט סמוך לשבת לערב ילך ממקומו עד סוף ארבעת האלפים בקירוב ויראה שיגיע שמה קודם בין השמשות וישאר שם עד אחר צאת הכוכבים ויכוון במחשבתו לקנות שם שביתה ושוב לא יחזור למקומו כיון שקנה כאן שביתה אין לו אלא שני אלפים אמה לצד מקומו והוא רחוק ממקומו קרוב ארבעת אלפים אמה לכן לא יחזור למקומו רק יכול לילך משם להעיר מחוז חפצו ויהיה שם בשבת ההוא. ככה אמרו לו בשמי. ואימא ליה איזי גופא דעובדא לא נשאלתי ביום טוב הסמוך לשבת רק בשני ימים טובים של גליות שצריך לילך ביום שני לעיר שהיא רחוקה ממנו קרוב לששת אלפים אמה. והתרתי להניח ערב יום טוב עירוב רחוק אלפים בקירוב ממקומו וביום טוב ראשון קרוב לעתותי ערב ילך ממקומו עד קרוב לארבעת אלפים אמה ממקומו ויראה שיגיע שמה עכ"פ בעוד יום קודם בה"ש וישאר שם אחר צאת הכוכבים ויכוין בלבו לקנות שביתה שם ושוב לא יחזור למקומו הכל כנ"ל. אבל לא נשאלתי על יו"ט הסמוך לשבת ואולי השואל הוסיף זה מעצמו שדין אחד להם וכי היכי שהתרתי בזה הייתי מתיר בזה. והנה אעפ"כ לא אשתביש ונדבר מזה אח"כ ותחלה אדבר בשני ימים טובים של גליות. והנני מודיע לו את אשר ביארתי בחיבורי צל"ח על מס' ביצה בדף י"ז ע"א בתוס' ד"ה מ"ט וכו'. והנה מהרש"א ז"ל פירש דברי תוספות על שני ימים טובים של גליות שאינם סמוכים לשבת:
ואני פלפלתי בחיבורי שם וזה לשוני לא מצאתי מפורש לא בתלמוד בבלי ולא בירושלמי ולא בתוספתא ולא בפוסקים הראשונים המפורסמים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והשולחן ערוך שבשני ימים טובים של גליות שיהיה אסור לערב אפילו תחלת עירוב שלא עירב בעי"ט כלל כי לא היה בדעתו לערב והיה דעתו להיות שביתתו במקומו ונמלך ביום ראשון לערב לצורך יום שני. ולדעתי הדבר מותר דהרי מה שאין מערבין מתחלה מיו"ט לשבת יש בזה כמה טעמים. לרבנן דר"א בעירובין דף ל"ח ע"א הטעם משום דקדושה אחת היא ולר"א הטעם משום הכנה כמפורש שם דרבנן אמרו הא לייא קדושה אחת היא ור"א השיב התם משום הכנה. ומעתה מאיזה טעם יהיה אסור מי"ט לחבירו דהא ודאי קי"ל דשתי קדושות הן כדאמרינן בביצה דף ה' ע"ב הלכתא כותיה דרב בהני תלת ומשום הכנה ג"כ לא שייך בשני ימים טובים של גליות דאין כאן מכין מי"ט לחבירו שהרי חד מנייהו חול הוא וביצה שנולדה בזה מותרת בזה. ואמנם יש עוד טעם מה שאין מערבין תחלה מיום טוב לשבת משום מקני שביתה בשבתא כדאמרינן בביצה דף י"ז ע"א. ואומר אני דגם לזה אין לחוש לא מיבעיא לדברי התוס' שם בד"ה מאי טעמא בסוף הדבור דאיסור למקני שביתה פירושו שאסור משום הכנה אם כן פשיטא דלא שייך זה מיום טוב לחבירו אלא אפילו לפי מה שרצו התוספות שם בתחלת הדיבור דאפילו משני ימים טובים של גליות על שבת שאחריהם גם כן אין איסור משום הכנה כיון שאחד מהם חול ואפילו הכי אסור משום מקני שביתה. מכל מקום נראה לעניית דעתי לחלק דשני ימים טובים הסמוכים לשבת שם הקנין ודאי שהרי שבת שאחריהם קדושת ודאי ואי אפשר בו לילך יותר משני אלפים אמה כי אם כשיקנה שביתה קודם לשבת ואם כן הקנין הוא ודאי אך הספק הוא אימת נעשה קנין שהרי הוא קונה שביתה ביום ראשון ושוב שנית ביום שני בתנאי וכל יום הוא ספק חול ומכל מקום כיון שהקנין הוא ודאי וגם ודאי לצורך יום האסור שהוא שבת אסרוהו חכמים. אבל מיום טוב לחבירו שספק הוא אם יש כאן קנין שביתה כלל שאם למחר חול אין כאן קנין שביתה כלל וממ"נ או שאין צריך שביתה או שהקנין נעשה ביום חול אין לנו ראיה לאסור. ולכן לא ידעתי מי הכריח למאור עינינו המהרש"א לפרש דברי התוספות דמיירי בשני ימים טובים של גליות בפני עצמם ואינם סמוכים לשבת ומה יענה רבינו המהרש"א בסוף דברי התוספות שפירשו דמקני שביתה היינו איסור הכנה וכי ס"ד של המהרש"א למיסר גם בשני ימים טובים של גליות משום הכנה ולעיל דף ד' ע"ב דקמתמה על רב אסי דאמר נולדה בזה אסורה בזה והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה. ומה זה תימא ודלמא רב אסי משום הכנה אוסר אלא ודאי דלא שייך הכנה מיו"ט לחבירו. ופשוט בעיני שגם מוהר"ם מלובלין פירש דברי התוס' כפירש"י:
ומה שסיים רבינו הגדול הרמב"ם בפ"ח סוף הלכה ט' שצריך לערב באותו פת שעירב ביום ראשון היינו משום דשם מיירי ג"כ בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה ובזה בודאי בעינן באותו פת ומה שלא ביאר שבשני ימים טובים שאינם סמוכים לשבת שיכול לערב אפי' בפת אחר או אפילו לא עירב כלל בערב יו"ט היינו משום שאין דרכו של רבינו להביא בספרו מה שלא אמרו בפירוש בתלמוד אף שהדין הוא פשוט אינו מביאו בספרו. וראיתי להרשב"א בעבודת הקודש בשער עירובי תחומין סוף סימן י"ח שכתב מי ששכח ולא עירב עירובי תחומין אפילו בשני ימים טובים של גליות אינו מניח מיום טוב לחבירו אפילו בתנאי לפי שהמערב בתחומין קונה הוא שם בית ושמא הראשון קודש ואין קונין בית ביום טוב עכ"ל הרשב"א. ומלשון זה משמע לכאורה שמיירי מיו"ט לחבירו ממש לא בסמוך לשבת מדתלה איסור ביום ראשון ואי מיירי בסמוך לשבת א"כ בשני הימים הוא אמר כן ולמה תלה האיסור דוקא ביום ראשון. ואשתומם כרגע ונתיישבתי כי גם הרשב"א מיירי בסמוכים לשבת ולשונו ממש כלשון הגמרא מניח מיום טוב לחבירו ופירש"י בסמוכים לשבת. ואמנם נראה להרשב"א שהעיקר האיסור משום יום ראשון אבל אם השני קודש הרי הועיל העירוב עכ"פ ליום שני שהרי הראשון שעירב בו היה חול וכיון שהועיל ליום שני שוב הוא רשאי בודאי לערב לשבת באותו פת וכדתנן בעירובין מוליכו בראשון וכו' וחוזר ומוליכו בשני וכו' אם עירב ברגליו בראשון מערב ברגליו בשני סבירא ליה להרשב"א שגם בפת אינו צריך שיאמר כלום כשמערב באותו פת ועיקר האיסור משום יום ראשון. באופן שנלענ"ד בשני ימים טובים של גליות שאינם סמוכים לשבת מותר לערב גם תחלת עירוב מיום ראשון לשני. ואמנם מסתפינא לחדש דבר שלא נתבאר בפוסקים ולכן לא החלטתי דבר זה עד אתיישב עוד בדבר:
הנה כל זה העתקתי לו ממה שכתבתי בחידושי הלכות אשר לי למס' ביצה ועתה נעתיק עצמנו להשאלה שאמרו למעלתו בשמי ביו"ט הסמוך לשבת והוא רחוק קרוב לששת אלפים אמה ממקום שהוא צריך להיות שם בשבת שערב יום טוב יקנה שביתה שני אלפים בקירוב ממקומו וביום טוב סמוך לערב יקנה שביתה קרוב לארבעת אלפים אמה רחוק ממקומו דהיינו שמאלפים אמה בקירוב רחוק ממקום שקנה שביתתו בעי"ט וישב שם עד אחר צ"ה ושוב ילך עוד שם אלפים אמה למקום שהוא רוצה להיות בשבת. והנה בהשקפה ראשונה אין לזה היתר שאף שאמרו במסכת עירובין דף ל"ט ע"א עירב ברגליו ביום ראשון מערב ברגליו ביום שני עירב בפת ביום ראשון מערב בשבת בפת (דהיינו באותו פת כדמסיק שם) ביום שני. היה נראה לענ"ד בהשקפה ראשונה דהיינו דוקא באותו מקום שקנה אתמול שביתה יקנה גם עתה לפי שגם באותו מקום צריך לערב שנית לפי ששתי קדושות הם וכיון שקונה שביתה באותו מקום אין כאן משום קונה בית בשבת שאינו קונה מחדש אלא מראה שמחזיק בקנינו שקנה כבר לכן אין כאן משום הכנה שאינו מכין דבר חדש אלא מה שכבר מוכן לו אבל לערב במקום שלא היה עירובו מאתמול הרי זה ממש כמו מערב בתחלה ביו"ט ששייך בו מקני ביתא ושייך בו הכנה כמו מערב מתחלה מיו"ט לשבת שהרי המקום הזה שרוצה לקנות בו עתה שביתה חדש הוא:
ורציתי להורות לאיסור. ואף שהשאלה שהיתה בפני היה רק בשני ימים טובים שאינם סמוכים לשבת אפ"ה רציתי לאסור שלא החלטתי ההיתר שחידשתי בחיבורי צל"ח במס' ביצה. ובעוד שהיה השואל עומד בפני עיינתי וראיתי שכתב הט"ז בסימן תמ"ו ס"ק ג' שיכול לערב באותו פת אפילו לרוח אחרת והפרישה אוסר בפת לרוח אחרת אבל ברגליו קאמר דאפשר דגם לרוח אחרת מותר וטעמו של הפרישה לפי שסובר שאף שמערב באותו פת שעירב בו אתמול וכבר קרא עליו שם עירוב מ"מ כיון שאתמול קרא עליו שם עירוב למזרח ועכשיו רוצה לצאת בו לצד מערב צריך לקרות לו מחדש שם עירוב וכיון שצריך לקרות לו שם מחדש הרי הוא כתחלת עירוב שאין מערבין ביו"ט. ומ"מ לשון הטור אינו משמע כדברי הפרישה שהרי הטור התחיל במערב לשני רוחות וע"ז הוא סובב והולך אח"כ לחלק בין מערב באותו פת שיכול לערב בו ביום אבל בפת אחרת אינו יכול אבל עכ"פ במערב ברגליו אין חולק על הט"ז שיכול לערב אפילו לרוח אחרת. הרי שאף שאין שביתתו במקום שהיתה שביתתו אתמול מותר כיון שעכ"פ קנה אתמול שביתה ברגליו וא"כ מה לי שמערב לצד אחר שלא עירב מאתמול ומה לי מערב לאותו צד עצמו אלא שמרחיק מקום שביתתו קרוב לשני אלפים אמה יותר ממקום שביתתו אתמול. ואע"פ שהפרישה עצמו כתב כמסתפק אפילו לערב ברגליו אם הוא לרוח אחרת לא שבקינן מה שפשוט לט"ז בשביל ספיקו של הפרישה ובפרט שגם דעת הפרישה נראה שיותר נראה לו צד ההיתר מצד האיסור. וגם תמוה בעיני שנעלם מהפרישה שכן מפורש בדברי הרשב"א בספרו עה"ק בשער ערובי תחומין סימן י"ח שכתב עירב ביו"ט לצפון ברגליו צריך להחשיך שם כדי שיקנה לו עירוב ואם רצה לקנות בשבת שביתה לרוח שני הולך מבע"י למקום שיכול להלוך שם בעירובו שבצפון ומחשיך עליו ואינו צריך לומר כאן תהא שביתתי שכל מקום שהוא מחשיך עליו שם קנה שביתה לפיכך לא יאמר בפירוש יקנה לי מקומי דנראה באילו י"ט מכין לשבת עכ"ל הרשב"א. הרי בפה מלא דיבר הרשב"א שיכול לקנות שביתה ברגליו ביו"ט לצורך שבת אפילו לרוח אחרת:
אח"כ בינותי בספרים וראיתי שהריטב"א אוסר אפילו במערב ברגליו אם הוא לרוח אחרת. ואמנם אין לנו להניח דברי הרשב"א בשביל דברי הריטב"א אף שהריטב"א לחומרא מילי דרבנן הוא ואזלי בתר המיקל ובפרט כי לענ"ד נראה מוכח גם מדברי הר"ן כדברי הרשב"א. וז"ל הר"ן בפרק ב' דביצה על ברייתא דת"ר יו"ט שחל להיות בערב שבת אין מערבין עירובי תחומין וכו' ודוקא שלא עירב בראשון אבל אם עירב בראשון מערב ברגליו בשני וכו' עכ"ל הר"ן. ומדנקט הר"ן שמערב ברגליו בשני הלא גם בפת יכול לערב בשני אם הוא באותו פת שעירב בראשון מכלל דהר"ן כוונתו דאם עירב בראשון לא משכחת שיהיה אסור בשני והיינו ברגליו אבל בפת אף שעירב בו בראשון משכחת שאסור לערב בו בשני באותו פת אם הוא לרוח אחרת אבל ברגליו מותר אפילו לרוח אחרת. ועכ"פ דברי הר"ן סותרים דברי הט"ז שמתיר אף בפת. ואמנם אכתי אף שהדבר מבואר ברשב"א וגם הוכחתי כן מהר"ן אעפ"כ אתן תבלין בדבר כי אף שחלילה לנו לדון אחר דבריהם כלל מ"מ הדבר קשה קצת למה יהיה אסור לערב תחלת עירוב אפי' ברגליו ולמה יהיה מותר לרוח אחרת שהוא ג"כ תחלת עירוב שהרי לאותו רוח הוא היתר חדש מה שלא הותר בראשון:
ונראה עפ"י שכתב הריטב"א וז"ל וא"ת א"כ אפי' המערב בתחלה ברגליו סגי בשתיקה למה לא התיר רב יהודה לערב לכתחלה בשני וכו' תירץ הריב"א דלא אמרינן דמערב בשתיקה ברגליו אלא היכא דאיכא גילוי דעתא שהוא רוצה לקנות שם שביתה כגון שזה עירב שם בראשון וגלי דעתיה דניחא ליה ביה גם ביום השני אבל בשלא עירב שם כלל מעי"ט דלמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה שיש לו לצד אחר וכיון שכן בעי אמירה וכו' יע"ש. ודבריו מגומגמין קצת דאכתי בתחלת עירוב אפילו בע"ש דעלמא למה סגי בשתיקה ודלמא לא ניחא ליה להפסיד אלפים אמה לצד אחר ולמה סגי בשתיקה. ואם אמרינן דדי במה שחושב בלבו א"כ גם ביו"ט שהוא ע"ש סגי בלבו ולכן כוונתו נעלמה ממני. אבל המובן אצלי מכוונת הריב"א שמן הסתם כל אדם ניחא ליה להיות שביתתו בעירו ולכן כשקנה שביתה במקום אחר אפילו בשתיקה הוי הכנה גמורה שעוקר עצמו מכלל כל בני עירו אבל בשעירב מאתמול כבר עקר עצמו משביתת בני עירו לא מקרי שוב הכנה אם אינו מדבר בפיו אלא חושב בלבו. זה הנלענ"ד בכוונת ריב"א ולכך אפילו עירב בראשון למזרח ובשני למערב כיון שכבר נעקר בראשון משביתת בני עירו שוב לא מקרי הכנה מה שמערב ברגליו בשני לרוח אחרת כיון שסגי במחשבה. ומטעמים הללו התרתי אז להשואל:
ועכשיו ראיתי דברי מעלתו שדעתו לאסור והביא דברי רז"ה ודברי רבינו יונתן וז"ל מעלתו. הכא שקודם בה"ש צריך לעקור מתחום ביתו עד מקום שהוא תוך שני אלפים אמה של עירוב השני (היינו לפי דעתו של מעלתו שלא הסכים להיתר של הפרישה רק רצה להתיר שיניח מעי"ט שני עירובים אחד לסוף שני אלפים מעירו ואחד לסוף ארבעת אלפים מעירו והכל בפת ויכוין שאותו שהניח בסוף שני אלפים יקנה לו ליום ראשון וזה שהניח לסוף ארבעת אלפים יקנה לו ליום השבת) וכל זה שלא ע"מ לשוב לביתו אין לך מוכחא מילתא גדול מזה דבשביל עירוב הוא הולך והוי הכנה גמורה. וראיה גמורה וברורה לדבר זה משני עמודי גדולי ההוראה הראשונים אשר כל ב"י נשען עליהם ה"ה הרז"ה ורבינו יהונתן בעירובין על הא דאמרי' דף ל"ח ע"ב אלא הא דתנן ר"א אומר כו' כתב הרז"ה הא קא מכין מיו"ט לשבת. כך היא הגירסא המדוקדקת בהלכות הרי"ף ובספרים המדוקדקים ויש שגורסין והלא בעינן סעודה הראויה מבע"י וליכא ופירוש הענין דלא מצי מיזל ושקיל ליה דקס"ד דמנח בסוף אלפים מכאן ולבסוף אלפים מכאן. והרבה מן החכמים שגורסים כך משום דקשיא להו האי גירסא דקא מכין וכו' דהא אוקימנא בתחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה לפיכך הוצרכו להחליף הגירסא וכו' וגם זה לא עלה בידם וכו'. ונראה לסמוך על גירסא ראשונה וכך היא פירושה והא מכין מיו"ט לשבת דקס"ד דמניח לסוף אלפים מכאן ולבסוף אלפים מכאן והוא צריך מבע"י לילך אצל עירובו של יום השני שלא יהא רחוק ממנו יותר מאלפים אמה שהנותן עירובו חוץ לאלפים אמה לא קנה עירוב וכיון שהוא הולך סמוך לבין השמשות לסוף תחומו אצל מקום עירוב של שני ושוב אינו יכול לחזור לתחומו הראשון לפי שתחומו של שני מופלג מן הראשון נמצא כמכין מיו"ט לשבת והא ודאי מוכחא מלתא והרי זה כהולך אצל שדהו וכו'. וכן הוא ברבינו יהונתן שכתב בפשיטות גירסא זו וגם הרמב"ן במלחמות דרכו לחפש אחר בעה"מ בחורין ובסדקין וכאן שתק ליה שתיקה כהודאה דמיא וגם שארי פוסקים ומפרשים לא מצינו מפורש מאן דחולק בסברא זו ואי משום דדחו גירסת הרז"ה וכן משמע ברש"י דכתב ה"ג וכו' משמע שהיה לפניו גרסת הרז"ה ודחאה לא משום דלא סבירא להו סברא זו אלא משום דקשיא להו למה הקשה תחלה מסיפא דמתני' ואח"כ מהרישא וכו' והאריך בזה. ואמנם זהו תורף דברי מעלתו. ואני אומר לא כן הוא ונהפוך הוא וגם הרז"ה מודה דבנידון דידן ליכא איסור הכנה וזה יתבאר אח"כ וגם אי יהיבנא ליה שהרז"ה ורבינו יהונתן אוסרים והא ודאי שהמה שני עמודים גדולים וראוי להיות כל בית ישראל נשענים על דבריהם אפילו להקל ק"ו להחמיר אמנם היינו היכא ששאר גדולי הראשונים לא נחלקו עליהם אלא שלא דברו מזה כלל אבל במקום שכל גדולי הראשונים חולקים להם שומעים והרי הרמב"ם והרא"ש והרשב"א ורש"י ותוספות ושארי גדולי הראשונים נתנו הטעם משום סעודה הראויה מבע"י:
ומ"ש מעלתו שלא מפני שלא ס"ל שזה מקרי הכנה שגם הם סברי כהרז"ה בזה אמנם דחו גירסא זו משום דקשיא להו למה לא הקשה מתחלתו מרישא א"ו שאביי המקשה קושיות הללו סובר דר"א לית ליה הכנה אלא טעמא דר"א שאין מערבין מתחלה מיו"ט לשבת הוא משום דאסור למקני שביתה וכו' עד כאן תורף דבריו. וישמעו אזניו מה שפיו מדבר וכמדומה שלא עיין בסוגיא כלל דאם לא רצה להקשות מדברי ר"א לפי שהיה סובר דר"א לית ליה הכנה אם כן היאך הקשה מדברי חכמים והרי אדרבה יותר מוכח דחכמים לית להו הכנה שהרי לעיל דף ל"ג ע"א אמרו רבנן לר"א אי אתה מודה שאין מערבין מתחלה מיו"ט לשבת הא לאיי קדושה אחת היא ור"א התם משום הכנה וא"כ ש"מ דחכמים לית להו הכנה. ובאמת כתב הריטב"א שם וזה לשונו ועוד הקשה התוס' דהכא מתרצי טעמא דר"א משום הכנה אבל לרבנן דקתני טעמא משום קדושה אחת מכלל דרבנן לית להו טעמא דהכנה דרבה א"כ לקמן דפריש רבה טעמא דרב משום הכנה דרבה אותיביה אביי ממתני' דתנן לרבנן כיצד הוא עושה מוליכו כו' והא קא מכין מיו"ט לשבת ומאי קושיא דהא רבנן לית להו טעמא דהכנה ורב כר"א ס"ל דאית ליה הכנה ותירצו בתוס' דהכא לאו מעירובי תחומין קאמרו ליה רבנן אלא מעירובי חצרות דלא הוה מקני ביתא אלא עירובי רשות בעלמא וסברי רבנן דבעירובי חצרות לא שייך הכנה ור"א סבר דאף בע"ח יש לאסור משום הכנה. והשתא יש לומר דאפילו רבנן אית להו הכנה דרבה בעלמא אלא דס"ל דחצרות לא מתסר משום הכנה עכ"ל הריטב"א בקיצור:
ומעתה ממ"נ אם המקשה כאן סובר דר"א לית ליה הכנה א"כ ע"ב טעמא דלעיל דאין מערבין מי"ט לשבת הוא משום מקני רשותא ולפי זה על כרחך מעירובי תחומין השיבו לו רבנן הך אי אתה מודה וא"כ ע"כ גם רבנן לית להו הכנה ולא מקני שביתה ואיך הקשו מדרבנן. ואם סובר שהפלפול של רבנן הוא מעירובי חצרות א"כ ע"כ ר"א אית ליה הכנה ולמה לא הקשה מר"א שהוא רישא דמתני' והקשה מסיפא דמתני' מדברי חכמים. ובאמת בהיותי עוסק בסוגיא זו וראיתי דברי הרז"ה היתה קושיא זו אצלי ממש לתיובתא על שטת הרז"ה עם עוד קושיא על שיטתיה כאשר יבואר אח"כ ועכ"פ מה ששארי הפוסקים דחו גירס' הרז"ה הוא מטעם דלא ס"ל סברת הרז"ה וס"ל דאין זה מיחשב מוכחא מילת' כלל דאין לומר כמ"ש מעלתו דשפיר ס"ל שזה הכנה אלא שדחו הגירסא מחמת קושיא הנ"ל. דהרי אם הם מודים לדינא דהרז"ה אכתי אף שגרסו והא בעינן סעודה הראויה מבע"י אכתי הקושיא במקומה עומדת בכפלים. חדא למה לא הקשה תיכף מרישא ומטעם הכנה. ועוד שגם עתה שהמתין להקשות מדברי ר"א עד שהקשה תחלה מדברי חכמים אכתי למה הוצרך להקשות מטעם סעודה ולא הקשה מטעם הכנה אלא ודאי דפליגי על עיקר דינא של הרז"ה:
ועוד איך רצה מעלתו לומר שלדינא שפיר מודו להרז"ה אלא שמטעם אחר דחו לגירסת הרז"ה והרי כל בית ישראל נשעני' על הרז"ה ומעלתו אינו רוצה להשען על הרז"ה שהרי הרז"ה בעצמו העיד שהרבה מן החכמי' גורסי' והא בעי סעודה הראוי' כו' משום דקשיא להו על גירסתו והא מכין כו' דהא אוקימנא תחלת היום קונה עירוב ושבת מכין לעצמו וכו' יע"ש בדברי הרז"ה. הרי שהוא עצמו העיד דלכך דחו גרסא זו לפי שס"ל שאין כאן כלל איסור הכנה דשבת מכין לעצמו ודלא כמו שרצה מעלתו לומר דאית להו הכנה ומטעם אחר דחו הגירסא:
ואמנם מה שאמר מעלתו דהך קושיא אלא הא דתנן ר"א אומר כו' לאו אביי הוא דאותיב אלא סתמא דתלמודא. בזה אמינא ליה יישר וכן אני אומר שכך הוא אבל לא מטעמא דידי' אבל מה שהביאני לומר כן הוא ממה שראיתי שעל קושיא ראשונה דאותיב אביי בא התשובה אמר ליה רבה מי סברת וכן בקושיא אחרונה אלא הא דאמר רב יהודה וכו' אף שלא נזכר שם אביי בהקושיא הרי חזינן בתשובה שבא התשובה ג"כ לנוכח אמר ליה מי סברת וכו'. אבל בקושיא האמצעית שהיא אלא הא דתנן ר"א אומר וכו' לא נזכר שם אביי בהקושיא וגם לא באה התשובה לנוכח בלשון אמר ליה רק סתם מי סברת וזה ראיה שזה הפלפול האמצעי לא רבה ואביי פלפלו זה עם זה אבל מסדרי הש"ס סדרוהו כאן. ואמנם יפלא למה הכניס מסדר הש"ס פלפול של אביי ורבה זה עם זה לנוכח והוה לי' למסדר הש"ס לגמור דברי אביי ורבה ואח"כ להביא קושיא זו אלא דלגירסת רש"י ותוס' ושל שאר גדולי הפוסקים שגורסים בקושיא והא בעי' סעודה הראויה מבע"י ניחא שכל זה הפלפול הוא לדחות התירוץ שתירץ על הקושיא ראשונה דתחלת היום קונה עירוב והא דאין מערבין בלגין הוא משום דבעי' סעודה הראוי' מבע"י על זה פלפלו מסדרי הש"ס אם תירוץ זה יוכל להתקיים אבל לא על ההכנה. אבל לשיטת בעה"מ שגם קושיא זו היא על עיקר דין הכנה הדק"ל למה הכניסו קושיא זו באמצע הקושיות לאביי. ואמנם בעה"מ נשמר מזה וגרס גם כאן התשובה לנוכח א"ל מי סברת דמנח לסוף אלפים כו' יראה בבעה"מ וימצא שכן הוא ולגרסת בעה"מ כל אלה הקושיות אביי בעצמו הקשה לרבה פה אל פה וזה ברור:
ומה שרצה מעלתו להוכיח שגם הרמב"ן סובר כשטת בעה"מ כדי שיהיה חוט המשולש אשר לא ינתק הרז"ה והרמב"ן ורבינו יהונתן. וזה לשון מעלתו גם הרמב"ן שדרכו לחפש אחר בעה"מ בחורין ובסדקין וכאן שתק ליה שתיקה כזו הודאה היא. הנה גלה מעלתו דעתו שאיננו בקי בדרכו של הרמב"ן ואפילו הקדמת הרמב"ן על ס' המלחמות לא ראה. וזה לשון הרמב"ן בהקדמתו ובעבור היות רוב דברי הרב ר' זרחיה הלוי על הענין הזה השיבותי על כל מה שאינו נכון מספרו בסדר נזיקין ונשים הלכתי במסלול הדרך אשר הוא ז"ל דרכה לפנינו ואחר שובי נחמתי וכו' ולכן נמנעתי בכל סדר הזה והוא סדר מועד מלהשיב על הרב הנזכר זולתי לבקש את הנרדף רוצה לומר לתרץ דברי רבינו הגדול עכ"ל הרמב"ן. וזה היפוך מדברי מעלתו ואין כאן לא הודאה ולא הסכמה:
ומעתה נבוא לעמק יהושפט מה משפט העירוב בשני ימים טובים של גליות שעלי' נשאלתי בתחלה וכן ביום טוב הסמוך לשבת שהוסיף השואל מדעתו ושפיר הוסיף ורצה מעלתו לסתור הדין מחמת טעם הכנה שהמציאו הרז"ה ורבינו יהונתן. ואני אומר שהדין אמת ושריר מתלת טעמים השנים עקרים והאחד טפל והוא הבא ראשונה בדברינו כאן. הטעם הראשון הוא כי שטת הרז"ה ורבינו יהונתן תמוה כי לפי שיטתן שגם קושית אלא הא דתנן ר"א אומר וכו' הוא לסתור הכנה דרבה א"כ למה הקדים להקשות מסיפא דמתני' ואח"כ הקשה מהרישא ומה שרצה מעלתו לומר שאביי גופי' לא הקשה קושיא זו כי הוא סובר דר"א לית לי' הכנה כבר דחיתי הדבר בשתי דחיות. חדא שאי אפשר לומר שר"א לית ליה הכנה וחכמים אית להו ואדרבה בהיפוך נוכל לומר דחכמים לית להו ור"א אית ליה. ועוד שאי אפשר לומר כלל לשטתן שקושיא האמצעית לא הקשה אביי הכל כנ"ל וא"כ שטתן של הרז"ה ורבינו יונתן הוא תמוה. ועוד תמיה גדולה על שטתן דלשטתן קושית אלא הא דתנן הוא מטעם הכנה והיינו לפי שכונתו ניכרת מתוך מעשיו כיון שהולך סמוך לחשיכה לסוף התחום וכו' והרי זה דומה כמטייל על פתח המדינה או כמטייל בסוף שדהו שאסור משום דמוכחא מלתא. ולפי זה אם דבר זה גופא דהיינו לטייל בסוף שדהו או על פתח המדינה ליכנס למרחץ הי' מותר ולא הוו משגיחין במה דמוכחא מילתא לא היה שום קושיא מהא דתנן ר"א אומר, וכיון שכבר ביארתי דלשטת בעה"מ גם קושיא זו ופירוקה אביי ורבה פלפלו זה עם זה וכאשר באמת גרס בעל המאור גם כאן אמר לי' מי סברת דמנח בסוף אלפים דהיינו רבה גופיה השיב כן וא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו שם בסוף העמוד א"ל רבה בר ר"מ לאביי אי הוה שמיע למר הא דתניא לא יהלך אדם בסוף שדהו כו' הדר ביה. ולדברי הרז"ה היאך אפשר דלא שמיע ליה והרי עיקר הקושיא האמצעית שהקשה לו אביי הוא מכח ברייתא זו ועבור זה הוכרח להשיב דמנח לסוף אלף אמה כו':
וזה לדעתי תמיה גדולה על שטת הרז"ה ורבינו יהונתן זהו הטעם הראשון להתיר בנידון דידן ואמנם זהו רק טפל ולא עיקר וכי מי אני לחלוק על שני ענקים אשר כגובה ארזים וראוי הי' לתלות החסרון בי שאיני יודע ליישב השיטה וח"ו שהייתי עושה מעשה לסתור דבריהם. ואמנם הטעם שאני מורה להחמיר בזה הוא משני טעמים עקרים. האחד שרוב גדולי הראשונים לית להו סברא זו כאשר הוכחתי ניזל בתר רובא ובפרט במילי דרבנן. והטעם השני כי נלענ"ד כי גם הרז"ה ורבינו יהונתן מודים בנידון זה לא מיבעיא באופן שנשאלתי אני עליו בתחלה שהוא רק בשני ימים טובים של גליות שאינם סמוכים לשבת פשיטא דלא שייך כלל חומרת הרז"ה שהרי מה שהחמירו הוא מטעם הכנה ובשני ימים טובים של גליות כבר ביארתי דלא שייך כלל איסור הכנה מי"ט לחבירו אלא אפילו במה שהוסיף השואל בי"ט הסמוך לשבת גם כן ניחא דעד כאן לא אסרו הם וסברי דזה מקרי מוכחא מילתא אלא באופן שדברו הם שאינו יכול לחזור למקום שקנה שם שביתה הראשונה. ועיין בדברי הרז"ה ובדברי רבינו יהונתן שכתבו שאינו יכול לחזור לתחומו הראשון כונתן למקום שקנה שם שביתתו אבל בנידון דידן שקנה שביתה הראשונה אלפים אמה מהעיר וקנה שביתה השניה קרוב לארבעת אלפים דרך משל שלשה אלפים ותשע מאות ותשעים ותשע אמה מהעיר נמצא שמקום שקנה שם שביתה השניה הוא רק רחוק אלף ותשע מאות ותשע ותשעים אמה ממקום שקנה שביתה הראשונה הרי יכול לחזור למקום שביתתו אין כאן מוכחא מילתא כלל. ומה שרצה מעלתו לומר ק"ו מה אם א"י לחזור למקום שביתתו אף שיכול לחזור לעירו מקרי עירוב מוכח מלתא ק"ו אם א"י לחזור לעירו אף שיכול לחזור למקום שביתתו שמקרי מוכחא מלתא. אני אומר שהק"ו פריכא הוא שהרי עיקר טעם עירוב וקנית שביתה הוא מטעם שאנו רואים כאילו שם הוא דר וכמבואר בטור סימן ת"ח וא"כ מקום קניית שביתתו נעשה עיקר וביתו ועירו הם טפל ופוק חזי שהרי באמת ע"י קניית שביתתו במקום זה מפסיד כנגדו ממה שהיה לו בצד השני של עירו ומקום זה נעשה עיקר וביתו ועירו נעשים טפל ונסתר ק"ו של מעלתו. סוף דבר להלכה למעשה בשני ימים טובים של גליות שאינם סמוכים לשבת הדבר פשוט כביעתא בכותחא. ובסמוך לשבת אם הדבר נחוץ ולצורך גדול אני מתיר. ולרוב הטרדה וגם טורח הכתיבה קצרתי. והי' זה שלום, דברי הד"ש: