נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/לח

<< · נודע ביהודה (תנינא) · אורח חיים · לח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לח

בע"ה פראג ב' ח"י אדר תקמט"ל.

תשובה

בין גאולה לגאולה. שיאו יעלה למעלה. ותמיד יהי' לעילא. כבוד אהובי תלמידי המובהק ידידי וחביבי הרב הגדול המופלג בתורה במעלות ובמדות כש"ת מוה' מרדכי נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק לייפן י"ץ:

מכתבו הגיעני על דבר היהודי שיש לו פאבריק של קארטון וכל כלי מלאכה וכל השייך לזה הוא של היהודי וגם הבית ששם עושים המלאכה הוא של יהודי אבל אין היהודי דר שם וגם אינו עומד בין בתי היהודים רק עומד ברחוב הנכרים והפועלים הם נכרים ואמנם אינם שכירי יום רק מקבלים המלאכה בקבולת ואמנם בפאבריק כזו יש תמיד צורך למלאכה והפועלים אינם בטילים כלל כי תמיד יש המוכן למלאכה. זהו שורש השאלה ורום מעלתו האריך בפלפולו בונה וסותר בדברי הפוסקים בפלפול רב ועצום. ואני התמהמתי עד כה כי בעו"ה כחי כשל כידוע לכבודו והטרדות רבו בפרט בעתים כאלו בעסקי הציבור וגם הגיעני שאלות הנחוצות באיסור ערוה ובגוף הדבר להשיב על דברי שאלתו איננו נחוץ אחר שכבר הורה להיתר וכתורה הורה לכן הקדמתי הנחוץ. והנה אתמול פקחתי עיני לשוטט במכתבו:

הנה ראשית דבריו הביא מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ו מהל' שבת הלכה י"ב והרמב"ם מתיר שכירת פועלים היכא דליכא חשש מראית עין בין בקבולת הזמן דהיינו שכיר שנה או חודש ובין בקבולת המלאכה והראב"ד אוסר בקיבולת הזמן ואינו מתיר רק בקבולת המלאכה והב"י בש"ע סימן רמ"ד סעיף ה' הכריע כהרמב"ם. ואמנם כבר פירש רמ"א שם בהג"ה שגם הרמב"ם אינו מתיר כשקרוב הדבר שיצטרך גם בימי החול למלאכה ואינו מתיר אלא בשכרו למלאכה מיוחדת ואינו עושה יעו"ש בדברי רמ"א. והראב"ד אוסר גם בזה. ומזה העלה מעלתו לאסור במלאכת הפאבריק אפילו קבולת המלאכה שהרי עיקר היתרון של קבולת המלאכה לקבולת הזמן להראב"ד שאוסר בזה ומתיר בזה הוא משום דקבולת המלאכה לא איכפת לישראל אימתי יעשה המלאכה ומיירי שאינו צריך תמיד למלאכה זו. והרי גם בקבולת הזמן שהתיר הרמב"ם ג"כ שאינו מקפיד עליו אימתי שיעשה ואפ"ה אוסר הרמב"ם דעכ"פ עכשיו משתרשי ליה להישראל במלאכה זו דאולי גם למחר יצטרך. וא"כ קבולת דמלאכה שהתיר הראב"ד היינו שאין הישראל צריך תדיר לאותה מלאכה שהרי לא שכרו לנכרי רק עתה למה שמוסר בידו. ולפי זה בפאבריק שהישראל צריך ודאי תדיר יום יום למלאכה זו ואם כן מרויח הישראל במה שהנכרי עושה בשבת ואסור להראב"ד אפילו בקבולת דמלאכה ולא עוד אלא שגם להרמב"ם אסור שהרי גם הרמב"ם שהתיר אפילו בקבולת דזמן לפי מה שפירש הרמ"א דעתו ג"כ עיקר ההיתר לפי שקרוב הדבר שלא יצטרך הישראל גם למחר לזה כמבואר שם במג"א ס"ק י"ד וא"כ אם ודאי הוא שמרויח הישראל אסור גם להרמב"ם ולא מהני בה קבולת המלאכה. אלו הם דברי מעלתו בתחלת דבריו:

ואני איני מסכים לסברה זו ואין איסור במה שיש לישראל ריוח אם שייך לומר נכרי אדעתא דנפשיה קעביד אבל ההפרש בין קבולת דזמן לקבולת דמלאכה להראב"ד הוא שבקבולת דזמן ששכר סופר שיכתוב לו כל מה שיצטרך בשנה זו או חייט שיתפור לו כל מה שיצטרך לו בשנה זו אז אין להנכרי שום ריוח במלאכה שעושה בשבת שאף אם לא היה להיהודי שום מלאכה ליתן לו אעפ"כ היה מחויב לשלם לו כל השכירות של השנה ועיין במג"א סימן רמ"ג ס"ק ב' ועיקר הריוח של המלאכה הוא של ישראל בזה סובר הראב"ד שאסור אבל בקבולת המלאכה אם לא היה לישראל מלאכה ליתן להנכרי היה הנכרי מפסיד שהרי עיקר השכירות הוא ממלאכה זו ונמצא הנכרי מרויח ואף אם היה גם הישראל מרויח כיון שגם הנכרי מרויח מותר ונכרי אדעתא דנפשיה קעביד ועושה היום כי הוא מצפה שגם מחר יזדמן לו מלאכה לקבל שכר. ואמנם לפעמים גם בקבולת דמלאכה אם היא מלאכה דלא שכיחא כגון נוקב מרגליות ואינו יודע שום מלאכה אחרת והוא מצפה מתי תבוא המלאכה לידו ולאו בכל יום מזדמן ואז אם הישראל נותן לאומן הזה מרגליות לנקוב בזה היה מקום לומר לצד איסור שהנכרי אין לו ריוח במה שעושה בשבת שאם לא יעשהו היום יעשהו למחר וכשעושה היום שוב אין לו למחר מה לעשות דלא בכל יום יש מרגליות לנקוב היה ראוי לאסור ולומר מה שעושה בשבת הוא עושה לדעת ישראל בזה הוצרכנו לומר ההיתר שגם הישראל לא איכפת ליה במלאכת שבת שאם לא יעשה היום יעשה למחר. וזהו כוונת המג"א בריש סימן רמ"ד אבל היכא שיש להנכרי תועלת אף שיש גם לישראל תועלת הוא מותר:

ולהרמב"ם גם בקבולת זמן כגון שכיר שנה אף שאין להנכרי תועלת כיון שקרוב הדבר שגם לישראל אין תועלת כיון שהוא למלאכה מיוחדת ואם לא יעשה היום יעשה למחר מותר ואפילו היכא ששכרו לכל המלאכות שיצטרך באותו שנה ג"כ נסתפק הב"י שאפשר הרמב"ם מתיר. וכבר כתבתי זה שנים רבות בגליון ש"ע בסימן רמ"ד סעיף ה' שסיים רמ"א בהג"ה שזה לכ"ע אסור כתבתי הב"י לא ברירא ליה הך מילתא וכתב אפשר שיודה הרמב"ם בזה שאסור וגם הבאתי ראיה מדברי המרדכי ודברי רמ"א שכתב לכ"ע אסור לאו דוקא הוא ולזה רמז המג"א סוף סימן רמ"ז שיש אומרים שזה מקרי קצוב. ונראה הטעם שאף שאין להנכרי שום תועלת בזה שהרי אף אם לא היה עושה יצטרך לשלם מ"מ גם להישראל אין ודאי תועלת דאולי למחר לא יהיה לו ליתן להנכרי שום מלאכה שהרי לא שכרו אלא למלאכות המצטרכות לו ולצרכו ואעפ"כ יפה כתב המג"א בסימן רמ"ג ס"ק ב' דבמרחץ אסור מדינא לשכור נכרי לשנה שיעבוד כל השנה שכאן היהודי מרויח לא מיבעיא אם רוחצין בו בכל יום ודאי אסור שהרי אין תועלת במלאכה זו להנכרי רק להישראל אלא אפילו הדרך שכשבאים אנשים ורוצים לרחוץ מחמין להם המרחץ ובאו בשבת ג"כ אסור דאטו הואיל ובאו היום ולא ירחצו יבואו למחר ואולי היום הם פנוים ממלאכה ולמחר לא יהיה להם פנאי או באשר לא ימצאו כאן לרחוץ ילכו למרחץ אחר וכן ברחיים אם לא יטחנו להם כאן ילכו לטחון במקום אחר ולכן אין זה דומה לשוכר נכרי לשנה שיעשה לו כל המלאכות שיצטרך כל השנה דבדידיה תליא מילתא ואם לא יעשה הנכרי היום יתן לו מלאכה למחר או ליומא אוחרא לכן אפשר שהתיר הרמב"ם אבל מרחץ ורחים לא בבעל המרחץ ורחים תליא מילתא אלא באלו שבאים לרחוץ ולטחון ודאי מדינא אסור כדברי המג"א. ואם מעלתו רוצה להתיר גם בזה להרמב"ם אינני מסכים עמו והגם שכל דקדוקיו של מעלתו בדברי הרמב"ם המה נכונים וישרים וראוים אליו ליושר שכלו עם כל זה די אם נפרש שהרמב"ם מתיר במה שבדידיה תלי' מילתא ולא במרחץ ורחים:

ומה שכתב מעלתו ותמה על מה שכתבתי בנוב"ק חלק א"ח סימן י"ב (בד"ה הנה) שדקדקתי על השולחן ערוך שהתיר בסימן רמ"ג במרחץ ותנור אם מנהג רוב אנשי העיר להשכיר וכו' למה לא ניחוש לאורחים ועל זה כתב מעלתו דליכא שום חשש בזה שהאורחים קודם שיחשדו אותו יתודע להם שבמקום ההוא דרכם להשכיר:

ואני תמה על דבריו אורחים הבאים דרך הילוכם ושובתים כאן בשבת מנין יודע להם מנהג המקום. ואם כוונתו שקודם שיבואו לחשדו מסתמא יחקרו מתחלה אחר המנהג כדי שלא יחשדו בכשרים א"כ בטל החשד לגמרי אפילו מבני העיר שקודם שיחשדו יחקרו את בעל התנור ורחים ומרחץ ויודיע להם שהוא בקבולת ואם יאמר שהבעל דבר עצמו לא יאמינו לו ויחשדו ששקר אומר משא"כ לשאר בני העיר יאמינו. אם אתה אומר כן א"כ יהיה מקום שאין שם שום יהודי רק זה לבדו חמור ממקום שדרים הרבה יהודים, שבמקום שדר לבדו אפילו השכירו שנה אחר שנה או שמנהג שם שהכל נותנים בקבולת אעפ"כ יהיה אסור מחשש אורחים ואין לסמוך על החקירה כי אצל מי יחקרו והבעל דבר לא יהיה נאמן בעיניהם ובמקום שדרים הרבה ישראלים יהיה מותר אתמהה. ולא אשכחן חידוש זה בשום דברי פוסק. ועוד הרי במרחץ יש חילוק בין רוחצים בו רק שכני המרחץ כמבואר בס"ס רמ"ג ועיי"ש במג"א ס"ק ד' ומדוע לא נימא גם אם רוחצים בו הכל יהיה מותר שקודם שיחשדו ישאלו את השכנים ויודיעו להם שהשכירו לנכרי:

ועוד שהרי המג"א בסימן רמ"ד ס"ק ו' הביא הירושלמי דלא חייש לעוברים ושבים וצ"ל דבשביעית הקילו עיין במג"א. והנה זה לשון הירושלמי שם בפ"ג הלכה א' ששנינו שם במשנה מאימתי מוציאין משיפסקו עובדי עבודה ואמר הירושלמי מעתה אפילו משיפסקו עובדי עבודה יהיה אסור מפני מראית עין שלא יאמרו לתוך שדה בית השלחין הוא מוציא יודעין הן בני עירו אם יש לו בית השלחין ואם אין לו אמר רב יוסי הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית עין עכ"ל הירושלמי. ומעתה לפי דברי מעלתו למה כתב המג"א דצ"ל בשביעית הקילו הלא אף בשבת לא חשו דסמכינן שישאלו לבני העיר. וידעתי שמעלתו יאמר שגם על המג"א הוא משיג שבאמת הפשט בירושלמי דלא חשו לעוברין ושבין הוא מטעם דסמכינן שישאלו את בני העיר. אבל באמת אין לשון הירושלמי משמע כן שאם היה טעם הירושלמי משום שהאורחים ישאלו הוה ליה למימר הדא אמרה דלית חשש מראית עין בעוברין ושבין אבל מדקאמר הירושלמי לא חשו משמע שיש חשש אלא שחכמים לא חשו וע"כ הוא מטעם המג"א שבשביעית הקילו:

ומה שכתב מעלתו על מה שכתבתי בנ"ב שם דהש"ע שהתיר ולא חייש לאורחין מיירי שאין המרחץ עומד ברשות ישראל ועל זה תמה מעלתו שהרי המרדכי כתב זה על מקום האסור דצריך להיות המרחץ ברשות אחר ולא בבית דירת ישראל וגם הב"י בשם מהרי"א ג"כ כתב בפירוש על מקום האסור והיינו שאין מנהג המקום להשכיר כו'. הנה לא יפה כיון בזה. וזה לשון המרדכי פירש ר"ח כיון דלא נאסר אלא משום דנקראת על שמו דוקא אסור כשהמרחץ בבית ישראל אבל כשהמרחץ הוא ברשות אחר בפ"ע ומכירין בו שמושכר הוא לו ממש אין לחוש עכ"ל המרדכי. ויש לדקדק כיון שמכירין שמושכר הוא לו א"כ למה הצריך שיהיה ברשות אחר. ויפה כיון שיודעים שהשכירו היינו מקום המותר שהרי עיקר מעלת מקום המותר הוא שיודעים שהשכירו ואפילו במקום שאין מנהג אנשי המקום ההוא להשכיר מ"מ אם השכירו שנה אחר שנה הוא גם כן מקום המותר וכיון דבהך דמרדכי יודעים שהשכירו אם כן הרי הוא ממש כמו מקום המותר ולמה בעי שיהיה ברשות אחר או דחייש לאורחים הבאים ממקום אחר לכך הצריך שלא יעמוד ברשות ישראל ואז אין לחוש לאורחים שלא ידעו כלל שהוא של ישראל ואפילו לפי מה שהעתיק הב"ח בס"ס רמ"ג לשון המרדכי והביאו המג"א בס"ק ד' ומכירין שכניו שמושכר הוא לנכרי ממש וכו' מ"מ עיקר הטעם כיון שאותן דאינם שכנים אין רוחצין בו אינם יודעים בו שהוא של ישראל וג"כ הוה כמו מקום המותר שהרי אותן שיודעים שהוא מרחץ של ישראל יודעים שהשכירו לנכרי אבל אם עומד ברשות ישראל אינו מועיל ידיעת השכנים דאותן שאינם שכנים חושדים שלא השכירו והה"ד דחיישי' לאורחים אפילו כל בני העיר יודעים שהשכירו:

ודברי הב"י בס"ס רמ"ג שכתב על דברי מהרי"א דנ"מ למקום שאין נוהגין להשכיר אפ"ה בכה"ג שרי ומזה רצה מעלתו ללמוד דבמקומות שנוהגין להשכיר לא בעינן כה"ג. אמינא ליה לענין שלא יעמוד בבית הידוע שהוא של ישראל שוה מקום המותר למקום האסור. אבל ההפרש ביניהם הוא דבמקום המותר אפילו רוחצים בו הכל מותר דלבני העיר ליכא חשש שהרי שם המנהג ידוע שדרכם להשכיר ולאורחים סגי במה שעומד ברשות אחר אבל במקום שאין נוהגין להשכיר אפילו עומד ברשות אחר אפ"ה בעינן שלא ירחצו בו אלא שכניו שהם יודעים שהשכירו ושארי בני העיר אינם יודעים שהוא של ישראל כיון שאינם רוחצים בו כלל. ועל זה רמזתי בנ"ב במה שכתבתי ועיין במג"א סק"ד ודוק. ומה שכתב מעלתו מדלא התנה המחבר והוא שלא יעמוד ברשות ישראל מכלל דבכל גווני שרי אין בדקדוק הזה כדאי לסתור הדין ולא הוצרך להזכיר וסמך את עצמו על מה שמבואר בסימן שאחריו חשש מראית עין של אורחים:

ומעתה עכ"פ לדינא בעובדא דא כיון שמפורסם הדבר לכל שדרך הפאבריק תמיד הוא בקבולת ועומד ברחוב הנכרים וליכא חשש אורחים יפה הורה מעלתו להתיר ובפרט שהביטול בעסק זה הוא הפסד רב כי הבעלי מלאכות לא ירצו לבטל מלאכתם ויצטרך היהודי לשלם להם שכרם בחנם ולכן אני מסכים עם מעלתו בהוראתו ואמנם יזהיר את היהודי שלא יבוא בשבת שמה לבית ההוא. ולרוב הטרדה אקצר. דברי רבו אוהבו וחפץ בגדולתו: