נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/לא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן לא
עריכהתשובה
להגאון מוה' ישעי' ני"ו.
מה דקשיא ליה למר על דברי הרמב"ם בפ"ח מהל' שבת דשם הל' ב' פסק במשקה מים לזרעים דחייב משום זורע והיינו כרב יוסף במסכת מ"ק ד"ב ע"ב וגבי זומר וצריך לעצים פסק דחייב שתים משום קוצר ומשום נוטע והמעיין שם בסוגיא דמ"ק ובתוס' ד"ה חייב שתים כו' יראה בהדיא דעכ"פ רבה ורב יוסף פליגי על רב כהנא וא"כ הרמב"ם אחז החבל בתרין ראשין דבמשקה מים פסק כרב יוסף ובזומר פסק כרב כהנא. זאת ועוד אחרת הקשה באותו ענין כיון דרבה ור"י פליגי ורבה סבר שחייב משום חורש ור"י סבר משום זורע למה פסק הרמב"ם כרב יוסף נגד רבה והלא קי"ל דרבה ור"י הלכה כרבה בר מתלת ובכמה מקומות תמה הכ"מ על הרמב"ם שפסק כר"י נגד רבה ואף בשאר ענינים שאינם שייכים לב"ב מכלל דס"ל להכ"מ דלאו דוקא על ב"ב נאמר כלל זה דהלכה כרבה. עד כאן דברי מר:
ואשיב על הראשון ראשון מה ששאל איך הרמב"ם מזכה שטרא לבי תרי. הנה אף שמקשה במ"ק מרב כהנא על רבה ור"י מ"מ לא מסיק בתיובתא רק מסיק קשיא. ולפי שכתבתי * [הג"ה מבן המחבר עיין לקמן בדברי הרב בחלק י"ד השייך להל' מילה כי שם מקומו.] לפרש טעמו של הרמב"ם בהל' מילה שדחה לדברי רב שיזבי בב"ב דף קכ"ז שאין טעמו משום דמסיק שם קשיא רק טעמו משום דכיון דנדחים דברי רב אסי בשבת דף קל"ה מטעם דורות ראשונים יוכיחו ממילא נדחים דברי רב שיזבי וא"כ מצינן לומר שהרמב"ם סובר כשיטת רבינו חננאל שהביא רשב"ם בדף נ"ב ומשום קשיא לא דחינן הדבר מהלכתא. וא"כ הכא נמי אף דאמר אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא ומקשה מדברי ר"כ ומסיק קשיא אפ"ה לא דחינן מהלכתא ומתקיים דברי ר"כ בזומר שחייב שתים ומתקיימין דברי רבה ור"י במנכש ומשקה זרעים שאינו חייב אלא אחת משום דלא שייך בו שתים אלא שנחלקו רבה ור"י איזה ששייך בו ואביי הוא דסבר דתרוייהו איתניהו ולכך הקשה וא"כ סלקי דברי הרמב"ם כהוגן דמשקה זרעים חייב חדא כר"י וזומר חייב שתים כרב כהנא. ואמנם קושייתו השניה מדוע פסק כרב יוסף ולא כרבה אמינא שתי תשובות בדבר:
האחת היא דנלע"ד דמה שכתבו התוס' שם בסוף ד"ה חייב שתים וקשיא ל"ג כיון דלאו תנא הוא לא חשיב ליה על כך ופליג עליה לא כתבו זה אלא לרבה דלרבה לא שייך למימר קשיא דיכול להיות דפליג על ר"כ וסובר דכל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא אבל על רב יוסף ודאי קשיא דאיהו ליכא למימר דפליג בזה על ר"כ שהרי ר"י גופיה אמר בשבת דף ע"ג ע"ב מאן דקטיל אספסתא חייב שתים וא"כ לר"י קשיא דידיה אדידיה וע"כ ר"י ס"ל דרק בתר מחשבתו אזלינן ועיין תוס' ד"ה קא מרפויי ולא שייך כאן חורש כלל רק זורע אבל רבה איכא למימר דמודה דשייך לחיוביה גם משום זורע אלא דפליג על ר"כ וסובר דכל היכא דאיכא תרתי לא מיחייב אלא חדא וסובר דיותר איכא לחיוביה משום חורש. העולה מזה דרב יוסף ודאי ס"ל דלא שייך בזה חורש כלל אבל רבה יכול להיות דסובר דשייך ג"כ זורע אלא דסובר דלא מיחייב אלא חדא ולכן אחז הרמב"ם דחייב משום זורע דבזה לא מצינו דפליג רבה ואם התרו בו רק משום זורע יכול להיות דמודה רבה דחייב עכ"פ משום זורע אבל שיאמר הרמב"ם שחייב משום חורש דבזה ודאי פליג ר"י דלרב יוסף אם התרו בו משום חורש אינו חייב כלל לא רצה הרמב"ם להכניס עצמו בפלוגתא. הא חדא:
ושנית הוא מה שנלע"ד יותר נכון ולתרץ דעת הרמב"ם גם במה דבפלוגתא דרבה ור"י גופי' לא השוה מדתו שהרי הם פליגי במנכש ובמשקה מים לזרעים והרמב"ם חילק בין הפרקים ובמנכש פסק כרבה דחייב משום חורש כמבואר שם בדבריו הל' א' שכתב המנכש בעיקרי אילנות הוא תולדה דחורש ובמשקה זרעים פסק כר"י דחייב משום זורע והכ"מ הרגיש בזה ונדחק דמנכש בעיקרי אילנות שזכר הרמב"ם לאו היינו סתם מנכש שנחלקו בו רבה ור"י. ומלבד שדבריו דחוקים הנה הרגיש הוא עצמו בסתירת הדבר דס"ס היא גופא קשיא למה שביק הרמב"ם ניכש שנחלקו בו רבה ורב יוסף ולא הזכירו כלל:
ומה שנלע"ד בזה הוא דודאי רבה ור"י הלכה כרבה בר מתלת ולכן במנכש פסק הרמב"ם כרבה אבל במשקה זרעים ע"כ נדחים דברי רבה מהלכתא כאשר יבואר לקמן וסובר הרמב"ם דמנכש ומשקה זרעים לאו הא בהא תליא שזהו סברת התוס' דפלוגתייהו הוא אם אזלינן בתר הדמיון או בתר מחשבתו דלסברת התוס' אי אפשר לחלק בין הפרקים לקיים באחד דברי זה ובאידך דברי השני. אבל ס"ל להרמב"ם שבכל אחד נחלקו כל אחד לפי סברתו דמר סבר שדומה לחורש ומ"ס שדומה לזורע ולהלכה יכול להיות שזה דומה לחורש ואידך דומה לזורע. ואפרש שיחתי למה במשקה ודאי נדחים דברי רבה והוא ע"פ מה דמקשה שם תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד כו' אלא שביעית בין למ"ד משום חורש ובין למ"ד משום זורע זריעה וחרישה מי שרי בשביעית אמר אביי כו' רבא אמר אפילו תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא דכתיב כו' מכדי זמירה בכלל זריעה כו' למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימרא דאהני תולדות הוא דמיחייב ושם בדף ג' ע"א אתמר החורש בשביעית ר' יוחנן ור"א חד אמר לוקה כו' לימא בדר' אבין כו' ומסיק דכ"ע לית ליה דר"א כו' מ"ד לוקה שפיר ומ"ד אינו לוקה אמר לך מכדי זמירה כו'. ואומר אני למ"ד חורש אינו לוקה ע"כ מה דדרשינן דאתולדה אחרינא לא מיחייב היינו שאינו חייב משום זורע וקוצר שיהיה בכלל הלאו אבל משום מידי אחרינא מתחייב דאין לומר שגם משום מידי אחרינא לא יהיה אסור דהרי גם חורש אימעט בהך מיעוטא דממעטינן מידי אחרינא והרי חורש ודאי אסור בשביעית עכ"פ בעשה דבהדיא כתיב בחריש ובקציר תשבות והלכה כר"ע דקרא דבחריש ובקציר על שביעית קאי וכן מבואר ברמב"ם ריש הל' שמיטה שכ' מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ומעבודת האילן בשביעית שנאמר ושבתה וגו' ונאמר בחריש ובקציר תשבות אלא ודאי דמה דדרשינן אתולדה אחרינא לא מיחייב אלא שאינו חייב משום זורע ומשום קוצר ולפ"ז תולדות דחרישה אסירי כמו חרישה מקרא דבחריש ובקציר תשבות. וכ"ז למ"ד חורש אינו לוקה אבל למ"ד חורש לוקה א"כ גם חורש נכלל בהך קרא דשדך לא תזרע מכלל ופרט וכלל ומה דדרשינן אתולדה לא מיחייב היינו על שום תולדה לא מיחייב ואינו אסור כלל וחורש אב הוא ונכלל בהאי קרא וגם על חורש דרשינן אבות אסורים תולדות מותרים והרמב"ם פסק החורש בשביעית אינו לוקה כמבואר בריש הל' שמיטה וכ' הכ"מ שם הל' א' שטעמו משום דבירושלמי סיימו דר' יוחנן סובר אינו לוקה ופסק כר"י. וא"כ לר"י תולדה דחורש אסור עכ"פ בעשה מן התורה ולא אימעטו תולדות מאיסור תורה אלא תולדות זורע וקוצר וא"כ אי ס"ד דמשקה זרעים היא תולדה דחורש הדרא קושיית הגמרא לדוכתה תנן משקין בית השלחין בשביעית והרי חורש אסור בשביעית וכאן לא שייך תירוץ הגמרא תולדות לא אסר רחמנא דהרי תולדה דחורש לא אימעט אלא ודאי דמשקה זרעים לאו תולדה דחורש הוא אלא תולדה דזורע ושפיר אמרינן תולדות לא אסר רחמנא וכיון דר' יוחנן סבר בזה כר' יוסף פסק הרמב"ם גם כן כרב יוסף משא"כ מנכש שלא שנינו כלל שמותר בשביעית פסק הרמב"ם כרבה שהוא תולדה דחורש. דברי ד"ש: