נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/כג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן כג עריכה
פראג ב' אב תק"מ לפ"ק
תשובה
שלום רשע רב להאלוף התורני והרבני מוה' בער נר"ו.
מכתבו קבלתי וע"ד אשר מסתפקא ליה מה דקיי"ל מליח הרי הוא כרותח דצלי אם הוא דאורייתא או דרבנן וכתב דלענין שבת פשוט אצלו דמליח הוא כרותח רק מדרבנן וראייתו מדברי התוס' בחולין דף י"ד ע"א ד"ה ונסבין חברייא שכתבו דמיירי שעבר ומלחו לשון שעבר משמע מזיד. ומעתה אי ס"ד שהוא כצלי מן התורה א"כ איך מותר בו ביום והרי המבשל במזיד עכ"פ בו ביום אסור. ושוב כתב והתוס' גופייהו מנ"ל דבר זה וכתב שלמדו זה מדברי רב חסדא בפסחים דף מ"א ע"א המבשל בחמי טבריא בשבת פטור דתולדת אש בעינן. ושוב כתב רב חסדא גופיה למד דבר זה מברייתא פ' הקומץ דף כ"א תמלח אפילו בשבת וקשה קושיית המשנה למלך בפי"א מהל' שבת הלכה ה' דלמה לי' קרא על זה והרי אין עיבוד באוכלין אלא ודאי משום דמליח הוא כרותח דצלי והוה אמינא דאף לענין שבת יהי' כמבשל בשבת קמ"ל קרא תמלח אפילו בשבת דתולדת האש בעינן וממילא מתורץ קושיית המשנה למלך הנ"ל ע"כ דבריו בקיצור. וכל אלה הדברים מילי דכדי נינהו ואין בהם טעם. ראשית דבריו מליח כרותח דצלי לענין שבת הוא מדרבנן וא"כ מודה הוא דמדרבנן עכ"פ אסור. וגם מבואר כן בדבריו שכתב שהתוס' למדו זה מדברי רב חסדא שאמר המבשל בחמי טבריא פטור והרי שם עכ"פ אסור מדרבנן דכל פטורי שבת פטור אבל אסור. ועי' בש"ע אורח חיים סימן שי"ח סעיף ב' ובמג"א ס"ק יו"ד וא"כ לדבריו גם המולח בשר בשבת הוה עכ"פ מבשל בשבת מדרבנן ואיך מפרש דברי התוס' שעבר ומלחו היינו במזיד ואכתי מי שרי בו ביום והרי המעשר פירותיו בשבת במזיד לא יאכל וגם בלא"ה איך יפרש דברי התוס' שעבר במזיד והרי התוס' כתבו שם בהדיא שאסור למלוח בשבת וא"כ אם עבר במזיד איך יהי' מותר בו ביום ומ"ש ממעשר פירותיו, אם לא שיאמר דמיירי דלית ליה מידי אחרינא למיכל. וע"פ התירוץ שאמרו בביצה דף י"ז ע"ב לא צריכא דאית לי' פירי אחריני, גם מ"ש דרב חסדא יליף לה מתמלח אפי' בשבת דאתי קרא למישרי דלא תאמר שאסור משום בישול בשבת וקמ"ל קרא דמותר ומיניה יליף רב חסדא שאין בישול אלא בתולדות האור. דבר זה שגיאה הוא דאי מכאן הוא דיליף רב חסדא היא גופה קשיא מנ"ל ליליף מזה ואטו אם היה בו משום מלאכה דאורייתא מי לא היה מותר והלא קרבן ציבור דוחה שבת וכן פירש"י בהדיא שם בהקומץ דתקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה וכו' דקמ"ל קרא דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשארי עבודות, יעויין שם ברש"י:
ומעתה קשה להיפך דמנ"ל לרב חסדא דמבשל בחמי טבריא פטור דמכאן ליכא למילף אלא ודאי דבאמת לאו מהכא יליף רב חסדא ובלאו הכי פשיטא לי' דלא מיחייב בשבת אלא בתולדת האור וא"כ ממילא קמה קושית המשנה למלך כחומה למה לי קרא תמלח אפילו בשבת כיון דלית ביה שום איסור לא משום בישול דלא עדיף מחמי טבריא ולא משום עיבוד דאין עיבוד באוכלין. אבל באמת תמיהני מה צורך ראי' על זה דלא מיחייב בשבת משום בישול ברותח דמליחה והרי בהדיא אמרו במס' שבת דף ק"ח ע"ב דמותר למלוח ביצה בשבת ואף צונן לא אסרו שם אלא משום תיקון אבל עכ"פ משום בישול אין בו לא מן התורה ולא מדרבנן אם לא שנימא דשם מיירי שמולחו רק מעט ולא כמליחה לקדירה או שאינו משההו במליחתו וכדעת המחבר בסימן צ"א סעיף ה' וכל זה דוחק. ומה שאמר שמואל במס' חולין דף קי"א ע"ב מליח הרי הוא כרותח דצלי לענין נתינת טעם קאמר דמליח מבליע כדי קליפה כמו צלי אבל לא שיהי' כצולהו ממש. ומה שפלפל לענין שאר איסורים אם הוא מן התורה כרותח או רק מדרבנן לא ידעתי בזה שום פירוש דממ"נ אם הוא נותן טעם ממילא הוא מן התורה לדעת הפוסקים דטעם כעיקר הוא מן התורה ואם אינו נותן טעם ואינו מבליע ומפליט איך שייך לאסרו מדרבנן ולומר שחכמים אסרוהו אף שאינו מבליע כלל הוא דוחק. ועוד דא"כ יהי' חמור מבישול דבבישול מהני טעימת קפילא ואם אין בו טעם מותר ובמליח לא יהיה מהני טעימת קפילא שהרי אתה אומר שאינו מבליע ואינו נותן טעם ואפ"ה אסרוהו אתמהה. אלא ודאי שבאמת מבליע ונותן טעם כדי קליפה וא"כ אסור ממילא מן התורה דבכל שארי איסורים חוץ מבשר בחלב לא משגחינן כלל אם הוא ע"י בישול אלא רק הכל תלוי אם יש בו נתינת טעם או לא. ומה שרצה להביא ראי' מדברי הרמב"ם בפ' זיי"ן ממ"א הל' י"ז שכתב אין מולחין החלבים וכו' וכתב הד"מ וכן הב"ח בסוף סימן ק"ה דדעת הרמב"ם אם מלח החלבים עם הבשר מותר בדיעבד ומתוך כך רצה מעלתו להוכיח דדעת הרמב"ם דמליח הרי הוא כרותח הוא רק מדרבנן ולכך יש לחלק בין תחלה לדיעבד:
ואני תמה ולמה לא ראו דברי הרמב"ם בפ"ט מהל' מ"א הלכה ל"ה שאוסר נמי במליחה אפי' דיעבד וכן בסוף פרק וי"ו בקערה שמלח בה שאסור לאכול בה רותח לעולם והרי גם שם כבר מלח בה והוי דיעבד. ולומר שהואיל ויכול השתמש בה בצונן לא מקרי דיעבד הוא דוחק ועל כרחך צ"ל או כדברי הב"י בסימן ע' ובסימן ק"פ דבפרק ו' מיירי מקרומות, או כדברי הב"ח בסוף סימן ק"ה דשאני חלב שאין צירו אסור מן התורה דדוקא בשרצים ובנבלה גלי רחמנא לאסור צירן יעויין שם. אבל למימר דמליח כרותח הוא דוקא לכתחלה זה לא שמענו. כללא דמלתא מליח כרותח דצלי לענין שמבליע כמו צלי הוא דין תורה אבל לא יחשב כמו צלי לענין איסור בישול בשבת או לאסור הפסח שמלחו משום צלי מחמת דבר אחר. ובזה נדחה גם הסמך שרצה להביא מדברי הרמב"ם והאריכות בזה ללא צורך. והיה זה שלום. דברי הד"ש: