נודע ביהודה (תנינא)/אורח חיים/ג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ג
עריכהתשובה
מבן המחבר להרב המאה"ג מוה' מיכאל בכרך נ"י.
אחרי שובי לביתי ביום א' העבר מכבודו הרמה שמתי עיוני על דבר השאלה אשר שאל אותנו הרב הגאון מוה' הירץ עמדין אב"ד דק"ק טעפליץ בענין רצועות של תפילין שמושחים העורות בשומן דגים טמאים הנקרא פישטרא"ן אם יש בו חשש דצריך להיות מן המותר בפיך. והנה הסכמנו יחד דבדבר שהוא רק לצורך העיבוד אין צריך להיות מדבר המותר ותמכנו יסודותינו על מה דאיתא במדרש ילקוט פ' בא רמז קפ"ז ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו ישעיה תלמידו של ר"ח ב"ד כו' ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ס"ת תפילין ומזוזות עכ"ל המדרש. ומזה מוכח שמותר לעבד בדבר טמא דהא כל היוצא מן הטמא טמא ואפ"ה מותר לעבד בהם עורות לסת"ם. וכאשר באתי לביתי אמרתי שאין מזה המדרש ראיה לנדון דידן ויש לבעל דין לחלוק ולומר דלא דמי כלל דגבי צואת הכלבים שמעבד בהן העורות לא נשאר בהעור דבר מהאי דבר טמא דאינו עושה כי אם מעשה סכין להשיר ולפרור השער מן העור ואח"כ רוחצים העור ולא נשאר שום ממשות ממנו אבל בהאי שומן דג טמא מושחים בו העורות לאחר הצביעה ונבלע בו וחזותא מוכיח עליו שנראה השומן המבהיק בהעור. בזה יש לומר שאסור משום דצריך להיות מן המותר בפיך:
ואני לעצמי עיינתי בדבר זה וזה פרי מחשבתי אשר עלה בידי בדין זה. ואומר אני אם המשיחה זו גורם השיחור לכאורה יש מקום להחמיר. וראיתי קדוש אחד מדבר ה"ה אאמ"ו הגאון ז"ל בתשובה ראשונה בספרו נ"ב בסוף התשובה בענין הטיח שעושין הסופרים על הבתים של תפילין מעצם פיל שחוק שיש להחמיר וכתב שם דלדינא אף להפוסקים דגם בתים שחורות הלכה למשה מסיני יש להסתפק הואיל והוא לחזותא ע"ש. ובהשקפה ראשונה אמרתי דיש ללמוד זה ממה דאמרינן בפסחים כ"ו ע"א קול ומראה וריח אין בו משום מעילה וכן כתבו התוס' בב"ק ק"א ע"א ד"ה ולא יצבע וכן כתבו בקידושין ובפסחים דף כ"ב ע"ב דאע"ג דאסור שאר הנאות צריך לרבות צביעה והואיל והוא רק לחזותא ע"ש:
אך ראיתי להרב פ"ח בי"ד סימן ק"ב ס"ק ה' דמביא תשובות הר"ן שנשאל על מנעלים שצובעים בצבע שיש בו חומץ של איסורי הנאה ומסיק שם הואיל והוא איבעיא דלא איפשטא במס' ב"ק אי חזותא מלתא היא בשל דבריהם אזלינן לקולא וחזותא לאו מלתא היא אבל בשל תורה אמרינן חזותא מלתא הוא. וא"כ אין מקום לספק של אאמ"ו כיון דדרשא דמן המותר בפיך הוא דבר תורה אזלינן לחומרא דשמא חזותא מלתא היא אבל כד מעיינין שפיר בדברי הר"ן בתשובה ולסקל התמיהות שהניח הפ"ח בצ"ע עליו נראה לי לפרש דאין משם ראיה לנדון דידן דדברי הר"ן כראי מוצקים וכך הם דברי הר"ן וכוונתו דמתחלה כתב הואיל והוא איבעיא דלא איפשטא בגמרא אי חזותא מלתא היא הוי ספיקא דדינא והיה לן להקל בהך מנעלים כיון דהוי רק ספק דרבנן דסתם יינם הוא מדרבנן וע"ז מסיק דיש לומר דהאיבעיא הוא בגמרא אי חזותא מלתא לשאר מילי אבל לענין איסורי הנאה הא גלי לן קרא גבי ערלה ושביעית דחזותא מלתא היא כמו שמתרץ רבא שם ואין להקל יותר באיסור ע"ז מאיסור ערלה ושביעית גם באיסורי ע"ז אסר הכתוב החזותא וא"כ אף שהוא סתם יינם מ"מ לענין איסורי הנאה לא הוי ספק כלל והוי ודאי דבריהם ויש לאסור המנעלים וע"ז מסיים דאפ"ה יש להקל בהנך מנעלים משום דאף אי אמרינן חזותא מלתא היא לענין איסורי הנאה מ"מ לא הוי אלא גרמת הנאה שאוסר הכתוב אבל לענין שיהיה מיחשב החזותא לממשא של איסור בזה ליכא ספק כלל ולא קא מבעי' להגמ' אלא אי חזותא מלתא היא לענין שיהיה נחשב גרמת הנאה אבל להיות בו ממש בודאי חזותא לאו מלתא היא וכיון דלא הוי אלא גרמת הנאה שאסר הכתוב באיסורי הנאה א"כ אי איכא עוד גרם אחר הגורם הצבע בהדי החומץ א"כ המנעלים מותרים משום דהוי זה וזה גורם. זה הוא כוונת דברי הר"ן לענ"ד ובזה סרה תלונות הפ"ח מהר"ן ז"ל. אא"כ ראיתי בפרי תואר שמפרש ג"כ קרוב לדרך הזה את דברי הר"ן ע"ש. ואם כן אף שהגמ' קאי באיבעיא אי חזותא מלתא היא היינו לענין אי יכול לומר הרי שלך לפניך אבל זה פשיטא דלא הוי גוף ממשא:
ובזה נ"ל לתרץ מה דתמיה לי טובא בדברי התוס' שם בב"ק בד"ה ולא יצבע וז"ל באמצע הדיבור וא"ת א"כ תפשוט לאידך גיסא מדאיצטריך למיסר ש"מ דחזותא לאו מלתא היא וי"ל דאיכא למילף מהכא דחשוב כאלו הוא בעין עכ"ל ע"ש. והנה בפשוט נראה דכוונת התוס' דזה גופא קא מבעי' ליה להגמ' אי איכא למילף מערלה דחזותא מלתא היא או אי אמרינן היכא דגלי גלי ולא לשאר מילי ולפ"ז קשים דברי התוס' לקמן ע"ב בד"ה רבא רמי דכתבו תימא הא רבא משני לעיל שאני ערלה דכתיבי קראי ומהתם לא ילפינן וא"כ מאי פריך מערלה לטומאה עכ"ל התוס'. ודבריהם תמוהים דהא לפי דבריהם בדיבור הקודם קא מבעי' ליה אי ילפינן מערלה לשאר מילי דחזותא מלתא היא א"כ רמיא דרבא קאי להך גיסא אי אמרינן דילפינן מערלה לשאר מילי דהא הך איבעיא לא איפשטא לרבא ועוד קשה לי מאי קא מבעיא ליה אי ילפינן מערלה הא הוי ערלה ושביעית שני כתובין הבאים כאחד לענין חזותא דהא גם שביעית ילפינן מקרא דתהיה דחזותא מלתא היא וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואף שאין ללמוד שביעית מערלה דאיכא למפרך מה לערלה שכן היה לו שעת הכושר משא"כ שביעית מ"מ יכולין ללמוד ערלה משביעית מכח ק"ו וא"כ הוו שני כתובים ואין מלמדין. ואפשר יש לדחות דלא הוי ש"כ דקרא דתהיה אינו מיותר דדרשינן מניה במסכת ע"ז נ"ד ע"ב לענין תופס דמיו ואסור ע"ש. לכן נ"ל לפרש דברי התוס' ע"ד שפירשתי לעיל דברי הר"ן בתשובה דעוד יש לדקדק בלשון התוס' דבקושיא נקטו וא"ת מדאיצטריך למיסר ש"מ דחזותא לאו מלתא היא ובתרוצם נקטו דאיכא למילף מהכא דחשיב כאלו הוא בעין למה זה שינו בלשונם והוי להו למימר גם בתרוצם דאיכא למילף מהכא דחזותא מלתא הוא. ולכן נ"ל דכוונת דבריהם הוא לאו דאיכא למילף מהכא גם לשאר מילי דחזותא מלתא היא אלא דכוונתם דודאי אין לילף שאר דברים מערלה ושביעית וכך היא כוונתם בתירוצם דשפיר קא מבעיא להגמ' דלעולם י"ל דחזותא מלתא ואפ"ה איצטריך קרא למיסר ערלה ושביעית דאיכא למילף מהכא דהיינו לערלה גופא דחשיב כאילו הוא בעין והאי חומרא שהחמירה התורה לענין צביעה הקרא אתי לאשמועינן בערלה ושביעית שיהיה חשוב כאלו האיסור הוא בעין ונ"מ דאפי' אם איכא עוד גרמא לא מהני בהו זה וזה גורם לאפוקי מדעת הר"ן הנ"ל אבל זה פשיטא להו דלא ילפינן שאר איסורים מערלה ושביעית רק שזה בזה תלי' אי אמרינן בשאר מילי חזותא לאו מלתא אתי קרא גבי ערלה ושביעית לאסור חזותא מכח גרם הנאה כנ"ל ואי אמרינן בעלמא דחזותא מלתא היא אתי קרא בערלה ושביעית לאסור חזותא משום ממשא דלא מהני בהו זו"ז גורם, כנלע"ד לישב דברי התוס'. עכ"פ הראיתי לדעת דאף אי אמרינן דחזותא מלתא היא מ"מ לא מיחשב לממשא. ויצא לנו מזה דלא שייך לאסור בהאי שיחור שעושין לרצועות מדבר טמא משום מותר בפיך דהואיל ולא הוי אלא חזותא בעלמא אין בו ממש הה"ד נמי בהאי שיחור לרצועות. אמנם אחר העיון אין לדמות השיחור של רצועות לשאר צביעה דאף שבשאר צביעה אין בו ממש מ"מ האי צביעה של רצועות שהוא הל"מ שיהיו שחורות א"כ האי צביעה עדיף והוא בכלל מלאכת שמים אשר אמרינן במס' שבת לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. ואפשר דבר זה דומה למה שכתב הרמ"א בא"ח סימן ל"ב סעיף מ"ז בהג"ה בדבק לד' פרשיות בשל יד יזהרו ליטול דבק כשר עכ"ל:
ומעתה יש לעמוד בבית הספק של אאמ"ו הגאון זצ"ל. דאף שמראה וחזותא אין בו ממש מ"מ היכא שיש קפידא בצבע כמו ברצועות של תפילין שהוא הל"מ שפיר מיחשב האי צביעה להיות מן דבר המותר. ועפ"ז אמרתי לפרש סוגיא דמס' שבת כ"ח ע"ב דמשני הגמ' דברייתא דר' יוסף דלא הוכשר כו' נשנית לענין רצועות ופריך הגמ' והאמר ר"י רצועות שחורות הל"מ ופי' רש"י כיון דהלכת רצועות שחורות מסיני טהורות נמי מסיני והתוס' מפרשים דאם מצריך שיהיו שחורות מכ"ש שיהיו טהורות ואי הא אתי ברייתא דר"י לאשמועינן לשמעינן נמי הא שיהיו שחורות ומשני הגמרא נהי דשחורות גמירי טהורות מי גמירי. והנה סוגיא זו קשה להבין ודקארי ליה מאי קארי ליה ובאיזה סברא היה המקשן והתרצן מחולקים שהמקשן היה סובר דהא בהא תליא והתרצן השיב לו שאינן תלוין זה בזה אבל לפי הנ"ל יש לומר דכך הצעת סוגיא זו שתירץ הגמ' דברייתא דר' יוסף נשנית לענין רצועות שיהיה טהורות וזה כולל שני דברים אחד שיהיה עור הרצועות עצמן מטהורה וגם שהצבע שמשחירין בו יהיה מדבר טהור ופריך הגמ' הא אמר ר"י רצועות שחורות הלכה למ"מ וכיון שעיקר הרצועות וגם שיהיו שחורין הוא הלמ"מ ממילא ידעינן שצריך להיותן טהורות דהך דרשא דמן המותר בפיך היה ידוע להם כמו שכתבו התוס' ולא צריך הברייתא לאשמועינן. והמקשן היה סובר דגם בצביעה יש בו ממש הואיל והלכה הוא להיותן שחורות ומתרץ הגמ' נהי ששחורות הוא הלכה למ"מ טהורות מי גמירי דהיינו שיהיה הצבע שמשחירין בו מדבר טהור זה לאו מלתא דפשיטא היא דהו"א דצבע אין בו קפידא אם הוא מדבר טמא הואיל ועיקר הרצועה הוא מדבר טהור ובטל הצבע לגבי עיקר הואיל והוא לחזותא בעלמא ולכך צריך ברייתא דר"י לאשמעינן דגם הצבע צריך להיות מדבר טהור דלא הוכשר למלאכת השמים אלא דבר טהור וגם האי שיחור מלאכת שמים הוא דהלכה למ"מ הוא שיהיו שחורות. ואין להקשות אם לפי המסקנא לענין הצבע שמשחירין בו נשנית ברייתא זו א"כ למה נקט עור במילתיה. זה אינו קושיא דהא גם לתרוצא קמא של הגמ' דלענין שערות וגידין נשנית ברייתא גם כן קשה למה נקט עור במלתיה כמו שהקשה הרשב"א בתוס' ד"ה לא צריכי לכורכן כו' ע"ש. ולפ"ז יש ליישב הדקדוק שכתב בעל מגיני שלמה על התוס' שכתבי קשה להרשב"א אי האי אתי לאשמועינן אמאי נקט עור במילתיה וכתב המגיני שלמה וצ"ע מ"ש קושיא זו שהניחו בקושיא ובכמה דוכתי כתבו דהוי מצי למיפרך כך אלא דעדיפא מיניה משני ובכמה דוכתי כתבו הוי מצי למפרך עכ"ל המגיני שלמה. אבל לפי מה שכתבתי א"ש דגם לפי האמת קשה קושיא זו דהא גם לפי מה דמשני לרצועות היינו לענין הצבע כו' ג"כ קשה למה נקט עור במילתיה ודוק הרי דמשקלא וטריא של סוגיא זו משמע דצבע שיש בה קפידא למצוה יש בו ממש להיות מן המותר בפיך:
אך לכאורה יש להוכיח להיפוך שאפילו בדבר שהיא המצוה בחזותא לא שייך בו מן המותר בפיך דהא תכלת היה במשכן ובמקדש בפרוכת ובבגדי כהונה והרי תכלת הוא הצבע מדם חלזון שהוא תולעת כמו שפירש רש"י בפרק חלק דף צ"א ע"א ותולעת אינו מן המותר לישראל ואפ"ה צבעו בו אלמא דאם גוף הדבר שהוא הצמר הוא מן דבר טהור אין קפידא בצבע שנצבע בו הואיל והוא רק לחזותא הרי מוכח דצביעה אין בו ממש הה"ד נמי בהאי שיחור לרצועות אף שהוא הלמ"מ אפ"ה אין בצביעה זו ממש להיות בו קפידא שיהיה מדבר טהור. אמנם אם זה החלזון הוא מין טמא יש בזה שנויים וסתירה בפי' רש"י ז"ל דהנה במס' מנחות דף מ"ד ע"א ת"ר חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג ועולה אחת לע' שנים. ואם כן אין ראיה כלל מתכלת דיש לומר דחלזון הוא דג טהור ויש לו סנפיר וקשקשת. אך רש"י ז"ל מפרש שם במנחות עולה מן הארץ ע"ש ואם הוא רמש הארץ בודאי שהוא טמא. ולכאורה מלשון הברייתא מוכח שהוא רמש הארץ דקאמר וברייתו דומה לדג דאם הוא מן המים לא שייך בו לשון דומה דאם הוא דומה לדג ותולדתו מן המים הרי הוא דג ממש ולכך מפרש רש"י ועולה מן הארץ דהיינו רמש הארץ ולכך אינו נופל בו שם דג ממש דמה שגדל ביבשה אינו מסוג הדגים. ולכך קאמר שדומה לדג בתמונתו אבל אינו דג ממש. אך רש"י בסנהדרין בפ' חלק דף צ"א ע"א בד"ה חלזון כתב תולעת שיוצא מן הים וכן במס' מגילה דף ו' ע"א בד"ה ע"י חלזון כתב רש"י חלזון עולה מן הים על הארץ. וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות ציצית שחלזון הוא דג הנמצא בים המלח. ולפ"ז יש לומר שיש לו סנפיר וקשקשת והוא טהור:
אך יש להביא ראיה מתולעת שני דרמב"ם כתב בפ"ח מהל' כלי המקדש ה' י"ג וז"ל תולעת שני הוא צמר הצבוע מתולעת ולכאורה נראה שהוא תולעת ממש שכן ידוע גם אצלנו צבע אדומה תשובה שהוא תולעת ממש ונקרא קוטשאנעלי"א.
אמנם יש לדחות ולומר דאף שהיה במקדש ומשכן ובגדי כהונה דברים הנצבעים מדבר טמא אפ"ה אין להביא ראיה על רצועות ותפילין דהא דלא הוכשרו למלאכת שמים מקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך נלמד וזה שייך דוקא בדבר שהוא תורה עצמה דהיינו שיש בו כתב כמו תפילין וס"ת ומזוזה ובתים של תפילין שיש בו שי"ן כמו שפי' רש"י במס' שבת דף כ"ח ע"ב. ואף דמסקנא שם דברייתא דרב יוסף דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לענין רצועות של תפילין נשנית וברצועות ליכא כתב דד' ויו"ד של רצועות לא מקרי כתב כמו שכתבו התוס' במנחות דף ל"ה ע"ב בד"ה אלא תפילין וע"כ טעמא דרצועות הוא הואיל והוא תשמיש קדושה כמו שכתבו התוס' שם וא"כ הה"ד משכן ומקדש ובבגדי כהונה שהוא ג"כ תשמיש קדושה. מ"מ יש לומר דרצועות היינו טעמא הואיל והם נטפלין לבתים של תפילין ובתים הם תורה עצמה שיש בו ד' פרשיות ושי"ן ולכך דינם שוים שגם ברצועות צריך להיות מהמותר בפיך אבל במקדש ומשכן ובגדי כהונה שהם תשמישי קדושה לית בהו קפידא להיותן מדבר טהור הואיל ואינן תורה עצמה ולכך הותר הצביעה מדבר טמא מה שאינו כן בתפילין ורצועות י"ל דגם הצביעה צריך להיות מדבר טהור. ולכאורה יש להביא ראיה לזה מגמ' דשבת דקאמר מה הוי עלה דתחש וקשה מאי קא מספקא ליה הא מברייתא דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה מוכח דתחש טהור היה כמו שרב יוסף רצה לפשוט בעי' דר' אלעזר דתחש טהור היה מברייתא דלא הוכשר למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה דאל"כ לא היה מוכשר למלאכת המשכן אלא ודאי ע"כ צ"ל דמהאי ברייתא אינו מוכח כלל דהאי ברייתא לענין רצועות נשנית שהם נטפלין לבתי תפילין שהם תורה עצמה בזה צריך להיות טהור אבל תחש שהיה במשכן שפיר יש להסתפק אי טהור הואיל ומשכן לאו תורה מקרי כנ"ל. ובזה יש לדחות תמיהת המג"א סימן תקפ"ו ס"ק ג' שהקשה על עולת שבת שחולק על הרמ"א ומכשיר שופר בהמה טמאה דלא קיימא לן כהאי דלא הוכשרו כו'. וכתב המג"א שנעלם ממנו סוגיא דשבת דף כ"ח והטעם דאיתקש כל התורה לתפילין כדאיתא בקדושין דף כ"ה עכ"ל המג"א. ולדעתי דברי הע"ש אתין שפיר דמכח איבעיא דהגמ' בשבת מה הוי עלה דתחש מוכח דלא ק"ל הא דר' יוסף דמדמה משכן עם תפילין וס"ת ומזוזה שהם תורה עצמה וקאמר על כל התורה דלא הוכשר אלא מדבר טהור. וכן מצאתי בר"ן בפ"ב דר"ה דמספקא ליה אי גם בשאר מצות שייך הא דלא הוכשרו כו' וכתב דמגמ' מוכח דאפילו במשכן היה מותר דבר טמא ע"ש בר"ן. הרי מוכח דדוקא בתפילין קיי"ל האי דינא הואיל ואית בהו תורה והרצועות הם נטפלין להם אבל בשאר תשמיש קדושה ותשמישי מצוה י"ל דמותר אף מדבר טמא דאל"כ מאי קא מספקא ליה להגמ' אי תחש טהור היה הא מוכח מברייתא דר"י דלא הוכשר אלא ודאי דאין לדמות שאר תשמישי קדושה לתפילין כנ"ל. וגם בלא"ה קשה לי על המג"א דסובר דגם לענין שיהיה מדבר טהור אתקוש כל התורה כולה לתפילין (וזה כמה שנים אשר כתבתי בגליון ש"ע שלי) מה יענה בסוגיא דסוכה דף כ"ג ע"א דקאמר בפיל קשור כ"ע לא פליגי דכשר לדופן סוכה ע"ש. והרי פיל לאו מן המותר בפיך הוא אפ"ה מותר לתשמיש מצוה לעשות ממנו דפנות לסוכה ומאי חילוק יש בין שופר שהוא תשמיש למצות תקיעת שופר ובין דפנות שהוא תשמיש למצות סוכה ודפנות סוכה הוא ג"כ דאורייתא ונלמוד מבסכת סוכות אי יש אם למקרא או יש אם למסורת לכל מר כדאית ליה כמו דאיתא במסכת סוכה ו' ע"ב. ואף שזה יש לדחות ולומר דשופר חמור מסוכה דכיון דלזכרון הוא כלפנים דמי כמו דאמרינן במסכת ר"ה דף כ"ו ע"א מ"מ לדברי המג"א יהיה פיל פסול לדופן סוכה הואיל ואתקוש כל התורה כולה לתפילין אלא ודאי דלהאי מלתא שיהיה מן המותר בפיך לא אתקוש כל התורה לתפילין:
עוד ראיה מהרמב"ם בפ"א מכלי מקדש סוף הלכה א' כתב המור הוא דם הצרור בחיה שבהודו וכתב הראב"ד אין דעתי מקבלת שיכניסו במקדש דם חיה ומכ"ש דם חיה טמאה. והכ"מ כ' לישב דעת הרמב"ם שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא ע"ש. ומעתה אי אמרת דבכל מלאכת שמים צ"ל מן המותר בפיך קשה מאי מהני שנעשה עפרא בעלמא וכי עדיף משערות ועור דג"כ מיחשב כעפרא לענין אכילה הואיל ואין בו טעם כלל ואפ"ה פסול לס"ת ותפילין ומזוזה הרי דלא מכח דין היתר אכילה אייתינן עלה אלא מטעם שאינו בא מדבר טהור ולמה יהיה המור הזה כשר לקטורת ואם שסברת הכ"מ מספיק שלא למעט מדרשא דמן משקה ישראל מן המותר לישראל דכיון שנעשה עפר הוי מותר לישראל אכתי ממיעוט דלמען תהיה תורת ה' בפיך יהיה פסול כמו שערות ועור אלא ודאי דדרשא דלמען תהיה תורה ה' בפיך לא נאמר אלא בדבר שיש בו תורה עצמה ויש בו כתב כנ"ל אבל שארי תשמישי קדושה אינו בכלל דרש הזה כדעת הע"ש:
ולפ"ז נדחה הך ראיה מתולעת שני דלעולם יש לומר דגם בדבר שהוא לחזותא יש בו קפידא להיות מן המותר בפיך. וטעמא דהותר תולעת שני למשכן ובגדי כהונה הוא הואיל והך דרשא דמן המותר בפיך לא קאי כי אם על תורה עצמה דהיינו ס"ת ותפילין ומזוזה ולא על שארי קדושה:
אמנם זה אינו דהא תולעת שני היה בחושן ואפוד והלא בחושן היה ג"כ כתב שכתוב בו שבטי יה ואם הבית של ראש מקרי תורה בשביל שי"ן שיש בקמטים כמו שכתב רש"י שם במסכת שבת מכ"ש שכתב שהיה על החושן יהיה נקרא תורה להיות בו קפידא מן המותר בפיך. ומעתה כיון שמסקנת הגמ' הוא דלענין רצועות של תפילין נשנית ברייתא דר"י דלא הוכשר כו' הואיל והם טפולין להבית מכ"ש שיש קפידא בכל החושן ואפוד להיות מן המותר לישראל דהחושן ואפוד הם נטפלין יותר זה לזה דהא אסור להפריד החושן מעל האפוד דכל המזיח חושן מאפוד לוקה משום לאו דלא יזח וא"כ אם הרצועות דינם שוה לתפילין עצמם הואיל והם נטפלין מכ"ש בחושן ואפוד ואפ"ה הותר בו תולעת שני הרי מוכח דכל שהוא לחזותא אין בו קפידא להיות מן המותר והה"ד לתפילין:
ובר מן דין יש לומר דדבר שהוא תשמיש קדושה ג"כ צריך להיות מן המותר בפיך ויש חילוק בין תשמיש מצוה לתשמיש קדושה ואף דלתשמיש מצוה לא צריך להיות מן המותר כמו שהוכחתי לעיל מ"מ דבר שהוא תשמיש קדושה צריך להיות מן המותר ואין אנו צריכין לומר דטעמא דרצועות של תפילין הוא הואיל והם נטפלין לכתב דהיינו לבתים שיש בהם שי"ן והוי כתורה עצמה אלא יש לומר טעם אחר דבעינן רצועות מן המותר בפיך משום שהוא תשמיש קדושה כמו שמשמע מדברי התוס' במס' מנחות דף ל"ה ע"ב ד"ה אלו תפילין. והדבר מוכח דהרי מתחילה קא פשיט ר"י איבעי' דר' אלעזר דתחש טהור הי' מהך ברייתא דלא הוכשר ומאי קא פשיט לי' הא טעמא דלא הוכשר למלאכת שמים הוא מדרשא דלמען תהי' תורת ה' בפיך וזה לא שייך במשכן דלאו תורה היא אלא ודאי דר' יוסף סובר דכל דבר שהוא תשמיש קדושה הוא בכלל מלאכת שמים ואף דבתשמיש מצוה ליכא קפידא אם הוא מדבר טמא מ"מ תשמיש קדושה חמור יותר להיות נקרא מלאכת שמים ואף לפי המסקנא נשאר סברת ר' יוסף דהגמרא לא נאד מהאי סברא ואפ"ה קאמר מה הוי עלה דתחש דהואיל ותחש לא הי' כי אם להגין מפני גשמים וקא מספקא לי' להגמרא אי גם תחש יש לו שייכות להמשכן עצמו והוי תשמיש קדושה להיות מדבר טהור או דלמא האי מכסה תחש לא מקרי משכן הואיל ולא הי' כי אם להגין מפני גשמי' ואף שאמרינן בגמרא דמקרי אוהל דנלמד עליון מתחתון מ"מ להיות נקרא מלאכת שמים קא מספקא לי'. וכן מצאתי בספר מגיני שלמה סברא הזאת:
וגם יש לומר דעוד סברא הביא להגמרא במסקנא לספק זה לפי מה שכתב הרשב"א בחידושיו דלפי האמת ילפינן מנוצה של עזים דעור בהמה טמאה מטמא ומקרי אוהל אם כן יש ליליף ג"ש אוהל הנאמר במשכן מאוהל הנאמר בטומאה דמה התם באוהל בהמה טמאה אף הכא במשכן באוהל בהמה טמאה ע"ש ברשב"א. וא"כ אף שר' יוסף קא פשיט לי' דגם מכסה התחש הוא מלאכת המשכן להיות מעור טהורה מ"מ לפי האמת קא מספקא לי' להגמרא אי ילפינן להך ג"ש לומר דגם אוהל שהי' במשכן מבהמה טמאה היה והיינו האי אוהל של תחש הואיל ולא מקרי מלאכת שמים ממש הואיל והיה רק להגין מפני גשמים וקא פשיט לי' הגמרא דתחש טהור היה ולא ילפינן הך ג"ש משכן מטומאה. ועכ"פ דבר שיש בו תשמיש קדושה צריך להיות מן המותר בפיך א"כ ממילא מוכח מתולעת שני דכל דלחזותא אין בו ממש. אמנם בזה גופא יש לפקפק אם האי צבע תולעת הוא תולעת ממש דרש"י בישעי' קפיטל א' פסוק י"ח אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו פירש"י תולעת הוא גרעינין שצובעין בו אדום ויש בכל גרעין תולעת וא"כ לפירש"י לאו דבר טמא הוא דגרעין גדולי קרקע ופרי הוא וגם דברי הרמב"ם שכתב צמר שצובעין בתולעת יש לפרש דלאו כוונתו שצובעין בתולעת ממש אלא שהצבע נקרא בשם תולעת על שם שיש בגרעינין האלה תולעים. וכן מצאתי ברמב"ם פ"ג מהל' פרה אדומה שכתב שתולעת שני הם גרעינין שיש בו תולעת כמ"ש רש"י ע"ש. וגם הקונקורדאנציוס והרד"ק בשרשים בשורש תולע מחלק ומונה תולעת שהיא בריה ורמש ארץ בפני עצמו ותולעת שהוא מין צבע בפני עצמו. ולפ"ז יש לומר דגם בדבר שיש קפידא בצבע כמו בתפילין שיהיו שחורות צריך להיות הצבע שמשחירין בו דבר טהור ואין ראי' מתולעת שני. אמנם אף עפ"כ מתכלת נשאר הראי' והוכחה וזה תליא בחילוק שיש בין הרמב"ם לרש"י ז"ל אם הצבע תכלת היה מדג או מתולעת ולפירש"י במס' מנחות שהבאתי לעיל מוכח דחלזון בודאי הוא טמא ואפ"ה היה בהציץ שהיה כתוב בו קודש לה' שהציץ היה נקשר בו תכלת כדמפורש בקרא ובפרוכת ובבגדי כהונה. הרי מוכח דצביעה אף שהיא למצוה אפ"ה מותר מדבר טמא. אבל לדעת הרמב"ם דמפרש שתכלת הוא מדם דג א"כ אינו מוכח כלל דיש לומר שהוא מדג טהור:
אמנם אומר אני דלכל זה היה מקום לפלפל אם היה עיקר הצביעה נעשה מדבר טמא אבל בנדון דידן במשיחת עורות בשומן דג טמא. האי משיחה אינו גורם עיקר השיחור כי עיקר צבע השיחור נעשה מדבר טהור והאי משיחה הוא רק להצליל הצבע לחזותא ולרכך העור וליפות ובזה בודאי אין קפידא אם הוא מדבר טמא דמשמעות לא הותר למלאכת השמים כו' הוא דוקא אם יש בו צורך למלאכת שמים אבל משיחה אין בו צורך למלאכת שמים דבלאו האי משיחה ג"כ היו הרצועות שחורות כתקונן אף שהיה העור קשה קצת מ"מ היה ראוי לרצועות ואין זה דומה למה שכתב הרמ"א בא"ח סימן ל"ב סעיף י"ז בדבק שיהיה מדבר המותר, דשם האי דבק הוא צורך מצוה הואיל ולכתחילה צריך להיות בשל יד כל ד' פרשיות בקלף אחד אבל בהאי משיחה אין בו צורך מצוה ולא נאמר בשום מקום שיהיו הרצועות רכין. לכן נראה לי להקל ובפרט כי כל גדולי הדור הקודמים לא דברו דבר מזה ובודאי גם הם ידעו ממשיחת העורות. כ"ד אוהבו הד"ש:
הק' שמואל סג"ל לנדא בן הגאון מוהר"י ז"ל.
על זה השיב הרב המאוה"ג מיכאל בכרך.
שלום וברכה וכו'. לא"נ ידידי וכו' כבוד מוה' שמואל נ"י.
מכתבו הנעים הגיעני וטעמתי מצוף דבש אמרותיו הנעימים. אך מה שמדחה הראיה ממדרש ילקוט לדידי אין בדחיה זו ממש ומי יודע אם צואת הכלבים אינו עושה פעולה בגוף העור ונשאר בהעור ממש. וכיון שנכבש בו העור בודאי נבלע ונדבק בו. גם מה שתמה על הכ"מ בפ"א מהל' כלי מקדש ל"ק ולא מידי וכוונת הכ"מ שכיון שנשתנה מצורת דם ונעשה עפר הוי כמין בריה אחרת משא"כ בעור ושערות הם לא נשתנו והם כמו שהיו בתחלה. ויתר דברי מעלתו הם בנויים על אדני פז וידעתי כי ידיו רב לו באורחא חריפתא ועכ"פ לדינא דעת שנינו שוים. ולדעתי טוב להשיב להרב המאוה"ג מוה' הירץ עמדין בקיצור בלי פלפולים וראיות שאין להקפיד ברצועות בשביל המשיחה הזאת וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין. כ"ד אוהבו הדבוק:
הק' מיכאל בכרך
אמר שמואל דברי הרב המאוה"ג מוהר"מ הנ"ל ראויים למי שאמרן אעפ"כ הבוחר יבחר. ובפרט במה שכתב והליץ בעד הכ"מ דעיקר סברתו הוא מטעם שנשתנה הדם ונעשה עפר הוי כמין בריה אחרת לדעתי לא עדיף האי שינוי מהעור שנשתנה ג"כ ע"י העיבוד וג"כ נעשה כמין בריה אחרת ממה שהיה בתחילה בחיבורו בבהמה טמאה ואפ"ה פסול לס"ת ולתפילין ועוד מה מהני בזה שנשתנה והוי כבריה אחרת ס"ס קרי ביה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך וזה המור תחלת הוייתו אינו מן המותר דהא אתיא מדם חיה טמאה: