נודע ביהודה (תנינא)/אבן העזר/טז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן טז
עריכהב"ח פראג א' ב' דר"ח אלול תקמט"ל:
תשובה
לעת צאת השנה, יהא עת לחננה, לטובה תתחדש שנה, לכבוד אהובי תלמידי ידידי האלוף הרבני המופלג כבוד מוה' משה נ"י:
אתמול ביום ש"ק קבלתי מכתבך ואשר שאלת עמ"ש בנו"ב (קמא) חלק אה"ע בסי' ס"ט בד"ה ומה שכתבו התוס' לומר דדעת הרמב"ם שחולק על רבינו יונה באומרת נאנסתי שר"י מתיר מטעם שהיא אומרת ברי והבעל אינו מכחישה בברי והרמב"ם אוסר. וכתבתי שיש לתמוה על דעת הרמב"ם דהא עד אחד נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק איסורא וגם הבעל דבר עצמו נאמן אפילו מה שאינו בידו כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן וכתבתי דאי משום שיש כאן רוב דרובא ברצון וכו'. ועל זה תמהת דאיך אפשר לומר דמטעם רוב אין ע"א נאמן והרי גם בשבויה שיש רוב דרוב ערביים פרוצים בעריות ואפ"ה עד אחד נאמן:
דע אהובי תלמידי דנגד רוב ערביים פרוצים יש סברא דמנוולה נפשה לאפי זה שהיא אצלו בשביה וגם עיקר פלפולי שם על נאמנות האשה עצמה ואדרבא איפכא היה לך לתמוה לפי שהחלטתי שם שגם הבעל דבר עצמו מהימן זולת גבי זנות אשה תחת אישה שהתורה החמירה בה קשה למה לא תהיה השבויה עצמה נאמנת לומר טהורה אני. אבל באמת הטעם כיון שאיסור שבויה היא לכהונה מעלה עשו ביוחסין וכן מבואר בתוס' בכתובות דף ק"ז ע"ב בד"ה במסל"ת ואף שהתוס' נתנו טעם זה על מסיחה לפי תומה מ"מ נלע"ד שגם עיקר הטעם שלא האמינוה הוא ג"כ משום מעלה דיוחסין. ודע דמספקא לי טובא באשה שאומרת נאנסתי שרבינו יונה מתירה והרמב"ם אוסרה כמבואר בהרב המגיד פי"ח מא"ב הל' יו"ד, ואני מסופק אפילו לדעת הרמב"ם שהיא אינה נאמנת אבל עד אחד אם מעיד שנאנסה אולי נאמן להתירה לבעלה מטעם ע"א נאמן באיסורין ודוקא בנאמנות של האשה עצמה החמיר הרמב"ם. ובתחלת הרעיון עלה במחשבתי להסתפק ספק זה אפי' בסוטה ממש שקינא לה בעלה ונסתרה וע"א מעיד שלא נטמאה בסתירה זו שהיה מביט דרך חור וראה שלא זינתה בסתירה זו אולי נאמן להתירה ולא תצטרך לשתות מים המאררים, ובאמצע עיוני נתיישבתי שודאי אינו נאמן וראיה לדבר מהא דעולא במס' סוטה דף ל"א ע"ב דלא סבירא ליה לחלק בין באו בבת אחת ובין באו בזה אחר זה ותמיד היכא דאחד אומר נטמאת ואחד אומר לא נטמאת נאסרה על בעלה מטעם כיון שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים ואם איתא דגם להתירה ע"א נאמן א"כ מאי אולמא דההוא עד דאוסר מהאי עד המתיר א"ו שעד האוסר הוא דנאמן כשנים ולא עד המתיר ואף דר' חייא פליג התם ומחלק בין באו בבת אחת ובין באו בזא"ז מ"מ בהך דינא להתיר אין אחד נאמן לא מצינו דפליגי. ואמנם אין מזה ראיה לפשוט ספק שלי בע"א אומר נאנסה ושאני סוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ורגלים לדבר כזה עדיף מרוב דרובא ברצון. באופן שכעת אני איני מחליט דבר זה כי מכתבך בא אתמול ובשבת אין אני פותח שום אגרת ע"י נכרי ובלילה קשה עלי לקרות במכתב ועכשיו ברגע זו לקחתי מכתבך ולכן אין הפנאי להעמיק:
ומה שנתקשית בדברי הרא"ש בפ"ק דכתובות סי' י"ח שחולק על רבינו יונה וכתב דהא דקיי"ל כר"ג דברי עדיף היינו היכא דאיכא מיגו ונתקשית שהרי גם כאן איכא מיגו דע שזה כמה ירחים היה לי שאלה מהגאון בעל אור חדש בעסק זה וכתבתי שם שדברי הרא"ש הללו סתומים וקשים להבין. (עיין לעיל סי' ט"ו):
גם מה שתמהת על דברי הרא"ש שכתב דבעובדא דרבינו יונה יש רוב נגד טענתה דהרי רובא ברצון והרי גם בדינו של ר"ג יש רוב זה נגד טענתה וכתבת לחלק בין ממון לאיסור: דע שבאותה תשובה שכתבתי לבעל א"ח ביארתי דברי הירושלמי שכתב דהא דתנן היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך הדא דתימר לענין כתובת מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכתבתי לחלק בין ממון לאיסור, ואין הטעם דממון קיל דאדרבה באיסור הולכין אחר הרוב ובממון אין הולכין אחר הרוב להוציא ממון מן המוחזק, ואף שיש לדחות ע"פ מ"ש התוס' במס' סנהדרין דף ג' ע"ב בד"ה ד"מ לא כ"ש מ"מ אין נראה לומר שהטעם משום דממון קיל אבל הטעם כיון שהבעל עצמו אומר עד שלא ארסתיך ואינו אומר לא כי אלא ברצון מכלל שהוא עצמו אינו חושדה לזנות מרצונה וטוען רק עד שלא ארסתיך וא"כ לענין ממון אין על הב"ד מוטל לטעון מה דלא טען הוא והרי הוא עצמו אינו חושדה ברצון אבל לענין איסור אף שהוא אינו חושדה אנן חשדינן לה ואמרינן כיון שברי שלה הוא נגד הרוב דרובא ברצון לכך אסור לקיימה משום ספק סוטה. זולת זה בשאר פלפולך לא ראיתי ולא עיינתי עדיין כיון שהדברים אינם הלכה למעשה רק לפלפולא לכשאפנה אשנה בלי נדר וכעת יספיק לך בזה: ועוד זאת דע שספק זה שאני מסתפק בע"א מעיד שנאנסה היינו לפי דעת המ"מי בדברי הרמב"ם אבל באמת אני ביארתי באותה תשובה שכתבתי אז שאדרבה שגם הרמב"ם סובר כדברי רבינו יונה וגם היא עצמה נאמנת לומר נאנסתי היכא שיש לה איזה מיגו וא"כ ק"ו בע"א שנאמן ואעפ"כ שייך ספק זה היכא דליכא שום מיגו כגון אשה שבעלה במדינת הים וכריסה בין שיניה. ובתשובה ההיא הארכתי בעסק נאמנות שלה וכעת אני מסתפק בעד המעיד, ועוד חזון למועד, דברי הד"ש: