נודע ביהודה (קמא)/חושן משפט/ל
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן ל עריכה
תשובה ע"ד הסכסוכים ותביעות שבין הקצין המפורסם הר"ר וואלף וו"ה ממינכן, ובין יורשי המנוח האלוף והקצין מוהר"ר זלמן קליף מפיורדא:
הנה העברתי עין עיוני על כל הטענות ותביעות ופסקים ראשונים ואחרונים מהנבררים הראשונים ופסקים מהנבררים השניים וכל צד מושך מים לדגלו לזכות הבעל דין שהוא מצדו. ואחר אשר השקפתי על דבריהם יצא ממני להכריע כאשר יתבאר בפסקי דנא:
ע"ד שרצה הרב מוהר"ר זעקיל לחלק בין הפרקים ולומר שפונקט ששי אין לו שום שייכות להפשר שנעשה בין הצדדים המבואר שם בשטר ההוא רק שהוא ענין בפני עצמו וכמעמד חדש הנעשה בין יורשי רז"ק ובין הקצין ר"וו ושאפילו אם לא יתקיים הפונקט הזה עם כ"ז הפשר קיים כי לא על תנאי פונקט זה נעשה הפשר. וסמוכות של הרב הנ"ל הוא שהרי כבר נאמר בכתב פשר הנ"ל פטורים גמורים מן הצדדים מן צד זה לצד זה וכן להיפוך ופטורים הללו נאמרו שם טרם שהוזכר פונקט ששי הרי הפשר נעשה בלי תנאי פונקט זה. וכוונת הרב בזה שלפי כוונת סיום הפסק שלו שהתחייבות שבפונקט זה אין לו קיום והוא בטל מטעמים שהביא שמה ולקמן נדבר מזה ועלה מורא על ראש הרב שאף אם יהיה בכחו לבטל התחייבות הפונקט הזה מ"מ יאמרו יורשי ר"ז שכיון שבטל דבר אחד מהפשר נתבטל כל הפשר ויחזרו על הראשונות לתבוע מהקצין ר"וו כל מה שוויתרו לו אז בפשר ההוא שעולה לפי טענתם לכמה רבבות ולכן נשמר הרב הנ"ל לומר שאין הפשר תלוי בתנאי פונקט זה כלל:
(א) ואני אומר שהרב טעה בזה טעות גדול וכל הפשר תלוי ועומד בכל הששה פונקטין וכלם מתנאי הפשר הם ואם יתבטל אחד מהם הן הראשונים והן הפונקט הששי בטל הפשר וכל תנאי שבממון קיים וכיון שעל הסדר הוא מונה והולך א' ב' ג' וכו' עד ששי כולם ענין אחד הם ותנאי קיום הפשר הוא מונה והולך שאם ענין בפ"ע הוא ומעמד חדש א"כ ששי למאי אלא ודאי ששי זה חוזר למעלה. הא חדא:
ועוד אומר שכנגדו בפונקט חמישי יוכיח שהרי פונקט חמישי הוא שמחוייב הקצין ר"וו להשיג תוקף ורשיון על פשר זה מן אדמיניסטראציא שלו כו' כמבואר שם ודבר זה בודאי אינו ענין חדש ומעמד בפ"ע רק עיקר הפשר תלוי בזה והרי הפטורים נאמרים קודם לזה בפונקט רביעי הא קמן שאף הפונקטין הנזכרים אחר הפטורים על עיקר הפשר הם חוזרים ומפונקט חמישי אתה למד על פונקט ששי:
ומעתה אני אומר אף לפי דעת הרב הנ"ל שהוא סבור שהפטורים הנזכרים בפונקט רביעי פטורים גמורים הם בלי שום שיור מ"מ לא שם הרב עיניו ולבו לפונקט חמישי וששי שמשמעותם שהפשר תלוי ועומד גם בזה ואם היה סבור שבאמת דברים אלו המה הפכיים וסותרים זא"ז ומעתה דן הרב יד בעה"ש על התחתונה ויד בעל השובר על העליונה ולכן צידד לחייב את יורשי רז"ק שהמה נקראים בדבר זה בעה"ש ולזכות את הקצין ר"וו שנקרא בזה בעל השובר. גם בזה טעה דהרי כאן שיש שני דברים וסותרים זא"ז שוב לא אמרינן יד בעה"ש על העליונה או על התחתונה רק הכל הולך אחר התחתון כמבואר כל זה בסי' מ"ב:
(ב) וכל זה לפי סברת הרב שהיה סבור שהפטורים המה מלא דבר פטורים גמורים. אבל תמהני למה לא שת לבו שאצל הפטורים עצמם תברא בצדם שהרי בפטורים עצמם נאמר פטורים על כל התביעות חוץ ממה שכתוב ומפורש לעיל. וא"כ הרי בפירוש נאמר שעל מה שכתוב ומפורש לעיל לא נאמרו הפטורים ומה שכתוב ומפורש לעיל היינו התביעה גדולה שעלה רצ"ב אלפים שעל זה הפשר הולך וסובב על כל הששה אופנים. ואין לומר שהחוץ ממה שכתוב ומפורש לעיל לא קאי על התביעה כי אם על הפשר עצמו ז"א שהפשר עצמו הנאמר קודם פטורים הללו הוא סך קל"ז אלפים רמ"ז זהו' וזה כבר סילק להם כמבואר בשטר פשר קודם הפטורים כל מה וואס הקצין ר"וו ריכטיג גימאכט ופורט והולך עד שס"ה עלה קל"ז אלפים רמ"ז זהו' וא"כ היה להסופר שוב לכתוב הפטורים דבר שלם בלי שום שיור שהרי לא נשתייר דבר לפי דעת הרב הנ"ל ומהו החוץ אלא ודאי שהחוץ הוא התביעה הנזכרת בכללה שעדיין לא נגמרה עד יושלם גם פונקט חמישי ופונקט ששי שאחרי כן ולא נשלמו הפטורים על התביעה הנ"ל עד יושלמו גם פונקטין הללו. הרי ממקום שבא הרב לצדד לזכות ר' וואלף הנ"ל משם אתה למד חובתו:
(ג) והנה אמינא אפתח אנא פתח ושער לצדד לזכות הקצין ר"וו שלא יתבטל הפשר ואף שלא נשלמו התנאים כלל שהרי הפשר הוא המעשה והפונקטין המה תנאים ואין כאן תנאי כפול ולא יתר דיני תנאי א"כ התנאי בטל והמעשה קיים והיינו אם תנאי דהיינו הפונקט הששי לא היה לו קיום מצד עצמו וכפי דעת הבוררים שמצד הקצין ר"וו ואז גם מצד הפשר לא היה עיכוב משום שאינו ת"כ כנ"ל. אומר אני אף הא לא תברא ותנאי זה מעכב הפשר ואף שלא נשלמו בו דיני תנאי כלל, דהרי כתב הטור בח"מ סי' ר"ז ואין התנאי מבטל המקח אלא אם כן התנה בכל דיני התנאי בת"כ ככל משפטי התנאי כאשר פירשתי באבן העזר, ומיהו יש דבר שא"צ אפילו להתנות אלא כיון שאמר וכו' וכתב הפרישה בסעיף ד' שא"צ אפילו להתנות, פי' וכ"ש שא"צ תנאי ממש ככל משפטיו, וז"ל הר"ן דכי בעי ר"מ תנאי כפול ה"מ במקום שאין גילוי דעת צריכין להתנות וכיון שלא כפל יש במשמע שאפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים אבל בגילוי דעת בלא תנאי הרי הוא כאילו התנה וכפל. והנה כאן בעובדא דידן קודם לזה כמה שבועות נעשה ביניהם שטר בעדים אופני התחייבות והפטורים והפשר שיהיה ביניהם ושטר זה נעשה כ"ג אלול תקז"ל ושם מבואר פונקט ששי הנ"ל בפירוש וא"כ אין לך גילוי מלתא יותר מזה שגוף הפשר הנעשה ביניהם אח"כ ב' חשון תקח"ל על תנאים הללו נעשה ואין צריך תנאי כפול, באופן שהיה נראה לפענ"ד שאם ר' וואלף לא יקיים פונקט זה יהיה הרשות ביד יורשי רז"ק לתבוע ממנו כל מה שוויתרו נגדו בפשר הראשון. אך יען שלא לזה נקראתי וכל עיקר תביעות הצדדים אם יש כח ביד הקצין ר' וואלף שלא לקיים פונקט ששי או אה יש כח ביד יורשי רז"ק לכופו ולהכריחו לקיים פונקט זה בכל אופניו:
(ד) ואומר אני דבר פשוט שההתחייבות שחייב עצמו בפונקט זה קיים ומוטל עליו לקיימו ומה שרצו הנבררים מצדו לפוטרו אחר שאין כאן כתיבה ומסירה, יפה השיבו הבוררים שמצד יורשי רז"ק שאין כאן מקום לכתיבה ומסירה ואטו גוף השטרות הקנו יורשי רז"ק לר"וו, גוף השטרות שלהם עדיין כמאז ומקדם ואין לר"וו שום חלק בגוף השטרות רק על ר"וו מוטל חיוב השתדלות להביאם לידי גוביינא בשכרו המפורש לו שם. בפונקט ההוא ומה ענין כתיבה ומסירה לכאן. ואין זה כדאי להאריך ולפלפל בו כי אין כאן שום נדנוד בדבר זה:
(ה) ומה שטען מורשה של ר"וו שהובטח מהחצר שיתנו לו שטרות חדשים תמורת הישנים תוך שנה וכו'. דברים אלו דברים שבלב המה ואין מן הצורך להשיב עליהם. ומה שטען שהם פרצו גדר תחלה במה שלא מסרו לו שטרותיהם, גם זו אינה טענה ויפה השיב הרב מוהר"ר יוסף בפסקו סימן ה' וסי' וי"ו. ואני מוסיף ראיה מדברי הריב"ש ריש סימן שפ"ז בד"ה גבר חכם וכו' וז"ל שם ולא מבעיא בנדון זה שבפירוש התנה אם תרצה היא ותבוא שם להנשא לו וכו' והנה חייב לתובעה להנשא לו ואם לא רצתה הוא אנוס וכו' ע"ש, הרי מפורש שעל הנשבע מוטל התביעה. ועוד שלפי הנראה לא היה מן הצורך שיהיו הפאפירן בידו שהרי גם לפ"ד הכניס בחשבון דוני ווערי פאפירן וטוען שימציא לעצמו פאפירן אחרים שיקבלם הדוכס הרי שעדיין אין בידו פאפירן ואפ"ה הכניס בחשבונו. ומה שכתב הרב מוהר"ר זעקיל שלשון אובליגירט אין פתרונו התחייבות רק פתרונו פר שפרעכט שהוא לשון הבטחה, במחילה מכבודו כי לא דרש אפילו לשון הדיוט כי כל המדבר בלשון לעז יודע שלשון אובליגירט הוא לשון חיוב גמור ואין בלשונה לשון שיסביר לשון חיוב יותר מן מלת אובליגירט וכל שטרי חובות נקראים אצלה אובליגאציאן:
(ו) ומה שכתב הרב מוהר"ג שאין ביד אדם לחייב עצמו בדבר שאינו חייב רק במה שאין בו שום ספק אבל כאן שיש בו כמה ספיקות אולי לא ירצה הק"פ ד"ל לבוא לידי חשבון ואולי לא יקבל דוו"פ בחשבונו ואולי יורשי רז"ק יפעלו בעצמם חשבון זה בלי סיוע ר' וואלף ובדבר שיש בו ספק גם הרמב"ם מודה והאריך בזה שיש כאן דין אסמכתא ודין דשלב"ל ודין דבר שאינו ברשותו. כל הדברים האלה נכונים המה לדינא שיש חילוק בין חיוב ברור שמחייב עצמו עכ"פ ובין דבר הדומה לאסמכתא וכאשר הוכיח הר"ן בריש פ' הנושא מערב לאחר חיתום שטרות דבעי קנין:
אבל בכאן אינו אלא דברי תימא דמה אסמכתא ומה דבר שלב"ל ודבר שאינו ברשותו שייך כאן ואטו הקצין ר' וואלף התחייב עצמו להפסיד איזה דבר משלו או דבר גוזמא כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי או התחייב עצמו דבר התלוי ברצון הדוכס דנימא שאינו ברשותו או ספיקא אולי לא יתרצה הק"פ ד"ל הלא ר' וואלף לא נתחייב רק עבודת גופו דבר שבידו לעשות דהיינו שמחוייב להתאמץ ולהשתדל ולהוציא הוצאות הנצרכים וכל זה בכסף מלא שאם יגמור הדבר לטובה יקבל ח"י אלפים תרמ"ג זהובים שכר עבודתו והוצאותיו אבל לא נתחייב שמחוייב עכ"פ לפעול שיתרצה הק"פ ד"ל לזה רק הוא יעשה את שלו לבקש ולהתחנן אצל הק"פ ד"ל ואצל שריו ויועציו ואם יקבלו דבריו מה טוב ואם לא יקבלו אין עליו שום התחייבות. וא"כ כל מה שהתחייב עצמו הוא בידו וברשותו בפיו ובלבבו לעשותו ואין כאן לא ריח אסמכתא ולא דבר שלא בא לעולם ולא דבר שאינו ברשותו:
ומ"ש הרב מוהרר"ג שיש כאן ספיקא שמא יורשי רז"ק יבואו לבדם בחשבון עם הדוכס ויחזרו בהם מהתקשרותם כמבואר בהתקשרות שהברירה חפשית ביד יורשי רז"ק, אתמהה אם דבר זה יקרא ספק הואיל וביד הזוכה לחזור הלא כל המתחייב עצמו ממון לחבירו הברירה בידו של הזוכה שלא לקבל המתנה ואפ"ה חיוב מוטל על המתחייב כן ה"נ ר"וו נתחייב לעבוד עבודת יורשי רז"ק אם ירצו שישתדל ואם לא ירצו הברירה בידם ועכ"פ על ר' וואלף ההתחייבות, בודאי אין זה דומה לערב ששם אם הלוה משלם אין על הערב חיוב כלל וכן לענין מתנה ש"ח להיות כש"ש או כשואל שכל זמן שהפקדון קיים אין כאן שום התחייבות ושפיר הוי ספק משא"כ בנדון דידן:
ומ"ש הרב מוהר"ר זעקיל שכאן אפילו קנין לא מהני דומיא דמרגליות שהובא בתרומת הדשן סי' ש"ך. אין הנדון דומה ששם הקנה לו מרגליות שאינו בידו וברשותו אבל כאן התחייב עצמו להשתדל וזה הוא ברשותו ואה"נ בעובדא דתרומת הדשן אם היה שמעון מתחייב לראובן שישתדל אצל לוי שימכור המרגליות הוא מחוייב לעשות את שלו להשתדל ולבקש מלוי שימכור. אבל בעובדא דתרומת הדשן לא נתחייב ההשתדלות רק התחייב למכור לו מרגליות וזה אינו בידו וברשותו, מלבד שיתבאר לקמן דמהך עובדא דתה"ד מוכח זכותן של יורשי רז"ק שכיון שטרח הקצין ר' וואלף וו"ה והביא תוך החשבון דוו"פ חייב למיקם בהימנותיה וכמוזכר בתרומת הדשן שם שאם קנה שמעון מרגליות שוב אינו יכול לחזור, ובמחילה מכבוד הרב מוהר"ר זעקיל שהביא ראיה לסתור:
(ז) ומלבד זה תמה אני על הרב מוהר"ג והרב מוהר"ר זעקיל הלא כל עיקר סמיכתם לדחות נדון דידן מהאי דנתבאר בח"מ סי' מ' הוא דכאן הוי ספק לפי דעתם. והנה בדבר שיש בו ספק עיקר הראיה דלא מהני בו חיוב הוא מהוכחה דערב והרי ערב עצמו עכ"פ קנין מועיל בו והרי נזכר קנין בשטר התקשרות וכל הנ"ל קבלו שני הצדדים עליהם ועל זרעם וב"כ לאשר ולקיים כל הכתוב ומפורש לעיל בח"ח בפ"מ עד"ר ובחומר שד"א ובק"ג אג"ס. ואפילו יודעין בודאי שלא נעשה הקנין מ"מ הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ודבר זה מפורש בכמה מקומות ופשוט. ומ"ש הרב מוהר"ג שהמורשה של יורשי רז"ק הודה שלא נעשה הקנין בפועל ידעתי ולא מצאתי זה בטענותיו כלל. אמנם לריק יגעתי שאף אם הודה שלא נעשה הקנין בפועל מ"מ הודאת בע"ד שהודה בשטר שקיבל בק"ס כמאה עדים ואמרינן שזיכה להם בק"ס ע"י אחר וזכין לאדם וכו'. וכבר מבואר זה בפסק הרב מוהר"ר יוסף שטיין הרט וכל דברי הרב הזה בפסק הזה מיוסדים על היושר ואף כי בקצת דברים לא אסכים עמו להלכה מ"מ לא נטה מקו היושר אלא שיש לו פירכא. וכל זה לרווחא דמלתא כי לגוף הדין אני אומר שאפילו לא זזה יד היורשים מיד הקצין ר' וואלף מעולם והם יודעים בודאי שמעולם לא קיבל ק"ס, עם כל זה כיון שהודה ר' וואלף ו"ה שקיבל ק"ס ההודאה עצמה הוא הקנין, וכן נראה לפי עניות דעתי מלשון הגמרא במסכת ב"ב דף קמ"ט גבי איסור גיורא דקאמר ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו ולקני באודיתא הרי דקאמר ולקנינהו באודיתא שמשמע שהודאה הוא הקנין בעצמו ולא מטעם שכיון שהודה אמרינן שכבר הקנה לו אלא שזה הוא הקנין בעצמו כאשר לדעתי הודאה הוא הקנין הגדול שבכל הקנינים ואפילו דבר שאינו נקנה בשום קנין נקנה בהודאה ונכסי איסור יוכיחו, ועיין בתשובת ח"צ סימן ט"ז:
הן אמת דבדבר שהוא אסמכתא ממש או דבר שלא בא לעולם או שאינו ברשותו אפילו קנין לא מהני אבל כאן אין כאן אסמכתא דאסמכתא הוא דבר שאינו מקנה או אינו מתחייב מעכשיו אלא תולה בדבר מה כגון שאמר אם יהיה דבר זה אתחייב בכך וכל הדומה אבל נדון דידן מעכשיו חייב להשתדל וכן ערב מעכשיו נעשה ערב אלא שכיון שממילא אם יפרע הלוה פטור לכך כתב הר"ן בר"פ הנושא דערב דומה לאסמכתא והיינו שדומה לאסמכתא אבל אינו אסמכתא ממש דבערב בלא"ה אסמכתא אינו מזיק ואפילו היכא דהוי אסמכתא לגבי לוה ולא מתחייב אפ"ה הערב מתחייב אלא שכתב הר"ן דדומה לאסמכתא ובעי קנין שלא בשעת מתן מעות וה"נ בעובדא דידן אפילו אם היה כדבריהם שהיה קצת ספק בדבר מ"מ קנין עכ"פ מהני וק"ו שאין כאן שום ספק ואפילו קנין לא בעינן:
(ח) הן אמת שכל גוף הדמיון שדימו שני הצדדים דין זה למה שנתבאר בח"מ סימן מ' שאדם יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב אין הנדון דומה ששם מיירי במחייב עצמו איזה התחייבות ממון אבל כאן נתחייב ר' וואלף בעבודת הגוף שמחוייב להשתדל עבורם ולעשות השתדלות וזה אין ענינו לסימן מ' רק זה ענינו לדין פועל שמשכיר עצמו אצל בעה"ב לעבוד עבודתו שיכול לחזור בו בחצי היום מטעם כי לי בני ישראל עבדים איברא שיש חילוק בין שכיר יום לקבלן ור' וואלף מקרי קבלן מיהו גם קבלן יכול לחזור ואין חילוק בין פועל לקבלן אלא שפועל ידו על העליונה וקבלן ידו על התחתונה וא"כ עכ"פ היהר' וואלף יכול לחזור בו ואפילו נימא שזה מיחשב דבר האבוד אפ"ה יכול לחזור אלא ששוכר עליהן או מטען וכל זה לא שייך כאן, ועיין כל זה בסי' של"ג:
אלא שכיון שכבר זכינו לדין שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוי כאן קנין סודר ושוב אין הקבלן יכול לחזור בו דהרי מבואר שם בש"ך ס"ק ב' שכן עיקר שאם משך כלי אומנות שוב אין הקבלן יכול לחזור בו ומבואר בס"ק ד' דכן בק"ס, ועוד דבס"ק י"ד משמע שק"ס עדיף ממשיכה ולדעת הריטב"א בק"ס אפילו פועל אינו יכול לחזור בו. ואפילו בלא קנין כיון שכתבו שטר שוב אין הקבלן יכול לחזור בו כמבואר בפסק הרב מוהר"ר יוסף שטיינהרט בסימן יו"ד דקיי"ל בש"ע בסי' ש"ך דקבלן אחר שכתב שטר שוב אינו יכול לחזור בו, וז"ל הגה"ת רמ"א בסימן ש"ך ואין כותבין שטר ביניהם אלא מדעת שניהם שמשנכתב השטר אינן יכולין לחזור בו. וכתב הרב מוהר"ר יוסף ש"ה וע"כ בלא קנין מיירי דאי בקנין אף פועל אינו יכול כמ"ש הב"י בסי' של"ג בשם תשובת הריטב"א עכ"ל:
אומר אני שלא דקדק יפה והדין דין אמת וראייתו לאו כלום היא. דמ"ש דאי בקנין אף פועל אינו יכול לחזור בו כמבואר בסימן וכו' אם כוונתו דמאי איריא דין זה בקבלן בפועל נמי קשה דשמא באמת גם בפועל הדין כן אלא דכאן בקבלן איירי. ועוד דלמא הטור ורמ"א ס"ל כדעת הש"ך בסימן של"ג ס"ק י"ד שפועל יכול לחזור אפילו בקנין, ועוד דא"כ עדיין קשה אפילו אי בלא קנין מיירי מ"מ מאי איריא קבלן אפילו פועל נמי דלדעת הרב"י דפועל בקנין אינו יכול לחזור בו גם בשטר בלי קנין א"י לחזור בו שהרי ז"ל הרב"י בשם הריטב"א שלא אמרו פועל יכול לחזור בו אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי מלתא אתי שלא יוכל לחזור בו וא"כ גם בשטר אתי לטפויי, גם דקדק לשון של הריטב"א שלא אמרו שיכול לחזור אלא בשוכר עצמו באמירה, ופשוט דבשטר לא מקרי אמירה. אלא שאין צריך לכל זה דמניה וביה מוכח דמיירי בלי קנין דאי בקנין למה לא יכתבו בלא דעתם והרי סתם קנין לכתיבה עומד כמבואר בסי' ל"ט. ועוד דאי בקנין א"כ שוב אין כתיבת שטר חוב להם שהרי בלא"ה בקבלן לכ"ע א"י לחזור בו ואפילו הש"ך דפליג בפועל מודה בקבלן כמבואר בסימן של"ג ס"ק י"ד אלא ודאי דבלי קנין מיירי אלא בשטר לחוד והרי מפירש דקבלן בשטר אינו יכול לחזור בו ובין שטר בעדים ובין שטר כתיבת יד הבע"ד ובחתימתו אין שום חילוק רק לענין פרעתי ולענין לטרוף ממשעבדי אבל לכל יתר הדברים אלימא מלתא דשטרא בח"י כמו שטר בעדים ודלא כהרב מוהר"ר זעקיל ששגה בזה, ולקמן יתבאר יותר:
(ט) ומ"ש הרב מוהר"ג בפסק הראשון סימן ב' וז"ל ואין לומר דלא יהיה הקצין ר' וואלף רק בא בהרשאתם וברשותם או שלוחם הלא הוא מבואר בסימן קכ"ב בש"ך ס"ק י"ג כו'. יפה השיבו הדיין מוהר"מ פיורדא דכל הדברים אינן ענין לכאן דשם הכל לענין אם הלוה יוכל להשתמט ולומר לאו בע"ד דידי את ואין שם שום ענין לענין חזרה אבל בדין שבין השליח והמשלח או בין המורשה להמרשה אם רוצים לחזור בהם פשוט שהשליח או המורשה דין פועל או קבלן יש להם אם המה לזמן ידוע דינם כפועל ואם לאו דינם כקבלן ושניהם מבוארין בסימן ק"פ ובסימן ש"ך:
ומה שהביא מהר"ג בפסקו השני מסימן קפ"ג סעיף ג' שהשליח יכול לחזור אינו ענין לנידון דידן דשם לענין השליחות אין צריך קנין ויכול השליח לעשות שליחותו והוי כאילו עשה המשלח בעצמו אבל לענין שלא יהיה ביד השליח כח לחזור בו אפילו קנין לא מהני שם דשם מקבל שליחות לקנות לו שדה וגוף הקנין הוי דבר שאינו ברשותו ואפ"ה אם קנה סתם ולא אמר בפני עדים שחוזר בו משליחותו אפילו לא נעשה שליח רק באמירה קנה המשלח אבל אם אמר בפ"ע שחוזר בו מהני. וגם בזה איכא פלוגתא ואין ה"נ שאם נעשה שליח בקנין שיקנה שדה ואומר בפ"ע שקנאה לעצמו משיעבוד גופו לא נפיק וחייב עוד להשתדל ולקנות שדה אחר למשלח אם מתחלה לא ייחד לו השדה. וכל זה אם היה קנין בדבר אבל באמת שם בש"ע מיירי הכל בנעשה שליח בדברים לחוד בלי קנין אלא שיש בידו מעות חבירו שמסרם לידו להיות שלוחו לקנות בהם קרקע או מטלטלין. ומי לא ידע דשליח שנעשה באמירה דיכול לחזור:
ומ"ש הרב שם דאומן שמשך כלי אומנות אי בק"ס שא"י לחזור היינו שב"ד כופין אותו אבל אם עבר ולא עשה אין עליו כלום דנפל ברשת ביטל כיסו של חבירו עכ"ל. הנה אותה אנו מבקשים דב"ד כופים אותו כל זמן שיש בידו עוד לעשות בודאי אם כבר הוא מעוות לא יוכל לתקון וחסרון כו' פשיטא שאינו אלא מבטל כיס אם לא בא חבירו לכלל הפסד אבל כאן עדיין ביד ר' וואלף לעשות להעמיד אותן דוו"פ בחשבון הקפד"ל יר"ה על שם יורשי רז"ק כאשר נאריך עוד:
גם כל מה שטרח והביא מסימן קכ"ה אינו ענין לכאן ושם לא נעשה שליח בקנין רק באמירה בעלמא ואפ"ה אם כבר בא המעות לידו זכה וא"י להחזיר אפילו יבוא ע"י כך להפסד וכתב שם הסמ"ע בס"ק י"א דאף דאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ דאפסיד את שלי הוו דברים שבלב ואינן דברים:
ומ"ש עוד שאפילו בא לחשבון יכול להחזיר בגבה מן האינו ישראל אפילו היה בבירור שליח לגבות חובו מן הא"י וגבה כבר יכול לחזור בו משליחות דהא טעמא משום זכיה מוכח בש"ס ופוסקים בכמה דוכתי ובכללה בפ' הרבית שאין זכות לא"י מישראל ולא ישראל מא"י ועיין סימן קכ"ו גבי פלוגתות הטור עם התוס' במעמד שלשתן מן הא"י עכ"ל הרב מוהר"ג: ודברים בטלים הם שאין זכות לישראל לזכות לצורך א"י או שא"י יזכה לצורך ישראל אבל שישראל יזכה לצורך ישראל אחר מן הא"י ודאי יש שליחות. ומה שהביא ראיה ממעמד שלשתן משם מבואר טעותו דשם פליגי הפוסקים אם הנפקד או הלוה א"י שהוא הזוכה בשביל ישראל אבל אם הנותן א"י והמקבל והנפקד ישראלים כ"ע מודו דקנה הישראל כמבואר שם בסעיף כ"ו. וכל מה שהאריך וכתב שעדיין לא בא ליד ר' וואלף אפילו שט"ח החדשים כו' וכל האריכות הזה הוא לחובתו של הקצין ר' וואלף שכיון שעדיין לא נעשה מעשה עדיין לא שינה הקצין ר"וו ועדיין החיוב מוטל עליו לקיים התחייבות שלו כפי ההתקשרות. באופן שהרב הזה בא ללמד סנגוריא על הקצין ר' וואלף ונעשה קטיגור:
ומ"ש הרב הנ"ל עוד דכאן יכול לחזור קודם שבא לרשותו אין מהצורך להשיב שנית שכבר כתבתי שהקצין ר"וו לא קיבל רק השתדלות גופו שהוא ברשותו. באופן שדבר זה פשוט שהתחייבות של הקצין ר' וואלף קיים בהתחייבות גמור הן מצד השטר והן מצד שנזכר בו שנעשה בק"ס כל אחד כדאי בפ"ע שיהיה ההתקשרות כראי מוצק וכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו אף אם לא היה נזכר בו לא שבועה ולא חרם וק"ו כאן אי הוה אסמכתא גמור וגם דבר שלא בא לעולם וגם דבר שאינו ברשותו הלא נאמר בהתקשרות ב' הצדדים עליהם ועל זרעם וב"כ לאשר ולקיים ככל הכתוב ומפורש לעיל בח"ח בפ"מ עד"ר ובחומר שד"א:
(י) ואגב דקאימנא בשבועות אמרתי לעיין אם כתב בכ"י שבועה ולא הוציא שבועה מפיו אם מקרי שבועה, והנה ראיתי להגאון בעל שב יעקב בחלק י"ד סימן מ"ט שפשוט בעיניו וכן הביא בשם הרא"ם דלא מקרי שבועה דבעינן לבטא בשפתים וכתב ידו ודאי לא מקרי ביטוי שפתים. ולדידי יפלא דודאי לבטא בשפתים אי אפשר למעט מפשטיה דקרא כתב ידו דהרי אפילו גמר בלבו אי אפשר למעט מקרא דלבטא בשפתים ואיך נמעט כתב ידו. וראיה שלי מסוגיא דמסכת שבועות דף כ"ו ע"ב אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים מיתיבי מוצא שפתיך כו' גמר בלבו מנין ת"ל וכל נדיב לב שאני התם ונגמור מיניה משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים כו' ע"ש. הרי דפריך ונגמור מיניה ואי אמרינן דלבטא בשפתים משמע דוקא ביטוי בשפתים ולמעוטי גמר בלבו אם כן איך נגמור מה דמיעט קרא. וכן כתבו התוס' שם בהדיא בד"ה צריך וכו' נראה דמפשטיה דקרא דרש ולא משום דאייתר להכי מדפריך בסמוך ונגמור מיניה וקאמר נמי משום דהוי תרומה וקדשים ב' כתובין והשתא א"כ ל"ל קרא בשבועת ביטוי לבטא בשפתים אלא אינו מיותר לכך. הרי שכתבו גם התוס' דלבטא אינו מיותר למיעוט ואפילו קבלה בלב אי לאו דהוו שני כתובין הוה מרבינן וא"כ לענין כתב ידו דליכא ב' כתובין מנ"ל למעוטי. אלא דהא איכא למידחי דאף דאינו מיותר לשום מיעוט מ"מ פשטא דקרא לבטא הוצאה בפה משמע ולא היו יכולים לרבות לא כתב ולא קבלה בלב והכל ממועט ממילא מפשטיה דקרא אלא דאכתי איכא למילף מגמר בלבו דכל נדיב לב ולהכי בעי שני כתובין אבל כתב ידו שאין לנו למילף ממקום אחר ממילא ממועט מפשטיה דקרא. אמנם מהוכחה שניה שכתבו התוס' דע"כ לבטא אינו מיותר דאי מיותר למה לי ייתורי דקרא הא ממילא ממועט מדהוו ב' כתובים מוכח עכ"פ דכתב ידו אינו ממועט דאי ס"ד דגם זה ממועט א"כ קשה דלמא לעולם לבטא מיותר ואף דלא איצטריך למעוטי גמר בלבו מ"מ איצטריך למעוטי כתב ידו אלא ודאי דבאמת כ"י אינו ממועט. וכן איכא למידק מדברי שמואל בעצמו דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו ולמה לא אמר רבותא יותר שאפילו כתב בכתב ידו צריך שיוציא בשפתיו א"ו דבאמת כתב מועיל:
אלא דאיכא למידחי דעל כ"י אין מקום לטעות וממנ"פ או שאפילוגמר בלבו מועיל דילפינן מכל נדיב לב או דאפילו כתב אינו מועיל דמהיכא תיתי לרבות וא"כ שפיר הוכיחו התוספות דלבטא אינו מיותר דאי מיותר קשה למה לי יתור זה כיון דגמר בלבו הוי ב' כתובים ואינו צריך למעטא א"כ מנ"ל לרבויי כתב וכן שמואל דנקט גמר בלבו כו' עיקר הרבותא דלא ילפינן מנדיב לב ולכך אחז בלשונו גמר בלבו ואין באחיזת לשונו כתב יותר לרבותא מגמר בלבו:
אך דלכאורה שמואל דלא אסיק אדעתיה משני כתובין דאל"כ למה נקט שנאמר לבטא הא עיקר המיעוט הוי שני כתובין וא"כ לשמואל שפיר יקשה נימא דכתב צריך שיוציא בשפתיו אלא ודאי דבאמת כתב א"צ להוציא בשפתיו:
אמנם אף דאסיק שמואל אדעתיה דאין למילף מתרומה וקדשים או מטעם ב' כתובים או מטעם חולין מקדשים מ"מ כל זה לפי דפשטא דקרא דלבטא משמעותו הוצאה בפה אף בלי יתור אבל אי פשטא דקרא לא הוה משמע הוצאה בפה אז מהיכא תיתי למעוטי גמר בלבו אפילו אי לא ילפינן מנדיב לב מ"מ בלא"ה גמר בלבו מועיל ממילא והא דאיצטרך שם ריבוי כל נדיב לב היינו ג"כ משום דכתיב מוצא שפתיך ולכך אחז שמואל לבטא בשפתים אבל לעולם עיקר רבותא דשמואל דלא ילפינן מנדיב לב ולעולם ג"כ כתב צריך שיוציא בשפתיו:
אמנם עכ"פ הרווחנו דהיכא דלא כתב בהדיא לבטא אף דלא ילפינן מנדיב לב מ"מ מועיל גמר בלבו וק"ו שמועיל כתב, והנה שמואל נקט שבועה דכתיב לבטא וה"ה נדר כדאיתא ברא"ש היינו משום שנדר ושבועה בהדי הדדי כתיבי:
(יא) ואומר אני דבשבועה גופא אי מועיל כתב תליא באשלי רברבי בפלוגתא דהרמב"ם ור"ת, דהרי גם בעדות כתיב לשון הגדה אם לא יגיד וכן כתיב על פני שנים עדים. והנה להרמב"ם מדאורייתא לא מהני עדות בשטר כמבואר בדבריו בפ"ג מהל' עדות דמפיהם ולא מפי כתבם א"כ כתב לא הוי כדיבור. אמנם לרבינו תם דסובר דעדות בשטר כשר מדאורייתא וזה מקרי מפיהם כיון שאינו אלם דכל הראוי לבילה כו' א"כ גם לענין שבועה מועיל כתב ידו כו':
ועוד י"ל דגם להרמב"ם כתיבה כדיבור דמי ולהרמב"ם דוקא שטר הוא מדרבנן כשר ולא מדאורייתא משום דזה פשוט דהגדת העדות צריך להיות בפני ב"ד וכל מה שהעיד שלא בפני ב"ד אפילו בפני עדים אחרים עד מפי עד מקרי ולא מהני. והנה הכתיבה מעשה הכתיבה מקרי כדיבור אבל אחר שכתב ובא הכתב לפני הב"ד זה לא מקרי מפיהם שאין הב"ד שומעין מפיו ולא רואים בשעת הכתיבה שזה הוא הדיבור רק הדיינים רואין מ"ש בשטר הנכתב שלא בפניהם אבל אם העד כותב עדות בפני הב"ד אף שאינו מעיד בפיו מקרי דיבור אם אינו אלם דראוי לבילה. ובזה מתורץ מה שדברי הרמב"ם סותרים זא"ז דבפ"ג מהל' עדות משמע שאין עדות בשטר כשר רק מדברי סופרים אבל מדאורייתא פסול דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובפ"ט כתב אחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר כו' צריך להעיד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו כו', דמשמע להדיא כדעת ר"ת דאם ראוי להעיד מהני ואף שאינו מעיד בפיו ממש, והכסף משנה נתקשה בזה ומוחק הגירסא ע"ש בפ"ט וכן עיין בב"י בח"מ בסימן כ"ח, ולדידי ניחא דהרמב"ם לא פסל מן התורה אלא שטר הנכתב שלא בפני ב"ד אבל כתב שכותבין העדים בפני ב"ד מעשה הכתיבה כדיבור דמי אם אינו אלם והוי ממש מפיהם:
(יב) וא"כ בשבועה אם כותב שבועה בכתב ידו שפיר כדיבור דמי. ועוד נראה לפענ"ד שאפילו אם נימא בשבועה דלאו כדיבור דמי ונרצה לחלק בין עדות לשבועה ונימא דלבטא בשפתים יותר משמע דיבור מעל פי דכתיב בעדות, מ"מ אומר אני דהיינו דוקא שבועה או נדר דנדר ושבועה בהדי הדדי כתיבי אבל חרם דלא כתיב ביה לשון של דיבור ולא לשון מוצא שפתים מהיכא תיתי למעוטי. ואף דבגמרא בסוגיא דשבועות הנ"ל משמע דמטעם שני כתובין אתינן עלה וא"כ בשום מקום לא גמרינן משם היינו לענין הרהור אבל כתיבה מהני, ועוד שם לא ממעטינן אלא דלא נגמור מיניה דומיא דהתם אף דכתיב מוצא שפתיך ואפ"ה מרבינן הרהור וקמ"ל שני כתובין דבעלמא היכא דכתיב לשון שפתים כגון בשבועה לא גמרינן משם לענין הרהור אבל היכא דפשטא דקרא לא משמע דיבור מהיכא תיתי למעוטי וכמו שהוכחתי לעיל:
ואף שהדבר נכון מצד עצמו מ"מ אמינא מלתא בטעמא לחלק בין הפרקים מדוע בשבועה לא מהני הרהור וכתיבה ובחרם מהני והיינו משום דשבועה אינה חלה כי אם ע"פ עצמו ואף אם השביעוהו אחרים צריך לענות אמן שהוא קבלת השבועה אבל כל שלא ענה אמן אף אם השביעוהו ב"ד הגדול שבירושלים לא מהני ואין כאן לא נדר ולא שבועה חוץ משבועת העדות שאם השביעו התובע אף שלא ענה העד אמן חייב אם השביעו בב"ד כמבואר במסכת שבועות בריש פרק שבועת העדות ובהרמב"ם בפ"ט מהל' שבועות והיינו משום דשם לא נזכרה שבועה בתורה על העד שישבע ושמעה קול אלה כתיב וסגי בשמיעת קול, ואף גם זו נראה לפענ"ד דאם השיב העד איני רוצה לקבל שבועתך ומכל מקום עדות איני יודע לך אינו חייב דעל כרחו לא חייל שמיעת קול אלה, אבל חרם שיכול לחול עליו בעל כרחו בלי רצונו כלל והב"ד גוזרים בחרם וחל אפילו לא שמע החרם כלל א"כ לא בעינן דבורו כלל וה"ה אם קבלו מעצמו בכ"י מהני ופוק חזי מה עמא דבר וכל שהלכה רופפת בידך המנהג הוא עיקר גדול לסמוך עליו, וצא ולמד מכל הסכמות שנותנים על הדפסת ספרים שהרבנים כותבין וגוזרים בחרם על המדפיסים שנית ומעולם לא שמענו ולא ראינו שיוציא הרב חרם מפיו רק כותב בכתב ידו וכן כל הגזירות וחרמים שכתבו גדולי הקדמונים ממדינה למדינה לגזור גזרות וגוזרים בחרם והכל בכתב בלי שום צפצוף בפה:
וא"כ בנדון דידן שנאמר ומפורש בכתב שקבלו הצדדים בחרם חמור חל החרם עליהם לאשר ולקיים את כל המפורש שם אפי' אם לא קיבלו מעולם החרם בפיהם כ"א בכתב הזה. אמנם כל זה אם היה כתוב בכתב לשון הוה שמקבלים הצדדים עליהם בחרם אבל כיון שנאמר לשון עבר כל הנ"ל קיבלו הצדדים א"כ אין כאן עתה קבלה בפועל אפי' בכתב רק הודאה שכבר קיבלו על עצמם בחרם וא"כ לא תהא הודאה בכתב גדולה מהודאת פיו כמבואר ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה וז"ל, וכן מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואומר אחר כך שלא נשבע ונתן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו, עכ"ל הגה"ה:
וא"כ בנדון שלפנינו אם הקצין ר' וואלף וו"ה יודע בעצמו שלא קיבל עליו בחרם ולא בת"כ פטור מעונש חרם ומעונש שבועה ות"כ. אלא שכל זה לדיני שמים או לענין לדיני אדם לחייבו מלקות לפי שעבר על שבועה אבל לענין דיני ממונות שבין אדם לחבירו אין הב"ד משגיחין בו ובדבריו והודאת בעל דין כמאה עדים דמי וכל מה שמתחייב על ידי שבועתו בפועל הכי נמי מתחייב בהודאה וכן מבואר בחושן משפט סימן ר"ז סעיף י"ט בש"ע נדר ושבועה ותקיעת כף מהני אפילו באסמכתא וכתב רמ"א בהג"ה וכן אם כתב בשטר שקיבל עליו בחרם חמור ושבועה דאורייתא כמו שנתבאר בסי' זה סט"ו לענין בד"ח כנ"ל כו', עכ"ל רמ"א:
(יג) ובזה כל דברי הרב מוהר"ג בקונטרס השני שפלפל אם שבועה בכתב מועיל ואחז שער שיוכל המוחזק לומר קים לי, ומלבד שיש להקשות על דבריו היאך שייך כאן קים לי בספק איסור דאורייתא שאם מקרי שבועה יש כאן איסור דאורייתא ולקמן יתבאר שזה תלוי בדברי הש"ך בסוף הלכות רבית אלא שבמחילה מכבודו שלא היה צריך לזה כלל דכאן שנאמר בלשון הודאה לשעבר ודאי שאין כאן שבועה אלא דמ"מ מטעם הודאת ב"ד אתינן עליו ואינו נאמן לומר שלא נשבע בזה כבר הכריע רמ"א וכל האחרונים כן, מלבד ראה זה מצאתי שהסמ"ע בסי' ע"ג ס"ק י"ח כתב, כתב בתה"ד סי' שנ"ו אם נכתב בכ"י שנשבע לשלם לחבירו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ואם אינו מודה לענין ממון דינו כשטר דלית ביה שבועה וע"ש ד"מ י"א, ונראה דאם כתב בכ"י שנשבע בפועל לא מצי להתנצל ולומר שלא נשבע וה"ה אם עדים כתבו כן בשטר עכ"ל הסמ"ע. הרי מפורש דאם כתב בפ"מ ודאי מהני וכן מפורש כאן שאפילו כ"י מהני בזה ודלא כהרב מוהר"ר זעקיל אשר במחילה מכבודו כי חכמה וזקנה יש כאן וכאן עשה עצמו כזקן ששכח תלמודו ברצותו להטות משפט גבר לזכות הצד שביררו בדברים לא נכונים ולא בסבא וכו' כי כתב כאן דברים שאין בהם טעם ואין הדברים כדאי לשנותם ולהשיב עליהם מפני כבוד הזקן ועכ"פ שטר זה שנאמר בו בפ"מ מהני גם לדעת הסמ"ע ואפילו לדעת הט"ז שגם בפועל לא מהני היינו בנותן אמתלא אבל בלי אמתלא אפי' לא כתב בפועל מהני וכאן מה אמתלא יש כאן ומי הכריחו להקצין ר' וואלף להודות שקיבל בח"ח, ומה שכתבו הבוררים שמצדו שסמך על הסופר והאמינו ולא קרא השטר אדרבה היא חובתו כיון שלא קרא נתרצה להתחייב ולהודות בכל מה שכתוב שם ואדרבה הוא שחותם בעצמו עדיף משטר בעדים ולקמן יתבאר. ולפי שעתה אני עוסק בדברי האחרונים צריך אני לברר שהאחרונים אחר מחילת כבודם הרמה שאינני כדאי להשיב עליהם ואני תולעת ולא איש לדבר נגדם מ"מ כאן החוש מעיד שלא ירדו לשורש הדברים בדין זה וטעו בדבר זה טעות גדול:
ואעתיק לשון התה"ד שם: (שאלה) ראובן שהיה במצוק ושמעון היה מתעסק בעבורו והוציא הוצאות בדבר וראובן הבטיחו לפרוע לו ואף על פי שחשדו ראובן לשמעון בלבו שלא עסק באמונה מכל מקום ענינו היה מסור בידו והוצרך להבטיח כרצונו לפרוע כל אשר יחשוב ונתן כתב בח"י שתעיד עליו כמאה עדים וכתב בכ"י איך שהודה בהודאה גמורה שנשבע שבועת התורה לפרוע לו ולא יטעון שום טענת אונס או שאר אמתלא ותבע שמעון את ראובן וכו' השיב ראובן טענות ואמתלא ושמעון טען הלא יש לי כתב בח"י שנשבע כו', השיב ראובן מעולם לא נשבעתי כאשר ידעת בעצמך שלא נשבעתי אלא לפי רצונך כתבתי כך כי הייתי נזקק לך, טען שמעון יהיה כן יש לי כתב בח"י שנשבעת כן עליך לקיים. מחויב ראובן כה"ג ליזהר ולקיים שבועתו או לא: (תשובה) יראה דיש לחלק בדבר אם מודה שמעון לראובן שלא נשבע לו רק כתב וחתם להבטחה לפי בקשתו בדרך זה אם יוכל ראובן להסביר לב"ד שמן הדין הוא טוען ומבקש אמתלא ליפטר משמעון כגון שיברר שלא הוציא שמעון ההוצאה לטובת ראובן והלך עמו ברמאות אם כן היו הדברים לא יתחייב ראובן ליזהר בשבועה זו ולא אמדינן כיון שהודה שנשבע שלא יטעון כו' שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. נדיננו כך. הא לא אמרינן דהא מסיק התם שאם נתנה אמתלא כו' ובנ"ד אמתלי טובא יש שהרי היה נזקק לשמעון לכתוב כרצונו ונהי דלאו אונס הוא מ"מ אמתלא איכא. כל מאי דכתבינן היינו לענין איסור שבועה דלא מחוייבין ב"ד להזהיר את ראובן לקיים שבועתו בכה"ג אבל לענין דינא אם יטעון שמעון נשבעת לי כאשר הודית בח"י לפרוע לי בלי שום טענה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי לענין ממון אפי' טענת אונס לא תוכל לטעון בזה צריך לדקדק אם טענתו טענה, תו נראה אם מפצירין באחד לעשות איזה דבר ואומר ברבים נשבעתי שלא לעשות ואמר שלא נשבע ונותן אמתלא לדבריו למה אמר כבר שנשבע לא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא עכ"ל:
והנך רואה שאף היכא שתובע מודה בעינן אמתלא ובאם לאו אזי אמרינן שכבר נשבע שלא בפניו אבל כשאין התובע מודה כתב שצריך לדקדק ואפי' אמתלא אפשר דלא מהני, ואפי' כשהתובע מודה מ"מ לא גרע כח השטר אם מהני בלי שבועה וצריך לברר שנהג עמו ברמאות. אבל דברי הסמ"ע שכתב באין התובע מודה לענין ממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה, זה תמוה דאדרבה איפכא מבואר בתרומת הדשן דכל הפלפול הוא רק לענין איסור שבועה אבל לענין ממון. לא מהני להכחיש ולומר שלא נשבע. אמנם הסמ"ע העתיק דברי הד"מ ואצלי הדבר פשוט שטעות נפל בדפוס בד"מ ואלו ארבע תיבות ואם אין התובע מודה, שיבוש וטעות נפל בדפוס, וכן צ"ל ואם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבועה זו כלל ולענין הממון דינו כשאר שטר דלית ביה שבועה. והיינו דברי התה"ד שעכ"פ צריך לברר שלא הוציא הוצאות וכו' אבל אם אין התובע מודה בזה כתב התה"ד שצ"ע אם יכול לטעון ובזה כבר הכריע רמ"א בח"מ סי' ר"ז שאם מודה שנשבע אף שלא נשבע מהני וגם הש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ח הביא דברי הסמ"ע הללו והרגיש שהם סותרים דברי תה"ד ותמה עליהם ולא הרגיש בדברי ד"מ ובטעות שנפל בהם גם הט"ז בח"מ דבריו תמוהים שהביא דברי רמ"א ביו"ד ולענ"ד אין כוונת רמ"א כדבריו וז"ל הט"ז בח"מ סי' ע"ג סעיף ו' וז"ל שם, והנה רמ"א בסי' רל"ב כתב וז"ל מי שהודה ברבים או כתב עליו שטר והודה בו שנשבע ואח"כ אומר שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת הוא שלא נשבע עכ"ל. מבואר הוא שאפילו ספיקא דתה"ד באומר אמת אני ידעתי שנשבעת לי פשוט הוא לרמ"א שנאמן לומר שלא היה שם שבועה כיון שנותן טעם ואמתלא למה כתב כן וכו' ע"ש בט"ז. ודבר זה אינו ורמ"א לא בא לחלוק שם על דברי התה"ד שהרי בד"מ כתב שם דברים הללו שהביא בהגהת ש"ע ובשם התה"ד הביאם אך גרם לו להט"ז שהיה קשה לו בדברי רמ"א מזה שכתב וכ"ש אם האמת שלא נשבע והיה קשה להט"ז א"כ רישא במאי מיירי והיה סובר הט"ז דרישא מיירי שאין אנו יודעים אם האמת אתו דמיירי שאין התובע מודה לו וע"ז כתב וכ"ש אם האמת שלא נשבע היינו שהתובע מודה לו. אבל אין הדבר כן והרמ"א שם ביו"ד לא מיירי כלל מדיני ממונות רק מדיני איסור שבועה. והנה זה לשון רמ"א שם וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו וכוונת הרמ"א דמתחלה מיירי שהב"ד אין מזהירין אותו על שבועתו אף שהב"ד אינם יודעים האמת שאולי באמת נשבע ואף שבע"ד מודה לו מ"מ שמא נשבע שלא בפניו ושויה בהודאתו אנפשיה חתיכה דאיסורא וכמ"ש התה"ד ומ"מ כיון שנותן אמתלא הב"ד מאמינים לו וע"ז מסיים הרמ"א וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו וכוונת רמ"א שכ"ש שהוא עצמו יודע האמת בנפשו ואם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה והט"ז העתיק רק וכ"ש אם האמת שלא נשבע ולא השגיח בסוף דברי רמ"א שסיים שאין עליו איסור שבועה ולכן גרם לו לטעות בדברי רמ"א:
העולה מזה שאם אין אמתלא אפילו התובע מודה מ"מ אמרינן דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ונשבע שלא בפניו אבל אם אין התובע מודה אפילו היכא דאיכא אמתלא צידד התה"ד שאינו יכול להכחיש שבועתו ומדברי רמ"א משמע דפשיטא ליה שאם אין התובע מודה אינו יכול לומר לא נשבעתי אפילו באמתלא מדהביא דין זה דאמתלא ביו"ד ולא הביא בח"מ לענין דיני ממונות אלא ודאי דלענין ד"מ לא מהני אמתלא רק לענין איסור שבועה וק"ו במקום שאין אמתלא שאין שום סברא לומר שיהיה נאמן בשום צד:
ועכ"פ יצא לנו מזה שבנדון דידן הודאת הקצין ר' וואלף וו"ה כמאה עדים דמי ואינו יכול לומר לא קבלתי בח"ח וק"ו שהתובע טוען ברי שקיבל בח"ח בפ"מ, ומה שרצה הרב מפערשא לחלק בין שטר בעדים ובין כ"י כבר ביארתי בדברי הסמ"ע שאין הדבר כן מלבד זה מה מקום לחלק בזה ואין ביניהם חילוק רק לענין משעבדי אבל לשאר כל הדברים כתב ידו שכתב בו נאמנות הוא כמו שטר בעדים לכל דבר ואדרבה בשטר בעדים צריך לומר להעדים כן בהדיא או שיאמר כתבו שטר טוב אבל בלא"ה לא מהני כי אין ביד העדים לחייב אותו במה שלא נתחייב אבל הוא עצמו שבידו לחייב עצמו כיון שחותם הוא מתחייב בכל הנכתב בשטר אפילו לא קראו ולא ידע מה נכתב בו מ"מ נתרצה להתחייב ולהודות בכל מה שכתוב ומפורש שם. ודבר זה מבואר בכמה מקומות בש"ע ואין צורך להאריך בדברים פשוטים וכבר השיב עליהם די צורך הרב מוהר"ר יוסף ש"ה במכתבו שנית וג"כ האריך ללא צורך כי הדברים מופרכים מעצמם:.
(יד) ואדרבה אומר דכתב ידו עדיף בזה משטר בעדים ואפילו הריב"ש שהוא היש מי שחולק שהביא רמ"א בסי' ר"ז סעיף י"ט מודה בזה. ואפרש שיחתי, דהנה לכאורה דברי רמ"א תמוהים בזה שהביא הריב"ש בשם יש מי שחולק והרי גם הריב"ש מודה בזה ויפה כתב הדיין האלוף מוהר"ר משה פיורדא דע"כ לא כתב הריב"ש שאין במשמע שנשבע לפרוע הקנס אלא היכא שהזכיר הקנס אחר שהזכיר השבועה שאומר נשבע פלוני לקיים התנאים הנזכרים בקנס כך וכך על זה כתב הריב"ש שאין במשמע לפרוע הקנם אבל היכא שמשמעות השטר שהשבועה היתה לפרוע הקנס מודה הריב"ש דהרי בהדיא כתב שם הריב"ש שאם הוא מפורש בשטר שנשבע לפרוע ברור הוא שחייב לקיים שבועתו, הרי בהדיא כתב הריב"ש שאם כתב בשטר שנשבע אף דלא ידעינן שנשבע חייב לקיים שבועתו, דאין לומר שכוונת הריב"ש שמודה שנשבע או שעדים מעידים כן א"כ איך חילוק באיזה לשון כתוב בשטר ונחזי אנן איהו או העדים מאי קאמרי ועל מה נשבע, ולדעתי יפה דן הדיין מהר"מ הנ"ל שגם הריב"ש מודה. אמנם צריכין אנו למשכוני נפשין אדהרב רמ"א ולעמוד על כוונתו בדברי הריב"ש. והנראה לפענ"ד שכוונת רמ"א שדברי הריב"ש כך הם מתפרשים שמה שנהגו לכתוב בכל השטרות הוא רק שופרא דשטרא והעדים לאו אכולהו מלתא מסהדי ונכתב דבר זה בלי המלכת הבעלים ולא מהני, אבל אם נכתב דבר פרט בשטר בודאי ראה זה דבר חדש ועשו העדים כן בכיון בהמלכת הבעלים ולכן אם נכתב בשטר שנשבע לפרוע שנפרטה השבועה על פרט זה של הקנס וזה אינו רגילות ובודאי עשו כן בהמלכת הבעלים והודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומהני. אמנם אם לשון השטר כנהוג בשאר שטרות בשבועה וקנס וכו' אין במשמעו שנשבע לפרוע וכו' סבר רמ"א שאין כוונתו שהשבועה לא קאי על הקנס אלא סובר רמ"א שכוונתו שאין במשמעו כלל שנשבע רק דהעדים כותבין כן מעצמם לשופרי דשטרא ואף שנתבאר בסי' ע"א דוקא כשהעדים בעצמם כאן ואומרים שכתבו בלי המלכת בעלים מהני אולי סובר הריב"ש דגם אם אין העדים לפנינו חיישינן שנכתב רק לשופרי דשטרא כיון שהוא דבר הנהוג בכל השטרות. כל זה נראה לפענ"ד בכוונת רמ"א אף שהוא דחוק לפרש כן בלשון הריב"ש מ"מ עדיף לדחוקי מדנשויה לרמ"א טועה. עוד יותר מזה נ"ל דסובר רמ"א בהבנת דברי ריב"ש דאף דמבואר בש"ע סי' ס"א דכל שופרי דשטרא דנהגו הסופרים לכתוב כל מי שמקנה בקנין סודר לכתוב שטר דעתו שיכתבוהו כמנהג המדינה וא"צ לפרש היינו דברים שנקנים מכח קנין אבל שבועה באסמכתא אינה מטעם קנין כמבואר בש"ך סי' ר"ז דלא כסמ"ע רק מטעם כפיה לקיים שבועתו ואם הודה שנשבע שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בזה סובר הריב"ש שכל זמן שאינו מודה ומצוה בפירוש לכתוב כן אינו נכלל בקנין סודר שלו וכיון שאעפ"כ העדים כותבין כן מעצמם וכותבין כן בכל השטרות ולכן כתב הריב"ש שאין במשמעו שנשבע פירוש שאין במשמעו שהודה שנשבע. וידעתי שגם זה דוחק אבל מה אעשה שפשטן של דברי רמ"א בהבנת הריב"ש אין לו הבנה כלל. באופן שנראה לפענ"ד שהבנת רמ"א בדברי הריב"ש לחלק בין נכתב השבועה על דבר פרטי מסתמא עשאוהו העדים בכיון אבל היכא דנכתב כדרך שרגילין לכתוב כל השטרות לא נמלכו העדים בבעלים. וכל זה בשטר בעדים אבל במה שחתום הבע"ד בעצמו כיון שחותם הוא מתרצה להודות בכל מה שכתוב בשטר והרי בידו לחייב עצמו ואף אם נכתב השטר בלשון שאינו מבין ואף אם לא קראו כלל ממילא נתחייב בכל מה שכתוב ואף בכל הדקדוקים שיש לדקדק בלשון השטר כמו שנתבאר בח"מ סימן מ"ה סעיף ג' וסימן ס"א סעיף י"ג וסעיף ט"ו שוב אין לו שום טענה לומר שסמך על הסופר דלא כדברי הרב מפערשא שעשה עצמו כאילו לא ידע מדברי הש"ע במקומות הנ"ל ושארי ליה מארי:
באופן כי זה דבר פשוט שאין לבטל התקשרות זה הנעשה בין יורשי רז"ק ובין הקצין ר"וו וו"ה והשטר קיים לא ימוט וארכביה אתרי רכשי הן מצד הקנין והן מצד החרם המבואר בו ושום אחד מהצדדים אינו יכול לחזור בו ולבטל הקשר הזה בשום אופן:
(טו) והנה הדיין המצויין מו"ה משה פיורדא דבריו לחייב את הקצין ר' וואלף וו"ה ולחזק כתב קישור הזה סובבות על ארבעה אופנים ובתרתי מינייהו יפה דן ויפה זיכה ומשה שפיר קאמר אמנם בתרי מינייהו שגה וטעה בתרתי. שמה שכתב בסי' ב' לחייב את הקצין ר' וואלף מצד שאם ידוע שקנה השליח במעות המשלח מוציא ממנו בע"כ וכו', אין ממש בדברים הללו. חדא דזהו כשידוע בעדים אבל אם אין כאן שום ידיעה שקנה במעות המשלח רק הודאת פיו שקנה במעות המשלח והוא עצמו הפה שאומר ששלח בהם יד וקנה בהם לעצמו פשוט הדבר שלדעת הסוברים בסי' קפ"ג סעיף ג' בהג"ה שאם אמר כן בפני עדים מהני גם כאן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ועוד מאי מעות המשלח שייך כאן אתמהה. ואף שמבואר שם סעיף ב' בהג"ה שאם קנה בלא מעות כלל רק בשאר דרכי הקנאה ג"כ זכה המשלח היינו בקרקע המיוחד שמיירי שם אבל בקרקע סתם לא ואדלעיל מיניה קאי דמיירי בקרקע המיוחד. וזה פשוט:
ועוד דבלא"ה אין הנדון דומה ששה קנה קרקע ושייך שיקנה המשלח כי בשליחותו קנאה אבל כאן אף שהביא ר' וואלף וו"ה הפאפירן בחשבון עדיין אין כאן רק דברים בעלמא ואין כאן שום קנין דנימא שקנה המשלח או השליח, ופלפול זה היה שייך אם כבר קיבל הקצין ר' וואלף וו"ה פאפירן אחרים מהקפד"ל תמורת הישניה ואין כאן בכל טענות המורשה של הקצין ר' וואלף שום הודאה על זה ואפילו אם כבר קיבל פאפירן על סך מה מדוע לא יהיה בידו לומר שקיבלם לצורך חובו וזה עדיף מטענת סטראי והלא בכתב התקשרות לא נתחייב רק שישתדל בשלהם כמו בשלו ואם השני חובות היו שלו ג"כ יש בידו לומר סטראי נינהו וזה עדיף מטענת סטראי. באופן שכל דברי הדיין מהר"מ בסעיף הזה בטלים: והנה הרב הגדול מוהר"ר יוסף שטיין הארט אשר דבריו בפסק שלו רובם ממש כולם מיושרים מאד וקורא אני עליו טוביינא דחכימי מ"מ במה שכתב בפסק שלו ובלי ספק אותן ארבע שטרות דוו"פ שלהם הכניס לחשבון חצר תוך שארי דוו"פ שהכניס ובכן זוכים יורשי רז"ק מאותו שעה והלאה וכו'. ואני תמה עליו הלא על זה הם דנים והמורשה של הקצין ר"וו טען שכיון שבידו ליתן להדוכס איזה פאפירן שרוצה וכו' ומאין הרגלים סתם הרב ר' יוסף הנ"ל לומר שאותן שהכניס כבר הם אלו אם לא מטעמיה של הדיין מהר"מ הנ"ל וכבר נתבאר שטעמים הללו אין בהם ממש. ולקמן יתבאר יותר:
(טז) שוב כתב הדיין ר' משה פיורדא בפסק שלו סימן ג' לחייב את הקצין ר"וו מצד שהוא פשר ושמבואר בסי' י"ב שאם נתן שטר או אחד משאר דרכי הקנין וכו'. לא ידענא מאי קאמר דשם מיירי בענין שהשטר הוא מועיל בפ"ע וכן שאר דרכי קנינים בקנינים גמורים מיירי המועילים וקמ"ל כאן דמועיל אף שאינו יודע עדיין הסך שיתפשרו עליו כמבואר בסמ"ע ס"ק י"ח וכן כל מה שמבואר בש"ע שם מיירי הכל בשטר המועיל וא"כ בנידון דידן ממנ"פ אם מועיל שטר התקשרות הזה מצד קנין השטר בפ"ע למה לו לתלות במה שהוא פשר ואם אין השטר מועיל בפני עצמו אין שום חיזוק במה שהוא פשר:
(יז) וכן מ"ש עוד הדיין הנ"ל שכאן נתפשרו הצדדים מעצמם ומבואר בתשובות מהר"מ לובלין והובא בש"ך ס"ק י"ב שא"צ קנין עכ"ד, דבריה הללו דברים בטלים הם, או לא ראה או לא ידע או עשה עצמו כאילו לא ידע דמהר"ם שם קאי רק אמחילה דא"צ קנין רק דע"י פשר אפילו מחילה צריכה קנין לפי שאינו מוחל מעצמו רק סומך על אחרים הפשרנים כמבואר בסמ"ע ס"ק ט"ו, וע"ז כתב מהר"ם בתשובה סימן מ"ז שאם מעצמו נתפשר אזי נשאר הדין דמחילה א"צ קנין. וכן מ"ש עוד הדיין הזה לחייב מצד מנהג הסוחרים, מנהג זה לא שמענו אדרבה בכל יום ממש באים לדרוש חוקי אלהים בשטרות שבידם אם מועיל ע"פ דין תורה. אמנם א"צ לכל זה ודי בשני חיובים הראשונים אשר בארנו הן מצד הק"ס והן מצד החרם המבואר בשטר שגוף ההתקשרות קיים ואקרקפתא דגברא דדחיל חטאין הוא הקצין ר"וו וו"ה מוטל החיוב לאשר ולקיים גוף ההתחייבות של שטר זה:
ועתה נדבר בפרטי התקשרות הזה ואיזה התחייבות יש על הקצין הנ"ל מצד ההתקשרות הזה ומצד טענותיו הן התחייבות ממון והן התחייבות הגוף עוד והן שבועות המוטלים עליו:
(יח) מה שכתב הרב המופלא מוהר"ג שהפשר בטל מחמת שאיגלאי מלתא שהפשר נעשה בטעות משום שבשעת פשר הנ"ל העמידו יורשי מהרז"ק כ"ה אלפים דוו"פ בחזקת קרן וחשבו הרווחים מן כל סך הנ"ל עד שעלה הקרן עם הרווחים מ"ח אלפים תרמ"ג זהו' כמבואר שמה ובאמת כאשר בא ר' וואלף לחשבון עם הדוכס יר"ה נמצא שלא היו רק עשרים אלפים קרן וחמשה אלפים הנכללים בתוך כ"ה אלפים היו רווחים ומזה לא יותן רווחים כו' ובאם שהיה יודע הקצין ר' וואלף בעת עשיית הפשר שנחסרו מן הרווחים סך ארבעה אלפים וכו' לא היה מכניס עצמו כלל וכלל וה"ל פשר בטעות וחוזר כמבואר בש"ע סי' כ"ה בסופו ואף שהיורשים לפ"ד לא היו יודעים מ"מ ה"ל טעות מעיקרא וחוזר עכ"ד הרב מוהר"ג בקצרה: גם כן אין בזה ממש וטענה זו היה לה קצת מקום אם היה מפורש מפי היורשים בשעת ההתקשרות שמעולם לא נכלל בתוך דוו"פ שום רווחים שנזקפו להקרן ואף גם בזה היה מקום להסתפק אך אין רצוננו להאריך בדבר שאינו נוגע לנדון, אבל כיון שהיורשים לא הזכירו דבר זה מה מקום לטעון כאן שהיה בטעות ואדרבה מן הסתם אפי' נכללו בדוו"פ רווחים מ"מ כיון שכבר נזקפו וניתן עליהם שטרות סתם הרי הם לכל הדברים כקרן בין בדינינו ובין בדיניהם ואם שוב יצא הפסק מהדוכס הקפד"ל יר"ה שלא יוחשב מן ה' אלפים רווחיה ודעת הדוכס ושופטיו רחבה מדעתנו מזלייהו של יורשי רז"ק ומזלא של ר"וו וו"ה גרם והרי היורשים לא נתערבו שעכ"פ יותן רווחים והרי נתבארו פונקטין בהתקשרות שיכול להיות שלא יותן שום רווחים. וכל מה שהאריך בזה הרב מ' יוסף הדברים נכונים אבל המה אך למותר דמה שפלפל הרב שכאן לא מוכח ולדידי אדרבה מוכח להיפך אפי' אם לא יותן רווחים כמבואר אופנים הללו בפשר אלא שגם לזה אין צורך דכיון שנזקפו הרווחים דינה כקרן לכל דבר ומזלייהו דתרי הצדדים הוא שגרה שלא נתן הדוכס רווחים מזה. ואופן ההפסד איך יהיה בין הצדדים יתבאר למטה:
(יט) ועוד אני תמה על הרב מ"ג שאפילו אם היה כדבריו שהיה התנאי מפורש שכל חוב זה הוא משרשו קרן ולא נכלל בו רווחים בשום פעם והיה הדבר פשוט והיה המנהג פשוט שלא ליתן רווחים מרווחים אף שכבר נזקפו מ"מ אין מקום בשביל זה לעקור ההתקשרות רק היה מקום לתבוע היורשים שימלאו החסרון להקצין ר"וו וו"ה. וכן מבואר בש"ע סימן רל"ב סעיף א' שאם מכר ק' אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות אפי' אחר כמה שנים, והוא דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים שבדבר שאפשר להשלים לא שייך מקח טעות ואפי' לדעת הראב"ד שהסכים עמו הסמ"ע שאם אמר בפירוש שק זה גם המקח חוזר מ"מ כאן לא שייך שק זה דאטו מנה זה אמרו לו והרי אין כאן רק דוו"פ וכל אשראי ספק אתא ולא שייך מנה זה ואפי' נימא דעכ"פ מדוו"פ הללו נתפרש שכירות שלו והוי מנה זה מ"מ הרי בידו למלאות חסרונו מדוו"פ הללו עצמה מהקרן או מיתר הרווחים משאר השנים, באופן שכאן אפי' אם היה תנאי מפורש מ"מ אין כאן רק תביעות ממון אבל לא ביטול ההתקשרות והפשר אלא שכבר כתבתי שכאן בלא"ה אין כאן לא תנאי מפורש בזה ולא שום טעות שבאמת הוא כלו קרן שכיון שנזקף ונעשה שטר עליו אף הרווחים נעשים קרן. באופן שזה ברור שההתקשרות הזה קיים בכל פרטיו לא יפול דבר ארצה ומחוייב הקצין ר"וו לקיים בהימנותא ובהתחייבות שלו ככל המבואר שם:
ומעתה נבוא לבאר הפרטים שמחויב הקצין ר"וו וו"ה למיעבד ליורשים של מהרז"ק ואבוא על סדר של הרב הגאון מוהר"ר יוסף שט"ה ולא שאני מטיל דופי בהרבנים הנבררים מצד הקצין ר"וו וו"ה חלילה כי גדולי ישראל המה וגם דבריהם דברי תורה אלא שאהבת הקצון ר"וו וו"ה קלקלה השורה ונטו לזכותו הרבה נגד הדין משא"כ הרב מוהר"ר יוסף שט"ה אם כי אתווכח בקצת פסקיו מ"מ רוב דבריו מיושרים בלי נטוי ואם בקצת לא כיון כהלכה כך היא דרכה של תורה אלו מזכין ואלו מחייבין ואלו ואלו דברי אלהים חיים:
כתב הרב הנ"ל בפסקו סי' י"ט וז"ל מסתמא כשבא לחשבון בשנת תקי"ג עם החצר והכניס סך עצום דוו"פ לחשבון גם שלהם נכללו בחשבון ועליהם נתכוין כו' ומה שטען כו' ויש לאל ידו ליתן להחצר לעת מצוא דוו"פ אחרים זולת דוו"פ של היורשים, אין ממש בטענה זו דודאי כיון שהיה מחויב בדבר בחומר הנ"ל על שלהם נתכוין משום דהוי כאומר לחבירו הגבה לי את המציאה כו'. וכן כתב המרדכי בשם הרמב"ן הובא בהגהת רמ"א סי' רס"ט דאם נתרצה אחד לחבירו לקנות סחורה בשותפות ואח"כ טען לעצמו קניתי דאינו נאמן כו' והאריך הרב בפרט הזה ועולה מדברי הרב הנ"ל שאפי' אם היה טוען הקצין ר"וו וו"ה בפירוש ששינה מהתקשרות שלו והכניס דוו"פ אחרים לטובת עצמו לא היה נאמן ולא יפה כיון בזה, גם הדיין שקדמו האלוף מוהר"ר משה פיורדא טעה במה שהביא בפסקו סימן ב' לחייב להקצין ר' וואלף וו"ה מצד שאם ידוע שקנה השליח במעות המשלח כו' ע"ש בדבריו:
ושניהם טעו דכל מה שמבואר בש"ע בידוע שקנה במעות משלח וכן במגביה מציאה לחבירו וכן בקניית סחורה בסוף סי' רס"ט וכל כיוצא בזה היינו שידוע בעדים שהגביה המציאה וכן בסחורה שידוע שקנה סחורה או קרקע שוב אינו מועיל טענתו שכיון לשנות ושעשה לטובת עצמו אבל כשאינו ידוע כלל שהגביה המציאה או שקנה סחורה רק מפי עצמו פשוט שלדעת הסוברים בהג"ה בסי' קפ"ג סעיף ג' שאם אמר כן בפני עדים מהני ג"כ מהני מיגו והפה שאמר שהגביה ושקנה הוא הפה שאמר שלעצמו קנה כמבואר לעיל בדברי סעיף ט"ו. ועיין לקמן סעיף כ"ז:
(כ) אלא שבזה יפה כיון הרב מוהר"ר יוסף שכאן לא מצאנו בטענת ר"וו וו"ה ששינה בפירוש רק שהעמיד הדוו"פ בסתם בזה כל ראיותיו של הרב נכונות כיון שהחיוב עליו לעמוד דוו"פ של יורשי רז"ק בודאי עליהם נתכוין מן הסתם. ועוד ראיה גדולה שאפי' לענין איסור ערוה החמורה סמכינן על זה כמבואר בש"ע סי' ל"ו סעיף ט"ו המקדש בתו סתם או שאמר לו אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל הקדושין שיהיה הכסף שלו. והטעם דאמרינן לא שביק אינש מצוה דרמיא עלויה לקדש הבנות כשהן ברשותו ועביד מצוה דלא רמיא עלויה וכן כאן לא שביק הקצין ר' וואלף וו"ה מצוה דרמיא עלויה על פי התחייבות שלו ליורשי רז"ק ועל פי החרם המבואר שם ועביד דלא רמיא עלויה ואין בו שום מצוה להעמיד דוו"פ אחרים. ועוד נחזי אנן אם הדוו"פ שהעמיד עולים כ"ד אלפים כ"ה זהובים י"ב צ"ל כפי סך של היורשים והמה כ' אלפים קרן והמותר רווחים כפי טענת של הקצין ר' וואלף ווערטהיים על דוו"פ שלהם א"כ אין לך סימן מובהק כזה והרי מוציאין ממון מיד המוצא אבידה ע"י סימנים ואף שהמוצא אבידה לא מקרי מוחזק כל כך ותדע שאין הולכין בממון אחר הרוב ובאבידה אזלינן בתר רובא כמבואר בסוף פ"ק דכתובות וכן חילקו שם התוספ' בד"ה להחזיר לו אבידה מכל מקום גם כאן לא נקרא הקצין ד"וו וו"ה מוחזק יותר ממוצא אבידה שהרי גם לפי דבריו עדיין אין לו דוו"פ אחרים אלא שרוצה להמציא משל אחרים, דבר ברור אם הסך שהעמיד עולה כנ"ל שזה מקרי ס"מ ביותר ובודאי דוו"פ שלהם הוא שהכניס והמספר והמנין סימנין המה ועוד כל הפלפול היה שייך אם כבר היה מקבל פאפירין חדשים או מעות כבר היה כאן זכות והיה לפלפל למי זכה אבל עדיין אין כאן שום זכות והכניס רק בחשבון ובידו לעשותה שפאפירן שלהם יהיה בכלל הזה וגם בידו להעמיד דוו"פ אחרים אבל עדיין לא העמיד כמבואר בטענות המורשה שלו א"כ אנן ב"ד כפינן ליה לקיים התחיייבות שלו שהתחייב ליורשי מהרז"ק כיון שבידו לקיים ואין בידו לשנות כלל להרע להיורשים ולהטיב לאנשים אחרים לקבל מהם פאפירין אף אם יצמח לו טובה מזה שיקנה בזול:
וא"כ יפה דן הרב מ' יוסף דוו"פ שלהם הוא שנכנסו בחשבון. ועתה נחזי אנן במה שזכו היורשים ברווחים מאז והלאה ובמה שזכה ר"ו וו"ה שכירות שלו לפי ההתקשרות:
כתב הרב מוהר"ר יוסף בפסקו סי' כ"ד והואיל והודה ר"וו שי' שקיבל משנת תקי"ג והלאה ב"ל לשנה צריך לשלם ליורשי מהרז"ק משנת תקי"ג עד עכשיו ב"ל מסך במזומנים בלי עכוב וטענה כו'. וכן צריך ליתן להם מה שקיבל מן החצר רווחים מן שנת תק"ו עד תקי"ג ואם קיבל הרווחים במזומנים או אפילו לא קבלם במזומנים רק סחורה או שטרות בטוחים צריך לשלם להיורשים במזומנים מכח לישנא יתירא דכתוב בשטר קישור גבי הרווחים משנת תק"ו פר גיטן אונד בצאהלין כו' ומצורף לזה הנאמנות שלהם הכתוב בשטר, וכן אם קיבל משנת תקי"ג ואילך יותר על ב"ל ע"י פאפירין בטוחים וכ"ש במזומנים צריך לשלם להם במ"מ וכה יהיה כל רביעית שנה מהיום כו'. אמנם אם לא קיבל או יקבל הרווחים מהיום והלאה במעות או בשטרות בטוחים א"צ לשלם גם הוא ליורשי רז"ק במזומנים רק ע"י שטרות או סחורות כפי שיקבל עד תשלום חמשה למאה וכו'. ושוב בפסק השני ששלח לפיורדא חזר בו הרב שאפי' יקבל שטרות שאינן בטוחים עם כל זה מחוייב לשלם הרווחים ליורשי רז"ק הנ"ל במזומנים ודייק כן מלשון השטר מדכתוב בשטר שאם לא יקבל רווחים כלל כו' מכלל שאם יקבל אף בשטרות שאינן בטוחים מחוייב לשלם להם במזומנים:
שוב כתב הרב הנ"ל בפסקו סי' כ"ה ומה שטען המורשה של ר"וו שי' והבורר חזקו דהוי רבית, לא היא דלא הוי ר"וו שי' רק כישראל שנעשה ערב לישראל אחר על הרבית שיתחייב לו הנכרי דקיי"ל ביו"ד סימן ק"ע בהג"ה דשרי ליקח הרבית מן הערב והכא עדיף טפי, ע"כ דברי הרב מו"ה יוסף:
(כא) ובכל זה לא כיון להלכה אחרי מחילת כבודו הרמה ולא השגיח על לשון השטר. ומתחילה אני תמה על מה שהביא ראיה להתיר הרבית מסי' ק"ע מדברי רמ"א בהג"ה ולמה לא השגיח על דברי הרב בעל הלבוש ועל דברי הטורי זהב בסעיף קטן ו' שמה שאסרו וכן השפתי כהן בסעיף קטן זי"ן הסכים עמהם במה שהשיגו על הב"ח ודברי הש"ך שם סתומים קצת, אמנם לדידי נראה דלא התיר רמ"א אלא לזמן ידוע שלוה הנכרי מישראל לשנה או לשנתים בסך רבית ידוע בזה רשאי ישראל להיות ערב בעד הרבית אבל אם אין קצבה לדבר וכל זמן שלא יפרע מהנכרי יתחייב הישראל בערבות עבור הנכרי זה אסור ובזה מסולק השגת הלבוש והט"ז וזהו עצמו כוונת הש"ך, וכאן אין קצבה לדבר ומי יודע אימת יתפרע הקרן ואם אתה מחייב את הקצין ר"וו לעולם בריבית הרי יש איסור רבית. והרב מוהר"ר יוסף העלים עיניו בחנם מדברי האחרונים כי בכאן היה בלא"ה שרי שהרי יכול להיות שלא יתן הדוכס רבית כלל וכלל ואז גם הקצין פטור וכמו שסיים הרב והכא עדיף טפי וכו':
אמנם אני תמה על הרב שהרי בשטר מבואר ההיתר מפורש, וז"ל השטר ובפירוש הותנה שיהיה על איזה דרך שיהיה כפי אופן הראשון , או כפי אופן השני בצאהלט ווערדין מוזין דאס הקצין ר' וואלף וו"ה מסוף יוני והלאה אן איהנן הרווחים עצה"ע כתקחז"ל אַ ה"ל לשנה עד לזמן פרעונם אויך פער גיטן אונד בצאהלין מוזין. הרי מבואר ההיתר בפירוש שהוא עצ"ה עיסקא כתחז"ל שהוא ההיתר הנוהג עתה בזמננו בכל הלואות הנעשות ע"פ היתר. ולמה הסב הרב ר' יוסף פניו נחה ורצה לילך דרך רחוקה אשר לא נקוד ולא כתוב בשטר ולומר שההיתר הוא שנעשה ערב בעד הנכרי על הרבית:
(כב) ועוד לפ"ד תינח באופן השני אבל באופן הראשון שיתן רווחים מן סך במלואו והרי הנכרי לא נתחייב קרן רק כ"ה אלפים ומזה יתן רבית אבל מן ה' אלפים שהמה רווחים הוא ודאי שמהרווחים שלא נזקפו אין השר נותן רווחים כלל ואיך יתן הקצין ר"וו וו"ה רבית מחמשת אלפים הללו. ועוד הגע בעצמך אם הדוכס ק"פ ד"ל יר"ה היה משלם בשנת תק"ו תיכף כל הקרן עם הרווחים במזומנים ועכ"פ היה הקצין ר"וו משלם טערמינן לחמש שנים ועל איזה היתר היה נותן רווחים או ה"ל לשנה ובשטר מבואר יהיה באופן שיהיה מחויב הקצין ר' וואלף וו"ה הרווחים צו פר גיטן אונד צו בצאהלין. אלא ודאי הא ליתא וההיתר שעשו עמו מבואר בשטר שהוא היתר עסקא כתיקון חז"ל שהוא המנהג בכל תפוצות ישראל והאי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון וע"פ הדין שותפים המה בקרן וברווחים ואחריות חצי הקרן היה ראוי להיות על הקצין ר"וו וו"ה שאפילו לא ישלם הדוכס קפד"ל כלל היה ע"פ דין מוטל עליו אחריות חצי הקרן וכן ברווחים משותפים וכל הרווחים שיקבל ר"וו וו"ה הן מהדוכס קפד"ל והן אם היה מקבל החוב במזומנים מהקפד"ל יר"ה והיה מוטל עליו להתעסק בו וכל מה שיהיה מרויח בו חלק כחלק שייך וכן הוא כל שט"ע הנהוג וכו' וכל מה שכתוב בכל שט"ע עצה"ע סך פלוני לשנה מכל מאה דבר זה לטובת המקבל הוא שע"פ הדין אפילו מרויח סך רב מחויב ליתן חצי הריוח להנותן ולכך מתנה בתנאי שאם נותן סך פלוני לשנה אז מותר הריוח אף שהוא יותר מחציו שלו לבד וכן ע"פ דין צריך לישבע כמה הרויח וכיון שנותן הסך שהתנה פטור משבועה אבל אם רוצה לישבע כמה הרויח ורוצה ליתן חצי הריוח להנותן יהיה מעט או רב אף שאינו עולה להסך שהתנה עמו נותן לו החצי ופטור, כן הוא בכל שט"ע וכן הוא בשטר זה:
(כג) ונמצא שהיה על הקצין ר"וו וו"ה אחריות חצי הקרן אבל כיון שהתנה בהדיא בשטר ההוא שאין עליו אחריות הקרן כלל שאם לא יופרע גם על הקרן כלום שפטור גם הוא א"כ כל תנאי שבממון קיים וממילא אין אחריות הקרן עליו אבל לענין רווחים שטר עסקא הוא זה ככל משפטיו וחקותיו וכל מה שטוענים יורשי רז"ק לסתור דבר מפרטי הנ"ל אין נאמנות שלהם מועיל להכחיש המבואר בשטר. ומ"ש הבורר ר' משה הדיין מפיורדא ומסתמא קאי הנאמנות על כל מה שיטענו יורשי רז"ק דאל"כ מה תוקף דבר נמצא בו כי על מה שמבואר בשטר הלזה א"צ נאמנות עכ"ד:
ולא יפה כיון דודאי צריך הנאמנות לשטר זה דאל"כ חספא בעלמא הוא והיה הקצין ר"וו נאמן לומר כבר קבלתי מהיורשים הדוו"פ וכבר פרעתי להם דמי מחירם וכן היה נאמן לומר להד"ם רק שכחתי וחתמתי שמי במגילה או אמנה הכל במיגו דפרעתי כמבואר בסי' ס"ט ולזה מהני הנאמנות. ומעתה בטלו להו כל טענות יורשי רז"ק שטענו שהרווחים מחוייב לשלם במזומנים מדהתנה על הקרן שיפרע באותו פרעון עצמו שיקבל הוא ולא נתפרש כן בשטר על הרווחים מכלל שהרווחים מחויב לשלם תמיד במזומנים וכן מה שכתב הרב מוהר"ר יוסף מדכתוב בשטר שאם לא יקבל הקצין ר' וואלף להבא שום רווחים כלל שגם הוא פטור מכלל שאם יקבל אף שיקבל שטרות שאינם בטוחים מחוייב לשלם במזומנים. כל אלה הדברים דברים שאין בהם ממש וכך הוא הצעת השטר שעל הקרן בודאי צריך היה הדבר להאמר להתנות בפירוש כן שישלם באותו פרעון עצמו שיקבל וכן שאם לא יתפרע כלל שאף הוא פטור שאלמלי לא התנה כן בהדיא אז כיון שהיתר עסקא הוא זה א"כ הוא פלגא מלוה ואחריות חצי הקרן עליו והיה צריך לשלם חצי הקרן מכיסו ולכך הוצרך להתנות כן בשטר ההוא בפירוש:
אבל על הרוחים א"צ לתנאי שכיון שהוא עסקא אותן הרווחים שיקבל הם עצמם שייכים החצי להם באותו פרעון עצמו שיקבל על הרווחים הן שטרות הן סחורות הן מזומנים. הן אמת שאם היה מקבל רווחים הרבה עד שהחצי היה עולה יותר מן ה' למאה דהיינו שהיה מקבל יותר מעשרה למאה אז היה צריך ליתן להם או החצי ממש שקיבל או ה"ל במזומנים אבל אם רוצה ליתן להם ממש חצי ריוח שקיבל לית דין ולית דיין שפטור בזה ומה שנאמר בשטר שיתן להם ה"ל לטובתו נאמר שאם נותן ה"ל פטור ליתן להם חשבון ושבועה על הרווחים כלל:
וכן מה שנאמר בשטר שאם לא יתן הקפד"ל יר"ה להבא שום רווחים שגם הקצין ר"וו וו"ה פטור מליתן רווחים ג"כ צריך הדבר להאמר אף שכבר נאמר שהוא שט"ע שהרי אם היה הקפד"ל משלם אז בשנת תק"ו כל הרווחים משלעבר במלואו וטובו והיה נ"ח הקרן להבא נמצא שהיה ביד הקצין ר"וו וו"ה סך חמשת אלפים פחות כ"ה זהו' י"ב צ"ל מן הרווחים השייך ליורשים והיה הדבר לפי פשוטו בידו בעסקא ואף שמסך כ"ה אלפים כ"ה זהובים י"ב צ"ל קרן הנשאר ביד הקפד"ל יר"ה ממילא היה פטור כיון שגם הקפד"ל אינו נותן מ"מ מסך ה' אלפים בערך הנ"ל היה חייב ליתן רווחים ע"פ ה"ע ממה שהרויח בהם ולכן התנה ר' וואלף שאדעתא דהכי מקבל עליו התעסקות ה' אלפים הנ"ל הואיל וירויח גם בהך כ"ה אלפים שלהם חצי הריוח הא אם לא ירויח בכ"ה אלפים הנ"ל כלום אזי אינו מקבל על עצמו התעסקות ה' אלפים הנ"ל לטובתם:
לכן נאמר בשטר ההוא בדקדוק שאם לא יקבל על להבא שום רווחים כלל אבל אם יקבל רווחים אף שלא יקבל ה"ל ואף אם יקבל דבר מועט ב"ל או אף פחות מ"מ הואיל ומשתכר בשלהם אזי שוב מוטל עליו התעסקות בחמשת אלפים רווחים הנ"ל אם היה באים לידו ג"כ בעסקא לטובתם עפה"ע נמצא שכל מה שנאמר בשטר הכל לצורך ואינו מיותר אפילו אות אחת וכאילו כתבו ספרא דוקנא בעיון ובדקדוק גמור וכל הדקדוקים שרצו למידק משטר הזה יורשי רז"ק והבוררים שלהם אין בהם ממש וכן לישני יתירי שדקדקו צו פר גיטן אונד בצאהלין אין בהם כדאי לסתור המפורש בשטר שהוא שטר עסקא ושותפים נינהו וגם אפילו נודע שהכוונה על מזומנים מ"מ כבר כתבתי שתנאי זה לטובת ר"וו וו"ה נכתב שאם יתן ה"ל לחלקם אף שירויח הרבה מאוד פטור משבועה ודי אם נותן להם ה"ל אף שישאר לו יותר ויותר, וע"פ אופן זה באמת מהחיוב ליתן אותן ה"ל במזומנים:
ומעתה זה דבר המשפט שכל הרווחים שקיבל הקצין ר' וואלף מהחצר משנת תקו"ל והלאה על דוו"פ הללו שייך לחצאין מחצה להקצין ר"וו ומחצה ליורשי רז"ק וכן יהיה הדין במה שמגיע ליורשי רז"ק מהקצין ר"וו מותר על הקרן כ"ה אלפים כ"ה זהובים הנ"ל כפי שיתבאר למטה מן אותו היתרון מחוייב ג"כ הקצין ר"וו ליתן להם חצי ריוח שהרויח ביתרון הזה ובאותו פרעון שבא הריוח לידו בין במזומנים ובין בסחורות ובין בפאפירן הן בטוחים והן אינן בטוחים באותו פרעון עצמו יסלק חלקם רק יכולים לגלגל עליו בשבועה שיכלול שלא היה תנאי מפורש שיפרע דוקא במזומנים:
ולפי טענת המורשה של הקצין ר"וו וו"ה לא נחשב מדוו"פ להביא רק ד"ל מהחצי שעולה מכולו ב"ל נמצא שייך ליורשים הנ"ל משנת תקי"ג והלאה אחד למאה באותו פרעון עצמו שהשיג הקצין ר"וו וו"ה הרווחים ב"ל מהחצי אך בשבועה חמורה שישבע הקצין ר"וו הנ"ל בהנחת יד על הספר ככל חומר שבועת המשנה שלא הרויח יותר מדוו"פ הנ"ל. אכן לפי שראיתי בטענת המורשה ערמה שטען שניתן רשיון ליתן רווחים מחצי הסך ד"ל, והדבר קשה מי לא ידע לחשוב אם מהחצי נותנים ד"ל נמצא מכולו ב"ל ולמה יצא הפסק על החצי. ולכן לפי הנראה היה הפסק מהחצר שמן הרווחים לא יחשבו רווחים כלל ומן הקרן ד"ל וזה החצי על הקרן כיוונו שמהמחצית שהוא הקרן יותן ד"ל ומהחצי השני בערך שהוא רווחים לא יותר כל ואם כן הדבר נמצא קיבל ר"וו מדוו"פ הנ"ל ד"ל ומגיע להם ב"ל, לכן יפרט הקצין ר"וו הנ"ל בשבועתו שאין בזה שום ערמה ושלא נחשב על הקרן רק ב"ל:
(כד) ועל דבר שתבעו הצדדים זה לזה יורשי רז"ק תבעו שהקצין ר"וו וו"ה השיג מהחצר רווחים לשעבר ממספרם עד א"ל יותר מהמבואר בהפשר שבפשר מבואר החשבון על ה"ל וכיון שקיבל א"ל יותר מגיע להם היתרון הזה כי אין לו רק שכרו הנקוב ומפורש לו שעולה ח"י אלפים תרמ"ג זהובים:
והקצין ר"וו תובע להיפך שלא ניתן על שום חוב שום רווחים משלשת שני מלחמה הנכלל בהמשך זמן הנ"ל וחסר לו ח"י אלפים תרמ"ג זהובים הסך העולה לשלש שנים ה"ל גם נחסר לו הרווחים לכל משך זמן כולו מחמשת אלפים שהיו רווחים הנכלל בחוב שלהם ולא נחשב מהחצר הנ"ל רווחים מן רווחים ואותו א"ל יותר הנחשב לו הוא בשביל שויתר על חוב שלו סך רב ופייסו דעתו במה שויתרו לו א"ל ולמתנה נחשב לו לבדו ואין לזרים אתו. והנה בפסק הראשון של הדיין ר' משה פיורדא פסק שיוחשב כל הריוח שנחשב מן החצר מן עד וכל מה שיוחסר להקצין ר"וו וו"ה מן סך ח"י אלפים תרמ"ג זהובים ישולם לו. ובפסקו השני חזר בו ופסק שההפסד לחצאין מחצה ההפסד ליורשי רז"ק ומחצה ההפסד להקצין ר"וו וו"ה, והרב מוהר"ר אליקום געטשעליק בדרך את"ל כי הוא בפסקו פסק שבטל הפונקט הזה לגמרי רק דרך את"ל שקיים פסק שהאחד למאה שחישבו יותר שייך להקצין ר"וו הנ"ל לבדו כי משלו נתנו לו זה להשתיקו על שאר תביעותיו וההפסד משלש שני המלחמה וכן ההפסד מחסרון תשלומי רווחים מחמשת אלפים שנכללו רווחים בהנך כ"ה אלפים כ"ה זהו' דוו"פ כל החסרון על יורשי רז"ק למלאות להקצין ר"וו וו"ה שלא יוחסר לו מסך ח"י אלפים תרמ"ג זהובים:
והרב מוהר"ר יוסף פסק שבין שכר הריוח א"ל יותר ובין הפסד הרווחים הן מפאת ה' אלפים רווחים כנ"ל והן מפאת ג' שני המלחמה יוחשב לפ"ע כאשר יוחשב שמן סך כ"ג אלפים תרמ"ג זהובים שייך חמשת אלפים ליורשי רז"ק וח"י אלפים תרמ"ג זהובים להקצין ר"וו ועל דרך וערך זה יוחשב הפחת והיתרון. והנה נחזי אנן ונדייק לשון השטר, ואומר שזה אי אפשר שיהיה כל ההפסד על יורשי רז"ק שהרי אף אם לא יקבל הק' ר"וו וו"ה שום רווחים מחוייב הוא לשלה הקרן שלהם כפי אשר ישיג מהחצר ובזה יפה הכריע הרב מוהר"ר יוסף בפסקו סעיף כ"ח. אבל עדיין אפשר לומר שעכ"פ אותן הרווחים שיותן מהחצר עד שנת תק"ו מהרווחים הללו יופחת חסרונו שלא יקבלו היורשים שום רווחים מזמן הקודם לשנת תק"ו עד שיטול הקצין ר"וו וו"ה מרווחים ההם ח"י אלפים תרמ"ג זהובים שכרו והרב מ' יוסף לא הכריע בזה בשום הוכחה שהוכחה שלו הוא רק הגע בעצמך אם לא המציא רק הקרן כנ"ל לא היה מקבל מהם דבר לשכרו והם היו נוטלים כל הקרן ועכשיו שמקבל עבור הרווחים ד"מ עשרת אלפים זהובים יהיו המה צריכין למלאות לו ההעדר שהוא שמנה אלפים תרמ"ג זהובים מן הקרן שלהם והוא דבר שאין לו שחר עכ"ד. ויפה כיון אבל אין מזה הכרע אלא שא"צ להשלים מקרנא דידהו ואכתי יש מקום לומר שעכ"פ אותן חמשת אלפים פחות כ"ה זהובים י"ב צ"ל שמגיע להם רווחים עד זמן ההוא המה יהיו אחראין וערבאין שיושלם מזה חסרונו של הקצין ר"וו באופן שלא יקבלו הם הרווחים לשעבר עד שיקבל מקודם הקצין ר"וו ס"ך ח"י אלפים תרמ"ג זהובים:
אבל אי דייקינן לשון השטר גם הא ליתא שהרי נאמר בשטר ובאם הקצין ר' וואלף מן העבר גאר קייני רווחים זודרין נור הקרן איבער קומין קענט זאלטי ער ליורשי מהרז"ק אויך נור הקרן שהוא בזמן ובאופן דלעיל בצאהלין, הרי שהתנאי היה רק שאם לא יקבל רווחים כלל גם הוא א"צ ליתן להם רק הקרן ומדלא התנה שאה לא יקבל רווחים יותר מן ח"י אלפים תרמ"ג זהובים שהוא פטור מליתן להם רווחים מכלל שאם יקבל רווחים אף שלא יעלה לכל סך המפורש בתחלה מ"מ גם הם יקבלו רווחים ולפי ערך. ובזה יפה פסק הרב מוהר"ר יוסף שההפסד הוא לפי ערך המעות ולא לחצאין והקצין ר"וו יפסיד הרבה לפי חלקו המרובה ויורשי רז"ק יפסידו מעט לפי חלקם המועט. ולמעט הטרחה מן הצדדים בררתי להם חשבון לפ"ע מן כ"ג אלפים תרי"ח זהובים רווחים מגיע להקצין ר"וו ח"י אלפים תרמ"ג זהובים וליורשי רז"ק ד' אלפים תתקע"ה זהו' פחות י"ב צ"ל שהקרן שלהם כ"ה אלפים כ"ה זהובים י"ב צ"ל נמצא כאשר נוטלים בין הכל נוטלים רווחים ד' אלפים תתקע"ה זהובים פחות י"ב צ"ל, ולפי חשבון זה מן הפחת שיהיה ברווחים עד שנת תקו"ל מה שיעלה הקרן עם הרווחים עד סוף יוני תקו"ל פחות מן מ"ח אלפים תרמ"ג זהובים מן הפחת הזה יוחשב מכל זהב פחת על הקצין ר"וו וו"ה שבעה וארבעים צ"ל א' ווינער וחצי פחות חלק תשעה עשר מן ווינער ועל יורשי רז"ק מגיע הפחת לכל זהב שנים עשר צ"ל. ב' ווינער וחצי וחלק תשעה עשר מן ווינער. זהו החשבון בקירוב ופורתא דפורתא אשר לא דק כי אי אפשר לצמצם יותר מזה:
אמנם מה שתובעים יורשי רז"ק א' למאה שקיבל הקצין ר"וו רווחים מן תפד"ל עד תק"ו יותר מן ה' למאה, זה פשוט אם יש הפסד כפי המבואר למעלה אז צריך ההפסד להתמלא מיתרון הזה, אמנם אם לא היה הפסד או שיהיה הפסד מעט עד שהיתרון יעלה יותר מן ההפסד נראה לפע"ד שאין להקצין ר"וו חלק בהיתרון והוא בחזקת מרא קמא שהם היורשים הנ"ל כי הקצין ר"וו אין לו שום תנאי עמהם מפורש על היתרון והרי הכל למשלח דזה הוה דבר שאין לו קצבה המבואר בסי' קפ"ג סעיף וי"ו:
(כה) אמנם מה שטען הקצין ר"וו וו"ה שויתור הזה נעשה רק בעבורו שהפסיד נגד זה ממקום אחר ולכן וויתרו לו זה וכתב הרב מוהר"ר יוסף דלא גרע מאילו הוציא הוצאות וכו'. ודברי הרב אינם נראים לי בזה ואנן סהדי שאילו היה אפשר לו להוציא הוצאות רבבות שיוחשב לו רווחים על כל חוב י"ב למאה היה מוציא והיה מתמלא הפסדו בהוצאות מהנאת יתרון הרווחים הכי נימא שאם אפשר לו להשיג גם על שלהם י"ב למאה שמחוייב להוציא על זה כמה אלפים להשיג להם וויתור זה ונתת דבריך לשיעורין ואטו תרקבי דדינרא וכו' הא ודאי שמתחלה נתחייב רק על ההוצאות שצריך על ה"ל שזה דבר הרגיל ופשוט אבל להמציא וויתור גדול נתת דבריך לשעורין ואם ישיג ו"ל יאמרו יורשי הק' רז"ק שיוציא עוד הוצאות וישיג יותר. ועוד כיון שלפי דברי הקצין ר"וו עשו לו זה רק להפיס דעתו בשביל הפסדו א"כ לא ניתן זה רק להקצין ר"וו לבדו ודמי למה שנתבאר בסי' קפ"ג סעיף ו' בהג"ה והיינו אם פירשו בהדיא שנותנים לו זה בשביל ההפסד אבל אם לא פירשו בהדיא אזי שייך ליורשי רז"ק ואף שהיה צריך להוציא הוצאות על היתרון הזה מ"מ בלא"ה היה צריך להוציא בשביל חובותיו לבדו שיוחשב לו ו"ל ואם הוצרך להרבות הוצאות יתרות בשביל דוו"פ שיוחשב עליהם ג"כ ו"ל ינכה יתרון ההוצאה אבל אם בלא"ה היה צריך להוציא אזי המה פטורים מלסייע בהוצאה זו ודומה למ"ש בסי' רס"ד סעיף ד' בהג"ה וז"ל ואם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות הוצאת בשבילו וכו' אף דמבואר שם שאם מתחלה ירד על דעת שניהם חייב ליתן כפי שהתנה מ"מ כאן הירידה לכך וההשתדלות היה מוטל על הקצין ר"וו רק שכתבתי דא"צ להוציא על וויתור יתר דאטו תרקבי וכו' אבל כיון שלא הרבה בשבילה מחוייב ועומד הוא לכך:
וכל זה אם לא פירשו אבל אם פירשו שזה הוא בעבור הפסדו ממקום אחר שכתבתי ששייך להקצין ר"וו לבדו ואפילו למלאות ההפסד מזה לא יוחשב מ"מ דוקא אם נשבע ר"וו שעכ"פ אף בלי דוו"פ שלהם היו ממלאים לו הפסדו בסך כזה ממקום אחר ושזה ידוע לו בבירור, אבל לדעתי השבועה ע"ז קשה וקמי שמיא גליא אבל אם בלי דוו"פ לא היו ממלאים ממקום אחר אף שפירשו לו בשביל ההפסד יחלוקו וזה דומה למ"ש הש"ך בסי' קפ"ג ס"ק י"ב ע"ש. ואף שהרמ"א לא פסק כן מ"מ כאן לא דמי כך לדברי רמ"א דשם פירשו שנותן זה לשליח אבל כאן אף שפירשו שנותנים זה בעבור הפסדו מ"מ לא פירשו שזה שייך לו אלא שנותנים זה על דוו"פ ולכך גם רמ"א מודה ויחלוקו וחלק של ר"וו יטול בראש וחלק היורשים יהיה למלאות מתחלה ההפסד הנ"ל:
(כו) וכל זה עד יוני תקו"ל ומשם והלאה כבר הוא המעות בעסקא ביד הקצין ר"וו וו"ה וכיון שלפי דבריו חשבו לו וי"ו למאה אף שעשו זה רק לו לבדו להפיס דעתו מ"מ מכל מה שמרויח שייך להם החצי אם לא שישבע שאף בלי דוו"פ היו נותנים לו אחד למאה זה יותר ממקום אחר א"כ שייך ליורשי רז"ק מן סוף יוני תקו"ל עד החשבון שהיה בשנת תקי"ג על חלקם ג' למאה ומאותו פרעון עצמו שיקבל הק' ר"וו מהחצר מזה יפרע להם. ומן תקיג"ל ואילך ג"כ שייך להם חצי הרווחים וכפי שישבע הק' אם חושבין על הקרן ד"ל יקבלו הם ב"ל ואם חושבין רק ב"ל יקבלו הם אחד למאה ואם נותנין מהחצר הנ"ל גם רווחים מן רווחים שעלו עד שנת תקי"ג אזי מחלק המגיע עד שנת תקי"ג רווחים על יורשי רז"ק ג"כ הוא בעסקא ויקבלו ג"כ החצי רווחים מן הרווחים שיעלה מזה ואפילו מחלק הרווחים שמגיע על חלק הקצין ר"וו חוץ אותן ח"י אלפים תרמ"ג זהובים שכר טרחתו ג"כ הרווחים שעלו מחלקו רווחים ג"כ יחלוקו הואיל ולא חילקו עדיין הוא בשותפות בעסקא. ובעת שיקבל הקצין ר"וו וו"ה מהחצר הנ"ל דבר על הקרן או על הרווחים שעלו עד סוף יוני תקו"ל הן שטרות והן סחורות והן מזומנים אזי מאותו שיקבל החיוב לפרוע להם תיכף חלק עשרים באותו פרעון עצמו שיקבל וכן משם והלאה בכל רביע שנה חלק עשרים הן בשטרות והן במזומנים כפי שיקבל אבל אם יקבל הפרעון בסחורות אזי הברירה בידו אם ירצה לסלק להם תיכף כל המגיע על חלקם מאותו פרעון מאותן סחורות הרשות בידו אבל אם ירצה לסלקם בטרמינען לחמש שנים אזי אותו חלק העשרים המגיע תיכף יקבלו סחורות אבל מה שישאר בידו על טרמינען מחוייב לשלם במזומנים והוא קונה הסחורות לעצמו:
וכל זה מהרווחים שעלו עד סוף יוני תקו"ל אבל מה שיקבל מהרווחים מסוף יוני והלאה מחויב לסלק להם תכף ומיד חלקם המגיע להם באותו הפרעון עצמו וכן מה שכבר קיבל על אותן הרווחים מחוייב לסלק תיכף וכן מה שכבר קיבל על הקרן ועל הרווחים עד סוף יוני תקו"ל יוחשב מאותו יום שקיבל עד עתה כמה טרמינען עברו דהיינו כמה רביעיות שנה וככה מחוייב לסלק תיכף בחשבון חלק עשרים לכל טערמין באופן שבכלות כל חמש שנים מיום שקיבל יתפרע הכל כפי המבואר בפשר. וכן מחוייב ליתן להם רווחים מיום שקיבל ה"ל בתורת עסקא או שישבע כמה הרויח ויתן החצי:
עוד כלל גדול בפסק הזה שכל הרווחים המגיע על חלק הקצין ר"וו מצד שפסקתי שהשטר הוא שט"ע וחצי הרווחים שייכים לו מ"מ כל מה שקיבל רווחים משנת תקו"ל לחלקו עד היום הזה או מה שיקבל רווחא לקרנא משתעבד כיון שעדיין לא באו לחשבון ואם ח"ו לא יבוא הקרן לידי גוביינא ויהיה בכלל יאוש חלילה מחוייב להחזיר כל הרווחים שקיבל על חלקו הכל ליורשי רז"ק ומחוייב ר"וו ליתן כתוב וחתום על סך רווחים שישנם תחת ידו שאם ח"ו יתייאש הקרן מחוייב הוא וב"כ וי"א להחזיר אותן רווחים ליורשי רז"ק וב"כ וזימנא יתיהיב ליה שבאם באותו זמן עדיין לא יבוא לידי גוביינא הקרן במזומנים או בפאפירן חדשים מחוייב להחזיר הרווחים שקיבל ויורשי רז"ק יתנו לו כתוב וחתום בכל אופן המועיל שכאשר יוגבה הקרן יחזירו לו אותן הרוחים מן הקרן ההוא בראש:
ואף שכתבתי לעיל בסעיף כ"ג שאין אחריות הקרן על הקצין ר"וו שכל תנאי שבממון קיים היינו שאינו צריך לשלם מביתו אבל חלק ריוח שלו עכ"פ לקרנא משתעבד באופן שאין לו חלק ריוח עד שמתחלה יהיה הקרן בטוח:
(כז) ועל דבר שתבעו יורשי מרז"ק גם הקרן במעות מזומנים באמרם שכבר קיבל הקצין ר"וו סך עצום מהחצר על דוו"פ שלהם וגם טענו שהעיכוב היה ממנו שלא הוחלפו השטרות עד הנה והקצין ר' וואלף וו"ה השיב שלא קיבל דבר רק על ל"ש והאף קאמר תביעות שלו:
וע"ז הרחיב הרב מוה' יוסף הדיבור בפסק שלו סעיף כ"ט וסעיף ל' וז"ל דנחזי אנן אם מעצמם לא נתנו לו בני החצר על כללות החובות רק על ל"ש והאף קאמר דוקא הרי הוא פטור מטענותיהם ואם נתנו לו סתם על כללות חובותיהם אשר נכלל בתוכם דוו"פ צריך ליתן להם לפי ערך דלא גרע משנים שיש להם חוב בשותפות וכו' כמ"ש המרדכי והובא בש"ע סי' קע"ו סעיף כ"ח וכ"ש בנ"ד שקיבל עליו בחרם וכו', ועוד שהרי החצר מכוונין לשלם נגד השטרות אשר נכללו בתוכם דוו"פ והרי זכו היורשים לפי חלקם בזמן נתינת המעות מהחצר על השטרות ליד ר"וו שי' כמ"ש בד"מ סי' קע"ו סעיף ב' בשם הרשב"א דהוי כמגביה מציאה לחבירו ואינו נאמן ר"וו לומר שאמר קודם קבלת המעות לעצמי אני מציל אם לא שאמר כן בפני שלשה שהם ב"ד כמ"ש הסמ"ע סי' קע"ו ס"ק ס"ז. ואפי' לדעת הש"ך שם שנאמן לומר שאמר כן בינו לבין עצמו התם הטעם משום מיגו דלא קבלתי משא"כ בנדון זה הוי מיגו במקום קול שהרי כפי הודאת עצמו ידוע ומפורסם שקיבל מהחצר כמה אלפים ומיגו במקום קול לא אמרינן שירא לשנות הידוע מהא דמס' ב"ב גבי רבה בר שרשום וכו', ונ"ל שאפילו מביא עדים שאמר כן לא מהני שהרי כבר נשבע. וכן אם ע"י בקשתו מן החצר לתועלתו סיבב הדבר שלא פרעו לו דבר רק על ל"ש והאף קאמר ועי"ז הורחב להם ממנו פרעון לכלל שטרות שלו מחוייב ליתן ליורשי מהרז"ק חלקם ממה שקיבל וכו' מדינא דגרמי דדמי הך מלתא למה שהובא בב"י וכו' אם אמר ראובן לשמעון כל מה שתעשה בשלך עשה בשלי והלך ופטר חוב של שניהם חייב לשלם לחבירו חלקו ואין חילוק בין פיטור לגמרי להרחבת זמן כדמוכח בסי' ע"ג בטור וש"ע סעיף ב' וסי' פ"ו סעיף ה' ועיין ש"ך שם ס"ק י"ב כו'. כל אלו דברי הרב מוהר"ר יוסף ש"ה לטובת יורשי מהרז"ק שנעשה בורר מצדם:
אבל אין דבריו נכונים ותמהני על הרב הזה ואטו לכל דבר הנמצא בספר תיכף נסמוך עליו להוציא ממון ואטו משום דכתיב בספר כנה"ג דמיגו במקום קול לא אמרינן והביא כמה תשובות שפסקו כן ולכך נוציא ממון על זה בדבר שלא נתברר בדברי הפוסקים הקדמונים והאחרונים ולא נידוק מתחילה. והנה מעובדא דרבה בר שרשום לא מבעיא לפירוש רבינו האי שהביא הרא"ש אין כאן מיגו כלל אלא אפי' לפירוש התוס' הנה דבר זה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו שהרי שם בלא"ה הוי מיגו להוציא שהרי כבר כלה המשכנתא ושוב אין ארעא שכונה גביה רק שהיה לו חוב אחר בשטר שרצה להוציא מיתומים. ואף דבמקום דאיכא שטרא מעליא אמרינן מיגו להוציא מ"מ שוב היכא דאיכא קול נגדו לא אמרינן מיגו להוציא אפי' במקום דאיכא שטרא מעליא אבל מיגו לפטור עצמו חזקת ממון אלים טובא. ועוד שם בעובדא דגמרא עיקר המיגו של רבה היא לפטור נפשיה משבועה כמבואר שם ומיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן במקום קול אבל מיגו לאפטורי מממון אפי' במקום קול אמרינן:
ולא תימא דחויי מדחינא אלא טעמא אמינא דמיגו במקום קול דומה למיגו דהעזה שגם זה העזה להכחיש את הקול והרי נתבאר בש"ך בדיני מיגו דהא דאמרינן מיגו דהעזה לא אמרינן היינו לאפטורי משבועה אבל לאפטורי מממון אמרינן מיגו דהעזה ע"ש בש"ך בסי' פ"ב בסוף הסימן בכללי המיגו שלו סי' ו' בסופו:
ועוד אני תמה על הרב היכן מצא בכל טענות של ר' וואלף שנתפרסם הדבר, ואני פשפשתי ולא מצאתי:
ועוד כי היכי דגבי מיגו להוציא מחלקינן בטענת ברי ושמא כמבואר שם בש"ך בכללי המיגו סעיף י"א ה"נ במיגו במקום קול הרי הקצין ר"וו טוען ברי והיורשים שמא, וזה יש לדחות דשם גבי רבה בר שרשום ג"כ היתומים אין להם טענת ברי אבל כל מה שכתבתי למעלה הכל ברור ונכון וממילא קם דינא דלדעת הש"ך שם בס"ק מ"ה בסי' קע"ו נאמן הקצין ר"וו לומר לעצמי הצלתי:
ולא עוד אלא שאפילו לדעת הסמ"ע ג"כ אין הנדון דומה לראיה דשם שותפים נינהו באותו חוב עצמו ואין בכחו לחלק בלי דעת חבירו דאמרינן מאן פליג לך אבל כאן אף שנתחייב הקצין ר"וו להתעסק ולגבות חובותיהם ולעשות כל הפעולות כמו בשלו מ"מ לא נשתתף עמהם וכל חוב של כל אחד הוא מיוחד לעצמו ואף שנתבאר בשטר שלהם שקיבל בח"ח כו' להתאמץ בשלהם כמו בשלו מ"מ אף שעבר על השבועה וגבה של עצמו מה שעשה עשה ואין כאן שותפים דנימא מאן פליג לך שיהיה צריך ב"ד בשעת החלוקה וזה ברור. ועוד נדבר בו תיכף אי מהני מעשיו מטעם השבועה:
(כח) ומ"ש הרב הנ"ל וז"ל ונ"ל שאפי' אמר כן בפני עדים לא מהני שהרי כבר נשבע עכ"ד. תמהני עליו שכתב הלכתא בלי טעמא ומה בכך שכבר נשבע ועבר על השבועה ומה ענין זה לומר דלא מהני, והרב הזה אמר דבריו כאילו הם הלכה למשה מסיני ולא טעמא בעי. ואני אומר שדבר זה תלוי בדין הנשבע שלא למכור ומכר אי מהני ובפלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דתמורה בכל מילי דאמר רחמנא לא תעביד ואי עביד מהני והש"ך ביו"ד סי' ר"ל ובח"מ סימן ר"ח פסק דהוי ספיקא דדינא והמע"ה וא"כ בכאן היה הקצין ר"וו מוחזק וא"כ אין כח ביד יורשי רז"ק להוציא:
אמנם כיון דספיקא דדינא הוא א"כ הקצין ר' וואלף עדיין קאי בספק חרם ולחומרא, שאם הדין נותן דלא מהני א"כ עדיין לא זכה בהמעות ומחויב לקיים עוד החרם המבואר בהתקשרות להתאמץ בשלהם כמו בשלו. אמנם אם כבר זכה בהמעות אזי מה שעבר על החרם כבר עבר ואם יתן להם עתה לא יועיל ומתנה בעלמא הוי ואינו מחוייב ליתן וא"כ כיון שיש כאן ספק איסור חרם ויש כאן ג"כ ספק ממון תלוי בדברי הש"ך בשלהי הלכות רבית ועל הב"ד להודיע להקצין ר"וו שיחמיר לעצמו מספק איסור אבל אין ביד הב"ד לכופו. אמנם נראה לפע"ד דאפי' לחוש לעצמו מספק איסור ג"כ אינו מוסכם שעל הבית דין להודיעו דלדעת מהר"מ פאדווא בתשובה סי' ע"א שהחרם הוא רק מדרבנן א"כ אפי' לענין איסור הוי ספיקא דרבנן ולקולא ועוד שבאיסור דרבנן ודאי אי עביד מהני וכבר זכה ואף שעבר על החרם זה שוב מעוות לא יוכל לתקון. אמנה מצד הת"כ הנאמר בפונקט ששי וכן חומר שד"א הנאמר בסוף השטר ודאי חייבים הב"ד להזהירו שיחוש לעצמו לספק איסור דאורייתא:
אכן נלענ"ד שאף שלענין דינא אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים וכיון שהודה בשטר שקיבל בחרם אמרינן שכופין אותו לקיים היינו במה שביד הב"ד לכופו אבל בדין דלעיל שכבר בארתי שאין ביד הב"ד לכופו רק להודיעו שיחוש לעצמו בספק איסור הרי הוא יודע האמת אם קבל בחרם או לא וקמי שמיא גליא וכן לענין הת"כ ושד"א הנזכר בשטר אם יודע בעצמו שאמת הדבר יחוש לעצמו בספק איסור דאורייתא:
(כט) ומה שכתב הרב הנ"ל שאם הקצין ר"ו ע"י בקשתו סיבב הדברים חייב מדינא דגרמי ג"כ לא דיבר נכונה מלבד שאין דמיונו עולה יפה לדמות הרחבת זמן למחילה לענין דינא דגרמי בעינן שיהיה ברי היזקא ובמוחל ודאי ברי אבל במרחיב זמן לא ברי היזקא בשעת מעשיו ואולי ישלם והרי שורף שודאי חייב לשלם עם כל זה היינו דוקא במודה לו שע"י ששרפו הוא שאינו יכול לגבות כמבואר בסי' שפ"ו סעיף ב', ועוד שהרי השטרות ביד יורשי רז"ק ומה מועיל הרחבה שלו וא"כ אין אתה יכול לחייבו רק מטעם התקשרות שלו ובזה אין לחייבו על מה שכבר עבר:
ואפי' לפי דמיונו של הרב הנ"ל היינו אם היה מרחיב הזמן בהדיא ואמר להחצר אני מרחיב לכם זמן חוב של דוו"פ לכך וכך שנים אבל בנדון זה אף אם אמר אם תפרעו לי חובות שלי לא אתבע חוב זה עתה אין כאן מעשה להזיק בידים רק שב ואל תעשה ואין כאן מקום לדינא דגרמי. באופן שאה יכלול הקצין ר"וו בשבועתו שאמר כן בעת גבייתו או קודם לכן אף בינו לבין עצמו שלעצמו גובה אין להם חלק בו אבל אם לא אמר כן בפירוש והחצר נתנו לו בסתם על כללות החובות אף שהיה בלבו כך דברים שבלב אינן דברים וחייב ליתן להם חלקם כיון שלדעת הסמ"ע עכ"פ צריך לומר בפירוש בפני ב"ד והש"ך אף שנחלק עליו שאין צ"ל בפני ב"ד מ"מ בזה לא מצינו שנחלק עליו שא"צ לומר בפירוש:
(ל) ואני תמה על הרב מוהר"ר יוסף שאם רוצה לחייב את הקצין ר"וו לא היה לו להביא דינים הנ"ל שאין להם דמיון רק היה לחייבו מצד מה שמבואר בש"ע סי' קע"ו סעיף מ"ז ראובן ושמעון ששר אחד חייב להם ממון וקיבל שמעון הערבות בלא ראובן ושמעון הלך תחת אותו השר ואינו רשאי לתבוע חובו וראובן מזהירו לגבות החוב אין שמעון חייב להקניט השר שלו כדי לגבות חובו של ראובן אך אם פטור ממס בעבור אותו החוב אומדין כמה מס היה לו ליתן לשנה ויתן לראובן כפי חלק שיש לו באותו החוב. הרי שם אף שלא פשע שמעון עם כל זה כיון שנהנה חייב לשלם לראובן חלקו מה שקיבל הנראה וק"ו כאן שעכ"פ הקצין ר"וו פשע ושינה התקשרות שלו וכיון שנהנה שע"י שהחובות עם דוו"פ יחדיו עולים לסך יותר גדול לכך נתנו לו סך יותר גדול במזומנים וא"כ יהיה חייב ליתן להם חלקם:
אמנם גם הא ליתא דשם ודאי שמעון מקבל הנאה שהרי נפטר ממס ודאי יש לראובן חלק ושותפים הם והרי לא אמר לעצמי אני מציל וגם א"י לומר שהרי שם החוב נשאר חוב שלם רק בתורת רבית השר פטרו ממס והרבית ג"כ חציין של ראובן אבל כאן שהרי יש להקצין ר"וו חוב עצום בלא"ה מה שע"פ דין החצר חייב לשלם לו ואף אם החצר נותנים בסתם הוא יכול לומר סטראי ואין כאן שום הנאה וכל מה שמקבל הוא שלו ונכיון על חובו, ולא עוד שגם זה אינו ברור ואולי בלא"ה היה החצר נותנים סך מזומנים ההוא שכן דרך החצר שאם יש מוכן מזומנים הוא פורע ולכן אין לחייבו גם מצד זה. וכל זה לשעבר אבל על להבא חלילה לר"וו לעבור על התחייבות שלו ודלא למיקם בהימנותא בכל מה שמבואר בהתקשרות ואטו הואיל ואני פוטרו ממה שכבר עבר משום כן אני אומר שיפה עשה אדרבה לא יפה עשה וראוי לגעור בו אבל להוציא ממון ממנו אי אפשר ומי שאכל שום יחזור ויאכל שום חלילה לו לעבור על אמונתו ולהיות חלילה בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו שאפילו העובר על הבטחה בדיבור נאמר עליו כן ק"ו כאן שעובר על התחייבות ממש. ואף שכתבתי לעיל סעיף ט"ו שגם בשלו יוכל לומר סטראי היינו שאין לחייבו על מה שכבר עשה אבל להתיר לו לכתחילה אין לסמוך על זה דסטראי שאני דעבד לוה לאיש מלוה כמבואר בסמ"ע סי' פ"ג ס"ק א':
ועל דבר תביעת יורשי מהרז"ק להקצין ר"וו וו"ה שיתן חלקם מן דוסער ומתנות לסך רב ועצום שקיבל הקצין ר"וו לפי דבריהם מהחצר עבור המתנת המעות, יפה פסק הרב שאם ישבע הקצין יכלול תוך שבועתו שלא קיבל שום מתנה או שקיבל לא בשביל המתנת חובות רק מאיזה סיבה אחרת או אף שאם קיבל בשביל המתנת חובות אבל ברור לו שלא בשביל דוו"פ כי אדרבה בשביל חובות הנ"ל פיחתו לפ"ד, כי דבר זה גופא שקיבלו חובות הנ"ל בחשבון חשבו לו למתנה אזי פטור מליתן להם חלק כלל אבל אם קיבל מתנות בסתם בשביל המתנה ולא יוכל לישבע כנ"ל חייב ליתן להם חלקם, וזה ממש דומה לדין דלעיל שפטרו השר לשמעון ממס שחייב ליתן לראובן חלקו:
(לא) בנדון גוף חיוב שבועה להקצין ר"וו וו"ה הנ"ל שנתווכחו הבוררים הנ"ל אם חייב הקצין ר"וו שבועה ואם חייב שבועה אם הוא חיוב שבועת היסת או שבועת המשנה או שבועה דאורייתא ממש: הדבר פשוט שלא פלט משבועת המשנה ודברי הרב מוהר"ג בטלים דכולא איתניהו ביה בהקצין הנ"ל שבועת השותפין שהוא שותף עמהם בריוח עד שנת תקו"ל ואם מצד העיסקא שכתבתי לעיל שהוא גם כן שותף ואם שבועת שלוחין כולהו איתניהו ביה. אמנם מה שנתווכחו הרב מוהר"ג עם הדיין מוהר"ר משה פיורדא, הרב מוהר"ג פטרו משבועת המשנה כיון שנוטל שכר והדיין ר' משה חייבו וכתב אריסין ושותפין יוכיחו שנותנים להם שכרם ואפ"ה נשבעים שבועת המשנה יפה, כתב הרב מוהר"ר יוסף לימא כתנאי כו'. ותמהני שנחלקו בדין ששני הדעות מפורשים בש"ע ועשו עצמם כלא ידעו מהדעה שכנגדו. ואמנם בגוף הדין הרב מוהר"ג טעה בשיקול הדעת וחוזר דשיקול הדעת היינו סוגיא דעלמא כחד מינייהו וכאן סוגיא דעלמא כהרמב"ם לחייב שבועה אף בנוטל שכר וכל שטרי עסקא יוכיחו שהרי אין להם היתר אלא בנותן ש"ע ובכל יום בכל בתי דינים שבישראל אם טוען לא הרווחתי חייב לישבע ואל"כ לא שבקת חיי ויבוטל היתר זה של עסקא וכל אחד יתיירא ליתן בעסקא שיטעון לא הרווחתי וכל עיקר סמיכות המלוה על השבועה וכזה אנו דנין בכל עת בכל בתי דינין שראיתי ושמעתי:
ועוד שנדון דידן גרע טפי שהרי אנו רואין שהקצין ר"וו וו"ה רוצה לחזור בו מכלל ששכר זה אינו מספיק לו הן מצד שהוא נגד כבודו או שאר מניעות וא"כ כיון שהשכר קטן בעיניו שוב מורה היתרא, ור"ת מיירי בנוטל שכר ועושה המוטל עליו בזה אמרינן כיון שנתרצה בשכר הזה שוב אינו מורה היתר לאפוקי כאן. ולכן הדבר פשוט שהקצין ר' וואלף וו"ה חייב בשבועת המשנה: