נודע ביהודה (קמא)/אורח חיים/יד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יד
עריכהתשובה להרב מוהר"ר מנחם נאווארי:
אשר שאל בדין אבל על אב או על אם שאסור לגלח עד שיגערו בו חבריו והגיע זמן הגערה בחוה"מ אם שרי לגלח:
הנה דין זה מוזכר בשיורי כנה"ג או"ח סי' תקל"א אות ג' ומסיק שם לאיסור. ובהלק"ט חלק א' סי' רפ"ה מתיר בהגיע זמן הגערה בחה"מ. ולהכריע הנה במס' מ"ק דף י"ז ע"ב ברש"י ד"ה סבר כרבנן וכו' ולא הוי אונס דאפילו לא הוי שבת לא הוי מצי מגלח להכי אינו מגלח במועד. מדברי רש"י הללו מפורש שכל שלא הגיע זמן היתר גילוח קודם הרגל ודבר אחר מעכבו לא הותר ברגל. ודוקא אם שבת מעכבו וכבר יצא מידי איסור תספורת מחמת אבילות. אבל אם איסור אבילות מעכבו לא מקרי אונס להתיר לו ברגל. ולכאורה דברי רש"י מרפסן איגרן דהרי אפילו אם היה זה מיחשב אונס והיה מותר לספר מצד איסור חוה"מ מ"מ אסור מטעם אבילות כיון דלרבנן קיימינן דלא אמרינן ביום שביעי ע"י אבילות מקצת היום ככולו א"כ לא פסק גזירת שבעה קודם הרגל ונוהג דין שלשים. וא"כ אסור לספר ברגל מגזרת שלשים שאסור בתספורת. וא"כ קשה על רש"י מה חסר לו לאמר האיסור מטעם שלשים. ושוב ממילא קשה מנ"ל דבזה היה איסור מצד הרגל ומה בכך שלא הותר כלל קודם הרגל הרי זה גופא הוא האונס ולמה ישתנה זה משאר אונסים שקודם הרגל שמותר לספר ברגל. ואם נימא בזה שלא כדברי רש"י ונימא דבאמת איסור זה הוא מצד גזירת שלשים שלא כלו אבל מצד הרגל היה מותר לפי שגם זה אונס הוא שלא היה יכול לספר לפני הרגל. ממילא היה רווחא לן שמעתתא בדף י"ט ע"ב ודף כ' ע"א דמבעיא לן אם רגל עולה למנין שלשים הואיל ונוהג מצות שלשים ברגל א"ל אינו עולה איתיביה וכו' עד מאי לאו אסיפא לא ארישא. ולכאורה קשה להבין חילוק בין רישא לסיפא ומאי טעמא במת לפני הרגל יעלה הרגל ואם מת תוך הרגל לא יעלה. ואם נימא כמו שמפרש רש"י דהואיל וכבר התחיל האבילות קשה דהרי למנין שבעה אינו עולה להך תנא אף שכבר התחיל קודם הרגל. שהרי בקברו ב' ימים לפני הרגל מונה ה' ימים אחר הרגל. הרי אף שהתחיל אפ"ה אינו עולה וא"כ מה שעולה למנין שלשים על כרחך הטעם לפי שנוהג מצות שלשים ברגל. וא"כ אפילו קברו ברגל יעלה לו. ולמימר דתרתי בעינן התחיל קודם הרגל וגם נוהג ברגל זה קצת דוחק. ועיין בתוספות בד"ה קברו ברגל:
ונראה דבאמת מה שנוהג מצות שלשים ברגל דהיינו גיהוץ ותספורת לאו מטעם אבילות הוא דהרי בלא"ה אסור מטעם רגל ולהכי קמבעיא ליה אם עולה. אבל בקברו ב' ימים לפני הרגל א"כ מצד הרגל היה מותר בתספורת שהרי זה היה אנוס שלא היה יכול לספר לפני הרגל והרי זה ככל האנוסים שמותרים לספר ברגל. ומה שלזה אסור לספר הוא מגזירת שלשים ולא מטעם הרגל א"כ הרי זה נהג גזירת שלשים ממש ברגל מטעם אבילות ולכך עולה לו. אבל קברו ברגל לא היה אנוס לפני הרגל ומה שאסור לספר הוא מטעם הרגל לכך מבעיא ליה אם עולה למנין שלשים. וזה חילוק נכון מאד כפתור ופרח:
ולהבין טעמיה דרש"י דסובר דכל שהאיסור קודם הרגל הוא מטעם אבילות לא מיחשב אונס להתירו ברגל. נלע"ד משום דקשה ליה לרש"י קושיית הרא"ש בקובר מתו לפני החג שהחג מבטל גזירת שבעה. למה לא יבטל שמיני עצרת שהוא רגל בפני עצמו גזירת שלשים לגמרי והרי כבר נהג גזירת שלשים בחוה"מ. וצריך לומר כתירוץ הרא"ש שגזירת שלשים שנהג בחוה"מ דהיינו גיהוץ ותספורת זה אינו אסור מכח גזירת שלשים רק שבלא"ה אסור משום איסור הרגל. ולפי זה קשיא כיון שקבר מתו לפני החג א"כ היה אנוס לפני החג מכח אבילות וא"כ היה מצד איסור חוה"מ רשאי לספר ואינו אסור רק מגזירת שלשים וא"כ למה לא יבטל שמיני עצרת גזירת שלשים. אלא ודאי שזה לא מקרי אנוס לפני הרגל וממילא אסור בחול המועד מטעם הרגל:
ולפ"ז יתחדש לנו דין חדש. דלר"ת דמי שגילח בערב הרגל מותר לגלח בחוה"מ. א"כ מי שגילח ערב החג ואח"כ מת לו מת שעה אחת לפני החג שלזה איסור תספורת בחוה"מ הוא רק מטעם שלשים א"כ ש"ע יבטל ממנו גזירת שלשים לגמרי. וצ"ע דבגמרא סתם אמרו יוה אחד לפני החג וחג ושמיני שלו הרי כ"א יום ולא חילקו בין גילח ערב הרגל. ולכן נלע"ד שרש"י ס"ל כדעת הרא"ש שהביא הטור יורה דעה סי' שצ"ט שנחלק על הרמב"ן. שהרמב"ן סובר שלאו מתורת רגל לבד אסור בגיהוץ ותספורת אלא אף מתורת אבל שהרי מתורת הרגל מותר ללבוש בגדים מגוהצין חדשים ולבנים ומותר ליטול צפרניו במספרים ושמח בשמחת מרעים והבא ממדה"י ומבית השביה ומשאר דרכים שמנו חכמים מותר לספר ולכבס. ומדין אבילות אסור בכולן כמו בחול. וכתב הטור ומדברי א"א הרא"ש יראה שאינו אסור כלל מתורת אבילות אלא בדבר האסורים לו מתורת הרגל:
ומעתה רש"י סובר כדעת הרא"ש. ונמצא שאם זה היה מיחשב אונס והיה מותר מתורת הרגל היה מותר גם מגזירת שלשים כדרך שמותר למי שיצא משביה בערב הרגל לגלח בחוה"מ אף שהוא אבל תוך שלשים. אלא ודאי שזה לא מיחשב אונס ואסור מטעם איסור תספורת ברגל לא מטעם גזירת אבילות:
ומעתה דבר זה שנחלקו בו חכמי הדור בשיורי כה"ג תלוי באשלי רברבי. דלדעת רש"י והרא"ש הדבר מוכח שכל שלא הגיע שעת היתר גילוח מטעם אבילות קודם הרגל לא מיחשב אונס. וממילא אסור לגלח בחוה"מ אף שהגיע זמן הגערה וכלו שלשים של אבילות ג"כ מ"מ אסור מטעם. רגל. וקם דינא של בעלי שיורי כה"ג:
אבל לדעת הרמב"ן אין אנו צריכין לומר שאין זה אונס. והא דאסרו במס' מ"ק דף י"ז ע"ב לרבנן היינו מטעם גזירת למ"ד. כיון דלדידהו לא היה מקצת יום שביעי ככולו לא ביטל גזירת שלשים וא"כ שפיר נוכל לומר דכל מה שאסור קודם רגל מחמת אבילות מיחשב אונס ואין איסור מגזירת הרגל רק מטעם אבילות ואם הגיעו ימי הגערה בחוה"מ מותר לספר:
והש"ע ביו"ד הכריע כהרמב"ן. וא"כ שוב אין מקום לתפוס את המתיר ויש לו על מי לסמוך. אבל אע"פ שאין למחות ביד המתיר מ"מ הסברא נוטה לאיסור. שלדעת רש"י הדבר מפורש לאיסור. ולדעת הרא"ש ג"כ הדבר מוכח לאיסור. ולדעת הרמב"ן אין הדבר מפורש להדיא. וגם אפילו אינו מוכח בשום הוכחה להתיר רק שנסתלק ההוכחה לאיסור ונשאר מצד הסברא להתיר לא שבקינן מה שמפורש לאיסור ונסמוך אדבר שאין ההיתר מפורש ותליא בסברא:
ועוד נלע"ד דכל זה אם לא הגיע זמן הגערה עד חוה"מ. אבל אם הגיע זמן הגערה קודם הרגל אלא שתוך שלשים לא מהני הגערה מ"מ בערב הרגל שהוא מותר לגלח בשאר קרובים שהרגל מבטל גזירת שלשים. א"כ גם באביו כיון שהגיע זמן הגערה מותר בערב הרגל. וכיון שהיה מותר בערב הרגל ממילא אסור בחוה"מ:
ואף שאנו מחמירין בשעור גערה ורמ"א כתב שלשה חדשים. הדבר ידוע שזה לאלו שאין מגלחין זקנם רק ראשם. אבל במדינות שמגלחין זקנם תיכף בשנים ושלשה שבועות נמאסים מאד והשערות הקצרים הצומחים בזקנם דומים כקוצים בעיניהם ובעיני כל רואיהם כנראה בימי המצרים שממש יום לשנה נחשב. אלא שהב"י בסי' ש"ץ כתב בשם הרי"ף דבעינן גדול פרע וגערת חבריו, וגידול פרע היינו למ"ד יום וא"כ לא הותר בערב הרגל כיון שעדיין לא גדל פרע שלשים יום. אבל גירסת הרמב"ם שיגדל פרע או יגערו בו חבריו א"כ מהני הגערה אף שלא גדל פרע. ואף שכתב הרב"י שם וכן כתב בכסף משנה פ"ו מהלכות אבילות שהגערה תוך שלשים לאו כלום הוא. היינו משום דודאי לא קיל אביו משאר קרובים שאסור כל למ"ד. אבל בערב הרגל שהרגל מבטל גזירת שלשים. אף שאין הרגל מבטל שיעור גערה מכל מקום אם באמת הגיע שיעור גערה מותר בערב הרגל לדעת הרמב"ם:
ואף שנהגו להחמיר כדברי הרי"ף דתרווייהו בעינן מ"מ להחמיר נהגו כן אבל לא להקל להתיר ע"י זה הגילוח בחוה"מ. ולא שייך כאן הלכה כדברי המיקל בדברי סופרים כיון שיש כאן תרתי קולי דסתרי שאם מותר בערב הרגל אי אפשר להתיר בחוה"מ צריכין אנו להחמיר בתרווייהו. וכמה דברים אנו עושים ככסיל בחושך להחמיר תרי חומרי מספיקא דדינא:
וכן לדעת י"א שמביא הר"ן שאם עברו למ"ד יום הרגל מבטל זמן הגערה ע"ש בר"ן. א"כ דוקא תרתי אין הרגל מבטל שיבטל גזירת למ"ד וזמן הגערה אבל חדא מבטל. ומינה דאם גערו בו חבריו תוך למ"ד והגיע הרגל מבטל גזירת למ"ד ומותר לספר ערב הרגל. וכן לדעת הסמ"ק שמביא הב"י סי' ש"ץ אם גערו בו חבריו ביום למ"ד מהני אף בלא רגל דמקצת היום ככולו. וכן אם הגיע יום למ"ד בערב הרגל לא בעינן גערת חבריו. וא"כ בכל ערב הרגל הרי הוא כיום למ"ד מחמת שהרגל מבטל גזירת למ"ד. ואם גערו בו חבריו בו ביום מותר וממילא אסור בחוה"מ. באופן שבחוה"מ בודאי אין להתיר ובערב הרגל אם גערו בו חבריו יותר ראוי להתיר בו ביום אף תוך למ"ד. זהו הנלע"ד להלכה ולא למעשה עד אתיישב עוד בדבר
תשובה לק"ק רעכניץ:
בין המצרים. מהרה יזרח אור לישרים. ויזכה לראות כהן העומד לאורים. בבית נכון ונשא בראש הרים. ה"ה כבוד אהובי ידידי וחביבי המאה"ג המפורסם לשבח החריף הגדול המופלג נ"י פ"ה ע"ה כבוד מוהר"ר אלעזר נ"י: