נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/צד
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן צד
עריכהלהיות שהרב הגדול מו"ה זלמן עמריך חד מבית דיני רוצה לחדש דבר חדש במנהג החליצה אשר מעולם מנהגי ישראל אחר התרת הקשרים של המנעל עם הקרסים האשה מגבהת תחילה רגל היבם בשמאלה ובימינה שולפת המנעל מרגלו וכן הוא בטור בסימן קס"ט ובש"ע בסדר החליצה בארוכה בסעיף נ"ב ובסדר חליצה בקצרה אות פ"ג. ובסדר חליצה של מהר"י מינץ זה לשונו, תתיר ביד ימין העולם (והיינו בשולטת בשתי ידים) בלי סיוע יד שמאלית הרצועות מעל רגלו ואח"כ הקרסים מעל לולאות ואח"כ תגביה רגלו בימינה ותשמטנו מן הארץ בלי סיוע יד שמאלית גם היבם לא יסייע לה בשום דבר ותקח רגלו אז בשמאלה כדי שתחלוץ ותשמוט הנעל מרגלו בימינה. הנה חדש לנו מהר"י מינץ דבר שהגבהת הרגל יהיה ג"כ בימינה. וז"ל רש"ל ביש"ש פרק מ"ח בריש סימן ט' שרושם בקצרה כל הדינים המבוארים בסימן ההוא כתב שם בריש סימן וזה לשונו דין דלעולם מתירתו בימין שלה ותופסת הרגל בשמאל ומגבהת קצת רגלו בימין ושומטת המנעל בימין וגוררתו מן הרגל בימין. והנה גם דברי רש"ל לכאורה הם כדברי מהר"י מינץ שגם הגבהת הרגל יהיה בימין. ואח"כ נדבר מזה מה שנלע"ד בדעת רש"ל. ועכ"פ מדברי כולם נלמוד שהגבהת הרגל הוא קודם להשמטת המנעל אלא שקצת אמרו שגם ההגבהה היא בימין וקצת אמרו בשמאל ובזה אין כל כך קפידא שגם עיקר החליצה שתהיה בימין אין לו שורש בתלמוד בבלי רק בירושלמי. וגם זה לא לעכוב דאטו מי נזכר יד בחליצה וגדמת יוכיח שחולצת בשיניה וכאשר האריכו בזה הפוסקים. ועכשיו בא הרב ר"ז הנ"ל כיון שאמרו ביבמות האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה א"כ א"א לומר שתגביה הרגל כלל וכל מקום שנזכר הגבהת הרגל הכונה עם השמטת המנעל מעל הרגל בזה עצמו מגבהת הרגל שאי אפשר להשמטת המנעל אם לא שבשעת השמטה יוגבה קצת הרגל למעלה, וכיון שראה שבדברי מהר"י מינץ מבואר שאחר הגבהת הרגל בימינה תקח רגלו בשמאלה כדי שתחלוץ ותשמוט המנעל בימין א"כ כבר הפסיקה בנתינת הרגל מיד ימינה ליד שמאלה ואח"כ שומטת המנעל וא"כ הרי ראיה מפורשת שההגבהה קודמת להשמטת המנעל מהרגל לכן רצה לשבש דברי מהר"י ולהגיה כרצונו. וכבר נתעורר לזה זה איזה ירחים ובא לפני והגיד דבריו ובקש ממני שאתנהג כדבריו או שאראה לו סתירת דבריו ודחיתיו בדברים כי אין לדבריו שום שורש ופירושו אינו מתקבל אצלי. והוא השיב כיון שלדברי הרי"ף והרמב"ם יש קפידא אפילו דיעבד אי לא דחסיה לכרעיה א"כ איך אפשר שבשעת עיקר החליצה דהיינו השמטת המנעל לא יהיה רגלו דחיס. ואני דחיתיו ואמרתי ולטעמיך שבשעת ההשמטה היא מגבהת ג"כ קשה וגם אי אפשר לצמצם. ואעפ"כ אני לעצמי התחלתי אז לברר כל הדינים השייכים לזה ולפרש דברי הגמרא והרי"ף והרמב"ם והרא"ש על שרשם ולא העליתי על הספר רק ראשי פרקים וגם לא גמרתי אז בירור כל הדברים לתכליתם ואמנם להרב ר"ז לא גליתי משום פלפול בזה אחרי שאינו מורה הלכה למעשה וגם הוא שתק והניח לעשות כמנהג הראשונים. ועכשיו אירע חליצה והנה הרב הנ"ל שלח דבריו לכל יתר חכמי ב"ד מו"ש שיסכימו עמו לעשות מעשה לסתור מנהג הראשון ולעשות בו כרצונו ולא עלתה בידו:
ואמנם שמח בדעתו ויאמר האח חמותי ראיתי אור שהאיר ה' את עיניו וראה דברי מהר"י מרגליות בסדר חליצה בד"מ וזה לשונו. ויאמר הרב אל היבם פעם שנית דחוק רגליך בארץ ויזהיר אותם לשם חליצה ותשחה האשה וכו' ותתיר בידה הימנית הקשר והעניבה מן הרצועות והרצועות מן המנעל ואח"כ תתיר החומרתות מן הלולאות התחתון תחלה וכו' ואח"כ תוחבת בידה תחת עקבו ותופסת בעקב המנעל ואח"כ שומטת המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל מן הרגל ומגביהתו וזורקת וכו' והכל ביד ימין וכו'. ומזה הביא הרב ר"ז הנ"ל ראיה מלשון ותוחבת ידה תחת עקבו מכלל שהעקב עדיין דחיס בארעא דלא שייך תחיבה אלא במקום דחוק ובדבר שהוא באויר לא שייך לשון תחיבה תחתיו. גם הביא ראיה מדברי הרא"ש ונימוקי יוסף שפירשו טעמיה דאמימר ביבמות דף ק"ג ע"א דהאי דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה משום דלפעמים מנעל בית דין גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט. ואמר הרב ר"ז שאם בשעה שחולצת מוגבה הרגל באויר אכתי נראה כיוצא מאליו, ומתוך כך הוא רוצה לומר שאין כאן שום הגבהה בפני עצמו אלא חליצת הנעל היא עצמה הגבהת הרגל שהרי היא תוחבת ידה תחת עקבו לתפוס בעקב המנעל לשמטו ובתחיבת היד ממילא מוגבה הרגל קצת. ולפי שהיה עומד כנגדו כחומה דברי הטור ודברי סדר החליצה בארוכה וסדר החליצה בקצרה שבכלם מבואר שהגבהה היא בשמאל וא"כ אי אפשר לפרש פירושו הנ"ל ולכן אמר שמה שכתוב בטור ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותחלוץ המנעל בידה הימנית וכו', הך ותתפוס אינו כשהרגל באויר רק בעודו בארץ תופסת ואוחזת בו שלא ינוד בשעת חליצה אנה ואנה. ומה שכתב בש"ע בסדר חליצה בסעיף נ"ב ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותגביהנו מן הארץ ותשמוט המנעול מן העקב וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית בלי סיוע השמאלית, פסקיה הרב ר' זלמן להך מלתא בסכינא חריפא ואמר כי ותתפוס רגלו בידה השמאלית הוא סיומא דמלתא והכוונה אחיזה בלבד ולא הגבהה ומה שאמר ותגביהנו מן הארץ אלמטה קאי ותגביהנו מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית ונמצא שהגבהת הרגל בימין הוא וממילא הוא חוזר לפירושו בשיטתו שההגבהה היא ע"י השמטת המנעל. וכן פירש דברי הסדר החליצה בקצרה אות פ"ג. ע"כ דברי הרב ר' זלמן הנ"ל:
והנה על עיקר פירושיו בטור ובסד"ח אין להם טעם זולתי מה שנשען על דברי מהר"י מרגליות שכתב ותוחבת ידה תחת עקבו ותופסת בעקב המנעל משמע לשון תחיבה שעדיין הרגל דבוק בארץ דאל"כ הוה ליה למימר ותשים ידה תחת עקבו לא לשון תחיבה, אבל לא שפיל ר' זלמן לסיפיה דדברי רמ"א שם בד"מ מ"ש על דברי ר"י מרגליות הנ"ל ולקמן יתבאר:
ומעתה אני אומר אף שכבר כתבתי שעיקר פירושו אין לו טעם אעפ"כ אשיבה ידי להראות שאין פירושו אמתי ונשובה ונראה דעת רבינו הטור. ומתחלה אני מקדים הקדמה אחת שבדברי מי שמבואר שתגביה בימין קפידא יש בדבר דוקא ימין כמו שיש קפידא בחליצת הנעל לדעת הירושלמי אבל בדברי מי שמבואר שתגביה בשמאל אין הכוונה דוקא בשמאל שאין לזה שום טעם ובודאי אין השמאל עדיף מימין אלא הכוונה אף בשמאל והרצון באיזה יד שתרצה תגביה, וזהו פשוט:
ועתה נבוא לביאור דברי הטור וזה לשון הטור וידחק רגליו בקרקע ותגביה היא בידיה רגלו מעל הקרקע ותחלוץ הנעל וכו'. הרי בביאור כתב הטור שתגביה הרגל מעל הקרקע קודם שתחלוץ המנעל וכאן אין לומר הפירוש המדומה של ר' זלמן דאלמטה קאי ותגביה וכו' ותחלוץ וכו' שכל זה אחד וההגבהה והחליצה נעשו כאחד זה אי אפשר לפרש בדברי הטור שהרי הטור כתב ותגביה בידיה לשון רבים, ומעתה בין אם תפרש בשתי ידיה בין אם תפרש באיזה שיהיה מידיה יהיה ימין או שמאל כרצונה עכ"פ מבואר שתוכל לעשות בשמאל וא"כ איך אפשר שזה יהיה על ידי חליצת המנעל שהרי אין שמאל זוכה בחליצה כל עיקר ובפרט בהשמטת עקב שהוא תחלת החליצה בזה גם ר"ת מודה שיהיה בימין ולא בשמאל, אלא ודאי הך ותגביה בידיה רגלו מעל הארץ שזכר הטור היינו קודם שמתחלת לחלוץ המנעל:
ומעתה אח"כ שבא הטור לפרש וכיצד הוא חליצת המנעל שתתיר היא קשירת המנעל בידה הימנית ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותחלוץ המנעל בידה הימנית כדי שתהא התרה וחליצה בידה הימנית עכ"ל. וקשה למה לא הזכיר הטור כאן הגבהת הרגל כמו שהזכיר למעלה שהרי עתה בא לפרש בפרט מה שהזכיר למעלה דרך כלל. ואין לומר שכיון שהתחיל כיצד הוא חליצת המנעל לא בא אלא לפרש גוף חליצת המנעל כיצד הוא לפי שלמעלה אמר סתם ותחלוץ המנעל ולא פירש מה היא החליצה כן לא פירש אם בימין או בשמאל ובא עתה לפרש שפרטי חליצת מנעל הוא התרת הקשר וגם חליצתו מעל הרגל שכל זה צריכה היא לעשות. וכן לפרש שכל זה צריך ימין אבל הגבהת הרגל אינו בגוף חליצת הנעל לכן לא הזכירו א"כ קשה למה לא הזכיר כאן ותתפוס רגלו ביד השמאלית הרי לא בא לפרש כאן אלא הפרטים שבכלל חליצת הנעל. אלא ודאי שבא לפרש הכל והך ותתפוס רגלו בידה השמאלית הוא עצמו מה שהזכיר למעלה דרך כלל ותגביה היא בידיה רגלו מן הקרקע ותפיסה דהכא הגבהה היא שכשהרגל באויר צריך תפיסה שלא ינוד אנה ואנה. ומה שכתב למעלה בידיה וכאן כתב בשמאלה כבר הקדמתי דדא ודא חדא היא שבשמאלה היינו אפילו בשמאל וכן בידיה שהזכיר למעלה ודאי שאין הכוונה שתגביה דוקא בשתי ידים אלא הכוונה באיזה מידיה שתרצה:
וכיון שהוכחנו דהך ותתפוס הרגל היינו הגבהה א"כ אף דברי הירושלמי שהביאו התוס' בדף ק"ב ע"א בד"ה ואע"ג וכו' וז"ל הירושלמי כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וכו', הך ותופסתו ג"כ פירושו הגבהת הרגל. ומן הירושלמי יליף הטור הגבהת הרגל, וכיון שעל דברי הטור אי אפשר לספק כלל שבפירוש כתב ותגביה בידיה לשון רבים א"כ ודאי הכוונה אפילו בשמאל. א"כ נבוא עתה לראות היעמדו דברי הרב ר"ז בפירוש סדר חליצה. שהרי זה לשון הסדרים ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותגביהנו מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית. ומדכתב וגם תחלוץ כל המנעל ולא כתב סתם ותשמוט המנעל מן העקב ותחלוץ כל המנעל בידה הימנית צריך לומר הטעם שאם לא פירש וגם היה המשמעות שבידה הימנית לא קאי אלא על ותחלוץ כל המנעל דסמיך ליה ולא על השמטת העקב לכן כתב וגם תחלוץ וכו' א"כ ממילא מוכח שגם השמטת העקב הוא בימין. ומעתה אי ס"ד ותגביהנו היינו בימין היה לו להש"ע לכתוב הך וגם קודם ותשמטנו וכך ה"ל למימר ותגביהנו מן הארץ וגם תשמטנו וכו' והיה ממילא מוכח שגם ההגבהה היא בימין. אלא ודאי שבאמת ההגבהה היא בשמאל ואדלעיל קאי ותתפוס וכו' והך תפיסה צורך הגבהה היא. ואין לומר שמה שכתב וגם תחלוץ כל המנעל היינו לאפוקי מדעת ר"ת שהביא הטור עצמו שהתיר בשמאל מסייע ולכן הוכרחו הסדרים לכתוב וגם, אומר אני לו יהיה כן הרי הוכחתי שדעת הטור עצמו שהגבהת הרגל אף בשמאל הוא א"כ פשיטא הוה ליה להסדרים לכתוב הך וגם למעלה לידע בבירור שגם הגבהת הרגל בימין ולאפוקי מדעת הטור. אלא ודאי באמת גם דעת הסדרים כדעת הטור ובפרט שלא מצינו שום חולק על הטור בשום אחד מן הראשונים כ"א אחד מן האחרונים דהיינו מהר"י מינץ:
ועתה נבוא לדברי הד"מ שנשען עליהם הרב ר"ז בלשון תחיבה שכתב שם ותוחבת ידה. אומר אני נחזי מה שסיים רמ"א שם בד"מ על דברי מהר"י מרגליות הנ"ל. וז"ל, מהרי"ל אמר ליבמה שתשמוט רגלו של יבם מן הקרקע ויעמוד על רגל שמאל וכ"כ מהר"י מינץ שתקח רגלו בשמאלה וכו' וכן הוא לעיל בדברי הטור ובמרדכי מן הירושלמי עכ"ל רמ"א בד"מ. וא"כ הרי אחרי שהביא דברי מהר"י מרגליות הביא סתירת דבריו בצדו משאר הפוסקים ודוק בדברי הד"מ שהביא דברי מהר"י מינץ שתקח רגלו בשמאל ולא הביא תחלת דבריו שתגביה רגלו בימינה והיינו שבזה לא חש לדבריו וסמך על מהרי"ל והטור. ולא הביא דברי מהר"י מינץ אלא לראיה שהרגל באויר בשעת חליצה שכתב ותקח רגלו בשמאלה ולשון קיחה ודאי משמע בדבר הניקח מיד ליד. ובראב"ן דף קכ"ג ע"א וצריך היבם למדחסיה לכרעיה והיא תתיר הרצועה דאמר אמימר האי מאן דחליץ וכו' דחיס ליה לכרעיה לארעא ותשמוט היבמה רגלו מן הארץ וחולצת מנעלו כו' הרי שלא הצריך למידחס רק בשעת התרת הרצועה ואחר כך קודם חליצה שומטא הרגל מן הארץ ואח"כ חולצת:
ומדברי הרא"ש ונ"י שנסתייע הרב ר"ז לומר שאם תגביה הרגל קודם א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי נראה הרגל כיוצא מאליו בשעת חליצה, לפי המובן בתחלת השקפה בדברי הרא"ש והנ"י הכוונה שיהיה ניכר שהיא חולצת הנעל מרגלו ואם לא ידחוק רגלו לא יהיה נראה שהיא חולצת אלא כרגל יוצא מאליו וזה היה הבנת הרב ר"ז הנ"ל ג"כ בדבריהם, אבל טעות הוא שאם זה היה כוונתם קשה מה ענין הטרחא שזכרו הרא"ש והנ"י ולא הוה להו למימר אלא שיהיה ניכר שהיא חולצת המנעל. אלא ודאי לא זו העיר ולא זו הדרך בהבנת דבריהם רק תורף כוונתם הוא שזה ודאי לא יטעו שהמנעל עתה יצא מאליו ולאהיא חלצתו שהרי החוש מעיד וכל העומדים שם רואים שהיא בידיה חולצת המנעל מרגלו אבל הכוונה שיהיה ניכר שהיא עושה כן לצורך מצות חליצה להתיר עצמה ואם לא היה דחיס רגלו לא היה ניכר שהיא עושה כן בשביל מצות חליצה רק שהיה נראה כיוצא מאליו והיתה סבורה שיפול הנעל מעל רגלו ואולי יאבדנו מרגלו לכך קדמה ושלפתו שלא יפול מאליו ולא עשתה לשם מצוה אבל עתה דדחיס לכרעיה וצריכה היא לטרחא יתירה להגביה רגלו בשביל שתוכל לחלוץ הנעל ומדטרחה כולי האי ש"מ שעשתה כן בשביל עצמה להתיר עצמה בחליצתו, והטרחא שזכר הרא"ש והנ"י שתהיה טורחת לחליצה הגבהת הרגל עצמו הוא הטרחא. והטעם של הרא"ש והנ"י בזה הוא דומה לטעם מנהג שלנו שזורקת המנעל לאחר החליצה לארץ. והיינו כדי שיהיה ניכר שחלצתו רק למצוה שלא יאמרו שחלצתו בשביל שצריכה לנעל לכך זורקתו להראות שאינה צריכה לו וכמבואר באחרונים:
ומעתה לפי טעה זה אין הגבהת הרגל מעניני החליצה אלא רק להטריחה וא"כ אין קפידא אם עושה בשמאל. וטעם של מהר"י מינץ שתגביה בימין יבואר אחר זה ומתחלה אקבע מסמרות על גוף מימרא דאמימר דהאי מאן דחליץ צריך למדחסיה מה ענין דחיסה זו ומה טעם יש בה מלבד טעם הרא"ש והנ"י הנ"ל וגם אבאר באר היטב אם יש שום הוה אמינא לומר שתעכב החליצה בדיעבד אם לא דחיס לכרעיה ולברר דעת הרי"ף והרמב"ם בזה הכל על נכון ויבואר שאפילו למי שסובר שמעכב בדיעבד אפ"ה הגבהת הרגל עיקרו אחר התרת הקרסים קודם שתשמטנו מעל העקב:
והנה בפרק מצות חליצה דף ק"ג ע"א אמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה א"ל רב אשי לאמימר והתניא בין עומד בין יושב ובין מוטה אימא ולעולם דדחיס לכרעיה. ואמר אמימר האי מאן דמסגי על ליחתא דכרעיה לא חליץ א"ל רב אשי לאמימר והתניא סמוכות הרגלים לאו דחליץ בה איהו לא דיהיב לאחר וחליץ אמר רב אשי למאי דאמר אמימר לאו בר אובין חליץ ולאו בר קיפוק חליץ:
והנה דעת הרי"ף דהך אידך דאמימר הוא מטעם מימרא קמא דאמימר ולהכי מאן דמסגי על ליחתא לא חליץ משום דלא אפשר למדחסיה. וכן מבואר בפירוש בדברי הרמב"ם פ"ד מהל' יבום הלכה י"ז אמנם לענין פסול דיעבד דעת הרב המגיד שאינם שוים להרמב"ם ומימרא קמא הוא רק לענין לכתחילה ומימרא בתרא הוא לפסול אף בדיעבד וההפרש ביניהם הוא שמי שרגלו ישרה אף דלא דחיס לכרעיה מ"מ יש בידו לדחוס והוי ראוי לבילה שאין בילה מעכבת משא"כ מאן דמסגי על ליחתא אינו ראוי לדחוס ולכך מעכבת בו אפילו בדיעבד, אמנם הטור בסי' קס"ט סובר שדעת הרי"ף לפסול אף במימרא קמא אף בדיעבד וגם כתב הטור שגם דעת הרמב"ם כדעת הרי"ף. והב"י נסתפק גם בדעת הרי"ף אי פוסל במימרא קמא בדיעבד ושם כתב שמדברי הרמב"ם נראה שאינו פוסל במימרא קמא בדיעבד:
ואני אומר שבדעת הרמב"ם אין שום ספק ובודאי סובר שמימרא קמא דאמימר הוא רק למצוה ולא לעכב שהרי בהלכה ו' כתב סדר החליצה ושם כתב ונועץ רגלו בארץ וכו', ובהלכה ט"ז חישב כל הפסולים בדיעבד ולא חישב ביניהם שאם לא נעץ בארץ שפסול ושם בהלכה י"ז כתב היתה רגלו עקומה וכו' הרי זה אינו חולץ שהחולץ צריך לנעוץ עקבו בארץ וזה אינו יכול ואם חלצה למי שרגלו כך חליצתה פסולה עכ"ל. ואי ס"ד שס"ל שגם מי שרגלו ישרה ולא נעץ פסול ה"ל למיחשב פסול זה במי שלא נעץ וממילא היינו יודעים שמה שכתב אח"כ שמי שרגלו עקומה שאינו חולץ לפי שאינו יכול לנעוץ שהכוונה אפילו דיעבד. וא"ת הרי הרמב"ם חישב בפרק ההוא ג"כ כל הכשרים בדיעבד ולא חישב ביניהם מאן דלא דחיס לכרעיה נראה לפענ"ד שזה אינו סתירה שהרי בהלכה ט"ו כתב חלצה ורקקה וקראה והן יושבין או מטין על צדיהם וכו' כשירה, והרי סתם מטין אינו נועץ רגלו וכאשר באמת בגמרא הקשה רב אשי לאמימר מהא דתניא בין מוטה ואף דאמימר דחה ולעולם דדחיס מ"מ הרי אין דרכו של הרמב"ם להשמיט כל מה שמבואר בגמרא וה"ל להרמב"ם לבאר בהלכה ט"ו דהא דמטין כשר היינו בדחיס שהרי סתם מטין אינו דחיס. אלא ודאי דבאמת מכשיר הרמב"ם אפילו בסתם מטין והא דמוקי בגמרא בדדחיס זה יבואר בדברינו כאן. ואין לומר שהרמב"ם לא הוצרך לפרש בהלכה ט"ו דאיירי בדחיס לכרעיה לפי שסמך על מה שכתב בהלכה ו' ונועץ רגלו בארץ וכן על מה שכתב בהלכה י"ז שהחולץ צריך לנעוץ וכו' זה אינו דאכתי לא השמיענו פסול דיעבד והוה ליה לבארו בהלכה ט"ו דהא דמכשיר מטין בדיעבד היינו בדדחיס לכרעיה וכדמוקי ליה בגמרא ופוק חזי שרוב מפרשי דבריו ס"ל שהוא מכשיר בדיעבד בלא דחיס ואותן שמפרשים דעתו לפסול בדיעבד נדחקו בדבריו כדי להשוות דעתו לדעת הרי"ף רבו אבל מפורש לא מצינו בדבריו ולא היה מקום יותר יפה לבאר דבריו מבהלכה ט"ו ולכתוב האוקימתא דגמרא בדדחיס לכרעיה אלא ודאי בלי ספק שמכשיר הרמב"ם אף בלא דחיס לכרעיה:
ומעתה נבאר סוגיית הגמרא על נכון לפי שיש לנו כמה קושיות שם והאחת שעל מימרא קמא דאמימר השיב רב אשי ממה דתניא בין עומד וכו' ובין מוטה ודחי דדחיס לכרעיה ולמימרא בתרא דאמימר השיב רב אשי מסמוכות הרגלים ולמה לא פריך מסמוכות הרגלים על מימרא קמא לפי הבנתו דמיירי דחליץ בה איהו והרי לא אפשר למדחסיה ובפרט לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם גם טעמא דמימרא בתרא הוא משום דלא דחיס ופריך רב אשי מסמוכות הרגלים ועל עיקר מימרא קמא לא השיב מזה כלל:
ואחר שנתקשיתי בזה ראיתי שהלחם משנה בפ"ד מיבום הרגיש בזה ונדחק לומר דרב אשי במימרא קמא דאמימר לא הבין טעמיה דאמימר והיה סבור שטעמיה הוא כמו שסובר הרא"ש כדי שתטרח לחלוץ ולכך לא השיב מסמוכות הרגלים ובשמעו מימרא בתרא אז הבין טעמא דאמימר גם במימרא קמא הוא משום דלא דחיס ולא משום טרחא ואז באמת השיב מסמוכות הרגלים על שתי המימרות. ודבר זה דחוק למימר דרב אשי שדבר עם אמימר בעצמו פה אל פה לא הבין טעמו. ועוד יש לנו דקדוק נאה בגמרא שרב אשי בהקשותו על מימרא בתרא דאמימר לסמוכות הרגלים קיצר דבריו ולא הביא כל מה ששנוי בברייתא עם בבא דסמוכות הרגלים כחדא ודילג מכל השנויים בהך בבא והזכיר רק סמוכות הרגלים לפי שלקושייתו די להזכיר סמוכות הרגלים. ולעיל מיניה כשהקשה רב אשי על מימרא קמא דאמימר הקשה והתניא בין עומד ובין יושב ובין מוטה הזכיר בקושייתו כל הנזכר בחד בבא עם מוטה ואף שעיקר קושייתו הוא רק ממוטה לחוד וכמו שפירש"י דמוטה לאו אורחא למדחסיה אעפ"כ האריך רב אשי והביא כל הבבא והיה לו ג"כ לקצר ולמימר והתניא בין מוטה:
ולכן אני אומר כיון דמאן דמסגי על ליחתא אי אפשר לו למדחסיה לכרעיה כמבואר בהרמב"ם בהדיא וכן בהרי"ף וא"כ מימרא תניינא דאמימר הוא למגנא שהרי כבר אמר דצריך למדחסיה ממילא ממועט מי שאינו יכול למדחסיה ולמה לי' לאמימר למכפל דבריו. אלא מימרא קמא דאמר צריך למדחסיה לאו לעכובא קאמר אלא למצוה לכתחלה לכן אמר צריכה וכמבואר ברש"י בברכות דף ט"ו ע"א בד"ה אלא ר"י לכתחלה וכו' וכל צריך לכתחלה משמע הא בדיעבד שפיר דמי עכ"ל רש"י שם. וא"כ אמימר נמי צריך לכתחלה קאמר ואח"כ הוסיף במימרא שניה במאן דמסגי על ליחתא דכרעא לא חליץ והיינו דלא חליץ כלל אפילו אין שם אח אלא הוא דהוי כדיעבד ואפי' הוא מאותן שחולצין ולא מייבמין ואין שם אח אלא הוא ואפ"ה לא חליץ אף שאין לך דיעבד גדול מזה. וכמו שחילק הראב"ד בסומא בין יש שם אח אחר ובין אין שם אח אלא הוא. ולדעתי גם הרמב"ם מודה בזה להראב"ד אלא שלא הזכירו מפני שאין דרכו להזכיר מה שאינו מבואר בפירוש בגמרא או מפני כיון שכתב הרמב"ם שסומא שחלץ חליצתו כשרה ומן הסתם משמע אפילו יש שם אחים אחרים אף שאפשר לחלוץ שנית מהאחים האחרים אפ"ה כיון שכבר חלץ מהני בדיעבד ק"ו באין שם אח אלא הוא שאין לך דיעבד גדול מזה שחולץ לה. ומעתה אמימר במימרא שניה שפסק ואמר לא חליץ היינו אפי' אין שם אח אחר וזהו דיעבד גמור ואפ"ה לא חליץ וזהו שהוסיף על מימרא ראשונה לפסול במימרא שניה אפילו דיעבד:
ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא להבין כוונת רב אשי שלא הקשה על מימרא קמא דאמימר מסמוכות רגלים משום דמה ששנינו בסמוכות הרגלים התחלת הברייתא היא חלצה במנעל הנפרם וכו' בסמוכות הרגלים וכו' וחלצה היינו דיעבד וא"כ לא הכשירה הברייתא סמוכות הרגלים רק דיעבד ומימרא דאמימר באמת לא הצריך למדחסיה רק לכתחלה ואין כאן קושיא:
ומה שהקשה על מימרא קמא מהך דמטין ואף דג"כ חליצתה כשרה קתני והיינו דיעבד נראה ע"פ מה שהקשיתי לעיל דלמה צורך האריך רב אשי בקושייתו ומביא בין עומד ובין יושב ובין מוטה והוה ליה להביא רק מלתא דבין מוטה. אמנם כוונתו לפי שבודאי יש לדקדק עומד דחשיב בהך ברייתא למה הלכתא הוצרך למחשביה וכי מה ריעותא יש בעומד וכל מה דחשיב בהך ברייתא יש בו צד ריעותא והוצרך למחשביה שהוא כשר אבל עומד הלא הוא הצד המעולה שבחליצה וכמו שהקשו התוס' שם דלמאי הלכתא הוצרך למחשביה יושב ע"ש בתוס' מה שתירצו אבל בעומד ודאי קשה והוה ליה למתני רק בין יושב ובין מוטה וכאשר באמת הרמב"ם פרק ד' הלכה ט"ו כתב חלצה ורקקה וקראה והם יושבים או מטין על צדיהן, הרי שלא הזכיר הרמב"ם עומדין כלל אלא ודאי דלאו כל מה שחישב בהך ברייתא הוא דוקא דיעבד ודיעבד דקתני בברייתא הוא משום שאר דברים דחשיב שם ולכך נקטה הברייתא והחולצת מן הגדול בין עומד ובין יושב ובין מוטה כלומר שאין חילוק בין עומד ליושב ומוטה כלל והכי קאמר והחולצת מן הגדול כרצונו יעשה בין עומד ובין יושב ובין מוטה ולהכי קתני עומד לומר דשוים הם יושב ומוטה לעומד וכשר גם לכתחלה. ולכן שפיר הקשה רב אשי על מימרא קמא מהך ברייתא בין עומד וכו':
ואחר כך פקחתי עיני וראיתי שגה הנימוקי יוסף הביא ראיה דהך ברייתא מכשיר גם לכתחילה שהרי חשיב גם עומד וג"כ כתב דקושיית רב אשי הוא מדמכשיר לכתחילה, והנאני מאד. באופן שנראה בעיני פשוט מהך ברייתא דיושב ומוטה כשר לכתחילה והיינו במוטה דדחיס לכרעיה. וכן נראה לפע"ד דעת הרי"ף דאפילו לכתחלה לא בעינן עמידה שהרי לא הזכיר בשום מקום דמצות חליצה לכתחילה בעמידה. וכי תימא דלא צריך להזכיר כיון דכתב והחולצת מן הגדול בין עומד ובין יושב ובין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה הך חליצתה כשירה שהוא לשון דיעבד אף איושב ומוטה קאי, זה אינו שהרי אין לנו שום טעם למימר דבעינן עמידה בחליצה רק משום דהוי דין ודין הוא בעמידה ובזה האיש והאשה שווים ובעינן שיעמדו שניהם. ועוד יש לנו טעה דבעינן עמידה משום דכתיב ועמד ואמר ובזה יש מקום לחלק בין האיש להאשה דבדידיה כתיב ועמד ובדידה לא כתיב אבל בזה לא בעינן עמידה רק באמירה ולא בחליצת הנעל, ועיין כל זה בארוכה בנימוקי יוסף. ומעתה כיון שלא הזכיר הרי"ף באשה דבעינן שתעמוד ממילא לא ס"ל הטעם משום דין ומהי תיתי ניבעי בדידיה עמידה ואי משום ועמד ואמר א"כ תינח אמירה אבל חליצה למה לי אלא ודאי דבאמת ס"ל להרי"ף דלא בעינן עמידה בחליצה כלל וחליצתה כשרה שהוא לשון דיעבד אסומא קאי והטעם דלא בעינן בחליצה עמידה משום דכיון דחליצה פסולה בלילה והיינו משום דדמיא לתחלת דין וכמו שאמרו בגמרא דף ק"ד ע"א ממילא אף לכתחלה רשאים לישב דקיי"ל כר' יהודה דבתחלת הדין אם רצו הב"ד להושיב שניהם רשאין. וזה הנראה לענ"ד פשוט בדעת הרי"ף:
ולא עוד אלא שאני תמה על התוס' בדף ק"ג ע"א בד"ה יושב שרצו לפרש דס"ד למפסל יושב משום דאמרינן לקמן דהוי כגמר דין וכו' והדברים תמוהים דהרי מסקנא דגמרא לקמן דף ק"ד ע"א דכולהו יחידאה קתני לה וא"כ המסקנא דחליצה בלילה פסולה, וכן פסקו הפוסקים הרמב"ם פ"ד הל' ט"ז והטור והש"ע בסימן קס"ט סעיף ו' וכן מבואר בפירוש סדר חליצה ס"ק י"ד והב"י כתב שהרי"ף והרא"ש ג"כ פסקו כן ולפנינו יתבאר. וא"כ קשה על התוס' איך כתבו התוס' דהוי כגמר דין ואולי כוונת התוס' כיון דמצינו תנא לקמן דסובר חליצה כגמר דין להכי הוה ס"ד שהוא כן וקמ"ל הברייתא דמותר יושב ואפילו לכתחלה לפי שהוא כתחילת דין ומה שכתבו התוס' ומהאי טעמא בעינן עמידה לכתחילה דאמר לה ר' חייא בתי עמודי לל"א שפירש בקונטרס כוונתו לפרש טעמא דר' חייא ואולי ר"ח ס"ל כתנא דמתני' לקמן דף ק"ד דחליצה בלילה כשרה משום דדומה לגמר דין אי נמי ר' חייא ס"ל כת"ק דר"י במסכת שבועות וסובר אף תחלת דין בעמידה:
או כלך לדרך זו דהתוס' ס"ל כמו שכתבו הם בעצמם לקמן דף ק"ד ע"א בד"ה אי מוק וכו' דהוה מצי למימר אימור דאמור רבנן בדיעבד לכתחלה מי אמור אלא פריך אדשמואל שלא הקפיד וכו' וא"כ ס"ל להתוס' להמסקנא דכולהו כיחידאה א"כ עיקר הקפידא דשמואל על שעושה כן לכתחלה אבל בדיעבד הלכה כרבנן דמתניתין בלילה חליצתה כשרה והיינו בדיעבד והוי כגמר דין:
ובאמת אני תמה על הב"י בסי' קס"ט שכתב שהרי"ף והרא"ש פסקו דחליצה בלילה פסולה ולא ידעתי מנ"ל, והרי הרי"ף הביא המשנה כצורתה דת"ק סובר חליצתה כשרה ור' אליעזר פוסל ואח"כ הביא בגמרא ר' חייא עבד עובדא במוק ביחידי בלילה אמר שמואל כמה רב גובריה דעביד כיחידאה דתניא אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי אני ראיתי את ר"י בן אלישע שחלץ במוק ובלילה וביחידאה למימרא דלית הלכתא כוותי' עכ"ל הרי"ף. וא"כ איכא למימר דלית הלכתא כוותיה מה דמכשיר לכתחלה אבל כרבנן דמתני' דמכשרי בדיעבד לא מצינו שהרי"ף חולק והרי יכול להיות שהרי"ף סובר כפי מה שכתבו התוס' דרבנן דוקא דיעבד אמרי כשרה וכפי שפירשתי. והרא"ש העתיק דברי הרי"ף וא"כ גם דעת הרא"ש יש לפרש כן ולא עוד אלא שהרא"ש לאחר שסיים למימרא דלית הלכתא כוותי' שהוא סיום לשון הרי"ף העתיק אח"כ והרשים פלוגתא דר"א ורבנן במשנה, וזה לשונו חלצה בלילה כשרה ור"י פוסל ומסקינן דבהא פליגי מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא ומר סבר כגמר דין דמי. ואף שכוונת הרא"ש מה שהעתיק דבר זה כוונתו כדי לברר ולדון אם דנו תחלת דין בלילה אם הדין בטל וכאשר האריך שם הרא"ש בזה מ"מ עכ"פ כיון שהביא פלוגתא דרבנן ור"א עם טעם של כל אחד כבר יש מקום לומר שסתמו כפירושו דהלכה כרבנן ומה שכתב לעיל למימרא דלית הלכתא וכו' היינו לענין לכתחלה. ועכ"פ קשה בעיני מאין לקח הרב"י דבריו דהרי"ף והרא"ש פסלי אף דיעבד:
אמנם לפי מה שהוכחתי לעיל דדעת הרי"ף דלא בעינן עמידה אפילו לכתחלה א"כ מוכח דאף לקולא סובר דחליצה כתחילת דין וק"ו לחומרא וא"כ ודאי שהרי"ף פוסל לילה אפילו דיעבד ויפה כתב הב"י לדעת הרי"ף אבל הרא"ש שכתב מפורש בסוף סימן ו' ולכתחילה בעינן עמידה משום דדמיא לגמר דין כדאמרינן לקמן ואין מקום לפרש במה שאמר כדאמרינן לקמן אלא שרמז במה דפליגי ר"א ורבנן בחליצה בלילה דלרבנן חליצה כגמר דין וא"כ הרי מפורש שהרא"ש סובר כרבנן ולכך גדלה התמיה על הרב ב"י וגם על רבינו הטור אני תמה שפסק חלצה בלילה פסולה ואיך כתב נגד דעת אביו הרא"ש. והיה מקום לומר שהרא"ש חשש הכא לחומרא והכא לחומרא, לענין עמידה חשש לדעת רבנן שהוא כגמר דין ולענין בלילה חשש שהוא כתחלת דין. אבל לא מצאתי בשום מקום בהרא"ש מפורש דבר זה רק במה שכתב בסימן ט' למימרא דלית הלכתא כוותיה וכבר כתבתי שמזה אין ראיה דלענין לכתחלה כתב דבר זה ואף שלכאורה קשה לחלק בין לכתחלה לדיעבד דממנ"פ אי כתחלת דין אף בדיעבד פסול בלילה וכמו שכתב הרא"ש עצמו שאם דנו תחלת דין בלילה הדין בטל ואם כגמר דין א"כ אף לכתחלה גומרין בלילה מ"מ כבר כתבתי שהתוס' כתבו דאימר דאמור רבנן חליצה כשרה דיעבד לכתחלה מי אמור:
באופן שלענין חליצה בלילה בדיעבד נראה לענ"ד שלדעת הרי"ף בודאי פסול. וכן הוא בהרמב"ם. ובדעת התוס' אני מסופק, ודעת הרא"ש נראה לענ"ד שמכשיר בדיעבד אבל מה אעשה כיון שהטור כתב שפסול בודאי שידע שגם דעת הרא"ש כן. ולענין חליצה בעמידה דעת הרמב"ם מפורש דאפילו לכתחילה לא בעינן עמידה רק בשעת אמירה ורקיקה ודעת הרי"ף כבר הוכחתי דג"כ לא בעי עמידה אפילו לכתחלה ובדעת התוס' אני מסופק ודעת הרא"ש מבואר לחלק בין לכתחלה לדיעבד. הארכתי קצת מענין לענין ודע שאף שמה שמבואר בהרמב"ם שיושבת אף לכתחלה הוא בדידה מ"מ אין שום סברא לחלק בינו לבינה. ונחזור לראשונות שפירשתי מימרא קמא דאמימר דצריך למדחסיה היינו רק לכתחלה ורב אשי הקשה ממוטה דכשר גם לכתחלה ממה דתניא בין עומד ולכן הרמב"ם לא הזכיר אוקימתא דדחיס לכרעיה במוטה משום דהרמב"ם לא הזכיר שם בהלכה ט"ו עומדין כלל רק כתב חלצה ורקקה וקראה והן יושבין או מטין על צדיהם או וכו' חליצתו כשירה וא"כ היינו דיעבד ולהכי לא הזכיר עומדין שזה כשר גם לכתחלה וכיון שהרמב"ם מיירי בדיעבד הוצרך להתנות והוא דדחיס לכרעיה:
ואפילו לדעת קצת פוסקים דמצות חליצה מעומד ולדידהו ע"כ בין יושב ובין מוטה היינו דיעבד וא"כ תאמר דלדידהו אמימר במימרא קמא ג"כ לענין דיעבד קאי דאל"כ מאי מקשה ר"א ממוטה. אני אומר לא כן הוא שהרי הרא"ש הוא שפסק דמוטה דוקא דיעבד דלכתחלה מצוה בעמידה והרי איהו פירש מימרא קמא דאמימר רק לכתחלה. והנה רש"ל ביש"ש ג"כ הרגיש בזה וכתב דקושיית רב אשי הוא ממה דתני בברייתא בין עומד מכלל דהכוונה לומר אחריו בין יושב ובין מוטה שהריעותא רק משום שאינו עומד וא"כ ליכא במוטה רק ריעותא זו דאל"כ ה"ל למימר רבותא דאפילו עומד ממש רק דלא תריץ לכרעיה ג"כ אין כשר אלא דיעבד ודבריו דחוקים קצת. ואומר אני דשפיר הקשה רב אשי דהרי יש לנו לדקדק בהך ברייתא דתני חלצה במנעל הנפרם וכו' בסנדל ובקב הקיטע וכו' במוק בסמוכות וכו' באנפלי של עור והחולצת מן הגדול בין עומד ובין יושב ובין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתה כשרה. ויש לשאול בשלמא דנקט והחולצת מן הגדול הא דנקט החולצת אף שכבר החל בברייתא חלצה במנעל משום דע"כ איירי במנעל ועכשיו איירי באדם החולץ אבל למה אומר והחולצת מן הסומא והרי כבר אמר והחולצת מן הגדול ולמה אמר עוד הפעם והחולצת והכי ה"ל למימר והחולצת מן הגדול בין עומד ובין יושב ובין מוטה ומן הסומא חליצתה כשרה, בשלמא למאן דמכשיר יושב ומוטה לכתחלה א"כ תני והחולצת מן הסומא לחלק בין הא דלעיל שהוא לכתחלה ובין סומא שהוא רק דיעבד אבל לדעת הסוברים שגם יושב ומוטה הוא דיעבד קשיא. וצריך לומר דהך ברייתא בבי בבי תני כל שריעותייהו שוה תני בחד בבא וכל שהוא ריעותא אחרת שנה בבא בפני עצמה ובבא ראשונה מן חלצה במנעל עד באנפליא הכל ריעותא אחת מצד הנעל ושוב עומד ויושב ומוטה חד ריעותא מצד שאינו עומד ועומד דקתני היינו שעשה כדינו ממש דהיינו עומד ובין לא אלא מוטה ויושב והני ריעותא שוה מצד שחליצה הוא דין ובעי עמידה ושוב תני סומא בפני עצמו שהוא ריעותא אחרת מצד דבעינן וירקה בפניו. ומעתה אי ס"ד דבעינן לכתחלה דדחיס לכרעיה א"כ מוטה יש בו ריעותא מה שאין ביושב דיושב דחיס לכרעיה ומוטה לא דחיס ואיך שנאו בבבא אחת. ובזה ג"כ מתורץ מה שהאריך רב אשי להביא כל הבבא מה שלא עשה בקושיא שניה שהביא רק סמיכות הרגלים וזה נכון מאד:
וכיון שהוכחנו שהוא רק לכתחלה א"כ הוא מטעמיה של הרא"ש שהוא כדי שתטרח והגבהת הרגל הוא עצמו הטרחא ולכן אין קפידא אם מגבהת בשמאלה:
ונבוא לבאר דעת הרי"ף ודעת הב"י, שהרי"ף אינו פוסל בדיעבד וכן דעת המגיד משנה בדעת הרמב"ם שהיא כדעת הרי"ף שאף שלדידהו שתי מימרות דאמימר טעם אחד להם מ"מ אינה שויה בדין לענין דיעבד והחילוק דמימרא קמא כיון דראוי למידחס אין הדחיסה מעכבת, ודעת הטור שהרי"ף והרמב"ם פוסלים גם במימרא קמא אף בדיעבד. ואומר אני אף לפי דעת הטור בדברי הרי"ף והרמב"ה מ"מ הא ודאי שהדחיסה אין לה שורש במצות חליצה בתורה. וביש"ש תמה מהרש"ל גם על המגיד שכתב כל הראוי לבילה כאילו הדחיסה הוא מצוה הכתובה בתורה שיהיה שייך בה ראוי לבילה. וביותר אני תמה על אלו שכתבו בהדיא דטעה הרי"ף דפוסל אף דיעבד ולא אמרינן כל הראוי לבילה וכו' משום דעיקר המצוה כך הוא שידחוק רגלו וכל כמה דלא דחיק הוי כאילו לא חליץ כלל עיין בב"ש סק"ל, מה שייך לומר שעיקר המצוה כך הוא והיכן נזכר מצוה זו בכך ומה טעם יש בה. ונראה לפענ"ד לומר בו שני טעמים דמסתברי. ואומר אני כלפי שאמרה תורה וחלצה נעלו והתורה לא בארה לנו מה נקרא חליצת הנעל ופוק חזי שנחלקו אמוראי בירושלמי ורב ס"ל התרת הקשרים הוא עיקר חליצת המנעל ושאר אמוראי בעו חליצת כל המנעל. ואומר אני התורה סתמה הדברים וכל מה שדרך בני אדם לעשות בעת חליצת נעליהם כל זה שייך לחליצת נעל דחליצה וכל זה צריכה היבמה דוקא לעשות בעצמה בלי סיוע היבם באחד מהן דאל"כ אלא שהיבם היה עושה אחד מהם לא נעשית החליצה בשלימות על ידה. ומזה הטעם נראה לענ"ד לתרץ קושיית הרא"ש שתמה שם על הרי"ף ור"נ גאון שפוסלים בקשר למעלה מארכובה וכתב הרא"ש במנעל שלנו שיכול לעמוד בלי קשירה למה יופסל אם חלצה בלא קשירה דהיינו בהתיר הוא וחלצה היא. ולכן רצה לפרש מה שפסלו בגמרא התיר הוא וחלצה היא היינו במנעלים שלהם שאינם יכולים לעמוד ברגל בלי קשירה. וכן בקשר למעלה מארכובה אבל במנעל שלנו למה יופסל. ותמה שם על הרי"ף ור"נ גאון, ולדידי ניחא דמה בכך שיכול לעמוד ולהתקיים על הרגל בלי קשירה מ"מ כיון שדרך העולם להתיר קשרי נעליהם בעת שחולצים נעליהם מעל רגליהם גם התרת הקשר שייך למצות חליצה:
וממילא כיון שדרך העולם בעת ששולפים נעליהם שמגביה הרגל מעל הארץ דמי פתי ידחוק רגלו בארץ וישלוף נעלו ורגלו דחוק, הא ודאי שדרכם להגביה רגלם כדי שיהיה נוח לחלוץ א"כ הגבהת הרגל שייך לחליצה כשם ששייך התרת הקשרים להרי"ף והגבהת הרגל הוא שייך לחליצה אחר התרת הקשרים כי הקשרים אדרבה נוח להתיר בעת שרגלו דחוק אבל שליפת המנעל קשה מאד בעת שהרגל דחוק בארץ ולכך אי לא דחיס רגלו קודם החליצה א"כ רגלו מוגבהת ועומדת על ידו של היבם בעצמו וכבר עשה הוא התחלת חליצת המנעל ולכך פסול שהיבמה צריכה שתעשה כל עניני חליצה בעצמה כשם שפסל המחבר בסי' קס"ט סעיף ל"ג בהתיר הוא הקשר וחלצה היא, ושני דינים הללו שהוזכרו בש"ע סמוכים דהיינו סעיף ל"ב ול"ג טעם אחד להם כשם שאם לא דחיס פסול משום שכבר עשה הוא הגבהת הרגל השייך לחליצה כך התיר הוא הקשר ג"כ פסול וק"ו הוא. ובזה מתורץ מה שתמה הב"ש בס"ק ל"א על הש"ע שפוסל בהתיר הוא והקשה הב"ש הרי לא מצינו מי שחולק על הרא"ש שהתיר במנעלים שלנו התיר הוא וחלצה היא. ולדידי נכון שהש"ע לשיטתו שפסל בלא דחיס לכרעיה ואחז שיטת הטור שהרי"ף והרמב"ם פוסלים בזה ולדידי הטעם שהגבהת הרגל התחלת מעשה החליצה א"כ ק"ו שהרי"ף פוסל בהתיר הוא הקשרים והרא"ש והרי"ף כל אחד לשיטתו שהרא"ש שמכשיר בלא דחיסה מכשיר ג"כ בהתיר הוא והרי"ף שפוסל בזה פוסל גם בזה:
וא"כ אדרבה לאלו הפוסלים בלא דחיס אין הפירוש שבשעת חליצה ממש יהיה דחיס אלא קודם החליצה כדי שתגביה היא הרגל בידיה ותעשה בעצמה כל מעשה חליצה מתחלה ועד סוף ומצוה היא שתגביה הרגל וגם זה ממעשה החליצה וכיון שזה ממעשה החליצה לכן יש קצת פוסקים שסבירא להו שתגביה הרגל בימינה ואח"כ תאחזנה בשמאל:
וכל המוסיף לומר שלא תגביה הרגל כלל גורע מצות חליצה ויש לחוש שלא עשתה כל מעשה החליצה בשלימות. ודומה קצת לקרעה המנעל מעל רגלו הא למה זה דומה כיון שהקשרים הוא שיהיה המנעל מהודק היטב א"כ לא תתיר הקשרים וקרסים כלל ותאנוס עצמה ותחלוץ המנעל בעוד הקשרים קשורים והקרסים סגורים. הא ודאי שאפי' לשאר אמוראי בירושלמי דלא ס"ל להא דרב שעיקר החליצה הוא התרת הקשר וס"ל שעיקר החליצה השמטתו מעל העקב הסלקא על דעת שום בר שכל לאמר א"כ עדיף שבעת עיקר החליצה יהיה מהודק היטב ויהיו הקשרים קשורים והקרסים סגורים והיא בזרוע ובכח תשלוף נעלו כך מעל רגלו, ודאי שאין זה אלא דברי הבאי ורעיון רוח. כך לדעת הרי"ף שהגבהת הרגל שייך להחליצה אין לחלוץ והרגל נשאר דחיס בארעא. עוד נראה לפענ"ד לפרש טעם שצריך לדחוסי לכרעיה ואומר אני דהך מימרא קמא דאמימר מישך שייך למה שאמרו שם בגמרא לעיל מיניה האי מגין והאי לא מגין וזה שאינו מגין אינו נקרא נעל ועיקר מלאכתו של הנעל ושימושו הוא להגן על הרגל שלא יוקשה עליו הקרקע עולם ולכך אמרו בדף ק"ד ע"א של זקן העשוי לכבודו אם חלצה חליצתו פסולה משום שאינו עשוי להילוך ואין שם נעל עליו. ואם היבם משים נעל ברגלו לצורך חליצה ועדיין לא היה נעל זה ברגלו מעולם כמו שנוהגין שנועל נעל של ב"ד ולא הלך בו מעולם וגם לא דחסיה לכרעיה ולא הציג כף רגלו בו על הארץ לא הגין הנעל הזה עליו בשום פעם ובמה נקרא נעלו ועדיין לא שימש ברגלו מלאכת הנעל, לכך צריך למדחסיה לכרעיה ואז הקרקע קשה לרגלו והנעל מגין עליו ונקרא נעל וא"כ אין הכוונה שידחסנו בשעת חליצה רק עכ"פ אחר שהושם ברגלו צריך למדחסיה ובזה אם דחסיה רגע אחד אין קפידא שוב אם יגביה ויאחז הרגל באויר שכבר שם נעל עליו לאפוקי אם לא דחסיה לכרעיה עם נעל זה עדיין כלל:
ובזה נלע"ד לפרש מחלוקת המגיד משנה עם הטור בפירוש דברי הרי"ף והרמב"ם, דהא ודאי מפורש באר היטב ברי"ף ובהרמב"ם שמימרא בתרא דאמימר במאן דמסגי על ליחתא דכרעיה דלא חליץ הוא מטעם מימרא קמא מטעם דלא מצי דחיס לכרעיה ולדידי ג"כ הטעם שהנעל עשוי להגן על פרסת הרגל למטה ומה שאינו מגין במקום זה אינו נעל אף שיגין במקום אחר, הא למה זה דומה לסמוכות של עור שבידיו הא ודאי אף שמגין בקיטע מ"מ אין שם נעל עליו כן מאן דמסגי על ליחתא ותחתית הרגל נהפך למעלה אין לו הגנה במקום שמלאכת הנעל להגן ואין שם נעל על המנעל שהוא לבוש ולכך לא חליץ, אלא שהמגיד משנה סבר שיש חילוק בדבר שמאן דמסגי על ליחתא לא משכחת ביה נעל כלל אבל מאן דלא דחיס אף שלעת עתה אכתי לא הגין המנעל מ"מ הרי אם רוצה לדחוסיה ויגין עליו נקרא שפיר שם נעל עליו וכשר בדיעבד ושפיר שייך ראוי לבילה והטור ס"ל בדעת הרי"ף שכל כמה שלא הגין נעל זה עליו מה בכך שיוכל להגין אכתי כעת עדיין אינו נעלו אבל ודאי דסגי אם דחיס רגע אחד אף ששוב יגביה הוא או היא רגלו מעל הארץ ולדעת הרא"ש צריכה היא להגביה כדי שתהיה טורחת לחלוץ ולדעת הרי"ף הדחיסה מעכב אבל בין היא ובין הוא יכולים להגביה קודם החליצה:
ואם תאמר אם פירושו כן א"כ לא בעינן דדחיס בשעת חליצה רק שאחר לבישת הנעל יהיה דחיס לכרעיה א"כ מה הקשה רב אשי מבין מוטה. נלענ"ד אדרבה משם ראיה דלכאורה דחוק הוא שהמקשן והתרצן יהיו חלוקים בסברות הפוכות דרב אשי הקשה ממוטה דסובר מוטה אי אפשר למידחס והתרצן השיב דשפיר דחיס ורש"י נדחק דרב אשי הקשה משום דסתם מוטה לאו אורחיה למדחסיה, ולדידי נראה דרב אשי סבר דבין מוטה היינו שגם בעת ששם נעל של חלצה ברגלו היה מוטה וא"כ לא דחיס מעולם ואמימר השיב אימא ולעולם דדחיס לכרעיה שכבר דחסיה קודם שהטה. אי נמי דרב אשי היה סבור דאמימר בעי שבשעת חליצה יהיה כרעיה דחיס והקשה ממוטה ואמימר השיב אימא ולעולם דדחיס היינו שכבר דחיס והודיע לו דלאו בשעת חליצה ממש בעי למדחסיה. ומצאתי קצת רמז ואון לפירושי הזה בדברי הרמב"ן במלחמות שכתב אף דמצי לתרוצי לכרעיה יושב או מוטה כל דלא מצי לתרוצי ליה בדרך הלוכו לא חליץ, הרי שעיקר קפידא שבשעת הלוכו יהיה דחיס לא בשעת חליצה דאטו בשעת חליצה הוא הולך ולפ"ז מה טעם שצריך לדחוסיה בשעת ההילוך ומה ענין ההילוך להחליצה, ולדידי נכון הוא שעיקר מלאכת נעל להגין בעת ההילוך וכל שאינו מגין בעת ההילוך אין שם נעל עליו. וכל דלא דחיס בשעת הילוך אינו מגין:
אני טרם אכלה לדבר בזה עוד אביא דבר אחד ואצא חוץ לגדרי להביא ראיה מדקדוק הלשון אף שאין זה מלאכתי כי לא הורגלתי במלאכה זו לא אני ולא רבותי מ"מ אביא ראיה שהגבהת הרגל נאמר בגמרא ושנוי בהרי"ף ומשולש בהרמב"ם והרא"ש:
והנה ביבמות דף ל"ט ע"ב דאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה וכו' ואמרי ליה אי צבית ליבם יבם ואי לא איטלע לה רגלך דימינא ואיטלע לה רגלא דימינא ושרת סיניה מעל רגלוהי וכו'. והנה רצוני לעמוד על שורש מלת ואיטלע לפי שרש"י פירש בענין אחר והערוך פירש בענין אחר. ומתחלה אפרש מלת החולץ הנאמר ברוב מקומות ביבמות שע"פ דקדוק הלשון אין לה הבנה דאטו היבם חולץ היבמה חולצת והיבם נחלץ וא"כ בכל המקומות שאמרו החולץ ליבמתו האי מאן דחליץ ה"ל למימר הנחלץ מיבמתו האי מאן דנחלץ ועיין בתוי"ט פ' ב' משנה ב', אמנם דבר זה נתקשיתי בו מנעורי וחשבתי שלא דקדקו חז"ל בזה ורגילות הלשון הוא. אבל עכשיו שמתי אל לבי כי לא דבר ריק הוא ובדקדוק גדול אמרו. והוא ע"פ מה שאמרו ביבמות דף ק"ב ע"ב א"ל רב כהנא לשמואל ממאי דהאי וחלצה נעלו מישלף הוא דכתיב וחלצו את האבנים דלמא זרוזי הוא (ופירש"י שמנעילתו ברגלו) דכתיב החלצו מאתכם וכו' אלא הא דכתיב ועצמותיך יחליץ ואמר רבא זרוזי גרמי אין משמע הכי ומשמע הכי והכא אי ס"ד זרוזי היא לכתוב וחלצה נעלו ברגלו וכו' ע"ש, וא"כ חולץ פירושו גם נעילת הנעל. וא"כ שפיר נקרא חולץ שהוא נועל הנעל ברגליו כדי שתשלפנו יבמתו מרגלו ולשון חולץ ליבמתו היינו בשביל יבמתו. ובזה נכון מאד מה שכתבתי לעיל דמה דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסיה לכרעיה היינו בשעה שלובש הנעל ידחסנו כדי שיגין הנעל על רגלו. ומעתה נבוא על שורש מלת איטלע. והנה רש"י פירש איטלע לה רגלא דימינך איטלע הצדד לה רגל הימין. ולא ידעתי לכאורה לא פירושו ולא כוונתו מה ענין מלת איטלע להצדד כי באמת מלת איטלע בלשון הגמרא ובלשון תרגום הוא על החגר ברגלו. וכמו שאמרו לוי אחוי קידה ואיטלע וביעקב כתיב והוא צולע על יריכו ותרגם אונקלוס והוא והוא מטלע על ירכיה, אבל מה ענין איטלע לשורש צד. ועמדתי על כוונת רש"י לפי שבלשון הקודש מלת צולע הנ"ל הוא שורש אחד עם כל מלת צלע שפירושו צד כמו ולצלע המשכן, על צלע צפון, ויבן ה' את הצלע. וכן הוא בקונקרדאנסיוס הביא כולם בשורש זה. וזה לשונו שם צלע כל שפירושו צד או נטיה על הצד. והיה סבר רש"י כשם שבלשון עברי צולע עם צלע שורש אחד כך בלשון תרגום ארמי איטלע שורש לכל הנ"ל. אבל לא כן הוא ותרגום של צולע על ירכו איטלע ותרגום של צלעותיו עלעוהי וכל תרגום של צלע שפירושו צד תרגומו סטר כמו צלע המשכן סטר משכנא וכן כולם, ולא מצינו שתרגם בשום מקום צלע שפירושו צד לשון טלע:
ועיינתי בערוך ובספר מתורגמן והם פירשו איטלע הנאמר בגט חליצה לשון שליפה. וז"ל הערוך ואם לאו איטלע לך ריגלא דימינא ואיטלע ליה ריגלא דימינא, שלף איש נעלו תרגום טלע גברא נרתיק וכו' עיין בערוך ערך טלע. ואני אומר שלפום גרסתנו בגמרא אין מקום לפירוש הערוך מתרי טעמי. הנה גרסת הערוך היא היפך מגרסתנו שגרסתנו בגמרא אטלע לה וכן אח"כ ואיטלע לה והכוונה בתחילה שהב"ד אומרים ליבם שהוא יטלע לה ריגלא וכן במעשה ואיטלע לה וכו'. אבל בערוך איטלע לך היינו שהיבמה אומרת שהיא תטלע ליה וכן במעשה ואיטלע ליה שהיא איטלע ליה וא"כ הערוך לפי גרסתו פירש לשון שליפה שהיא שולפת אבל גרסתנו שהוא איטלע לה אינו שולף ואין זה דומה ללשון חולץ הנאמר ביבם שכבר כתבתי שחולץ בלשון עברי כולל הנעילה והשליפה הכל לפי מקומו, אבל טלע שהוא לשון שליפה לא שייך על היבם. ומלבד זה אין מקום לפירוש הערוך שהרי גרסתנו בגמרא ואיטלע לה ריגלא דימינא ושרת סיניה ואם איטלע היינו השליפה א"כ מהו ושרת סיניה, ובפרט בהרי"ף והרמב"ם והרא"ש גם מתחלה כך הגירסא שלש פעמים מתחלה דברי היבמה להב"ד ואם לא ליטלע לי רגליה דימינא ואשרי סיניה מעל רגליה כו' ואח"כ בדברי הב"ד אל היבם ואי לאו איטלע לה קדמנא רגלך דימנית ותשרי סיניך מעל רגלך ואח"כ במעשה היבם ואיטלע לה רגלא דימינא ושרית סיניה מעל רגליה. הרי בכל מקום שנאמר איטלע נאמר אח"כ הסרת המנעל בלשון ואשרי ותשרי ושרית א"כ ע"כ אין פירושו של ואיטלע שליפת הנעל. ולכן נלע"ד שאין לשון ואיטלע יוצא מידי פשוטו מלשון לוי איטלע. והנה רש"י בפרשת בא בפסוק ופסחתי עליכם כתב רש"י כל לשון פסיחה לשון דלוג וקפיצה וכן כל הפסחים הולכים כקופצים ע"ש ברש"י, והיינו לפי שדרך הפסח רגלו אחת למעלה ואינו מגיע כל כך לארץ כרגל השני והולך כקופץ באויר. והיבם בשעת חליצה צריך שיהיה רגל הימין באויר ואינו מגיע כל כך לארץ כרגל השני כפסח ברגלו לכן נאמר לשון ליטלע לי רגלא דימינא כלומר יגביהנו מן הארץ. ודע כי החי אף שהוא כלו באויר ואי אפשר בלתי נושא אותו אפ"ה אמרו חי נושא א"ע כי אין החי אבן דומם ודרכו להתנועע ולכן נושא עצמו ואם זה בכלו באויר ק"ו בעמדו על הארץ שבידו להגביה אחד מאבריו בעצמו כמו רגלו אף אם אחר תופס ברגלו ומגביה מ"מ אין הרגל אבן דומם והוא בעל חי מתנועע ונקרא נושא עצמו ולכן אף אם היבמה אוחזת רגלו ומגביהתו שייך לומר שהוא מגביה רגלו שבודאי אי אפשר שלא יתנועע ויסייע. ולכן נאמר ליטלע לי ואיטלע לה הכל הכינוים עליו שהוא מגביה. וא"כ נזכר הגבהת הרגל באויר בגמרא ורי"ף ורמב"ם ורא"ש. ומה שאמר אמימר דצריך למדחסיה היינו קודם החליצה ומטעמים שהארכתי. ודי בזה. וה' יצילני כל ימי משגיאות. ויראני בתורתו נפלאות:
ונשאר עלינו עוד לעמוד על לשונו של רש"ל ביש"ש וז"ל היש"ש בפרק מ"ח סי' ט' בראש הסימן כדרכו בספר הזה לכתוב לפני כל סימן בקצרה כל הדינים העולים מסימן ההוא וכתב שם בראש סי' ט' הנ"ל דין דלעולם מתירתו בימין שלה ותופסת הרגל ומגבהת קצת רגלו בימין ושומטת המנעל בימין וכו'. ונאחז הרב ר' זלמן עמריך בסבך בדברי מהרש"ל הללו ומגבהת קצת רגלו היינו שלא תגביה כל הרגל רק מקצת הרגל דהיינו העקב ושאר חלק הרגל ישאר דבוק בקרקע. אבל אין הפירוש כן אלא קצת אהגבהה קאי שמגבהת קצת ולומר שא"צ להגביה הגבה למעלה ודי בהגבהה קצת, ויגיד עליו ריעו שהרי בסוף הפרק ההוא בדיני חליצה בקיצור ז"ל שם ותופסת ברגל של היבם ביד שמאלה כדי שלא ינוד ויזוז ומגבהת ביד ימינה את רגל היבם קצת מן הארץ ושומטת המנעל מן העקב ואח"כ מן כל כף הרגל וכו' הרי שלא כתב קצת הרגל אלא כתב ומגבהת ביד ימינה את רגל היבם משמע כל רגל רק כתב קצת מן הארץ וא"כ גם בראש סימן ט' הכוונה כן. ועוד שהרי שם בסי' ט' עצמו תוך הסימן ששם מבאר הכל באריכות ז"ל שם, ותגביה רגל היבם מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב בימין וכו'. הרי שלא הזכיר מלת קצת אלא סתמא ותגביה רגל היבם מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב דמשמע כל רגלו כו' וכן בסוף סי' י"ד ז"ל שם כתבו הס"ת והסמ"ג והרא"ש שראה מרבותיו שנהגו להעמידו אצל הכותל או עמוד שישען עליו קצת כדי שיוכל לנעוץ רגלו של ימין בכח על הארץ והיא מגבהת אותו ביד ימינה מעל הארץ ושומטת המנעל וכו', הרי שג"כ לא הזכיר קצת וא"כ הכוונה כל הרגל אלא ודאי מה שהזכיר בראש סימן ט' קצת, היינו הגבהה היא קצת ולא שיש קפידא אלא שדי בקצת הגבהה שאם היה קפידא היה מזכירו בפנים. וכן בסימן י"ד: