נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/פא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן פא עריכה
אלה דברי הרב המאור הגדול מוהר"ר צבי הירש הנ"ל שנית. לאדוני מ"ו הרב המאור הגאון הגדול מוהר"ר יחזקאל סג"ל לנדא נר"ו:
אותיותיו הבהירות והמצהירות הבריקו מול עבר פני, ושם הראני את גדלו וידו החזקה לפרוק ולטעון טענות בריאות וחזקות כראי מוצק. ויהי בקראי שתים ושלש דלתות הומתקו בפי כדבש למתוק וערבים עלי דברי דודי. לכן אמרתי במה אכף ובמה אקדם תואר הוד פניו לשלם תודות לו אשר גמלני טוב הן בדבריו הראשונים הנאמרים עלי באהבה וחבה, הן באלו הדברים אשר ראיתי כי דקדק אחרי דברי ועלו על שלחן גדולים. אולם ידעתי מדותיו הנעימות והיקרות והטובות המה יגינו בעדי אם לא אוכל לבוא עם הספר כתוב כאשר עם לבבי להחזיק לו תשואות חן אפריון נמטי ליה ובעל הגמול ישלם לו גמולו הטוב. ומהראוי היה שאשים יד לפה ואשמרה לפי מחסום לדבר עוד בענין הזה אולם לא אבוא ח"ו לחלוק על דבריו הנאמרים בצדק ויושר. רק כי ראיתי הרבה פצעי חנם ונאמנים פצעי אוהב והגדיל אשמתי עד שמי רום בכמה דברים לייחס לי שגיאה וטעות. ויראתי ח"ו שלא אהיה בעיניו כמתעתע לכן אנכי מגן בעדי ליישב דברי ולהצילני משגיאות כי אבטח בחסד עליון שאני נקי מהרבה השגות כאשר עיניו יחזו מישרים. ונא מאד בקשתי ממר ניהו רבה בתורה יתאזר בחסידותו ותבוא לפניו מדת ענותנותו שלא לדחות דברי שפל אנשים כמוני בקנה ולא יגדיל אשמתי בדבר אשר אוכל למצוא מחסה וסתרה בעדי. ואקוה כי יביט בעין החמלה ובאהבתו אשגה תמיד ואף הוא יקרבני אחרי אשר באתי לחסות בצל כנפיו ותפלתי אל חכי, ימים על ימיו להוסיף חיים וברכה ישיג מאלהי המערכה. ועתה אתיצבה כה על עולתי העולה על רוחי ליישר דברי והוא יורני שגיוני להצילני ממבוכה, וה' ישקהו גשמי נדבה מבריכה. וזה החלי. בעזר צורי וגואלי:
(א) באות א' הקשה מ"ו על דברי שחלקתי בין השולח שלוחו לעבור על לפני עור ובין אם השליח עובר מעצמו על לפני עור והשגתו על זה הרי השולח לקדש גרושה מכשיל אותה. בהמנותא אחר שלחי הקונטרס לידו הקדושה הרגשתי בהשגה זו ונתיישבה לי לא מבעיא לפי מה שכתב המשנה למלך פרק ד' מהל' מלוה ולוה הלכה ב' בשם תשובת פני משה אם המלוה יזיף בלא"ה ברבית לישראל אחר אין הלוה עובר על לפני עור א"כ שפיר משכחת לה דאינו מכשיל אותה באם היא היתה מתקדשת לכהן אחר, ומ"מ כתבו התוס' משום לפני עור לא מקרי בר חיובא דכוונתם על המכשול שמכשיל המקדש וגבי דידיה אין צורך לאוקמי שהוא היה מקדש בלא"ה משום הטעם שכתבתי שלא שילח המקדש אותו לזה וגבי דידה שפיר מוקמינן בהכי אלא אף לדעת המ"ל שנחלק עליו בזה מודה דהשליח אינו עובר אם היא היתה מתקדשת לכהן אחר וכן מוכח בדבריו ע"ש. ותו אף א"ת דשליח נמי עובר כה"ג מ"מ הרי כתב המ"ל בהל' ו' בשם בעל כנה"ג דהיכא דיתעבד האיסור בלאו דידיה לא משמע לאינש איסורא כתב נמי ליישב דברי הפ"מ א"כ אם היא היתה מתקדשת לכהן אחר לא משמע ליה לשליח איסורא דלפ"ע ובשוגג יש שלד"ע לשיטת רש"י ותוס'. ומזה מוכח שיטתו דבשוגג יש שלד"ע דאל"כ קשה מלפני עור שמכשיל אותה ע"כ כמו שכתבתי, ובריבית דמתיר רש"י ע"י שליח לא מיירי ברשיעי שהם היו מלוים ברבית האסור א"כ בלא השליח לא יתעבד האיסור ושייך לפני עור ושפיר כתב רש"י דכה"ג אין שלד"ע ומותר להלוותו וק"ל:
תו אמינא דלא חזינא שכהן המקדש גרושה יעבור על לפני עור וקצת מוכח דאינו עובר דהרי המ"ל הלכות מלוה ולוה פרק ד' הלכה ו' כתב משום הכי אינו לוקה על לפני עור דה"ל לאו שאין בו מעשה א"כ אי נימא כהן המקדש גרושה עובר על לפני עור שפיר הוי לאו שיש בו מעשה דודאי משכחת לה שהיא אינה עושה כלום רק זרק לתוך חיקה ואף אם נתן לידה והיא קבלה הקדושין מ"מ במעשה דידיה מכשילה א"כ לילקי על לפני עור ובהדיא קאמר במס' קדושין דף ע"ח לוקה משום שני שמות ותו לא. ובאמת לדעתי נראה הא דאין לוקין על לפני עור משום דהוי לאו שבכללות. ובאמת לפי מ"ש התוס' במס' סנהדרין דף ס"ד ע"א ולא תעשה כל מלאכה לא הוי לאו שבכללות אפשר לומר לפני עור נמי לא הוי לאו שבכללות אף שכולל מכשול הגוף ומכשיל בדבר איסור כולהו מפורש בלאו לא תתן מכשול ולפי דברי הרמב"ן במנין המצות שורש ט"ו נראה דהוי לאו שבכללות מ"מ דברי מוכרחים שהרי פרק המקבל דף קט"ו מוקי טעמא דרב יהודה ברחיים ורכב אף לרבא דפרק כל שעה לענין נא ומבושל ולהרמב"ם שם במ"ה הדבר תלוי אי לוקין על לאו שבכללות רק שהגירסא מהופך עכ"פ חזינן דבעי למימר לרב יהודה דלאו שבכללות לוקין ואפ"ה קאמר ר"י בקדושין שם דכהן גדול באלמנה לוקה שתים ולא חשיב לאו לפ"ע, מזה מוכרח דאין בזה לפני עור כיון ששניהם מוזהרים בלאו אחד ומכשיל עצמו ולזה. ועוד יש להאריך הרבה בזה ולברר עוד כמה תירוצים דלא עבר על לאו לפני עור בשביל דידה. אך כל זה אינו נוגע לעיקר דברינו כי באמת אין זה רק לרווחא דמלתא ואי בעינן אמינא אף דלרש"י ז"ל ברבית מקרי בר חיובא, היינו כמו שכתבתי שהרי שולחה לזה ובגרושה לכהן יש לומר דסבר כשיטת הריטב"א במס' קדושין דאינו עובר על לפני עור דקידש אינו לוקה ע"ש. ובאמת לשיטת התוס' אף כה"ג ששולחו על לפ"ע לא הוי בר חיובא, וגם י"ל לרש"י דמיירי שהשליח אינו עובר כלל על לפני עור שהיה מקדשה בלא"ה כמ"ש לעיל על דידה יש לומר נמי על דידיה. ולכן תמה אני אף לפי מה שהקשה מעכ"ת על דבריי מ"מ לא נדחו בזה די"ל כשיטת הריטב"א דליכא לפני עור כלל. אבל באמת שפיר י"ל דרש"י ותוספות לא פליגי ותוס' מיירי מלפני עור דידיה ובזה יש שליח ומלפני עור דידה לא מיירי ומשכחת לה דליכא לפני עור שהיתה מתקדשת בלא"ה לכהן אחר, באופן משום דידיה איכא לפני עור ומשום דידה ליכא:
(ב) ומ"ש מעכ"ת לסתור דבריי מדברי הרמב"ה פ' ז' מהל' מעילה דכתב הנותן לאורחים מעל בעל הבית והא איכא לפני עור. לא יכולתי לכוון דבריו. חדא הרי אם מעל בעה"ב אין על האורחים אשם כלל ולאיזה מכשול שלח שליח להכשיל האורחים דהקולר תלוי בצוארו והא דהאורחים מועליה הוא מה שנטלו יותר ולזה לא שלחו. ותו כיון שהשליח היה שוגג אינו עובר על לפני עור שלא כיון להכשיל האורחים ואף הבעל הבית לא ידע שאסור ולא שלחו להכשיל כלל. ועוד י"ל הרמב"ם סובר כדעת התוספות דבשוגג יש שליח לכל איסורין וכיון שלא ידע מהקדש הרי לא ידע שיש מכשול ולא עבר על לפני עור במזיד. אך ראיתי בדבריו אות ג' שהוכיח מדברי הרמב"ם דבשוגג אין שליח מדכתב בעולה לא מעל. ואני תמה על ראיה זו דהרי משום לאו דעולה לא חייב רק באכל ולכן כתב הרמב"ם דוקא אכל ובזה ודאי אין שליח אף בשוגג דזה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן ולא שייך למימר כמ"ש התוס' דחייב משעת הגבהה דזה לא שייך באיסור עולה והא דפטר הרמב"ם ממעילה ולא חייב משעת הגבהה אין תלוי בדבריי ובלא"ה צ"ל הואיל והגביה לצורך אכילה פטור לגמרי או דס"ל במעילה חייב נמי משום אכילה ואמרינן זה נהנה וזה מתחייב במעילה משא"כ בשאר איסורין אף בשוגג זה נהנה לא אמרינן, ותו י"ל משום לאו דעולה היה מזיד ומשום הקדש היה שוגג או ששגג בלאו או שלא ידע ששוה פרוטה או דסבר שהוא פסולי המוקדשין דאין מועלין וכה"ג איכא טובא גווני וק"ל:
והא דלא ביאר הרמב"ם במאי מיירי הרי בא רק לומר דאיסור אחר שיש במעילה דינו כשאר איסורים ובודאי בעינן מזיד לאיסור אחר כמו שאר איסורים וההכרח דבשגגת לאו מועל הוא פשוט רק במזיד אינו מתחלל במס' קדושין דף נ"ד ומוכח נמי דאל"כ אין ראיה מנזכר שליח לדעת התוס' י"ל שנזכר שהוא קודש והלאו לא ידע ע"כ זה נמי מקרי שוגג, וזה ברור:
(ג) מ"ש אות ד' לעקור דבריי כבר כתב אות ה' שראה אח"כ שהרגשתי בזה בקונטרסי. אולם באות ה' הרבה להשיב אפו על טעות סופר הנמצא במכתבי במקום משלח כתוב שליח והרי נדרש סמוכין לפניו ולאחריו דכוונתי על משלח משום דברי הרב וכו' וזה לא שייך על שליח. והנה ראיתי שדן אותי לכף זכות כשם שדן אותי וכו'. אך באות ו' השיג עלי דכתבתי פשטא דקרא מיירי במזיד מ"מ י"ל דהשליח היה שוגג. באמת הנה מ"ו יכול להשכיל בדעתו כי לעיקרא דמלתא שכתבתי שם לחלק בין אם כשליח עושה האיסור ממש או לאו ולזה יפה כתבתי דגופיה דקרא לא איצטריך אך באתי שם לשלול ולתרץ הקושיא החזקה שיש על התוספות מדין שוגג וזה אינו ענין לדברי כלל כי באמת הדבר תמוה מאד לשיטת התוס' דכתבו בהדיא במס' ב"ק דף ע"ג לטעמא דדברי הרב וכו' יש חילוק בין שוגג למזיד א"כ צריך קרא משום שוגג ומאי פריך קרא בשחוטי חוץ ל"ל דודאי לא יתכן דקרא מיירי דוקא במזיד, ותו הרי מוקי באינו ענין לכל התורה כמו כן פשיטא דיש לאוקמי בשוגג אי חזינן דלא צריך קרא למזיד לכן כתבתי דדחיקא להו מלתא דהרי פשטא דקרא שלוחיה דומיא דידיה ופוטר משלח אם ע"י שלוחו נעשה המעשה כמו שהזכיר ממה שהוא עשה. כן רציתי ליישב דברי התוס' ז"ל כחיוב ליישב דברי רבותינו בעלי התוספות כפי האפשר ולא הארכתי כל כך בזה דזה היה שם חוץ לעניני ובאמת יש מקום מרווח יותר כמ"ש מכ"ת אות ז' דקרא דלעלמא לא איצטריך דנילף משחוטי חוץ. והוא דרך נכון יפה כתב ודפח"ח. אך אני לא הבאתי תירוץ זה כי שם עסקתי לרש"י שפירש שחוטי חוץ ל"ל נילף מסברא דדברי הרב הרי זה קושיא על גופיה דקרא לכן פירשתי נמי על גופיה דקרא ולא חששתי כ"כ לקרא דלעלמא. ובאמת אם נרצה ניישב שיטת התוספות כמ"ש מכ"ת:
(ד) אולם אני ראיתי באות ח' דחה תירוצי דמש"ח ליכא למילף משום דמה לשחוטי חוץ שעשה עבירה בפועל. בזה תמהני טובא הרי הקושיא קרא דש"ח דלגופיה ל"ל תיפוק ליה מסברא וע"כ ניישב הדבר משום שוגג צריך קרא דשם ליכא סברא דברי מי שומעין א"כ מאי פירכא מה לש"ח שעשה איסור בפועל הרי בשוגג לא שייך דברי הרב ומה לי אם יעשה בפועל או לאו ועל מה מצינו פירכא כל דהו לא פרכינן וממנ"פ פריך שפיר אי בשוגג נמי איכא סברא דמ"ש ל"ל קרא דלגופיה אי ליכא סברא ל"ל קרא דלעלמא נילף מש"ח, ובלא"ה לא ידעתי הפלפול הזה אינו נוגע אלי כלל אני הקשיתי הקושיא מאי פריך ל"ל הוא ההוא ואיצטריך משום שוגג ויישבתי הנ"ל ומר יתרץ. באופן אחר ובודאי לא נדחה דברי התוס' ואין זה נוגע לפלפול שלנו האם לא יודה מר דאיכא לאוקמי קרא בשוגג ותוספ' כתבו בהדיא לאוקמי קרא דטביחה בהכי ומשום הסברא מחלקים תוספ' בהדיא בין שוגג למזיד ע"כ צריכין אנו ליישב דברי התוס' ואם לא ניחא ליה ישובי מ"מ אין בזה עקירה לדבריי דמה שחלקתי נכון ומיושב והוא החילוק בין אם עושה האיסור ממש או לאו, וברור:
ומ"ש עוד מ"ו לחלק בין מאי דלא דרשינן טעמא דקרא בעלמא ובין קרא דש"ח, באמת ויציב ע"כ צריכין אנו לחלק בין מאי דפריך בעלמא על במה מצינו שכן כך ובין הא דלא דרשינן טעמא דקראי. וכבר חלקתי אני מכמה שנים חילוק כעין החילוק שכתב איהו דהיינו בדבר שאיירי קרא מיניה אמרי' דלא דרשינן טעמא דקרא ולא מחלקינן לקרא משא"כ אם זה הדבר דכתיב ביה נשאר במשמעות מידי אחרינא לא ילפינן מיניה, אך לכל החלוקים דבריי עכ"פ נכונים דהשתא דכתיב ההוא יתירא למילף בעלמא מיניה תו לא מפלגינן ומוקמינן בכל גוונא קרא דבעי למילף בעלמא. ואולי רום מעכ"ת לא השיג עלי ג"כ לפום קושטא. אך בזה דחה הדבר שפיר דלא מצי למילף ממה מצינו לחוד דהוה מחלקינן היכא שעושה איסור בפועל. אך ע"ז תמהני ג"כ הרי אנן מקשינן קרא דש"ח לגופא ל"ל תיפוק ליה מסברא ע"כ לומר דאיצטריך משום שוגג דלא שייך דברי הרב וכו' א"כ תו ליכא פרכא שכן עושה איסור בפועל דכיון דלא שייך דברי מי שומעין בשוגג תו אין לחלק בזה, ואני חלקתי כך במזיד דשייך סברת דברי מי שומעין וכן בשוגג להפוסקים דס"ל דשייך דברי מי שומעין אף בשוגג יש לחלק כך אבל להתוספ' דבשוגג לא שייך דברי מי שומעין אין לחלק בזה דהוי דינא דאורייתא לא מסברא דדברי מי שומעין תו אין חילוק בין עושה איסור ממש או לאו א"כ ממנ"פ חד הוא ההוא יתירא אי מיירי בשוגג דלא שייך דמ"ש קרא דלעלמא לא צריך ואי מיירי במזיד קרא דלגופיה לא צריך, וזה נכון:
(ה) באות ט' כתב עלי דאין מקום לקיים דברי רק אם אחלק בשוגג אין חילוק בין דינא דאורייתא לסברא רק אם יעשה השליח האיסור יש לחלק אך יקשה מנ"ל הא כיון שבזה אין חלוקתו מוכרחת לא אמרינן היפך דברי התוס' שלא נמצא בפירוש היפוך דבריהם עכ"ד. ואלו הדברים אני בער ולא אדע כלל מ"ש בזה, חדא מאי דעתו בזה בדברי התוס' הרי התוס' כתבו בהדיא משום הסברא דדברי מי שומעין מחלקינן בין שוגג למזיד ולא נשאר רק לומר שמא אף אי דינא דאורייתא הוא נמי לא מחלקינן בין שוגג למזיד. וע"ז אני תמה הלא כ"ע יודו בזה דאי קשיא לן קרא דש"ח ל"ל י"ל משום שוגג איצטריך והיאך יחלקו התוס' בזה. ותו בשוגג ודאי דברי נכונים אף לחלוקא דידיה באות ח' דלא דרשינן טעמא דקרא ונכלל אף שוגג ואי אפשר ליישב דברי התוס' כך אף בלא דברי רק אי כתירוץ דידי שזכרתי אות ג' או כתירוץ דידי אות ז' וגם אני תמה הרי הריטב"א הוא המחזיק במעוזי ודעתו משום הסברא לא מחלקינן בין שוגג למזיד משום שליחות בטעות ואם אין השליח עושה איסור שפיר מחלק בין אי דינא דאורייתא הוא או אי מצד הסברא ילפינן ואין מי שיכתוב היפך דבריו הרי דבריי קיימין ולכן אין מן הצורך שאחזור ואכתוב על מ"ש אות י"א כי נכלל במה שהשבתי פה. רק אני תמה אחרי אשר דעתו באמת מחמת קושיתו להשיג על התוס' דכתבו לחלק בין שוגג מצד הסברא שהרי סיים באות י"א דודאי מצד הסברא אין חילוק וכו' הרי נראה שדעתו להשיג מחמת קושיא זו על התוס' ומודה נמי שאין זה שייכות לדברי והוא נמי מחלק בין אי ילפינן מצד הסברא או מקרא למה לא יחלק בחילוקי נמי. ובאמת אני ידעתי כי הוא לא ידחה דברי התוס' מחמת קושיא זו ונמשכי נפשין ליישובי כ"א מהיישובים שזכרתי באות ג' בס"ד:
ולא נשאר להגן בעדי רק ליישב עוד מש"כ מ"ו באות יו"ד דה"ל לומר נ"מ בכהן דב"ש אינו משנה. באמת ידעתי דשפיר הוי סיגנון דתלמודא לימא מלתא ברווחא אליבא דכ"ע ולא לימא סתמא דהדין אינו מוסכם בכל שליח לדין הזה דלא יבטל רק בישראל הוא מוסכם לרבינא. אך אשר ראיתי כי הוא דוחק בעיניו לא אקרב הרחוק אצלו ואימא מלתא דרויחא טפי דאי ילפינן חצר משום שליחות לא מרבינן רק הדומה לחצר מכל וכל ואי הוה בר חיוב אף דלא שייך דברי הרב תו לא מרבינן ואמרינן דע"כ אין שלד"ע אף היכא דליכא טעמא דדברי מי שומעין דאל"כ ל"ל קרא בחצר הא בחצר לא שייך דברי מי שומעין, ע"כ דינא דאורייתא הוא אין שלד"ע רק בחצר משום דלאו בר חיובא לגמרי ושפיר כתבו התוס' דלטעמא דב"ח כהן מקרי ב"ח. אבל לדידן דחצר משום יד איתרבאי ואיצטריך קרא לרבויי משום קטן כמ"ש רש"י לקמן ונשאר הדבר דאין שלד"ע רק מצד הסברא דמקרא לא מוכח דחייב בחצר משום יד ושפיר מחלקינן כמ"ש:
(ו) מ"ש מכ"ת אות י"ב להרחיק מ"ש בכוונת הרי"ף. ולדידיה ניחא דלא כתב וסתם הדבר דאין שליחות בכל מקום. אני תמה מאד הרי כתבתי באר היטב בקונטרסי הראשון דכל הפוסקים התוס' והרשב"א מפרשים דרב סמא דאמר משום דאי בעי עביד וכו' הוא טעם אחר חוץ מסברת דמ"ש והיאך כתב הרי"ף טעמא דלא ס"ל לרב סמא ותו הרי רבינא עכ"פ ס"ל הך טעמא דדברי מי שומעין ואפ"ה ס"ל אי לאו ב"ח לא שייך דמ"ש, והיאך די במ"ש טעמא דדמ"ש דאכתי לא שלל בזה סברת רבינא אדרבה להך טעמא יותר נראית סברת רבינא נכונה כמ"ש הריטב"א בהדיא לטעמא דדמ"ש אי לאו דינא דאורייתא הוא בכהן שקידש יש שליח ע"ש. גם הרי"ף לא הזכיר דילפינן משני כתובים או מקרא הוא ההוא ולדעת הש"ך נ"מ דאי ילפינן משני כתובים הוי גז"ה אף בשוגג וכן לדידי נמי נ"מ אם אינו עושה בפועל האיסור לכן הדברים מראים כפשוטה דהרי"ף סבירא ליה רב סמא טעמא אחרינא קאמר לא משום סברת דמ"ש והיא היא סברת רבינא כמ"ש רש"י ופסק כוותיה. ואני עומד מרעיד ואשתומם שהרחיק מ"ו סברא כזו ודחאה בשתי ידים וכתב שלא תתקבל על הדעת, הרי נתקבלה על דעת הריטב"א והרשב"א לומר לרב סמא טעמא אחרינא איכא לבד סברת דמ"ש הרי דברי עולים כהוגן ע"פ דבריהם. ומה שהקשה עוד דה"ל לבאר משום לפני עור לא מקרי ב"ח, באמת הש"ס לא ביאר זה ולא חזינן שהוצרך לבאר ואנן דקשיא לן פשטינן זה דאין שום סברא בש"ס לומר כך ודרך הרי"ף שלא להביא מה שלא נסתפק הש"ס וזה מצוי במקומות אחרים אין מספר. ומה שהקשה עוד הא לרש"י איצטריך קרא בחצר מש"ה אני תמה הרי לפום קושטא חצר משום יד איתרבאי ולית לן קרא להכי ואפ"ה תפסו הפוסקים במושלם בשוגג יש שלד"ע ע"כ הוא משום סברא ואי חצר משום שליחות איתרבאי ע"כ אמרינן דבשאר דוכתי דינא דאורייתא הוא אף היכא דליכא סברת דמ"ש. ובזה נמי יש ליתן טעם להשמטת הרי"ף פלוגתא דרבינא ור"ס דס"ל רב סמא דיהיב טעמא משום אי בעי עביד אינו רק מדאיצטריך חצר ע"כ טעמא לאו משום דמ"ש ולמ"ד משום יד איתרבאי מודה ר"ס דטעמא לאו מש"ה הוא ותפס הרי"ף טעם זה משום דברי מ"ש, והפוסקים החולקים עליו ס"ל רב סמא טעם זה יהיב אף למ"ד משום יד וק"ל: (ז)
מ"ש מר שנטה מפירש"י ומפרש דאיצטריך קרא בחצר מהני שליחות, תימה היאך לא התעורר א"כ ליישב מאי דפריך הש"ס מקרא דידו דכתיב גבי גט דמזה מוכיח רש"י שיטתו. אך באמת דעתו דעת נוטה היא לשיטת התוס' וכבר ביארו בזה המהרש"א ומהרמ"ש דבריו באר היטב. אך מה שהקשה מכ"ת על רש"י דהרי איצטריך קרא לשוגג בחצר וניחא ליה דילפינן מינה הוא תמוה הא אנן קיי"ל כמ"ד משום יד איתרבי ומנ"ל לרבויי שליחות בשוגג. ובאמת כתבתי באות ז' לעיל באמת יש לחלק בזה למ"ד משום שליחות הוא דינא דאורייתא לרש"י וכן י"ל אף להתוס' דאצטריך שליחות לגופיה מ"מ כתבתי שפיר אות ז' כיון דהתורה כתבה דין זה דשליחות גבי גניבה גלתה לנו התורה נמי דיש שלד"ע דומיא דחצר דוקא אבל מאי שאינו דומה לחצר לא מרבינן. והשתא נמי מ"ש מעכ"ת באות י"ד לברר הפשט בגמרא ותורף דבריו דבעינן דומיא דחצר ממש לר"ס ולרבינא לא ממעטינן רק דומיא דטביחה ואינך הנהו ג' כתובים לפמ"ש להפוסקים דפסקי כר"ס לדידן אי אפשר לומר כך דהרי חצר משום יד איתרבאי ואין ראיה כלל מחצר דאף דלא גרע נמי משליחות כדמסיק מ"מ קרא מרבה ליה משום יד ולא קשה א"כ מצינו שליח לד"ע ואפ"ה מחלקי הנך חלוקים ע"כ כמ"ש דידעינן לה מסברא דאין שלד"ע ומחלקינן בין שוגג למזיד ותו אף אי מקרא ילפינן שליחות לחצר לא אוכל להבין מ"ט לא נמעט רק דומיא דהני ולא נימא דהוו שני כתובים ואין מלמדין לכל דוכתא ע"כ הוא רק משום הסברא וכמ"ש, ותדע דא"כ נימא בהקדש יש שליח כמו מעילה ולא נמעט רק דומיא דטביחה ושליחת יד ע"כ בלא סברא לא נימא כך, והדרינן למילתא דר"ס סברא אחרינא יהיב משום אי בעי עביד אבל לשיטת התוס' בשוגג נמי איכא אי בעי עביד:
(ח) מ"ש רום מעכ"ת אות ט"ו לחלק בין בעל בחירה לחצר לא אוכל לצייר החילוק דמ"מ הרי אנן חזינן עיקר סברת הפוסקים בשוגג יש שלד"ע דמ"מ הוי איסור או דמ"מ אינו ברור לו שיעשה רצונו אבל לחלק בלי טעם בין אדם לחצר לא ידעתי למה. ואדרבה מזה הבאתי ראיה בקונטרס שלי השני דלא נימא כדברי הש"ך בלי טעם מצד גז"ה בשוגג אין שלד"ע דא"כ מאי פריך הש"ס וכי מצינו שלד"ע מאי קושיא דלמא חצר הוי שליח והוו ג' כתובים עם טביחה ומעילה דהרי אשכחן בכמה דוכתא דיש שליח (והיה נראה לי זה כוונת התוס' דאיכא מאן דיליף מהוא ההוא וקשיא ליה למה לי הוא ההוא הא איכא ג' כתובים עם חצר בלא ש"י ובזה נמי ניחא מ"ש התוס' לטעמא דב"ח שכתבתי שהוא אי ילפינן לדינא דאורייתא והוא ייחס זה לדוחק ולפ"ז ניחא דכאן מתרץ למאן דדריש הוא ההוא). אך הנראה ברור בפשט הוא כך היאך מרבים חצר משום שליחות הרי הם חלוקים בדינם בשליח אין שלד"ע וחצר יש שלד"ע ומתרץ דהוא משום לאו ב"ח או משום ע"כ ובשליח כה"ג נמי הוי שליח א"כ אי נימא בשוגג אין שליח בלי טעם הרי דין חצר נשתנה מדין שליחות היאך מרבה חצר משום שליחות וק"ל. ובזה מיושב נמי קושייתו באות י"ג על רש"י ל"ל לרבות חצר תיפוק ליה בשוגג כל דוכתי יש שליח לבד מה שכתבתי לעיל ניחא דהא בסוף שלוח הקן קאמר חצירו לא זכה לו כי היכי דאיהו לא זכי דאמר ר"י בר"י אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם חצירו נמי לא זכי והרמב"ם פי"ד מהל' שחיטה כתב כשם שהוא אינו יכול לזכות לאחרים כך חצירו אינו זוכה לו, א"כ הה"ד הכא ה"א דכיון דאיהו לאו בר זכות הוא חצירו נמי לאו בר זכות הוא אף דבזה ליכא דברי הרב אין חצירו זוכה רק דומיא דידיה להכי אשמעינן מ"מ זוכה, ובאמת צריך להתיישב למה לא נימא כמו דאמרינן התם משום דאסור לזכות בביצים חצירו לא זכה וכאן אסור לגנוב נמי חצירו לא יזכה וצ"ל התם לאו בר זכיה הוא כלל אי זכי קודם לכך. עכ"פ הוכחתי מזה בקונטרס שני שלי כדעת התוס' דבשוגג יש שלד"ע דהרי הרמב"ם כתב שם כשם שהוא אינו זוכה לאחרים חצירו לא זכה עיין לחם משנה שמקיים גירסא זו וקשה הא שם בעינן למימר דלא שייך זכיה מעיקרא גבי ביצים מש"ה לא זכה חצירו ואין דבר זה דומה למאי שאינו זוכה לאחרים דהתם אף דבר זכיה הוי מ"מ לא יכול לזכות לאחרים משום דאין שלד"ע משא"כ חצר משום יד איתרבאי וגם ע"כ מותיב בה ויהיה הדין כמו בגניבה דהוא לא זכה לאחרינא וחצירו זוכה בו לדידיה ע"כ לומר דבשוגג יש שלד"ע ואפ"ה הוא אינו יכול לזכות לאחרים אף שהיה שוגג ע"כ הוא משום דלאו בר זכות כלל ולא הוי משום שליחות לד"ע רק דזכיה לא שייך בו וכמו שהוא הפשט הפשוט בסוגיא שם ומש"ה מדמה לדידיה חצר, וזה ברור:
(ט) מה שהשיג מכ"ת על תירוצי בפלפול הנוגע למ"ש אות י"א אין צורך לכפול הדברים שכבר נתבאר אות ה'. אך מה שהשיג עלי מכ"ת מהמקשה דס"ד דלא דריש הוא ההוא ושני כתובים מלמדין ואפ"ה יליף מיואב. הנה בקונטרס הנשאר אצלי כתובים הדברים כהוגן. אך בקונטרס אשר שלחתי לידו לא אדע אם כתוב כך ולפי דמיוני כתוב הישוב אך אחרי שראיתי כי הוא מקשה זה אולי השמיט המעתיק זה, וזה תמצית דברי הרי למקשה לא בעינן למילף כלל מאוריה רק משני כתובים ע"כ שנאמר דהוא מוכח דלא דרשינן הוא ההוא דאנ"כ הוי דינא דאורייתא קשה מאוריה לא שהלימוד בא מאוריה רק מדקחזינן הכא בקרא ע"כ דלא כמאן דס"ל דדינא דאורייתא דאין שליח דא"כ קשה מיואב. ואם יעיין רום מעכ"ת במכתבי אולי ימצא כ"כ במכתבי:
(י) ומ"ש מעכ"ת אות י"ז דבריי סותרים זה את זה שכתבתי בממון אין שלד"ע בשוגג דאדם מועד לעולם א"כ מאי הקשיתי מטביחה דהוא ממון. זה תמוה מאד בעיני התם לענין ד' וה' עסקינן ומה שייך לחייב השליח בשוגג אף במזיד פטור שהוא אינו הגנב ולשלם תורא למריה הגנב חייב באחריות משעת גניבה. ותו מה ענין שוגג לכאן הוא סבור שהוא של משלחו היאך יתחייב לבעלים ומה שייך אדם מועד לעולם לכאן ודאי שאמר לו שהיא שלו וישחוט וציית לו אין על השליח שוב חיוב תשלומין בשביל ההיזק רק אם היה מאכילו היה משלם מה שנהנה ולא מה שהזיק וזה פשוט וברור. תו מה שהקשה על דלא דרשינן טעמא דקרא לאוקמי בשוגג אין זה ענין לטעמא דקרא אלא לא עקרינן סברא דעלמא כיון דאיכא לאוקמי קרא בהכי ועוד הרי התוס' הקשו כך ג"כ:
(יא) מ"ש מעכ"ת אות י"ח להגדיל אשמה עלי שאמרתי היפך דבריו דאדרבה מדלא קאמר רבא בשוגג דהוא אליבא דכ"ע מוכח בשוגג אין שלד"ע ובאמת דחה דברי התוס' בהך דמעילה. אין עלי אחריות להשיב כי מי ידחה דברי רבותינו בעלי התוס' בדחיה כזאת ודאי טפי נקט רבא מלתא דאתאמרה בהדיא לב"ש ותו בעי למימר דהשליח חייב וזה לא שייך בשוגג וקאמר דשמאי נמי מודה דהשליח חייב וקושייתנו היא חזקה דל"ל למשכוני נפשין לב"ש ע"כ דהוא נ"מ לדידן. ומ"ש שאין דברי כהוגן בשביל שנטיתי מדברי התוס' ולדידהו א"צ לראיה, לא זכיתי להבין דבריו כן הוא דרך הפלפיל אטו מאן דס"ל בשוגג יש שלד"ע פשיטא ל"ל בעיית התוס' מחמת קושייתי לא ראינו מי שנתברר לו היפך דברי התוס', ועכ"פ לדבריו קשה שפיר דהוא רצה לפשוט ההיפוך משום דלא קאמר במעילה א"כ מאי בא רבא להשמיענו אליבא דשמאי דכך דרך הפוסקים להוכיח דין מחמת דיוק כזה. ומ"ש מ"ו במאי דלא קאמר נ"מ לטמא שאמר לטהור שיאכל קודש והאריך בזה ליישב דניחא לדידיה הוי בר חיובא ולדידי קשה שאינו עושה איסור בפועל. מתחלה אשיב לו אף אי רבא ס"ל כר"ס אינו ראיה דהלכה כך דרבינא בתרא הוי. אך בלא"ה הדבר תמוה מאד מאי ענין דבר זה לשלד"ע דלפי דבריו אם אמר לטהור שיגע בקודש חייב הטמא א"כ לדעת הפוסקים בשוגג יש שלד"ע אף לדידן אם השליח שוגג היה חייב המשלח א"כ מאי פריך הש"ס טמא ששימש היכי משכחת לה שהרי נכנס למקדש האי משכחת שנכנס הטהור בשביל עצמו ובפנים שימש בשליחות הטמא וחייב הטמא. כתבתי ראיה זו רק ע"ד רווחא דמלתא אך באמת חלילה לנו לדמות זה בשום אופן לשלד"ע והתורה לא חייבה על דברים אלו רק לטמא עצמו ולא הנוגע בשליחותו דנהי דהוי שלוחו טומאתו לא מסר לו בשליחות ידו מסר לו ולא טומאתו ואיכא נמי מצות התלוים בגוף שאי אפשר לעשות ע"י שליח כמו כן איסורים התלוים בגוף ואצלי דבריו תמוהים מאד מאד. והראיה שהביא עוד אות כ' דנקט רבא חייבי כריתות ע"כ משום קרבן ומיירי שהשליח שוגג. לא הבנתי ראיה זו ודאי י"ל המשלח שוגג והשליח מזיד אפ"ה פטור רק נקט רבא השליח חייב והמשלח פטור ר"ל שליח חייב בכל גוונא ומשלח פטור בכל גוונא אף אם היה השליח מזיד. וזה פשוט:
(יב) מה שהשיג עלי אות כ"א על ראייתי מדם שנטמא. אחרי קול הרעש קול דממה דקה בדבריו עיקר השגתו דלמא מיירי שכהן זרק קרבן שלו בודאי יודה בעצמו מ"ו דדוחק גדול לומר כך. אך בקונטרס השני שלי באמת כתבתי לתוס' מס' קדושין דף כ"א ע"ב דכתבו דלמסקנא נמי מסופק בדבר דהוי נמי שלוחא דידן קשה אף ממזיד למ"ד זריקתו במזיד הורצה והוכחתי בדרבנן יש שלד"ע וק"ל:
(יג) ומה שהשיג עלי אות כ"ב מה שהוכחתי מהפרשת תרומה, באמת אינו רק לפלפולא בעלמא. אך עיקר כוונתי כתבתי בשביל הדחיה שהיא עקרית בעיני ורומעכ"ת השיג על שלא הייתי צריך בזה לכותבה דפשוט הוא בשחיטה בשבת דיש שליח. באמת המשנה למלך הל' גניבה פ"ד כתב כך ג"כ כמ"ש מעכ"ת. אך לכאורה יש לחלק היכא ששלחו סתם והוא עשה בשבת וכאן עיקר השליחות משום להפריש היום אף שהוא שבת ועכ"ז לא הייתי כותב דחיה זו שהיתה פשוטה בעיני דמ"מ לא שייך שלד"ע בזה. אך ראיתי דברי חבד"ז הגאון המפורסם אב"ד מהאמבורג כתב ראיה לדבריו מכתב גט בשבת ואיסור הנאה ומר ניהו רבה באורייתא דחה דבריו דמיירי שבעל כותב וגם דתלוי בדעת הסוברין דאסור לכתוב על איסורי הנאה, ודחיות אלו יש לדחות בקל דהרי הב"ש באה"ע סי' קכ"ד כתב בהדיא שסופר כתב וכ"כ שם לענין כתיבת קעקע ומזה לא הביא הגאון הנ"ל ראיה. אך עכ"פ מדברי שניהם נלמד דאם הסופר כותב יש לחוש. ובאמת זה דומה לטביחה בשבת ויותר עדיף מזה דלא שלחו כלל לעשות איסור רק לכתוב גט מה לי אם כתב בשבת או לאו לכן כאשר ראיתי שהם נטו מזה הוכרחתי לכתוב סברא זו:
ומה שהשיג מעכ"ת עלי באות הנ"ל על מה שהבאתי ראיה דלא פריך ממתניתין נתן לחבירו וכתב מכ"ת מה ענין זה לשליחות כיון שנתן לו, אפרש שיחתי הכי קשיא לי דודאי לאו דוקא נתן הה"ד אמר לו טול שנתבאר מדברי התוס' במס' מעילה דף י"ח ע"ב ד"ה אכילתו דכשאומר לו טול ונטל על פי צוויו אינו חייב רק מטעם שליחות וגם נתבאר שם בדבריהם תירוץ השני שלהם ולא מוקמי דוקא שתחב בתוך פיו אף באומר לו טול והה"ד הך מתני' דנתנה לחבירו נמי מיירי אף שאמר לו טול. עכ"ז ידעתי שיש לדחות דטפי ניחא ליה לאקשויי ממתני' דמפרש בהדיא שליחות אך פשטא דמתני' דנתנו לחבירו ודאי מיירי בכל גוונא אף שצוה אותו ליטול:
(יד) מה שהשיג מעכ"ת על ראייתי מיבמה לשוק, והנה באות כ' כתב מעכ"ת דיצייר עוד ציורים כגון שקידש ע"מ שלא יהיה איסור וכן שלח שליח סתם לקדש אשה עכ"ד. וזה תמוה הרי אנן אמרינן רבותא דב"ש לא נמנעו מב"ה אף שהורו כדבריהם דבזה אין רבותא דמה שיהיה לב"ה היתר מי שעשה כדבריהם וקידש הצרה דעתו היה שהיא מותרת גמורה כיון דסבר כב"ה ובודאי לא חשו דמאן דסבר כב"ש שלח לקדש אשה כי היו חוששין רק מה שנעשה ע"י הסוברים כב"ה דהיה בעיניהם היתר ומאן דשלח השליח או שקידש על תנאי והורו ב"ה שהיא מקודשת סמך על דבריהם ואדעתא דהכי קדשה: ומ"ש מכ"ת אות כ"א דלדידיה יבמה לשוק ליכא איסור בקדושין לדעת הראב"ד חייבי לאוין לוקה בבעל. אומר אני לענ"ד הראב"ד מודה ביבמה לשוק דלוקה משום קדושין דהרי התוס' כתבו במס' קדושין דף ע"ח דגרסינן מחזיר גרושתו משום דכתיב להיות בהוויה תלי רחמנא והא דנפקא לן דבעינן ביאה מדכתיב לאשה א"כ יבמה לשוק קאמר במס' יבמות דף צ"ג דמספקא לה לא תהיה אשת המת ללאו אתי' ומבואר דתלוי בהוויה ואפשר בקידש לחוד לוקה כיון דלא כתיב לאשה כמו במחזיר גרושתו עכ"פ בביאה לחוד לא לקי. ומ"ש מעכ"ת לחלק עוד דכאן אין הקדושין עבירה דדעתו לבעול אחר החליצה. לפענ"ד נראה דא"א לחלק כך דהרי מאן דסבר לה כב"ה בצרות סובר דא"צ חליצה ולב"ה לא היו חולצין כלל א"כ קדושין אדעתא דביאה בלא חליצה, וזה ברור:
(טו) מ"ש רום מעכ"ת אות כ"ה להשיב מה שהקשיתי דה"ל למתני פלוגתא ב"ש וב"ה לענין ערות דבר וכתב דבגוף פלוגתא אין נ"מ. באמת אין זה דחיה שלהם היה למנוע בשביל חששא דאיכא למיפק מיניה וכמ"ש התוס' לענין דינר כו' ותו היינו הפלוגתא ממש אם יעשה הדבר ע"י שליח. אך הוא הכריח דבריו דאל"כ ליתני מאי דנחלקו ב"ש וב"ה לענין טומאה וטהרה ולענין ממון דנ"מ לקדושי אשה. באמת אני אומר זה אינו רבותא כלל דלא נמנעו משום דלא משכחת לה כלל מה שהיה להם למנוע דאם מה שהיה לב"ש טמא לא קידשו מאן דס"ל כוותיה ומאן דס"ל כב"ה וקידש תו לא היה מקדש אחר ולא היה מצוי שיארע כל כך הדבר הזה משא"כ גרושין בלא ערות דבר היה אפשר לב"ה גירש ע"י שליח בלא ערות דבר ונתקדשה לאחר והכל היה ע"פ הוראתם, משא"כ במ"ש מעכ"ת אי אפשר לאשכוחי רק שהיה ע"פ הוראת שניהם. ומה דחשיב דינר ושוה דינר ודאי י"ל שהיה טועה המקדש וסבר ששוה דינר ובאמת היה שוה פחות מדינר וזה יתכן אף למאן דס"ל כב"ש והורו קדושי הראשון אינן כלום משא"כ הנדון שכתב מעכ"ת. ומ"ש התוס' איפכא באמת י"ל מטעם זה כתבו דקאי אצרות ותו אף אם חשיב נמי דבר שהיה ע"פ שניהם עכ"פ אין הכרח למתני כל הדברים דאטו כי רוכלא כו' אבל גט ישן חשיב, והוא נצמח מפלוגתא דערות דבר וזה אינו נ"מ כל כך וטפי ה"ל למיחשב הך פלוגתא והוא דבר המצוי כמ"ש וק"ל:
(טז) מ"ש מעכ"ת אות כ"ו לברר סברתו, באמת מילי דסברא נינהו אך אף שיש לפקפק מ"מ משום מילי דסברא לחוד אסמוך על דעתו הרמה הרחבה מדעתי. אך מה שהקשיתי במכתבי ממעילה בקונמות ומעכ"ת השיב באמת כה"ג אין שליח. זה הוא דוחק גדול בעיני ולבד זה אני תמה על מעכ"ת הרי האומר לשלוחו טול ונטל השליח לעצמו מעל בעה"ב משום שליחות כמ"ש התוס' מעילה דף י"ח וכתבתי מזה אות י"ג. ובמס' נדרים דף ל"ה מבואר דזה הנוטל לא מעל רק לכשיוציא דאיסורא לא ניחא ליה דליקני ואין חילוק בין נותן לנוטל דכיון דלא ניחא ליה איסורא דליקני הרי לא הוציא לחולין א"כ בזה יחזור השליח משום שליחות בטעות ותרוייהו לא עבדי איסורא ויתבטל השליחות והרי סתם משנה האומר לאורחין טולו מעל בעה"ב ויבטלו השליחות והאורחין שנטלו לא מעלו דאיסורא לא ניחא להו דליקנו. וגם מה שהקשיתי מגניבה וטביחה ומעכ"ת השיב הרי מ"מ עבד איסורא אף דמשלם, אני בער ולא אדע כוונתו כלל הרי השליח שהיה סבר שהוא של משלחו לא עבד איסורא כלל כיון שלא ידע שהוא גנוב. ואף בהקדש קאמר מס' חגיגה דף י"א דהוי כהררים התלוים בשערה שלא ידע שהוא הקדש למה חייב ובגניבה וטביחה שלא ידע כלל שהוא גנוב מאי איסור עביד ויבטל השליחות לכן דבריו נפלאו ממני. וגם בשליחות יד הקשיתי שאם הגביה לבד דחייב משלח משום שליחות יד ועל השליח אין איסור כלל וק"ל:
ומה שהשיג מעכ"ת עלי באות כ"ז במ"ש בשני כתובים כו' לא אכפול דבריי אחרי אשר ביארתי כל זה בקונטרסי הראשון והבאתי דרש"י ס"ל הכי בהדיא והוכחתי כך מש"ס והבאתי ראיה דכאן תוס' יודו אף אי ילפינן מ"מ בכי הא דרשינן טעמא דקרא שהרי לא בא הדבר בביאור והוכחתי עוד דאל"כ להוי שלד"ע ד' וה' כתובים עם שאר שליחות ע"כ משום סברא אתינן עלה לא משום גזה"כ. ומה שהשיג מעכ"ת דאף בחד קרא ממעטינן מ"ש כסברא חיצונה. לא הבנתי דבריו אני לא דברתי אם שני כתובים הם כסברא החיצונה רק אם הסברא נוטה לכאן ולכאן. וכאן דהסברא נגד מה שנמצא בכתובים נשאר בסברא אבל איני כותב דמחד קרא אינו ממועט אם סברא החיצונה הוא כך כמ"ש רק אני ממעט אם מסברא לא ידעינן לא כך ולא כך וק"ל. ולא רציתי להאריך בזה יותר:
(יז) אציע לפני מ"ו עוד שתי ראיות דבשוגג יש שליח לד"ע. חדא ממאי דקאמר סוף סנהדרין ויצאו הן ולא שלוחן לענין עיר הנדחת וקשה למה ממעט מדין מרובים אם הדחה היתה ע"י שליח ממנ"פ אם השליחות מאותו עיר כיון דאין שלד"ע בטל השליחות והרי הסיתו אדעתא דנפשייהו ואם אינם מאותה העיר פשיטא דהשליחות אינו כלום דאין שלד"ע ול"ל קרא ע"כ בשוגג יש שליח ובמדיחין הוא ממעט דאין דין שליחות נוהג אף דבעלמא יש שלד"ע בשוגג. ועוד ראיה מירושלמי ר"פ האיש מקדש דיליף מקרא ואם המיר ימיר ולא שלוחו. וקשה ל"ל קרא הא אין שלד"ע ע"כ דבשוגג יש שלד"ע ואצטריך קרא משום שוגג. והנה נהי דש"ס דידן לא הזכיר זה הדרש דלא דריש נמי הפר יפר ולא שלוחו, בנדרים דף ט"ו יליף מקרא אחרינא ובריש תמורה דריש המר ימיר לדרשא אחריתי עכ"פ בדין זה שנלמד מתוך דברי ירושלמי ש"ס דידן לא פליג ומזה מוכח נמי דאף לא מבטלינן שליחות בטעות משום שליחות בטעות דהרי השליח יכול לבטל השליחות ולא יהיה שום איסור דאינו ממיר מה שאינו שלו כמבואר שם במס' תמורה וק"ל. וכתבתי מחמת אלו ראיות נראה דהחולקים בדין שוגג וס"ל דאין שליח לדבר עבירה דשייך דברי הרב מ"מ היכא שאין השליח עושה שום איסור יש שלד"ע, ובזה ניחא הרבה ראיות שלי לבד הראיה ממדיחי עיר הנדחת. ובקונטרס שני הארכתי בס"ד:
את כל אלה ראיתי ונתתי אל לבי לעיין בדברי קדשו ולכתוב הנלפענ"ד הקלושה להגן בעדי וליישב דברי. ואחלה נא פני מ"ו יגמור נא חסדו הטוב ויעיין בדברי ואקוה כי יסקור הכל בסקירה אחת ואם יוטבו דבריי בעיניו יעטרני בחן וחסד על לשונו, ואם שגיתי ח"ו על כל פשעים תכסה אהבת התורה ובסערה אל ישופני ותורת חסד על לשונו. ובאהבתו אשגה תמיד. ואל יחשדני ח"ו כי אני כותב דבר בנדון מעכ"ת כי אין עניני רק ללמוד בנדון איסורא אבל בין כך ובין כך המגרש לא טוב עשה בתוך עמיו כי מי התיר לפרוץ גדרן של ראשונים ות"ל יש אלהים שופטים בארץ לגדור פרצת בני עמנו. ואליו תהלה נאוה. ישיג רב שלום ושלוה. אחרית טוב ותקוה. כנפשו הרמה והנשאה ונפש אוהבו מחותנו. ידידו הד"ש תמיד בלו"נ חפצה ומדשנו נפשו ירוה. הקטן צבי הירש בה"ה הנגיד מו' בנימין בשקא יצ"ו אב"ד מטישוויץ יצ"ו: