נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/סו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן סו
עריכהתשובה לכבוד הרב המאור הגדול המושלם מו"ה שאול אב"ד ור"מ דק"ק פ"פ דאדרא יצ"ו:
מ"ש רום מעלתו דבנדון זה לא שייך למימר לא מבטלינן קלא משום שתמיד היה ביטול הקול ע"י עדים קודם שבא הקול ועד כאן לא אמרינן לא מבטלינן קלא אלא היכא שהוחזק הקול קודם שנודע ביטולו. יפה כתב ודבריו נכונים ואמיתים. אבל אני לא ירדתי לזה כלל לפי שבלא"ה נדון דידן אין ענין לקול שהרי על כל צד יש עדים ברורים אלא שהמה מכחישים זה את זה וא"כ יש לפנינו דין אוקי תרי להדי תרי ולא דין קול ולכן לא ירדתי לעומק הפלפול בזה עם מחותני הגאון הנ"ל:
ומה שחילקו התוס' בגיטין דף פ"א בין תרומה שאוסרין אותו לעולם ובין להוציאה מבעלה. באמת הדברים דחוקים מאד שהרי אף לבעלה אוסרין אותה איסור עולם אלא דדברי התוס' דחוקים ומוקמי אנפשייהו כמו שכתב רום מעלתו שמה ששוב נאסרת לעולם הוא ע"י הגט שמגרשה. אבל מאי דקשיא ליה למעלתו אליבא דאמת איך אסרינן אותה על ידי הקול קודם הנשואין לכהונה הרי נאסרת לעולם. לדעתי אין זה קושיא ולא דמי לתרומה שבכל יום וזמן יכול לאכול תרומה ואנו אוסרין אותו ואף אם עתה אוכל חולין למחר ירצה לאכול תרומה וא"כ הוי איסור עולם אבל אשה פנויה להנשא עומדת ואם תנשא לאחר שוב אין לנו עסק לפלפל עליה כלל לענין אם מותרת מטעם גרושה לכהן שהרי כבר היא אשת איש ואסורה לכל העולם חוץ מבעלה וא"כ לא דמי לתרומה שאיסור שאנו אוסרין בו תדיר הוא. אבל מה שרצה רום מעלתו להניח סברת התוס' מנגד ולחדש מעצמו דכל פסול שעל הלידה דומה לכבר נשאת דלא חיישינן לקלא דבתר נשואין ורצה לפרש שזה דעת רש"י בכתובות דף כ"ו שפירש שהוא משום מעלת כהונה. דבריו תמוהים דא"כ משום מעלת כהונה חיישינן אף לקלא דבתר נשואין והרי בגיטין דף פ"א לענין כהונה אמרו תצא והאמר רב אשי כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן. ואם באנו להוסיף על דברי מעלתו ולומר דמשום הכי כתב נמי רש"י שם בכתובות ואחתיניה מן הכהונה עד שיובדק הדבר, דאף משום מעלת יוחסין אין מורידין רק לפי שעה. הנה זה אינו מבואר בדברי מעלתו ולא עוד אלא שמבואר ההיפוך שהרי סיים רום מעלתו ולהכי נמי מבטלינן קלא ולפ"ז אין צריך ביטול אלא שאם לא נתברר ע"י עדים ממילא לא חיישינן לקלא ועוד א"כ מאי קשיא להו לגמרא בגיטין דף פ"א דלא מבטלינן קלא וגם קשיא ליה אמאי תצא והא קלא דבתר נשואין הוא. ומאי קשיא דלמא תצא לאו היינו בגט אלא תצא מבית בעלה עד שיבוקש הדבר וכדרך שאמרו בדף פ"ט ע"ב תצא והעמידו הדבר על בוריו שפירושו תצא מבית בעלה שהרי אח"כ פלפלו לא העמידו הדבר על בוריו מי מגרש מכלל שעדיין לא גירש אחד מהם:
ומה שרצה ליתן טעם לסברתו לפי שמי לא עסקינן שכבר אכל תרומה ונמצא שאנו צריכין להוציא אותו מחזקתו שכבר הותר משא"כ בנתקדשה ונתגרשה שאנו מפלפלין על המעשה שנתחדש בה ואין אנו אומרים שנעשה איסור למפרע. דבריו תמוהים שהרי שם בגיטין אמרו תצא משני אף שכבר ישבה תחת הראשון ועשתה איסור למפרע ושמשתו קודם שבא הקול והקול בא עתה שנתגרשה בעודה תחת הראשון ועשתה איסור למפרע. ואף שאמרו דאיכא למימר סמוך למיתה גרשה היינו שאין כאן הוצאת לעז על בניה אבל מ"מ הב"ד לא משום שמא נתגרשה סמוך למותו א סרין אותה. תדע שלא הקשה בגמ' והא אתה אומר שעשתה כבר איסור אלא הקשו שהא אתה מוציא לעז על בניה אלא ודאי במה שעשתה כבר איסור לא איכפת לן כיון שמה שעשתה כבר נעשה ואין לנו לפלפל עליו לא איכפת לן בזה ואסרינן אותה מכאן ולהבא משא"כ על הבנים שכבר נולדו קודם שאסרינן אותה ואנו נאסור הבנים שכבר נולדו בהיתר לזה הקשו והא אתה מוציא לעז על בניה ולהתיר הבנים ולאסור אותה לבעל השני יהיה תרתי דסתרי אהדדי ומחזי כחוכא. לזה תירצו דליכא כאן דסתרי אהדדי בפני העולם שהרי אפשר לומר שסמוך למיתה גירשה אבל כאן בכהן שאכל תרומה ואח"כ יצא קול שבן גרושה הוא אי לא משום שהוא איסור עולם לא משגחינן במה שכבר אכל והוה אסרינן ליה מכאן ולהבא:
ובמה שהוכחתי לקיים תירוץ ראשון של התוספות בכתובות דף כ"ו ע"ב ד"ה ואסקיניה משום דתירוץ השני לא שייך גבי ינאי מלכא שעשה עבודה בשבת וביוה"כ שכל זה דאורייתא. ועל זה השיב מעלתו דהא שבויה דרבנן. הנה באמת מדברי התוספות בדבור שאחריו משמע דעובדא דינאי מלכא הוא איסור דאורייתא וכן משמע דבריהם בקידושין דף ס"ו ע"א ד"ה מאי חזית שסיימו בהדיא אבל ביוחסין דאיכא איסורא דאורייתא החמירו אפס בקידושין דף י"ב ע"ב ד"ה אם הקלנו משמע להיפך:
אבל האמת הוא דכל שבויה ספק נבעלה היא והיא ספיקא דאורייתא וכן מבואר ברמב"ם פ' י"ח מא"ב הל' י"ז אלא שהרמב"ם לטעמיה דכל הספיקות אין להם עיקר מן התורה אבל לשאר פוסקים אסורה מן התורה מטעם ספק וליכא למימר דמוקמינן לה אחזקה וכדברי רש"י בקידושין דף ס"ו דרש"י לא כתב כן אלא בספק נשבית כגון התם דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי ויש לה חזקת כשרות שלא נשבית אבל אם ודאי אשתבאי לא שייך חזקה שלא נבעלה שיש כנגדו חזקת ערבים שטופי זמה ואולי אפילו רובא מיקרי שרובן שטופי זמה ולכן בכ"מ שאמרו בשבויה הקילו לא מטעם חזקה אמרו אלא מטעם שמנוולא נפשה. ומרמב"ם גופיה מוכח שלא אמרינן בשבויה חזקת שלא נבעלה דא"כ למה הוצרך לומר ששבוי' קלה משום דאיסור כל הספיקות מדברי סופרים יותר ה"ל למימר מטעם חזקתה שהיא בחזקת שאינה בעולה א"ו נשבית לא שייך חזקת אינה בעולה ובמס' כתובות דף י"ג ע"ב קאמר לשבויה יש עדים דכיון שנשבית הוי כיש עדים שנבעלה:
ולא עוד אלא שאני אומר ששבויה שוב לא מקרי ספק אלא דינה כודאי איסור תורה שהרי אף אם לא גזרו חכמים כלום בשבויה ואפ"ה מידי ספק לא נפקא שמא נבעלה שמא לא נבעלה ועכשיו שגזרו חכמים לאסור בשבויה נעשית ודאי איסור תורה וזהו ע"פ מ"ש הש"ך ביו"ד סימן ק"י בכללי הס"ס אות י"ז וי"ח ע"ש וזה דומה ממש לגבינות הנכרים. ולא תימא דלא דמי לגבינות הנכרים דשם בלי גזירת חכמים כבר היו הגבינות אסורים מצד הספק שמא הועמדו בעור קיבת נבילה ועכשיו שמצאנו במשנה מפורש שגזרו על הגבינות א"כ ע"י גזירתם עשאום כודאי אבל בשבויה לא מצינו מפורש שגזרו חכמים דבר רק מצינו מפורש ששבויה אסורה ויש לפנינו לומר שהיא אסורה מצד הספק ע"פ דין דשמא נבעלה לפסול לה ולא שייך חזקת היתר לפי שיש כנגדו חזקת שטופי זמה של ערביים או ע"פ הדין מותרת דמוקמין אחזקה וחכמים החמירו בה לאוסרה מספק ואז אין הכרח לומר שגזרו בו יותר מספק איסור. ואם אסורה ע"פ הדין ולא שייך בה חזקת היתר שוב מנ"ל שגזרו בה חכמים דבר ודלמא הא דמבואר בכל מקום ששבויה אסורה היינו מצד הדין מצד ספק תורה:
אומר אני שאם ע"פ הדין היתה ראויה להיות בחזקת היתר ואסרוהו חכמים היה עיקר הטעם מצד יוחסין דביוחסין החמירו וכמו שאמרו מעלה עשו ביוחסין והרי היא ראויה להיות מצד הדין כמו נסתרה לזעירי אליבא דר' יהושע ולחד פירוש שכתבו התוס' בכתובות דף י"ג ע"א בד"ה ואין אוסרין דלר"י אסורה אפי' באומרת לא נבעלתי כמו כן היתה ראויה להיות שבויה אסורה לכהונה משום מעלת היוחסין אבל אכתי לשאר כל הדברים שאין נוגעין ליוחסין היתה ראויה להיות בחזקת בתולה ונ"מ לחמשים כסף של אונס והרי מצינו שאין לה קנס כמפורש במשנה בכתובות דף ל"ו ע"ב הגע בעצמך וכי יש שום הוה אמינא לשום תנא ואמורא בראוה מדברת דהיינו נסתרה שלא יהיה לה קנס הא ודאי ליתא ומדוע שבויה אין לה קנס ומצינו קושיא זו הרגישו התוס' בדף ל"ו ע"ב בד"ה ואלו וכו' וכתבו דחז"ל חששו גזירה שלא תנשא לכהן לכך עשאוה כבעולה לכל דבריה היינו כבעולה ודאית והרי זו כמו הגבינות שבלא"ה אסורים מספק וע"י גזירה נעשית כודאי כך זו אסורה לכהונה מספק וע"י גזירת חכמים שלא יהיה לה קנס נעשית כבעולה ודאי. וכל זה לדרך השני שע"פ הדין מוקמינן אחזקה אבל אם נימא שע"פ הדין נשארה בספק בעולה וא"כ ממילא אסורה לכהן וממילא אין לה קנס דהמע"ה וא"כ אין לנו הכרח שחידשו בה חכמים דבר. אומר אני לא כן אלא אף בזו יש הכרח שהרי סתמא תנן ואלו שאין להם קנס משמע אפי' תפסה שלא בעדים שלא מהני באמרה בתולה אני במיגו דלא תפסתי משום דחכמים עשאוה כודאי בעולה והוי מיגו במקום עדים ואף בזו הטעם משום גזירה שמא תנשא לכהן. ויש לדחות דתפיסה לא מהני שזה משום דחמשים כסף דאונס ומפתה קנס הוא ובקנס לא מהני תפיסה:
אמנם מ"ש מעלתו לחלק ולומר דבשבויה מבטלינן קלא משום דהוי כאן מקום אמתלא שהרי איכא למימר לא נטמאה זה סברא נכונה. אבל עכ"פ מוכח דבדבר שאין לו תקנה לא חיישינן לקלא דאל"כ איך רצה להוכיח בקידושין דף ס"ו דע"א נאמן דלמא בעובדא דינאי מלכא איירי שמה שאמרו לו הפרושים הנח כתר כהונה היה ע"פ קול שנשבית אמו ומה שאמרו ויבוקש הדבר ולא נמצא היינו שבאו עדי ביטול הקול והרי בשבויה מבטלינן קלא א"ו שבדבר שאין לו תקנה לא חיישינן לקלא וע"פ קול לחודא לא היה אומר הזקן הנח כתר כהונה ואף שכתבתי בשם רש"י דעכ"פ לפי שעה מחתינן עד שיובדק מ"מ עובדא דינאי כבר יצא הקול זה בימי אמו שנשבית ואם היה אפשר להתברר כבר היה מתברר ואם לא נתברר עד עתה שנים רבות לא שייך להורידו לפי שעה כלל. וא"ת אכתי דלמא מיירי שהיו עדים שנשבית ואח"כ בא עד והעיד שטהורה היתה שלא זזה ידה מידו ולא נבעלה יש לומר שבזה לא שייך לומר ויבוקש הדבר ולא נמצא שהרי הדבר שהורידוהו מתחלה היה אמת שנשבית ועיין שם בפני יהושע:
את זה ראיתי בקצת דבריו בתחילתן וגם זו דרך העברה בעלמא וביתר דבריו עדיין לא ראיתי כלל לרוב הטרדות לפי שעה עלי. וגם זה שראיתי קצתו היה כדי להראות חיבתו ואהבתו. ועוד חזון למועד ליתר הדברים: