נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/נג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן נג
עריכהתשובה ברית שלומי לא תמוט מאת אהובי, בר פחתי ובריבי, ידידי וחביבי , ה"ה כבוד מחותני הרב המאור הגדול המפורסם לשבח בכל קצוי ארץ , שבחו בירקרק חרוץ , המופלא ומופלג בתורה ובמעלות ומדות. נ"י פ"ה ע"ה כבוד ק"ש מו"ה אלעזר נ"י. בק"ק רעכניץ:
ע"ד אשר שאל במשודכת אשר מחמת חולי ניטל חוש השמע שלה ורום מעלתו נכנס בפלפול כיון שכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ובכהנים שנינו בבכורות סוף פרק ז' החרש. ומסתפק רום מעלתו אם חרש זה דוקא אינו שומע ואינו מדבר כסתם חרש שדברו חכמים או אם זה אינו שומע לחוד מיחשב מום לפי שהברטנורא בפ"א מתרומות משנה ב' כתב דהך כללא דחרש שדברו כו' לאו כללא הוא ויש מקומות ששנינו חרש סתם והכוונה על אינו שומע אף שמדבר. והנה באמת לא מצאתי בשום מקום בירור דבר זה חרש הפוסל בכהנים לאיזה חרש כיוונו ואמנם מלשון המשנה נלע"ד דחרש פירושו אף שאינו שומע לחוד שהרי לשון המשנה הכושי והגיחור כו' החרש והשוטה והשכור ובעלי נגעים טהורים פסולים באדם וכשרים בבהמה ואי ס"ד דחרש היינו אינו שומע ואינו מדבר א"כ איך שייך חרש בבהמה וכי דיבור יש בבהמה. ואם ירצה לדחוק דלא קאי אחרש כי אם אשאר מומין שהוזכרו שם הנה לשון התורת כהנים מנין לרבות הכושי והגיחור והלבקן והקיפח והננס והחרש והשוטה והשכור ובעלי נגעים טהורים ת"ל איש איש ריבה והלא דין הוא ומה בהמה שפסל אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן הכשיר הכושי כו' הננס והחרש והשוטה כו' אדם שהכשיר אותו וא"ב וטריפה כו' אינו דין שנכשיר הכושי כו' החרש כו' ת"ל איש איש ריבה כו' עכ"ל הרי שגם חרש רצה למילף להכשיר באדם מק"ו דבהמה ואי ס"ד שחרש אינו שומע ואינו מדבר הלא לא שייך בבהמה ואיך נילף מיניה אדם. ויש לדחות בדוחק ולומר דגם בבהמה שייך אינה מדברת דהיינו שאינה יכולה לנהום בקול וכמו שאמרו במס' חולין דף ע"ט ע"א באלמת וגדמת:
וכ"ז בכהנים אבל בנשים אין ספק שזה מום גדול. ובפירוש אמרו בפרק החובל דף פ"ה ע"ב חרשו נותן לו דמי כולו ופירש"י שאינו ראוי לכלום וא"כ אין לך מום גדול מזה ומה שלא חשבו במסכת כתובות גבי יתר עליהם בנשים משום דשם מיירי שהיו בה קודם קדושין דאל"כ נסתחפה שדהו ואם בשעת קידושין היתה חרשת איך נתקדשה אם לא שהוצרך לרמוז רמוזי אם כן ראה ונתפייס אם לא שתאמר שנתקדשה על ידי שלוחה או בקטנה על ידי אביה וכל זה לא שכיח ולכך לא חישב אבל בשידוכין דלא שייך נסתחפה שדהו פשיטא אם נוטל חוש השמע שלה לגמרי דהוי מום ואין לך מום גדול מזה שאמרו חז"ל שנותן דמי כולו הן אמת ששם הקשו התוס' מזה ששנינו בריש ערכין שהחרש נידר מכלל שיש לו דמים ור"ת חילק בין חרש לחרש דחרש בידי שמים יש לו דמים וחרש בידי אדם אין לו דמים וא"כ לדעת ר"ת יש מקום לומר דחרש בידי שמים לא הוי מום אלא דאפילו לדעת ר"ת אכתי נפלנו ברברוותא אם ע"י חולי מיחשב בידי שמים או בידי אדם ועיין באה"ע סימן ה' סעיף יו"ד. ועוד נלע"ד דגם ר"ת מודה דבעודו חרש אפילו בידי שמים אינו ראוי לכלום אבל דעת ר"ת דחרש בידי שמים סופו להתרפא ולכך יש לו דמים אבל חרש בידי אדם אין סופו להתרפא. ואף שבערכין דף ב' ע"א בתוס' ד"ה חרש משמע שמתחלה חילק בין יכול להתרפא או לא ושוב כתבו אי נמי פירש ר"ת דחרש בידי שמים אית ליה דמים משמע דלפירוש ר"ת אין חילוק בין יכול להתרפא או לא. נלע"ד שלתירוץ הראשון הא דאמר בהחובל חרשו נותן דמי כולו מיירי דוקא בידוע שאין סופו להתרפא ור"ת ס"ל דחרש בידי אדם סתמו אינו יכול להתרפא ודוקא בידי שמים יכול להתרפא שאם לא תפרש כן אין סברא כלל לחלק בין בידי שמים לבידי אדם כיון שהוא חרש ומחמת חרשותו אינו ראוי לכלום מה לי אם נתחרש בידי שמים או לא:
ועוד הרי ר"י לא ס"ל כפירוש ר"ת ומחלק שם במסכת ב"ק בפרק החובל בין סתם בני אדם חרשים אינם שוים כלום ובין בעל אומנות ששוה דמים והרא"ש לא הביא רק דברי ר"י וכן פסק בש"ע ח"מ סימ' ת"ך לחלק בכך עיין שם בסעיף כ"ה וא"כ לדידהו אין חילוק בין בידי אדם ובין בידי שמים ואין לך מום גדול בנשים כזה:
אבל באמת ראיתי במכתבו ולפי הנראה אינה חרשת לגמרי אלא שהוחלש חוש השמע שלה וכבדו אזניה משמוע ואינה שומעת כ"א בשאגת קול גדול וזה ודאי אינו בכלל חרש ואעפ"כ נלע"ד שמיחשב מום באשה וטעמא אמינא שהרי בפרק המדיר באלו יוצאות שלא בכתובה חשיב הקולנית ולפירוש הרי"ף היינו שתובעת התשמיש בקול רם עד שהשכנים שומעים וכן הוא בש"ע אה"ע סימן קט"ו סעיף ד' וטעם הדבר שזה בושה לו שישמעו השכנים דברים של עסקי התשמיש אלא דשם יוצאת שלא בכתובה כי שם אין הטעם משום מום אלא שהיא עושה כן מרצונה ובכלל עוברת על דת יהודית היא וכאן הוא להיפוך שאם הוא ירצה לדבר עמה על עסקי התשמיש שהרי על עסקי התשמיש רשאי לדבר עמה קודם התשמיש כמבואר בא"ח סימן ר"מ ובאה"ע סימן כ"ה יצטרך לדבר בקול רם וישמעו השכנים והוא לו לבושה אלא דכאן היא אנוסה בדבר ואם אירע כן אחר נישואין לא שייך להחזיקה בעוברת על דת כי מה היא חייבת אבל עכ"פ מום הוא אלא שנסתחפה שדהו אבל בשידוכין לא שייך נסתחפה שדהו ודאי שזה מום גדול. אמנם הכל לפי הענין שאם יכולה לשמוע בהרמת קול קטן שלא ישמע מהחדר ולחוץ אין זה מום אבל אם צריך לדבר בקול גדול מאוד ודאי שהוא מום באשה וא"כ יכול לבטל השידוך בלי קנס ואפי' תפסה לא מהני שלדעתי אין בזה שום ספק:
זולת זה במה שהקשה בעסק טענת פרעתי נגד פס"ד לא ידעתי כוונתו שכתב שרמ"א פסק בסימן ס"ט שאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד והנה תמה אני שאין שם מקומו אבל מקור הדין פרעתי נגד פס"ד הוא בסימן ל"ט והמחבר פסק שאינו נאמן אבל רמ"א הביא דעת החולקים. ומה שהקשה מעלתו למה גבי יתמי טענינן פרעתי לגבי פס"ד. אם כונתו מה שנתבאר סוף סי' ס"ט לא ידעתי מאי קשיא ליה דשם אין הפסק על החיוב ממון רק על חיוב שבועה. ולכן יפרש כוונתו יותר טוב ואח"כ אשיב מה שיעלה במצודתי: