נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/לב

<< · נודע ביהודה (קמא) · אבן העזר · לב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לב

שאלה ותשובה

בענין עגונה. ובו יתבאר אי סימנים דאורייתא או דרבנן ואיזה מקרי סימנים מובהקים ביותר. וסימני בגדים אי חוששין לשאלה ולגניבה. וגם בספק אם מצאוהו תוך ג' ימים או אח"כ:

הנה יבמה אחת אשר כעת משרתת בקהלתנו היא מרת גיטל אשת כמר חיים בהר"ר צבי באה אלי לבקש ממני לסדר לה סדר חליצה שתחלוץ מאחי בעלה ונעניתי לה וכתבתי אחר היבם היות במקומו אין ב"ד לסדר החליצה בכן יבוא הנה וכאשר בא היבם כאשר התחלתי לחקור אחר כל הדברים הראוי לחקור יום שקודם החליצה ובחקרי על מיתת בעלה המנוח והנה אין קול ברור רק קול הברה שיש עדים בק"ק באזליע שנהרג ואמרתי להיבמה שתלך לק"ק הנ"ל ושם יכריזו על כל מי שיודע עדות בדבר זה יעידו שם לפני ב"ד של שלשה ומשם ישלחו גביית ב"ד לידי. והנה זה תורף הגביית ב"ד שבא לידי פעם ראשונה מק"ק הנ"ל. במותב תלתא וכו' ואתא לקדמנא האלוף הראש הר"ר מאיר ב"מ בנימן ז"ל והגיד לפנינו בת"ע וכו'. איך האבי גזעהן כמר חיים בן הר"ר צבי וואס איז גיזעסין אין הקדש פה באזליע האט אוועק גפיהרט עניים ביום ה' פ' בראשית תק"ו לפ"ק אונד איזט ניכט צוריק גקומין תיכף וויא ער פלעגט צו קומין. אחר שבת פ' הנ"ל איז גקומין איין נכרי אונד האט גיזאגט איין יהודי ליגט אין פעלד נעבין הייא האט מען גשיקט מק"ק הנ"ל נאך דעם הרוג אונד האט אים גבראכט לק' האט כל אנשי ק' גזעהן דעם הרוג אונד האבין גיזאגט דאס איז נהרג גווארין חיים בן הר"ר צבי הנ"ל וואס האט עניים גפירט בין איך גקומין אונד האב רעכט אכטונג געבין אויף זיין פנים אונד אויף זיינע בגדים דהיינו ער איז גיגאנגין בחייו אין איין קאפטין של קטאיי חדש צבע ליכטיג בלאה אונד אובין איין פעלץ אונד איין קישילע פארין הארץ אונד אין זאקין של צמר צבוע גראווטונקיל אונד האט גיהאט איין סימן מובהק בגופו נידריגער פונים הארץ איין האניק פלעק האב איך אכטונג גיגעבין אז מען האט אים גבראכט צו פירין האב איך גזעהן דעם פלעק אויף דעם ארט בייא דעה הרוג הנ"ל. ובא גם עד שני ה"ה האלוף התורני המופלא מוהר"ר מנשה ב"מ חיים והגיד לפנינו בת"ע באליו"ע ודבריו מכוונים ממש עם דברי הר"ר מאיר הנ"ל. כל הנ"ל נעשה לפנינו ב"ד הח"מ יום ד' ב' ניסן ת"ק יו"ד לפ"ק פ"ק באזלי'. נאום אליה בהמנוח מוה' אריה ליב זצ"ל. ונאום יצחק בהרב מו' דוד. ונאום יהודא ליב ב"מ צבי הירש:

וכאשר בא הגביית ב"ד הנ"ל אמרתי הגביית עדות הזה לא שמיה כההוא חירגא דיומא. שהסימן הזה שאמרו בגופו שכיח הוא בהרבה בני אדם ולא עדיף משומא דלא מקרי ס"מ ביותר וט"ע לא הזכיר כאן לא בפרצוף פניו ולא בבגדיו לא נזכר שהכירו הבגדים בט"ע או באיזה סימן רק שהיה לבוש בבגדים צבועים אלו וידוע מה שאמרו בגמ' ואבע"א כליו בחוורי וסומקי שזהו סימן גרוע מאד ולא מהני לכל הדעות אף אם סימנים דאורייתא. ולא עוד בר מן דין אף אם היו מכירין פרצוף פניו בט"ע וגם בגדיו בט"ע עדיין יש לפקפק דט"ע דפ"פ באנו למחלוקת הרשב"א ור"ת דכיון דאין אנו יודעין מתי נהרג דעת הרשב"א להחמיר דתולין שמא כבר הוא אחר ג' ימים ואין מעידין אלא עד שלשה ימים, הוא היש אוסרין שבש"ע סעיף כ"ז. וכבר ידוע דברי הח"מ בס"ק מ"ז שפלוגתא זו דומה ממש לשתי כתי עדים המכחישים זא"ז שהבא עליה באשם תלוי קאי ובבגדים יש חשש שאלה. וא"כ אף אם היה כאן ט"ע היה צריך תלמוד גדול להביא לידי מעשה להקל ולהתיר, אלא שאמרתי שמה שנתבאר בדברי העדים שאחר שבת מצאוהו אם נימא אחר סמוך דהיינו שבאחד בשבת הביאוהו איתתא דא שריא אם היו מכירים בט"ע ואין לחוש לחומר הרשב"א שהרי יש להתיר עכ"פ על פי ט"ע של הבגדים ואף דחיישינן לשאלה מ"מ כאן שהוכרו כל הבגדים נ"ל דאין לחוש לשאלה דדבר תימא הוא שיהיה האי גברא שליח ערטלאי וישאיל כל בגדיו לאחרים וסברא זו הוזכרה בשו"ת מהרי"ט סי' ל"ה והובא בק"ע סי' שפ"ב וכן ראיתי בשם מהר"מ פאדווה סימן ל"ו, אך ראיתי בשם כנה"ג חולק עליהם וס"ל דלישנא דחיישינן לשאלה משמע דאין חילוק בין יש לו שני בגדים ומשאיל אחד והוא נשאר עם השני או אפי' שאין לו אלא מלבוש אחד חיישינן לשאלה והוא קנה אחרים או שהחליפם. והנה ספר כנה"ג כעת איננו בידי אכן די"ל דאף הכנה"ג לא קאמר אלא מלבוש אחד או שנים אף שהללו לא היו לו כפולים אעפ"כ חיישינן לשאלה ואף שהיו צריכים אליו חיישינן שהחליף, אבל היכא שהיה לבוש כל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו בהרבה לבושים שיצא מביתו דניחוש לשאלת כולם זהו דרך רחוק מאד ואפשר שבזה מודה הכנה"ג ועכ"פ דעתי נוטה שזה עדיף מכלים דאמרו בגמרא לא מושלי אינשי. כן דעתי נוטה אלא שזהו י"ל דאף דלא חיישינן בכל בגדיו לשאלה מ"מ לגניבה חיישינן שמא גנבו ממנו כל בגדיו. ולקחתי סברא זו ממה שראיתי בח"מ ס"ק מ"ב דכתב דלאו דוקא שאלה דה"ה מכירה ואבידה ע"ש א"כ מינה דה"ה גניבה דמה לי גניבה ומה לי אבידה וא"כ דחיישינן לגניבה שוב אין ראיה מכל דסתם גנב כשמוצא לגנוב לא משייר מידי. אלא דלפ"ז ביום ה' נסע כמר חיים הנ"ל ובודאי ביום לא חיישינן לגניבת כל בגדיו אפי' זאקין שעל רגליו דאין דרך לפשוט בגדיו ביום וא"כ חשש הזה דגניבה אינו רק בלילה שאחריו דהיינו אור ליום ו' וא"כ אם נאמר שגנבו ממנו אז כל הבגדים ולבשם אדם אחר שנאמר שזהו האחר הוא שנהרג א"כ זהו הנהרג היה חי עכ"פ אור ליום ו' בשעה שלבש הבגדים וא"כ יום א' שאחריו עדיין הוא תוך ג"י להריגתו ואיך נשתנו פניו להיות נדמה לפניו של כמר חיים הנ"ל א"ו שזהו כמר חיים בעצמו, ועיין בכיוצא בזה בשו"ת כנסת יחזקאל סימן נ"ד דף ע"ח ע"א מה שתירץ מה שהקשו האחרונים על המשאת בנימין. ככה היה נ"ל להקל אם היה נמצא ביום א' והיה ט"ע בו בבגדיו. אמנם מאחר שאינו נזכר בגביית ב"ד ט"ע כלל ומה גם מי יודע מה שאמרו אחר שבת אם הוא סמוך או מופלג דאם יפליג אף יום אחד דהיינו עד שני בשבת כבר נפל סברא דילן בבירא. ועבור זה כתבתי שוב שנית לק' הנ"ל לשאול עוד הפעם את העדים ולחקור יפה כל פרטים הנ"ל ובאה התשובה מב"ד הנ"ל בזה הלשון, חזרנו לחקור העדים אשר המה נקובים בשמותם בגב"ד ושמענו מפיהם שהכירו בט"ע שזהו חיים בן צבי שנסע עם עניים ביום ה' והביאו אותו הרוג ביום ב' שאחר שבת הסמוך ומפי דבריהם נשמע שבלתי ספק אצלם ואף שוה ס"ס וגמגום בעולם שזהו חיים בן צבי שהיה בהקדש שנסע מפה ביום הנ"ל ואף כל אנשי ק"ק יצ"ו מעידים ומגידים שזהו חיים ב"צ שהיה בהקדש. וגם הגידו העדים שהכירו הבגדים בט"ע מכף רגל ועד ראש ואף שהיה בעת הבאת ההרוג שני נקבים בפניו אחד במצחו ואחד למטה מן השפה התחתונה אך אעפ"כ לא נתעבה צורתו ולא נולד שום ס"ס בעולם. ועבור שנותיו של החולץ וכו'. היום יום וכו' נאום פב"פ וכו':

ועכשיו אני אומר שריותא דהך איתתא יפרד והיה לשלשה ראשים. ואף דעל כל אחד יש לפקפק מ"מ בצירוף שנים מהשלשה יש להתיר בלי שום פקפוק:

היתר הראשון מצד שהכירוהו בט"ע ממש ואמרו בפה מלא שאין להם שום ס"ס וגמגום שזהו חיים ב"צ שהיה בהקדש שנסע ביום ה' הנ"ל. והנה היתר הזה יש בו פקפוק מצד חומרת הרשב"א ז"ל דניחוש שמא הוא אחר ג"י כנ"ל ובפרט שהיה חבול בפניו שהיו בו שני נקבים:

היתר השני מצד הסימן שהיה להם בגופו האניק פלעק נידריקער פונים הארץ. וגם ע"ז יש לפקפק דזה לא נקרא מובהק ביותר דמובהק ביותר לא מקרי אלא שלא ימצא אחד מאלף כיוצא בזה וא"כ סימן זה סימן אמצעי הוא וכבר פסק בש"ע סעיף כ"ד להחמיר בסימן שאינו מובהק ביותר:

היתר השלישי מצד הבגדים שהכירו כל הבגדים בט"ע מכף רגלו ועד קדקדו. וע"ז יש לפקפק דאף דליכא חשש שאלה יש חשש גניבה וכנ"ל:

וכמה דסיימתי אפתח מצד היתר הבגדים. והנה חשש זה דניחוש לגניבה לא מצאנו בגמ' אלא שלקוח אצלי מדברי הח"מ דלאו דוקא משאלה דה"ה לאבידה ומכירה ואמרתי ומינה דה"ה לגניבה ובגניבה אין שייך ראיה מכל הבגדים. הנה מעיקרא דדינא פירכא דגוף. דברי הח"מ ממני נפלאו דנ"ל ראיה ברורה מסוגיא דגמ' דלא חיישינן רק לשאלה אבל לא לאבידה וגניבה אפי' מאן דחייש לשאלה , דהרי במס' ב"מ דף כ"ז ע"ב הקשו אלא הא דתניא מצאו קשור בארנקי ובכיס ובטבעת וכו' ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה אמרי כיס וטבעת לא מושלי אינשי וכו' וכן הוא ביבמות דף ק"כ ואי ס"ד דחיישינן לגניבה ואבידה עדיין קשה כי מצאו קשור בכיס מאי הוי ניחוש לגניבה ואבידה דלזה לא מהני מה דלא מסמני דאטו הגנב מקפיד על מזלו של זה וכן לאבידה לא מהני מה דלא מסמני א"ו דלגניבה ואבידה לא חיישינן כלל ודברי הח"מ לכאורה תמוהים. אמנם נ"ל דהח"מ כתב זה לשיטת הרב"י בתשובה שהיא שיטת הריטב"א הובא בב"ש ס"ק ס"ט דלא אמרו בגמ' דכלים אילו לא חיישינן לשאלה אלא לאוקימתא דסימנים דאורייתא דאז לא בעינן ס"מ ביותר אז לא חיישינן לשאלה בכלים הללו ומיחשבי סימן אבל אי סימנים דרבנן ואז בעינן ס"מ ביותר אז לא מהני כלים אלו דאף דלא מושלי אינשי היינו דלא שכיח שמשאיל אותם ולפעמים משאיל אותם, ולפ"ז אף דבאמת גניבה ואבידה לא שכיחי ולא חיישינן להו משום דלא שכיח היינו אי סימנים דאורייתא אבל אי סימנים דרבנן אז חיישינן אף לגניבה ואבידה דאף דלא שכיח מ"מ לפעמים מזדמן גניבה ואבידה:

והנה דעת מהר"ל מפראג שהובא בב"ש ס"ק ס"ט הוא להיפך דאדרבא אי אמרינן סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה כלל, ולפ"ד הגאון הזה אם יש סימן אמצעי בגופו וט"ע או סימן מובהק בבגדיו אזי מותרת ממ"נ כמ"ש שם הב"ש בשמו. והב"ש הוא דעה שלישית בין דעת הרב"י ובין דעת הגאון מהר"ל דלדעת הב"ש גם אי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה מיהו כלים דלא מושלי אינשי לא חיישינן לשאלה גם אי סימנים דרבנן:

והנה אשה זו שאנו עוסקים במשפטה פשוט שלדעת מהר"ל ז"ל מותרת מתרי טעמי, אם מצד הסימן שבגופו דהיינו האניק פלעק דאף דלא מקרי ס"מ ביותר מ"מ סימן אמצעי מקרי וכיון שיש כאן גם ט"ע בבגדים אפי' רק בבגד אחד מותרת ממ"נ דאם סימנים דאורייתא מותרת מצד הסימן ואם סימנים דרבנן אז ממילא לא חיישינן לשאלה ומותרת מצד ט"ע דבגדים ומכ"ש כל הבגדים. וזהו פשוט שזהו דעת מהר"ל בעצמו. וגם לדעת הב"ש דס"ל דגם אי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה מ"מ כיון דמודה דכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה א"כ ה"נ כל הבגדים לא מושלי אינשי ולגניבה ג"כ ממילא מוכח דלא חיישינן דא"כ גם בכיס וטבעת ניחוש לגניבה וא"כ גם אשה זו מותרת מצד הבגדים לחוד. לא נשאר מקום להחמיר באשה זו רק אם נתפוש סברת הב"י והריטב"א דאי סימנים דרבנן אפילו בהני כלים דלא מושלי אינשי ג"כ חיישינן לשאלה דעכ"פ לא מקרי ס"מ ביותר וא"כ לפ"ז אפי' כל הבגדים אף דלא שכיח שישאיל כולם מ"מ עכ"פ סימן מובהק ביותר לא מיקרי ומה גם דעכשיו הדרא לדוכתה חששא דגניבה וכפי שכתבתי לקיים דברי החלקת מחוקק בשיטת הרב"י כנ"ל:

והנה חל עלינו חובת ביאור שלש שיטות הנ"ל שהוא שיטת הרב"י ושיטת הב"ש ושיטת הגאון מהר"ל מפראג לברר איזה מהם מחוורתא יותר אליבא דסוגית הש"ס למקבע בה מסמרות לקבוע הלכה כמותו ואם אמנם אין הכרעת תלמיד קטן כמוני מכרעת:

הנה דעת הגאון מהר"ל מפראג הוא לפי מ"ש התוס' במס' יבמות דף ק"כ ע"ב ד"ה אבע"א כליו בחוורי וסומקי ולעולם לא חיישינן לשאלה א"כ ש"מ דס"ל להתוס' כיון דאין לנו הוכחה דחיישינן לשאלה אז ממילא לא חיישינן לשאלה א"כ לפ"ז גם אי אמרינן סימנים דרבנן ג"כ לא קשיא מכליו וא"כ גם כן לא חיישינן לשאלה. והב"ש דחה דבריו דלא כתבו התוס' דלפי התירוץ חוורי וסומקי לא חיישינן לשאלה אלא לאוקימתא דסימנין דאורייתא דאז כמה דליכא הכרח לזה דנימא דניחוש לשאלה אז ממילא לא חיישינן לשאלה אבל אי סימנים דרבנן ובעינן ס"מ ביותר אז ממילא בלי שום הכרח חיישינן לשאלה דעכ"פ ע"י חשש שאלה לא מקרי ס"מ ביותר. ואח"כ מביא הב"ש בשם הרב"י בתשובה דאפי' ארנקי וטבעת וכיס חיישינן לשאלה ואף דבש"ס מסיק דכלים הללו לא מושלי אינשי וצ"ל כמ"ש דאי סימנים דרבנן ובעינן סימן מובהק ביותר אז אפילו בכלים אלו ליכא מיהו ס"מ ביותר דאע"ג דלא שכיח דמשאיל אותם מ"מ לפעמים מזדמן ומשאיל:

ואני אמרתי תנא דמסייע ליה להגאון מהר"ל מפראג דאי אמרי' סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה כלל בשום כלים הוא ניהו רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהרי הרמב"ם לדעת רוב המפרשים דבריו וכמעט כולם איהו ס"ל דסימנים דרבנן וכפי שחילקו הסימנים לג' מינים. מובהקין ביותר, ומובהקין קצת דהיינו אמצעים, וגרועים לגמרי. ומובהקין ביותר לכ"ע דאורייתא. אמצעים פליגי והרמב"ם ס"ל דרבנן. וגרועים לגמרי לכ"ע לא מהני כלל. והנה רבינו הגדול הנ"ל בפי"ד מהלכות גזילה ואבידה כתב וז"ל השמלה בכלל אבידת אחיך היתה וכן השור והשה והחמור ולמה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת אע"פ שהסימן בדבר הטפל לו שיחזיר. והנה לכאורה יוקשה על הרמב"ם כעורה זו שאמרו בגמ' בב"מ דף כ"ז ע"א דכתב רחמנא חמור להחזירו בסימני אוכף ולמה החליף הרמב"ם אוכף במרדעת ולכאורה יש הפרש גדול לדינא ביניהם דהרי שם בגמ' אמרו ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמרי אוכף לא שאילי אינשי אוכפא דמסקב לחמרא. וא"כ יש הפרש גדול בין אוכף למרדעת דבאוכף ליכא חשש שאלה ובמרדעת יש חשש שאלה. וליכא למימר דגם מרדעת מסקב לחמרא וגם מרדעת לא שאילי אינשי והא דנקט הרמב"ם מרדעת ולא נקט אוכף להשמיענו דבר זה דגם מרדעת לית ביה חשש שאלה דג"כ מסקב לחמרא , זה אינו דודאי מוכח דמרדעת לא מסקב לחמרא דהרי נתבאר באורח חיים סימן ש"ה דמותר לתת מרדעת בחצר ע"ג החמור בשבת משום צער ב"ח דחמור קרירא ליה והמרדעת מחממו אבל אוכף אסור לתת עליו דהאוכף אינו צריך כ"כ ע"ש. ואם כן יותר החמור רגיל לילך במרדעת כל היום מבאוכף שהמרדעת צריך לו כל היום לחממו וא"כ יותר רגיל שיאבד החמור עם המרדעת שעליו מאשר יהיה האוכף עליו בשעת האבידה כיון שהמרדעת רגיל עליו יותר ולמה נקט הגמר' חמור בסימני אוכף יותר הוה ליה להגמר' למנקט חמור בסימני מרדעת דשכיחי יותר א"ו בדוקא נקט בגמר' חמור בסימני אוכף משום דבאוכף ליכא חשש שאלה דמסקב לחמרא משא"כ מרדעת דלא מסקב לחמרא לא מהדרינן בסימני מרדעת דחיישינן לשאלה. וא"כ קשיא להרמב"ם למה שבקיה לאוכף שאמרו בגמר' ונקט מרדעת דאית ביה חשש שאלה. א"ו צ"ל דס"ל להרמב"ם דלא נקט בגמ' במימרא דרבא אוכף דוקא אלא להך לישנא דס"ל סימנים דאורייתא דאז קשיא הך מתני' דאע"פ שיש סימנים בכליו ואז צ"ל כתירוץ הגמר' כליו דחיישינן לשאלה וא"כ מוכח דחיישינן לשאלה ולכך נקט אוכף דוקא דלית ביה חשש שאלה דמסקב לחמרא ולאפוקי מרדעת דאית ביה חשש שאלה משא"כ הרמב"ם לשיטתו דאיהו ס"ל סימנים דרבנן ואז לא קשיא מההיא מתני' דאע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו וא"כ אין אנו מוכרחים לומר חוששין לשאלה וכיון דאין אנו מוכרחין לזה אז באמת לא חיישינן לשאלה ולכך נקט חמור בסימני מרדעת דאפי' המרדעת דלא מסקב לחמרא אפ"ה לא חיישינן לשאלה וא"כ מוכח כדעת מהר"ל מפראג דאי סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה כלל. ודי לנו משען ומשענה לתקנת בנות ישראל אם הרמב"ם ס"ל כן וכדאי הוא לסמוך עליו אפי' שלא בשעת הדחק ובפרט שלא מצאנו מן הקדמונים שיסברו היפך זה. הרי ראיה אחת להגאון מהר"ל מפראג מתורת משה הוא הרמב"ם. עוד ראיה גדולה לדברי הגאון מהר"ל זצ"ל משיטת הגמר' עצמה דהרי דברי מהר"ל המה כיון דאי סימנים דרבנן אין לנו שום קושיא שנהיה מוכרחים לתרץ דחוששין לשאלה אז מהיכא תיתי למיחש לשאלה כי בודאי הסברא החיצונה היא דלא חיישינן לשאלה וסמוכות שלו מדברי התוס' דלפי התירוץ כלים בחוורי וסומקי כיון דליכא קושיא אז ממילא לא חיישינן ומינה דימה מהר"ל דלפ"ז אי סימנים דרבנן ג"כ כיון דליכא קושיא ממילא לא חיישינן:

והב"ש דדחה דבריו דעתו דבאמת אי סימנים דאורייתא אז כיון דלא בעינן מובהקין ביותר אז הסברא החיצונה דלא חיישינן לשאלה ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דלתירוץ השני דאיירי בחוורי וסומקי לא חיישינן לשאלה אבל אי סימנין דרבנן אף דליכא שום קושיא מ"מ אז הסברא החיצונה היא דניחש לשאלה דעכ"פ גורם חשש שאלה דלא ליהוי מובהק ביותר וזה אין צריך הוכחה דזהו מצד הסברא. זהו שורש דעת הב"ש בשינוי לשון קצת להסביר דבריו:

אומר דברי מהר"ל מוכרחים ואפי' עדיפא מיניה דמהר"ל לא אמר אלא דאי סימנים דרבנן אין לנו הכרח בגמ' דניחוש לשאלה. ואני אומר דאי סימנים דרבנן יש לנו אפי' הכרח בגמר' דלא חיישינן לשאלה דהרי שם בב"מ דף כ"ז אמרו בגמ' ת"ש אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו ש"מ סימנים לאו דאורייתא אמרי גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן וכו'. והנה זהו סוגית הש"ס בכל מקום כשמקשה איזה קושיא להוכיח איזה דין ומתרץ לו המתרץ והמקשה חוזר להקשות על התירוץ הזה הוא להחזיק הקושיא ראשונה ולמימר שהתירוץ נסתר ונשאר ההוכחה שלו קיימת מחמת קושיא הראשונה. וכן כאן מתחלה הקשה ממשנה זו להוכיח דסימנין דרבנן ומתרץ לו שאין כאן הוכחה דלעולם סימנים דאורייתא וגופו דאריך וגוץ וכליו משום דחוששין לשאלה וע"ז חוזר ומקשה ואי חוששין לשאלה חמור בסימני אוכף וכו' פירוש אלא ודאי דלא חיישינן לשאלה וא"כ מוכח הוכחה ראשונה דסימנין דרבנן דזהו הכוונה הראשונה שלו לפשוט כן. ועכשיו אי ס"ד כדברי הב"ש דאי סימנין דרבנן אז בודאי חיישינן לשאלה מצד הסברא א"כ קשה לטעמיך דטעמא דהך מתני' דאע"פ שיש סימנין וכו' הוא משום דסימנין דרבנן א"כ פשיטא דחיישינן לשאלה ופשיטא קשה חמור בסימני אוכף ואפי' בעדי אוכף היכי מהדרינן הא חיישינן לשאלה ולא מקרי האוכף סימן מובהק ביותר על החמור א"ו דאי סימנין דרבנן כיון דליכא קושיא מהך מתני' דאע"פ שיש סימנין וכו' ואין לנו הכרח דניחוש לשאלה אז ממילא באמת לא חיישינן לשאלה וא"כ שפיר רוצה למפשט האבעיא דסימנין דרבנן. והרי לך הוכחה גמורה וברורה מגוף הסוגיא כשיטת הגאון מהר"ל ז"ל:

ועדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולדחוק לעולם כסברת הב"ש דאי סימנים דרבנן פשיטא דחיישינן לשאלה ובאמת קושית המקשן שהקשה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף וכו' היא קושיא בפ"ע ואינה סובבת על צירה דלעיל לחזור ולפשוט הבעיא אלא היא קושיא בפ"ע דמחמת חשש שאלה היכי מהדרינן חמור בסימני אוכף ואף שזהו דוחק מ"מ עדיין ראוי לסבול דוחק זה לתרץ דברי רבינו ב"ש. אומר אני זה א"א דודאי האמת יורה דרכו דהך קושיא על צירה עליון תסוב למפשט הבעיא ולהוכיח דסימנין דרבנן , דהרי יש להקשות על המקשן שהקשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן הרי אפילו אי לא הוה מהדרינן בסימני אוכף רק בעדי אוכף וכמו שתירצו לעיל אימא בעדי אוכף ג"כ הוה קשה היכי מהדרינן ניחוש לשאלה ומדוע הקשה דוקא חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן:

ולתרץ דבר זה אמרתי בלימוד הישיבה ע"פ מ"ש התוס' בדיבור הקודם דלא משכחת עדים בלי סימנים שאם אין לו בו סימנין איך יחקור אחר עדים וא"כ אי סימנים דאורייתא לא שייך כלל חמור בעדי אוכף שהרי לא יבוא לידי עדים בלתי אם כבר יש לו סימנים וכיון דסימנים דאורייתא די לו בסימנים ולא שייך עדים כלל עיין במהרש"א. הרי דלא שייך למימר כלל חמור בעדי אוכף כי אם אי סימנים דרבנן וא"כ מתורץ הקושיא דאיך יאמר ואי חיישינן לשאלה חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן דכיון דיאמר בעדי אוכף א"כ שוב סימנים על כרחך דרבנן וכיון שסימנים דרבנן שוב לא חיישינן לשאלה שלא אמרנו חיישינן לשאלה אלא מחמת קושיא דלעיל וכסברת מהר"ל מפראג וקושית המקשן אדלעיל קאי שהמתרץ דחה לו הפשיטות שלו ואמר לעולם סימנים דאורייתא והא דלא מהני סימנים בגופו וכליו גופו דאריך וגוץ כליו דחיישינן לשאלה וע"ז מקשה לו לדבריך דסימנים דאורייתא וחיישינן לשאלה א"כ חמור בסימני וכו', ונקט בסימני לפי שעל דברי המתרץ קאי דדחה למימר לעולם סימנים דאורייתא ואז חמור בסימני אוכף מהדרינן דלא שייך עדים כלל וכנ"ל. וכל זה אי קושיא זו אדלעיל קאי אבל אי אמרינן דקושיא זו אינה ענין כלל לדלעיל רק הוא ענין בפ"ע ומקשה גם אם נאמר סימנים דרבנן דג"כ חיישין לשאלה א"כ קשה למה הקשה דוקא חמור בסימני אוכף ולא הקשה חמור בעדי אוכף היכי מהדרינן:

ולפי מ"ש דקושיא זו אדלעיל קאי למפשט דסימנים דרבנן בהכי ניחא לי מה דקשה מאד שינוי הנוסחא כאן בב"מ מהנוסחא דיבמות דכאן תירץ תחלה ואבע"א כליו בחוורי וסומקי ואח"כ חזר והקשה אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס וטבעת וכו' ואי ס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס מאי הוה. ובאמת קושיא זו מקומה קודם ואבע"א שהרי התירוץ של ואבע"א הוא תירוץ כולל דלא חיישינן לשאלה ואז גם קושיא זו לא קשיא. ובמס' יבמות דף ק"כ דשם אמר ג"כ כליו דחיישינן לשאלה וג"כ מקשה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן לא שאילי אינשי אוכפא דמסקב לחמרא מצאו קשור בכיס וטבעת וכו' ואבע"א כליו בחוורי וסומקי. הרי דשם באמת הקדים קושי' דמצאו בכיס קודם ואבע"א ומדוע כאן איחרה הלא דבר הוא כי לא דבר ריק הוא בסידור הגמ'. ובספר תורת חיים הרגיש בזה ורצה באמת להגיה כאן בב"מ ולהעמיד כמו הנוסחא דיבמות ואין דעתנו נוחה מזה כי אם נרצה להגיה הש"ס מחמת איזה קושיא נסתרו ונהרסו כל יסודות התורה והדינים היוצאים מן הש"ס ונתת תורת כל אחד ואחד בידו להגיה כפי דעתו ותצא תורה חדשה:

ואומר אני שבשתי הסוגיות שתי הנוסחאות אמתות וכל אחת תתפרש לפי סוגיתה כדת של תורה אין אונס. ומתחלה אבאר כאן הסוגיא דב"מ. ואען ואומר לך שיש שינוי גדול בין קושית חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ובין קושית אלא הא דתניא מצאו קשור בכיס וכו'. והשינוי הוא שקושית חמור בסימני אוכף אדלעיל קאי להחזיק הפשיטות שרצה לפשוט דסימנים דרבנן דכיון דמהדרינן חמור בסימני אוכף א"כ מכלל דלא חיישינן לשאלה וא"כ מדוע לא מהני סימני כליו א"ו דסימנים דרבנן ואז באמת לא מוקמינן חמור לסימני אוכף כי אם לעדי אוכף דזה בזה תלוי כנ"ל. אבל קושיא שניה דמקשה מהא דתניא מצאו קשור בכיס וכו' היא קושיא בפ"ע דמצאו קשור מאי הוה ניחוש לשאלה אבל ודאי לא תסוב על צירה עליון להוכיח עי"ז דסימנים דרבנן דודאי מהאי מתני' גופא כי היכי דמוכח מדמהני מצאו קשור בכיס וכו' דלא חיישינן לשאלה ה"נ מוכח ממילא דסימנים דאורייתא וא"כ איך יוכיח ע"י זה מדלא חיישינן לשאלה א"כ ש"מ סימנים דרבנן שהרי הך גופא תוכיח על הסימנים שהם דאורייתא כאשר יתבאר בדברינו א"ו על כרחך שהיא קושיא בפ"ע. ולפי הסגנון הזה ששתי קושיות הללו אינם על כוונה אחת ואין להם שייכות זה לזה לכך גמר הקושיא הראשונה עם כל התירוצים קודם שהקשה קושיא השניה שלא לערבם ולתת פירוד ביניהם. ואפרש שיחתי דקושיא דמצאו קשור אינה קאי לפשוט דסימנים דרבנן ע"פ מה שכתבו התוספות בד"ה מצאו קשור בכיס וטבעת יחזיר המוצא לשליח או לבעל השואלו בסימני הכיס וא"ת ולוכח מהכא דסימנים דאורייתא ובפ' בתרא דיבמות פריך מהכא דסימנים דאורייתא. וי"ל דמצי לאוקמי כגון שאותו עצמו שאבדו מצאו ומכיר הכיס בט"ע דכיון שבעצמו מצאו נאמן והכי נמי הוה מצי למדחי התם עכ"ל וכתב המהרש"א ז"ל על דבריהם דהוה מצי לאוקמי שאותו שאבדו מצאו היינו לפום הסברא דסימנים לאו דאורייתא אבל לפום סוגיא דשמעתין דפריך מינה ניחוש לשאלה היינו על כרחך לפוה מה דס"ד השתא דסימנים דאורייתא ואית לן לפרושי כפשטא דמצאו אחר יחזירנו לשליח או לבעל אבל אי מצאו אותו שאבדו לא הוה קשיא ליה נמי ניחוש לשאלה דאיהו ודאי נאמן לומר שלא השאילו לאחר במיגו דלא אבדתיו עכ"ל מהרש"א ז"ל. העולה מזה דהמקשה שהקשה ניחוש לשאלה ע"כ דלא אסיק אדעתיה דמיירי שהוא עצמו מצאו שא"כ אין מקום לקושייתו אלא סבר כיון שסתמא תנן מסתמא מיירי אף במצאו אחר וא"כ לפי סברתו זאת ממילא מוכח דסימנים דאורייתא כקושית התוס' וא"כ איך נוכל לומר דקושיא זו היא להוכיח על ידה דסימנים דרבנן מדלא חיישינן לשאלה דהרי מהך גופא מוכח דסימנים דאורייתא א"ו קושיא בפ"ע היא ואין לה ענין להבעיא דלעיל ולכך לא ערבינהו עם הקושיא דלעיל קודם ואבע"א. וכל זה כאן בסוגיא דב"מ שמסופק ובעי אי סימנים דאורייתא אם לא וקושיא הראשונה דחמור בסימני אוכף למפשט הבעיא היתה כנ"ל להוכיח דסימנין דרבנן. משא"כ במס' יבמות שם ליכא בעיא כלל אי סימנים דאורייתא רק שני לשונות יש שם אליבא דרבא ולהך לישנא דאמר רבא שם סימנים דאורייתא פסקא למלתא בלי שום ספיקא כלל וקאמר שם להך לישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא הא דקתני אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו דחיישינן לשאלה וע"ז מקשה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף וכו' בודאי דאין כוונתו להוכיח מזה דסימנים דרבנן שהרי לא היה מסופק ע"ז כלל רק היה פשוט אצלו שהם דאורייתא וא"כ גם קושיא זו היא רק על חששת השאלה ואין לה ענין לסימנים כלל שאין שום ספק אצלו בסימנים וא"כ קושיא זו וקושיא השניה דמצאו קשור בכיס וכו' ענין אחד להם להקשות על הא דחוששין לשאלה לכך ערבינהו ומתרץ ואבע"א על שניהם יחד שהוא תירוץ כולל לשניהם. וזהו נכון לדעתי בישוב שתי הסוגיות. ובלימוד הישיבה הארכתי לתרץ עפ"ז מ"ש התוס' כאן בב"מ רק תירוץ דמיירי שהוא עצמו מצאו ובמס' יבמות תירצו התוס' שלשה תירוצים ובאמת שני תירוצים האחרים המה מרווחין כאן יותר מתירוץ הזה. בכל זה הארכתי בישיבה וכאן אין מקום להאריך אבל עכ"פ כללות דברינו דלפע"ד הסוגיא מוכרחת כדעת הגאון מהר"ל מפראג ז"ל:

וא"כ שהכרענו להלכה כדברי הגאון מהר"ל מפראג כבר הותרה אשה זו לדעתו ע"י צירוף ט"ע של הבגדים עם סימן ההאניק פלעק שבגופו וכמ"ש לעיל בתחלת דברינו. ולא עוד אלא שי"ל שזה ההאניק פלעק מקרי סימן מובהק ביותר ומועיל לכ"ע דודאי אם היו מעידים סתם שהיה לו ההאניק פלעק בגופו היה נקרא סימן אמצעי אבל כיון שצמצמו מקומו שהיה נמוך מן הלב וכבר מבואר בכמה פוסקים דצמצום מקום השומא מקרי ס"מ ביותר וא"כ הה"ד כאן אלא שאפשר לדחות שמה שאמרו נמוך מן הלב לא נקרא מצמצם דאף רחוק למטה מן הלב עדיין נקרא נמוך מן הלב דהרי אפילו אם מצמצם באיזה אבר עדיין לא נקרא מצמצם אם אמר סתם שהיה לו שומא על אותו אבר אלא צריך לומר בראש האבר או בסופו כמ"ש כאן אלא שאין אנו צריכין לכל זה לדעת מהר"ל שאף סימן אמצעי מהני לצירוף ט"ע של הבגדים:

ואפילו להב"ש החולק וס"ל דגם אי סימנים דרבנן חוששין לשאלה מ"מ עיקר טעמו דכיון דבעינן ס"מ ביותר א"כ עכ"פ היכר הבגדים לא מקרי ס"מ ביותר דחיישינן לשאלה וא"כ עכ"פ סימן אמצעי מקרי ע"י היכר הבגדים ולפי מ"ש הב"ש בס"ק ע"ג בשם המ"ב דהא דאפילו מאה סימנים שאינם מובהקים אינם כלום היינו דוקא סימנים גרועים אבל סימנים אמצעים מצטרפים דע"י הצירוף מקרי ס"מ ביותר וכן הסכים הט"ז ע"ש ולפי העולה על זכרוני גם בתשובות פני יהושע פסק כן. א"כ עכ"פ ע"י הבגדים שהם עכ"פ כמו סימן אמצעי וע"י האניק פלעק שבגופו נעשה מובהק ביותר. ואף שאפשר לדחות דשאני שני סימנים אמצעים ששניהם בגופו ושפיר ע"י צירוף נעשה מובהק דאינו שכיח שיזדמנו שניהם באדם אחד אבל כאן שאחד בגופו ואחד הוא ע"י הבגדים א"כ כיון דזה שבגופו מזדמן גם אצל אחר מדוע לא ניחוש שזה השאיל להשני בגדיו. מ"מ זה ג"כ חששא רחוקה דנימא שהזדמן שישאיל הבגדים לאותו איש שהיה לו בהזדמן האניק פלעק בגופו וזה מקרי שאלה דיחיד אלא שהב"ש מביא בשם הח"מ שחולק ע"ז ואנחנו אדרבה מצאנו בח"מ ס"ק מ"ג שמביא דעת המתירים בשם מהרי"ק ולא חלק עליהם אלא שבס"ק נ"ה בתשובות דפנחס מק' ארלא שם כתב בהדיא דאפילו כמה סימנים אמצעים בגופו וגם היכר הבגדים לא מהני , מ"מ כבר כתבתי מה דנ"ל דכל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו מקרי כלים דלא מושלי אינשי ולא חיישינן לשאלה כלל ומהני הבגדים לחודייהו:

ועכשיו אחר כל המתבאר לא נשאר מקום להחמיר באשה זו רק אם ניחוש לדעת הרב"י והריטב"א דאי סימנים דרבנן אפילו בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה משום דעכ"פ מיקרי ומשאיל ותו לא מקרי מובהק ביותר ואי סימנים דרבנן בעינן מובהקין ביותר וכתבתי לעיל דלפי שיטה זו לגניבה ג"כ חיישינן ותו לא מהני כל הבגדים יחדיו. והנה הב"ש כתב על שיטת ב"י מיהו הסוגיא אינו מיושב וכאשר שמתי עין עיוני על הסוגיא לראות מה שאינו מיושב לשיטת מרן הרב"י ועמדתי על כוונת הב"ש שמצאתי תיובתא רבא מסוגית הגמרא על שיטת מרן הרב"י. דהרי שם אבעיא לן סימנים דאורייתא או דרבנן וקאמר ת"ש חמור בסימני אוכף ומשני אימא בעדי אוכף ואי כשיטת הרב"י דאי סימנים דרבנן אפילו בכלים דלא מושלי חיישינן לשאלה דעכ"פ לא מקרי מובהק ביותר דזמנין דמשאיל א"כ קשה אף דנימא בעדי אוכף עדיין מוכח דסימנים דאורייתא דאי דרבנן מאי מהני עדי אוכף להחזיר החמור ניחוש לשאלה מאי אמרת לא שאילי אינשי אוכפא הרי אם סימנים דרבנן לא מהני זה ועדיין ניחוש לשאלה ומזה דמהדרינן החמור בעדי אוכף ולא חיישינן לשאלה מזה שוב מוכח דסימנים דאורייתא לשיטת הרב"י. ובאמת כי קושיא זו מרפסא איגרא לשיטת הרב"י. ובראשית המחשבה אמרתי שקצר שכלי מהשתרע בו תירוץ לקושיא זו:

אמנם בלימוד הישיבה אמרתי לתרץ שיטת מרן הרב"י כמשפט וכחובה עלינו. והנה רש"י פירש ת"ש חמור בסימני אוכף פירש"י דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתא. והנה כוונת רש"י דלכאורה קשה מאי פשיט מדמהדרינן חמור בסימני אוכף ש"מ סימנים דאורייתא דהרי אפילו אי סימנים דרבנן מחזירין אבידה ע"י סימנים דבממונא עבדי רבנן תקנתא. לכך פירש רש"י דאוקמינן לעיל חמור לסימני אוכף אתא פירוש דלעיל מוקי רבא חמור דקרא לסימני אוכף וא"כ מקרא דריש ולאו תקנתא דרבנן קאמר. והנה זהו שיטת רש"י שקאי אדברי רבא דלעיל שמפרש בהדיא לקרא אבל התוס' כתבו ת"ש חמור בסימני אוכף ברייתא היא עכ"ל התוס'. והנה ברייתא זו לא מצאנו מקומה ואנחנו לא נדע אם האי ברייתא אקרא קאי למדרש קראי כמו רבא או הלכתא פסיקתא היא בברייתא דמהדרינן חמור בסימני אוכף ולהורות הלכה באה הברייתא ולא קאי אקרא כלל. והנה אם נימא דברייתא לא קאי אקרא א"כ קשה מאי פשיט מברייתא דמהדרינן חמור וכו' דדלמא באמת תקנתא דרבנן היא. אך נוכל לומר דהפשטן הוכיח לעצמו מברייתא זו דדין תורה קאמרה דאי תקנתא דרבנן מאי איריא אוכף דלא מושלי אינשי אפילו שאר כלים דמושלי אינשי נמי מהדרינן ע"י כלים דהרי שנינו מצא פירות בכלים חייב להכריז וא"כ מהדרינן הפירות למי שאומר סימנים בכלי אף דכלים שפיר מושלי אינשי א"ו דבממונא ודאי לא חיישינן לשאלה מתקנתא דרבנן וא"כ מדוע נקטה הך ברייתא אוכף א"ו אף דמצא פירות בכלי חייב להכריז היינו מדרבנן הוא דלא חיישינן לשאלה אבל ברייתא דאוכף הוא מן התורה משום דלא מושלי אינשי וא"כ מוכח דהך ברייתא לאו תקנתא דרבנן היא מדמהדר אאוכף ואעפ"כ נקט סימנים א"כ ש"מ סימנים דאורייתא. אלא דעדיין נוכל לדחות לעולם דהך ברייתא תקנתא דרבנן והא דנקט אוכף אפי' שאר כלים נמי דהרי שנינו מצא פירות בכלי חייב להכריז י"ל דהא דמכריז פירות בכלי דהיינו אם יבואו סתם בני אדם ויגידו סימנים בכלי יחזירו להם ולא ניחוש לשאלה אבל ברייתא זו דנקט דוקא אוכף היינו ברמאי וברמאי כי היכי דמחמירין בו לענין סימנים יותר משאר בני אדם ה"נ חיישינן ביה לשאלה טפי מסתם בני אדם ולכך נקט אוכף דבאוכף מחזירין אף להרמאי דאוכף לא מושלי אינשי ולעולם דתקנתא דרבנן היא וא"כ מנ"ל להוכיח סימנים דאורייתא. אלא דזה א"א דנימא דברייתא ברמאי איירי דא"כ היא גופא קשיא היאך מהדרינן ליה בסימני אוכף אפילו בסימני גוף החמור לא יחזיר דהרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יחזיר. אלא ע"כ דלאו ברמאי איירי וא"כ מדנקט אוכף מכלל דדין תורה קאמר וסימנים דאורייתא וע"ז שפיר משני אימא בעדי אוכף פירוש לעולם דהך ברייתא תקנתא דרבנן היא והא דנקט אוכף שאר כלים נמי יש לומר כנ"ל משום דאיירי גם ברמאי. וא"ת אי ברמאי סימנים מאן דכר שמייהו דהרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יחזיר ע"ז שפיר מתרץ אימא בעדי אוכף ואף דתקנתא דרבנן היא דמדאורייתא אפילו עדי אוכף לא מהני דמדאורייתא דלא מהני סימנים גם באוכף חיישינן לשאלה והך ברייתא תקנתא היא ומ"מ אימא בעדי משום דברמאי איירי והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יחזיר וא"כ מדאורייתא בכל הכלים חוששין לשאלה דלא הוי מובהק ביותר ומתקנתא דרבנן בשום כלי לא חיישינן לשאלה כדרך דלא בעינן מובהקים מתקנתא וברמאי חילקו חכמים בין אוכף לשאר כלים דבשאר כלים חיישינן ובאוכף אפילו לרמאי לא חיישינן. וא"כ מתורץ קושית הב"ש על הב"י והסוגיא על מכונה. ואף שעדיין לא המציא החילוק שבין אוכף לשאר כלים עד לבסוף בסוף הסוגיא אורחא דגמרא הוא זיל הכא קא דחי להפוך הסברות לפי הצורך לקושייתו שיהיה הכל דרך קושיא ותירוץ , או שזה הת"ש הוא דברי המקשה אחר שידע שפיר חילוק זה אף שהמקשה שבסוף הסוגיא לא ידע מזה וזה פשוט. כל זה נ"ל להפך בזכותו של הרב"י שלא יהיה מוקשה מפשטא דסוגיא ואם הוא קצת דוחק שהמקשה סתם דבריו כל כך:

אמנם כל זה דרך מו"מ אבל בהגיע תור פסק הלכה לא נהדר פני גדול והוא מרן הרב"י. ונ"ל הוכחה דלא כוותיה והוא מוכח מתחלת הסוגיא ולכאורה יהיה זה הוכחה לשיטת מהר"ל עצמה. דהנה ריש הסוגיא כך היא אמר רבא ל"ל דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה צריכי דאי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופה ובסימנים דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף אימא לא מהדרינן כתב רחמנא חמור דאפילו חמור בסימני אוכף וכו'. ולכאורה דברים הללו תמוהים מאי איריא זה במה דכתב שמלה הוי טעינן טעות הזה דדוקא בעדים דגופה וסימנים דגופה אפילו אי גם שמלה לא הוה כתיב והוה כתיב רק כל אבידת אחיך ג"כ הוה אמרינן דוקא בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף לא דכיון דלית לן לימוד ע"ז לרבות ממילא אימעט דהא חזינן דבאמת בעי קרא מיותר לזה ולמה תלה טעות הזה בשמלה דקאמר אי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ וכו' ובאמת שמלה אינו מיותר דשמלה לדרשא דידיה איצטריך כדדריש במתני' מה שמלה יש לה סימנין ויש לה תובעים וכו' והכי הוה לי' לרבא למימר כולהו צריכי שמלה לדרשא דמתני' חמור לסימני אוכף כדאמר בשור ושה שה לגיזותיו ושור לגיזת זנבו וכו'. ובישוב דבר זה נ"ל דבאמת כיון שהאוכף הוא שלו והחמור הולך בזה האוכף ודאי גם החמור שלו צריך לומר שהוא משום חשש שאלה דמה בכך שהאוכף שלו שמא השאיל האוכף לאחר וזה החמור של השואל הוי:

והנה אי הוה אמרינן לא חיישינן לשאלה כלל א"כ שוב מה לי גופו ומה לי אוכף. ואחר הקדמת כל אלה צ"ל בהבנת דברי רבא כך דבאמת הסברא החיצונה אי לאו שום קרא כלל ממילא מצד הסברא לא חיישינן לשאלה וא"כ לא איצטריך חמור לאוכף כיון דמצד הסברא לא חיישינן לשאלה מה לי גוף החמור מה לי האוכף אלא משום דכבר איצטריך למכתב שמלה לדרשא דמתני' מה שמלה יש לה סימנים ותובעים ועתה יש מקום לטעות ולמימר דשמלה לאו לדרשא דסימנים אתי כי אם שמלה להכי הוא דאתא למדרשא מה שמלה לא מהדרינן כי אם בעדים דגוף וסימנים דגוף שהרי שמלה ודאי ע"י עדים וסימני גופה הוא דמהדרינן אותה שהרי אין בשלמה דבר אחר חוץ מגופה אף כל דוקא בעדים דגופה וסימנים דגופה ולפי שהסברא החיצונה היתה דלא ניחוש לשאלה ולהחזיר גם ע"י אוכף להכי אתי שמלה לאפוקי מהסברא ולהורות דחיישינן לשאלה וע"י שמלה הוא דנטעה דחמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף לא מהדרינן לכן כתב רחמנא דאפילו חמור בסימני אוכף מהדרינן א"כ כיון דכבר כתיב חמור דאפילו ע"י אוכף מהדרינן א"כ שוב ליכא למימר דשמלה אתי להורות דוקא על עדי וסימני גוף ואז שוב שפיר ידעינן דשמלה לדרשא דמתני' אתי והיינו דקדייק רבא בלישנא צריכי דאי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופה וכו' אבל אי גם שמלה לא הוה כתיב לא היה מקום לטעות בזה דמצד הסברא ממילא הוה אמרינן דלא חיישינן לשאלה. ובזה נכון מה דמהפך רבא ודריש האי קרא שמלה וחמור שור ושה משום דאי הוה דריש להאי קרא כסדרו מרישא לסיפא ואז הוה דריש חמור קודם שמלה לא הוה מידרש ליה שפיר דהיכי הוה מצי למימר חמור לסימני אוכף דל"ל קרא לזה בלא"ה מצד הסברא הוא כן לכך מתחיל משמלה:

ועתה לפי הצעה הנ"ל לימא מסייע ליה להגאון מהר"ל מפראג ז"ל דכל זמן שאין לנו הכרח המכריח אותנו למיחש לשאלה מחמת איזה קושיא ממילא מצד הסברא לא חיישינן לשאלה. וממוצא דבר נשמע דאפילו אם סימנים לאו דאורייתא אעפ"כ מצד הסברא לא חיישינן לשאלה דלא כב"ש דס"ל אי סימנים דרבנן אז מצד הסברא בלי שום ראיה חיישינן לשאלה זה א"א. והכרעה לדבר דהרי אנו קיימינן דמכח שמלה היה לנו הטעות הזה דלא מהדרינן בעדי אוכף וסימני אוכף והשתא קשה ממנ"פ אי סימנים דאורייתא א"כ ודאי משמלה נפקי דכבר כלל זה מסור לן בסוגיא זו דאי סימנים דאורייתא ודאי משמלה נפקי וא"כ כיון דשמלה לסימנין איצטריך א"כ מהיכא תיתי נימא דשמלה אתי לאפוקי מהסברא למעוטי אוכף כיון דשמלה אינו מיותר דלסימנים איצטריך למה נגרע הסברא אלא צריך לומר דדברי רבא הם כך דאי לא הוי כתב חמור אז הו"א דשמלה לא אתיא לסימנים והו"א באמת דסימנים לאו דאורייתא ושמלה הוה מוקמינן למעוטי מהסברא ולהורות דחמור בעדי אוכף לא מהדרינן ולהורות דחוששין לשאלה וע"ז קשה איך אפשר לטעות כן וסימנים באמת דרבנן א"כ קשה לא נכתוב רחמנא שמלה כלל וממילא כיון דאין לימוד על סימנים ממילא לאו דאורייתא נינהו ואז ממילא חיישינן לשאלה מצד הסברא כדעת הב"ש ולמה לי שמלה כלל. א"ו הכרח גמור דאף אי סימנים לאו דאורייתא אעפ"כ מצד הסברא לא חיישינן לשאלה וא"כ אי לאו חמור שפיר הוה טעינן דשמלה לאו לדרשא דמתני' אתי אלא להורות למעוטי אוכף ולמימר דחוששין לשאלה לאפוקי מהסברא דאין חוששין לשאלה אף אי סימנים לאו דאורייתא לכך איצטריך חמור דאפילו באוכף מהדרינן וממילא שמלה לדרשא דמתני' לסימנים ותובעין או סימנים דוקא או כדי תני להו לכל מר כדאית ליה אי סימנים דאורייתא או לאו וא"כ מוכח דגם אי סימנים לאו דאורייתא אעפ"כ מצד הסברא לא חיישינן לשאלה דלא כב"ש:

אלא שאחר הישוב אני אומר ומטונך משם ראיה להגאון המחבר ב"ש ותיובתא להגאון מהר"ל זצ"ל. דהרי לפי מ"ש הטעות הזה דבעינן דוקא עדי או סימני הגוף ולמעוטי אוכף משמלה יצא לנו הטעות הזה משום דנימא דשמלה מיותר ולהכי הוא דאתא וא"כ לפי הטעות הזה ליכא למדרש סימנין משמלה דאי דרשת שמלה לסימנים א"כ שוב אינו מיותר ומאין תגרע הסברא שנותנת דלא חיישינן לשאלה א"ו שאז לפי הטעות הזה ודאי הוה אמרינן סימנים לאו דאורייתא וא"כ קשה היאך אמר רבא דאי הוה כתב שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופה וסימנים דגופה סימנים מאן דכר שמייהו שהרי עתה לפי הטעות הזה סימנים לאו דאורייתא והיאך מזכיר רבא בדרשא דקרא א"ו נהפוך הוא וכדעת הב"ש דאי סימנים דרבנן אז מצד הסברא ממילא חיישינן לשאלה ולא בעינן קרא לזה וא"כ השתא לפי הטעות דשמלה אתי להורות דלא מהני עדי אוכף דחיישינן לשאלה א"כ מדאיצטריך קרא להורות על חששת שאלה מכלל דסימנים דאורייתא ולא בעינן מובהקין ביותר ואז היה הו"א דלא ניחוש לשאלה לכך איצטריך קרא לזה דאי אמרת סימנים לאו דאורייתא א"כ קשה למה לי קרא דניחוש לשאלה מצד הסברא ג"כ ניחוש לשאלה דעכ"פ לא הוי מובהק ביותר א"ו סימנים דאורייתא לפי הטעות הזה לכך אמר רבא בדבריו גם סימנים לפי שגם לפי הטעות הזה אף דשמלה לא אתיא לסימנים מ"מ ממילא מוכח סימנים מכח מדאיצטריך כנ"ל ומוכח כדעת הב"ש ולא כדעת הגאון מהר"ל מפראג זצ"ל. אלא כאשר פקחנו עינינו לעיין הדק היטב בדברי רבא ולמידק בהו שפיר לכאורה הוי תיובתא לתרווייהו בין להגאון מהר"ל ז"ל ובין להגאון בעל המחבר ב"ש ז"ל לפי הטעות דשמלה אתי להורות למעוטי אוכף משום חשש שאלה אז ודאי סימנים דרבנן דמהיכא ילפת להו לסימנים דשמלה כבר אפיקתיה למעוטי אוכף ולשיטת הב"ש נהפוך הוא דלפי הטעות הזה אז ודאי סימנים דאורייתא דאל"כ לא איצטריך קרא דממילא מצד הסברא חיישינן לשאלה ועכ"פ בין למר ובין למר לפי הטעות ספיקא ליכא והדבר מוכרח לצד אחד אלא שלמהר"ל הדבר מוכרח דלאו דאורייתא ולהב"ש הדבר מוכרח דהם דאורייתא ואנו רואים שרבא עצמו אף לפי הה"א בטעות הזה עדיין ספוקי מספקא ליה שהרי שניהם אחז בלשונו דאמר דאי כתב רחמנא שמלה הו"א ה"מ בעדים דגופה וסימנים דגופה ועדים דגופה היינו אם סימנים דרבנן דאי סימנים דאורייתא לא שייך עדים כלל וכמ"ש התוס' בד"ה בעדים דאוכף וכמו שהסביר המהרש"א ז"ל דבריהם וכמ"ש למעלה וא"כ דברי רבא המה דלא כתרווייהו ואחז החבל בתרין ראשין אתמהא. ולהבין דברי רבא נדקדק בהם ואז נעמוד עליהם ומשם יצא לנו לאורה כדברי הגאון מוהר"ל ז"ל. דהנה בדברי רבא יש לדקדק דפתח בתרתי וסיים בחדא דפתח דאי כתב רחמנא שמלה ה"א ה"מ בעדים דגופא וסימנים דגופא אבל חמור בעדי אוכף וסימני אוכף לא הרי שהתחיל בשתים בעדים וסימנים וסיים בחדא להכי כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסימני אוכף הרי שסיים רק בסימנים ועדים שיירינהו ולא הזכירם כלל. וכגון דא טעמא בעי. ובלמוד הישיבה הארכנו בזה וגם על הרי"ף שהשמיט כל מימרא דרבא. וכאן נעתיק רק הצריך לדינא דנן:

ונראה משום דאי סימנים דאורייתא אז ודאי משמלה ילפינן להו כדמסיק בגמ' מדקתני תנא סימנים גבי שמלה. והנה באמת יפלא הדבר מאד מדוע מכל הנך פרטי דקרא שור ושה וחמור ילפינן מכל אחד רק דבר אחד ומדוע זכתה שמלה למילף מינה שתים סימנים ותובעים, וצריך לומר דלמ"ד סימנים דאורייתא ובדוקא נקט התנא סימנים ותובעים ולא כדי נסיב להו באמת מוכרח הדבר שהיה לו להתנא במלת שמלה תרתי יתורים דיליף מינה תרתי מילי ואם אנחנו לא נדע מהו היתור השני בשמלה אין זה תימא דתנאי דמתניתין הוו בקיאים בדקדוקי דרשות המקרא טפי מינן ושפיר ידע להו תנא דמתני' ומהני תרתי דרש חד לסימנים וחד לתובעין:

והנה אי לא הוה כתיב חמור דאז היה מוקמינן שמלה למעוטי אוכף ולהורות דחיישינן לשאלה א"כ שוב חד יתור דשמלה אפיקתיה למעוטי אוכף ונשאר רק השני שבשמלה ועכשיו יולד לנו ספק מה למדרש מינה אם סימנים אם לתובעין וסימנים לאו דאורייתא וזהו ספיקא דרבא דבאמת כל מימרא דרבא כאן הוא להך לישנא דרבא דסובר באמת סימנים דאורייתא וא"כ לפ"ז יש שני יתורים בשמלה למדרש מניה תרתי כנ"ל אלא שכל זה למסקנא אבל עכשיו לפי ההוה אמינא דשמלה אתי למעוטי אוכף א"כ נשאר רק חד יתור בשמלה ובחד יתור איכא לספוקי אם לסימנים אם לתובעים וא"כ יש לנו ספק אם סימנים דאורייתא אם לאו ולכך נקט רבא תרוייהו בלישנא והכי קאמר דאי כתב רחמנא שמלה הו"א ה"מ בעדים דגופה פירוש דאם נימא היתור השני לתובעים אתי וא"כ סימנים לאו דאורייתא לכך בעינן עדי גופה והדר קאמר וסימנים דגופה פירוש אם היתור השני לסימנים אתא אבל חמור בעדי אוכף או בסימני אוכף לא נקט ג"כ תרוייהו כלפי ענין הספיקא דמה דמהני בגופה כך הספק דמה דממעט באוכף דאם בגופו בעינן עדים צ"ל אבל חמור בעדי אוכף לא דסימנין לא איצטריך למעוטי דגם בגופו לא מהני ואם בגופה מהני סימנים וא"כ לא שייך עדים כלל כמ"ש לעיל בשם התוס' נקט ג"כ ההיפוך דחמור בסימני אוכף לא. וכל זה לפי הטעות דחד יתור דשמלה אפיקתיה למעוטי אוכף אבל למסקנא דכתיב חמור להחזיר גם ע"י אוכף וא"כ שמלה לא אתי להכי כלל ואייתרו שני היתורים בשמלה ואז ודאי סימנים דאורייתא דמשני יתורים בשמלה דרשינן חד לסימנים וחד לתובעים לכך שוב סיים בחדא להכי כתב רחמנא חמור דאפי' חמור בסימני אוכף ועדים שיירינהו דלא בעינן כלל ואפי' לא שייכי עדים דהרי אין לו עדים כי אם ע"י סימנים ודי לו בסימנים כנ"ל בשם התוס' לכך שוב לא הזכיר עדים כלל. ודוק היטב כי הוא נכון לענ"ד:

ולפ"ז ממילא רווחא לן שמעתא כשיטת הגאון מהר"ל זצ"ל דהרי רבא לפי הטעות הזה דחד יתורא דשמלה אתי להורות דחוששין לשאלה עדיין היה מסופק אם הייתור השני אתי לסימנים או אם אתי לתובעין וסימנים לאו דאורייתא וקשה היה לו להוכיח דודאי היתור השני לסימנים דאי סימנים לאו דאורייתא רק לתובעים אתי א"כ למה לי היתור דאתא להורות למיחש לשאלה הא אי סימנים דרבנן מצד הסברא חיישינן לשאלה ומאי מספקא ליה לרבא אלא ודאי אפילו אי סימנים לא דאורייתא גם כן מצד הסברא אי ליכא יתורי דקרא לא חיישינן לשאלה , וכשיטת מהר"ל זצ"ל. אלא שעם כל זה ליכא תיובתא מכאן להב"ש ונוכל לתרץ דעתו דהן אמת דגם אי סימנים לאו דאורייתא מצד הסברא לא חיישינן לשאלה מיהו ה"מ בהנך כלים דומיא דאוכף דלא מושלי אינשי וא"כ שפיר היה מסופק רבא דלמא סימנים לאו דאורייתא ואף על פי כן בעינן יתורא דשמלה דחמור בעדי אוכף אף דאוכף לא מושלי אינשי ומצד הסברא לא חיישינן ביה לשאלה אעפ"כ משמלה ילפינן דאפי' באוכף ניחוש לשאלה אבל שאר כלים ודאי דמצד הסברא חיישינן לשאלה:

אבל עכ"פ על שיטת הרב"י והריטב"א דס"ל אי סימנים לאו דאורייתא אפילו באוכף ושאר כלים דלא מושלי אינשי ג"כ מצד הסברא חיישינן לשאלה ודאי דקשיא מדברי רבא. וכיון שכבר עלתה שיטת הרב"י בתיובתא לענ"ד א"כ כיון דכבר כתבתי שכל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו מקרי כלים דלא מושלי אינשי ולגנבה גם כן הוכחתי דלא חיישינן , אם כן איתתא דא שריא:

היתר מצד הכרת פניו בט"ע שהרי אמרו העדים שהכירוהו בט"ע ממש ואין להם שום ס"ס וגמגום כלל שזהו חיים בן צבי שהיה בהקדש שנסע ביום הנ"ל אלא שיש לחוש לחומרא של הרשב"א ז"ל דחייש שמא הוא לאחר ג' ימים וכבר הבאתי למעלה איך מחמיר הח"מ בזה שכתב הבא עליה באשם תלוי קאי ואפי' הב"ש דמיקל בסעיף קטן פ"ד לא הקיל רק אם היה שלם ולא היה חבול בפניו אבל כאן בעובדא דידן היה לו שני נקבים בפניו כמבואר בגביית ב"ד השני אלא שר"ת מקיל בספק ג"י אפי' חבול שהרי אם אינו חבול מתיר ר"ת אפי' בודאי עברו עליו יותר מג' ימים אלא שאנחנו לא נדע מה נעשה כי איך נקל נגד אדוננו הרשב"א ז"ל. אלא שזה כמה שנים הארכתי בתשובה דהיכא דאיכא סימנים אמצעים וגם מכירים אותו בט"ע מודה הרשב"א דיש להקל אף בספק אם הוא אחר ג"י דהנה ז"ל הרשב"א ז"ל בשיטותיו בשלהי יבמות והיכא דאשכחוהו ואשתמודעוהו ולא ידעי אם הוא תוך ג' או אחר ג' איכא למימר דאין מעידין עליו דהוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ואיכא למימר וכו'. הרי שלא עלה על דעת הרשב"א ז"ל לחוש ולהחמיר אלא משום דלמא הוי ספק זה ספיקא דאורייתא:

והנה הרמב"ם ז"ל הוא מן הפוסקים דסימנים לאו דאורייתא עיין פ"ג מהל' גירושין. והנה הרמב"ם ז"ל עצמו כתב פ"ז מהל' נחלות וז"ל או שנדקר במלחמה וכו' או שנהרג ולא הכירו פניו אבל אם היה להם סימנים מובהקים בגופו בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה בעדותן אע"פ שאין משיאין את אשתו שאני אומר לא החמירו בדברים אלו רק מפני איסור כרת וכו' ע"ש בהרמב"ם. ומתוך דברי הרמב"ם הללו לקחתי דע"פ הדין היה לנו למפשט הבעיא דסימנין דאורייתא אלא מרוב חומר איסור כרת דחו בגמ' כל הפשיטות שהביא לפשוט דסימנים דאורייתא ודחיק למימר אימא בעדי אוכף וכל זה הוא רק חומרא דרבנן שהחמירו באיסור כרת למיחש אולי סימנים לאו דאורייתא אבל מצד הדין אנו פשטינן הבעיא דסימנים דאורייתא וא"כ הא דאין אשה נשאת בסימנים אמצעים חומרא דרבנן היא וראיה לזה שהרי אם נשאת ע"י סימנים אמצעים לא תצא עיין ב"ש ס"ק ע' וא"כ כיון שכבר יצאנו מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן א"כ מותרת ע"י הט"ע ואף שהוא ספק שמא הוא לאחר ג"י ושוב אינו מועיל הט"ע הוי ליה ספיקא דרבנן וגם הרשב"א מודה להקל. ועוד הארכתי בתשובה ההיא בארוכה ביסוד זה אלא לפי שבכאן בלא"ה יש להקל לא הארכתי במה שכבר מתבאר אצלי מקודם. וגם לפי מ"ש בק"ע סי' רע"ז בשם הראנ"ח גבי ספק אם הוא אחר שעה גבי מים וז"ל ומ"מ איתתא דא שריא דאם הוא אחר צריך לומר שנשתנה פניו לזה וגם הנזם דומה לנזם זה ואיתרמי שעתה פלטו הים לזה האחר וכו' ע"ש. א"כ גם כאן בנדון דידן דוחק לומר שהשאיל בגדיו לאחר ואיתרמי שזה האחר נשתנה פניו לפניו של חיים זה והיה לו האניק פלעק כזה:

ועוד דהרי כתב בק"ע סימן שע"ח בשם מהרי"ט ז"ל הא דאין מעידין כשנמצא אחר ג' ימים הוא משום דאמרינן מסתמא נשתנה אבל אם מעידין עליו דלא נשתנה מעידים עליו עכ"ל. וא"כ בנדון דידן הרי בפה מלא דברו העדים שאין להם שום ס"ס וגמגום ובודאי זהו חיים בן צבי ושלא נתעבה פניו כלל א"כ גם כן יש להקל לדעת מהרי"ט:

עוד נ"ל דאפי' אם היה בודאי אחר ג"י מ"מ בצירוף סימן אמצעי או בצירוף הבגדים אפשר להתיר. וראיה גדולה יש לי מן המשנה ביבמות דף ק"כ ע"א אין מעידין אלא עד ג"י. וקשה דהך בבא דאין מעידין אלא עד ג"י הוה ליה למיתני בהדי בבא דרישא והכי הוה ליה למתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם ואין מעידין אלא עד ג"י אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו , כי היכי שיהיה קאי דבר זה דאע"פ שיש סימנים וכו' גם על הא דאין מעידין אלא עד ג"י הא לאחר ג"י אין מעידין אף אם יש סימנים בגופו ובכליו כי היכי דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם הא אם חסר החוטם או הפרצוף אין מעידין אפילו יש סימנים בגופו ובכליו וכדמשמע בהדיא ממתני' אלא בודאי שבאמת אף אחר ג"י אם מכירין אותו בט"ע ויש לזה צירוף סימן בגופו ואף שהוא אינו מובהק ביותר וכמו כן בכליו אף דיש בהו חשש שאלה מ"מ הט"ע מהני לחד מהנך אע"פ שהוא אחר ג"י וכנ"ל להלכה, ולמעשה צריך להתיישב בדבר עם גדולי הדור כי כמה מעליא הא שמעתתא לתקנת עגונות. שוב מצאתי הוכחה זו בספר עבודת הגרשוני סימן ע"ב ומסיים שם והנה ודאי שערי תירוצים לא ננעלו ויש לישב דקדוק הנ"ל בענין אחר מ"מ מה שכתבתי הוא נכון בעיני שיש לצרף סימני כלים עם ט"ע אחר ג"י עכ"ל. וחדאי נפשי שכוונתי לדברי חכמי דורות שקדמו לפנינו. ומה שכתב העה"ג שם לדחות סברא זו משום דאז הוה אמינא דקאי רק אלפניו ולא אלפני פניו אבבא דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם ע"ש כבר כתבתי שם על הגליון לתרץ זה דעכ"פ הוה לתנא להקדים בבא זו ולתני הכי אין מעידין אלא עד ג' ימים ואין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו וכו' ואז אין שום טעות שאז ודאי קאי אפ"פ עם החוטם הסמוך לו והיה יכול להתפרש ג"כ ארישא אבבא דאין מעידין אלא עד ג"י משא"כ עתה שאיחר בבא זו דאין מעידין אלא עד ג"י באחרונה א"כ ודאי דלא קאי אזה אע"פ שיש סימנין וכו' ומוכח שהאמת כן שאם יש ג"כ סימנין דגופו וכליו בהדי ט"ע מהני אפילו אחר ג"י. ובתשובה אחרת שלנו תמצא ג"כ שבזה מתורץ ג"כ מ"ש הכנסת יחזקאל בסי' נ"ב לדחות סברא זו של עה"ג וע"פ סברא שכתבתי נתחזקה סברא זו:

העולה מזה מכל הלין טעמים וראיות שהבאתי נ"ל להתיר האשה גיטל הנעצבת בזה אחר שיחלוץ לה יבמה. אמנם כל זאת להלכה דרך פלפול אבל למעשה מיראי הוראה אני כי אני יודע תשות כחי שאין בי כח חילים לגבר. ובפרט בדבר חמור דבר ערוה כבלי עגונה לפרק ולשבר. דבר זה ראוי לעלות על שולחן שרים מאן שרים רבנן הבקיאים בכל הש"ס לא נעלם מהם דבר , לא לפחות ערך כמוני מה לתבן את הבר. אבל מה אעשה אחרי שאירע השאלה בגבולי צריך אני לפתוח ראשון בדבר, לרחם על מכאוב האשה הזאת ולרפאות לה השבר:

אמנם בתנאי שיסכימו עמי עוד שנים מראשי הדיינים דקהלתנו הן מטעמא דידי הן מטעמא אחרינא ואף אם יסכימו מטעמא דידי מ"מ עיקר הסכמה תהיה מצד שיהיו הדברים ישרים בעיניהם לא שיאמרו כדאי הרב לסמוך עליו. ועוד יסכים אחד מגדולי הדור מק"ק בראד יצ"ו אזי גם אני סניף להתיר. דברי אלה עש"ק ו' תמוז תי"ו קו"ף יו"ד לפ"ק: