נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/יג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יג
עריכהתשובה לה"ה כבוד הרב המפורסם מוהר"ר משה רב ומ"צ דק"ק רויזניץ:
כבר השבתי לרום מעלתו בפעם ראשונה שאין רצוני להורות בזה ולא מטינא אפילו שיבא בהדייהו והלא יש להם רבני הגליל ואם הדבר הקשה יביאון כל אחד בפני חבירו ואנא מה לי ולהם ומקמי דאתא יחזקאל מאן אגמרינהו וביחוד בשאלה זו בהדבר שהמרו נגדי. אך לרוב הפצרתו שנית אמרתי שלא יאמרו צר עין אנא בלימודי אמרתי להשיבו מפני כבודו:
והנה מה שרצה מעלתו לחלק בין חשש הבחנה שחמור יותר וכמה מכשולים יש לפנינו על זה ראוי לגזור הא אטו הא משא"כ במינקת חבירו שכמה ספקות יש בדבר כאשר האריך אין לגזור. הנה בנה יסוד לסתור דברי הגמ' דאם איתא דיש סברא לגזור בהבחנה יותר מבמניקה א"כ איך אמר רב פפי במס' כתובות ואתון לא תסברוה מהא דתניא הרי שהיתה רדופה וכו' מה ראיה לכאן מהבחנה אלא הא ודאי ליתא שבודאי חששא זו חמירא כמו הבחנה ואפשר ראוי להחמיר ביותר משום חשש סכנת נפשות:
ומ"ש מעלתו שהכוונה היא שאם ר"נ גזר בהבחנה גזירה רחוקה הא אטו הא עכ"פ ראוי לגזור במינקת שמא תחזור בה. אין מהצורך להשיב על זה שאם הבחנה חמיר יותר אין ללמוד משם מידי. ומ"ש בשם התוס' והרא"ש דלא גזרינן במניקה הא אטו הא לא מצאתי דבר זה בתוס' וישתקע הדבר ורום מעלתו טעה בדברי התוס' במה שכתבו דלא גזרינן מת אטו לא מת ונתנה למניקה אטו לא נתנה וכוונת התוס' דבשלמא בהבחנה שאסרו לאלמנה וגרושה להנשא תוך ג' חדשים גם רדופה אסורה שכיון שגם היא אלמנה או גרושה גזרינן אלמנה זו אטו זו אבל כאן מניקה אסרו וכיון שמת ולדה או גמלתו שוב אינה נקראת מניקה ואין לגזור בה מידי ובזה מתורץ גם קושית המהרש"א. אבל גרושה שמניקה גזרינן גרושה אטו אלמנה ובזה כל דברי מעלתו נדחין לגמרי:
גם מ"ש מעלתו שר"ש הזקן עקב רוח אחרת היתה עמו שסובר שדחסה לא נדחה לגמרי ואוסר בגרושה מעוברת. במחילה מכבודו העיד בשם ר"ש הזקן מה שלא ראה. והנה האריך מעלתו בדבריו ולא עיין אפילו בפסקי הראשונים השכנים להגמ' דבהדיא כתב הרא"ש במסכת יבמות בפסקיו שר"ש הזקן מתיר גרושה בין מעוברת ובין מניקה. ומעתה כל האריכות של דברי מעלתו דחויים לגמרי:
גם מה שכתב שלא מצינו שבמקום חשש סכנה גזרו הא אטו הא. דבריו תמוהים דודאי חמירא סכנתא מאיסורא. ומ"ש שלא גזרו בבשר ודגים העלאה אטו אכילה. שאני התם שהסכנה היא להאוכל עצמו ומתוך שחמירא סכנתא יזהר בעצמו שלא יאכל משא"כ בכאן בחשש סכנה לולד. ומ"ש מדהתיר רב נחמן לדבי ריש גלותא יש ראיה לר"ש הזקן שאילו היה סובר רב נחמן שגזרינן גרושה אטו אלמנה הוה ליה למגזר גם בדבי ריש גלותא. הנה כבר דברו מזה כל הפוסקים דשאני דבי ר"ג דקלא אית להו. ומ"ש רום מעלתו שגם גרושה יש לה קול. הנה קולו קול ענות חלושה ואין לנו לדמות בשכלנו הקולות להדדי ולא כל הקולות כשרים. ולבד מכל זה אין מדברי ר"נ ראיה ור"נ ודאי דמתיר גרושה אמנם אין הלכה בזה כמותו כאשר אבאר. וזה החלי לבאר כל חמירא דאיתנהו בהנהו סוגיות דיבמות ודכתובות:
הנה הרי"ף והרמב"ם השמיטו להא דר"נ דשרי לדבי ריש גלותא והר"ן כתב משום שלא התיר ר"נ אלא לדבי ר"ג דוקא ואין לנו עתה כיוצא בו. הנה זה יתכן לתרץ דעת הרי"ף שאין דרכו להביא רק דינים הנוהגים עתה אבל לא יועיל זה לתרץ דעת הרמב"ם שזה דרכו של הרמב"ם שלא להשמיע שום דין המתבאר בש"ס בין שנוהג עתה ובין שאינו נוהג ואפילו דברים הנוגעים במלך ישראל לבדו שבודאי אין לנו עתה כיוצא בו לא השמיט הרמב"ם וכל דיני קדשים וא"כ קשה למה השמיט הרמב"ם דבר זה. והכ"מ כתב וז"ל ויש מי שכתב שאפילו באינש דעלמא אם נשבעה המינקת שמותר ואין זה עיקר שרבינו וההלכות לא הזכירו הא דר"נ א"ו שהה סוברים שאין הלכה או שלא אמרו אלא בדבי ר"ג בדוקא שנודע פחדם על הבריות. והנה מה שכתב שלא אמרו אלא בדבי ר"ג בדוקא כבר ביארתי שאין זה מספיק לתרץ דעת הרמב"ם. ומ"ש שהם סוברים שאינו הלכה היא גופא טעמא בעי למה ידחו הרי"ף והרמב"ם דברי רב נחמן מהלכה מה שלא מצינו בגמ' שום חולק עליו והר"ן כתב ואין לדחותה להך דרב נחמן מהלכה מהך ברייתא דרדופה דהא ר"נ גופיה דפוסק כר"מ איהו שרי לדבי ריש גלותא:
והנה לכאורה יפלא על דברי הגמרא שהקשה מהא דאמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו דאטו אם מצינו דגזר ר"מ בהבחנה שהוא חשש איסור דאורייתא כמ"ש ביבמות מקרא דלהיות לך לאלהים וגו' נגזור במינקת שאינה מן התורה והוא רק חששא דרבנן. אמנם הא דהבחנה עצמו הוא דאורייתא או דרבנן במחלוקת שנויה במס' יבמות דר"נ אמר שמואל יליף מקרא דלהיות לך לאלהים ורבא פליג התם ומפרש הטעם גזירה שלא ישא את אחותו ולדברי רבא גם הבחנה הוא גזירה דרבנן. ולפ"ז ר"נ לשיטתו דאף דפסק הלכה כר"מ מ"מ התיר לדבי ר"ג משום דאף דבהבחנה גזר ר"מ היינו משום שהוא איסור של תורה משא"כ במינקת שהוא דרבנן לא גזרינן כלל. והא דאמרינן התם דלא התיר ר"נ רק לדבי ר"ג דלא הדרי בהו משא"כ בשאר אינשי אסר ר"נ בנתנה למניקה וכן אמרה התם ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי ר"נ, י"ל דחששא הוא דשמא תחזור המינקת (וכן כתב המרדכי בפ' החולץ דחששא דשמא תחזור בה המינקת אין צורך להביא ראיה מרדופה דכיון דאיכא למיחש שמא הדרא בה טעמא רבה איכא שלא תנשא אפילו אם לא הוה מחמרינן לענין הבחנה ברדופה ע"ש במרדכי) לא מקרי גזירה דגזירה מקרי בזה שעתה אין שום חשש כגון במת דכיון דשמא תמיתנו לא חיישינן דהך שטיא הוה אם אתה אוסרה משום אחרות שלא מת מקרי גזירה או אם גמלתו שהחשש אטו לא גמלתו מקרי גזירה אבל זו עדיין החששא קיימת שמא תחזור בה המינקת ולהכי אר"נ לאינש אחרינא לא ולא שרי רק לדבי ר"ג דתתירא לחזור בה:
ומה דמקשה ואתון לא תסברוה רב פפי לרב פפא ולרב הונא בריה דר"י הקשה שהם מתלמידי רבא ולרבא הבחנה דרבנן וא"כ הם ודאי שהי' להם ללמוד מהבחנה שאם גזרינן שם ברדופה שאין עתה שום חשש קל וחומר בזה שעדיין החששא קיימת:
והנה אנן קיי"ל כרבא דהבחנה היא דרבנן ועיין בב"ש ריש סי' י"ג וכן הרי"ף בהחולץ העתיק דברי שמואל ודברי רבא ומסתמא הלכתא כרבא שהוא בתרא ודבריו הביא בסוף והאריך בפירוש דברי רבא ובודאי דפסק כוותיה וא"כ לדידן שפיר גזרינן אפילו אטו אשה אחרת כי היכי דגזרינן בהבחנה ומה שהתירו במת ולא גזרינן משום אשה אחרת כבר כתבתי שבמת שוב לא נקראת מניקה אי נמי דאפשר בגמלתו שפיר גזרינן אטו אשה אחרת שלא גמלתו כיון שבשעת מיתת בעלה היתה מניקה אלא דבמת לא גזרינן משום דמיתה לא שכיחא ולא גזרו בה אלא שעדיין היה לחוש ולאסרו שאם תתיר במת תמיתנו בידים כדי שיותר לה להנשא לזה קאמר דהך שטיא הוה. וא"כ לפ"ז שפיר קמו להו דברי הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו דברי ר"נ שהתיר לדבי ריש גלותא משום דר"נ לשיטתו דהבחנה דאורייתא לכן גזר ר"מ אבל במילי דרבנן לא גזרינן אבל להלכה דקי"ל כרבא דהבחנה ג"כ דרבנן וא"כ כי היכי דגזרינן התם גזרינן גם בדבי ריש גלותא אטו אשה אחרת ומתורץ דברי הרי"ף והרמב"ם ודוק:
והתוספות שכתבו בד"ה ואמר ר"נ וכו' דא"כ היכי שרי רב נחמן כו' ע"ש. ולדידי אין כאן קושיא. אפשר שהתוס' ס"ל כסברת הב"ש בר"ס י"ג דגם לר"נ אמר שמואל הבחנה היא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן משמע שם ביבמות דף מ"ב ע"א בתוס' ד"ה לזרעך וכו' דעיקר קרא אתי דלא לנסוב שפחה אבל הרי"ף והרמב"ם משמע להו דלשמואל הוא מדאורייתא וכמ"ש הב"ש שם ג"כ ודוק. ובזה ממילא נדחה מה שרצה מעלתו להביא ראיה לסתור דעת האוסרין בגרושה מדברי ר"נ. ומלבד כל אלה אין שום ממש בדבריו לדמות להדדי:
והנה ביתר דבריו לא עיינתי בהם כי במחילה מכבודו אין זה גדר המוסר שהשליך כל דברי ר"ת ארצה מבלי טעם וראיה רק כתב כי נקל לדחותם כאילו מעלתו הוא המכריע אם ראיותיו מתקבלים. ואם רצה לסמוך על הר"ש הזקן בקצור היה לו לכתוב כי בשעת הדחק ובדיעבד ולהסיר כמה מכשולים רוצה לסמוך על ר"ש הזקן אבל הוא לא עשה כן רק השליך כל דברי ר"ת מנגד והמציא ראיה חדשה לדברי ר"ת מלבו ושוב פלפל אם ראיות עצמו נכונים. והנה כל הפלפול שלו על דברי עצמו לא על דברי ר"ת וכן לא יעשה. רק מה שכתב בסוף דבריו לקיים דברי הרמב"ם נגד כל דברי הפוסקים במחייב עצמו בדבר שאין לו קצבה. יאמין שלא רציתי לעיין אפי' בהעברה בעלמא כי נתעלמה ממנו הלכה שאין דבר זה ענין לכאן דאפי' לדידן דנקטינן ככל הפוסקים שיכול לחייב עצמו ואם כן גם המינקת תוכל לשעבד עצמה בחיוב מ"מ הגע בעצמך מי מחויב יותר מהיורשים שאמרו בגמ' ותתבעינהו ליורשים וקאמר אשה בושה לבוא לבית דין והורגת בנה וכשם שבושה מלתבוע ליורשים הכי נמי בושה מלתבוע למניקה והורגת בנה משא"כ במשכון היא מוחזקת וא"צ לתבוע וכן בנשבעה המינקת לא תעבור על השבועה. והנה בגוף הנדון יש אתי ראיות הרבה בדבר במה שר"ת מודה לר"ש הזקן אלא שאין רצוני להאריך בזה כי אין רצוני להורות בזה ורוב הפצרות של רום מעלתו הביאוני שאכתוב לו ההוראה בנדון דידיה בלי טעה רק מבואר אצלי בראיות:
וסיומא דפסקא שאם תתן הולד למינקת ותשבע המינקת אני מורה בדבר זה שהוא שעת הדחק שתשאר תחת בעלה אמנם שהמינקת תהי' פנויה ולא אשת איש דא"כ מה עדיפא המינקת מינה דחיישינן שמא תתעבר ותכלול המינקת בשבועתה שעד סוף ימי ההנקה לא תנשא לבעל והשבועה אהיה עד"ר. וכל זה אם הדבר כן שיש לחוש למכשולים כמוזכר במכתבו של מעלתו ואנן מבחוץ ורום מעלתו מבפנים ולמראה עיניו ישפוט. הוכפלה האזהרה שאם אין הדבר נחוץ כ"כ אזי לא יתירנה כי ח"ו ע"י זה יופרץ פרצה בתקחז"ל להקל בדבר והדור דור פרוץ וראוי להחמיר בכמה גדרים. ועוד נ"ל כי בכאן הואיל וטוענת שממנו נתעברה יש להחמיר טפי פן עי"ז יתחזקו הדברים ולבסוף יכול לבוא מכשול מזה כי יחלוץ למי שאינה אשת אחיו ולכן אם אפשר להחמיר יחמיר. אכן אם הדבר נחוץ להתיר הרשות נתונה ביד רום מעלתו ע"פ אופנים הנזכרים למעלה ובפרט לפי מ"ש במקום אחר דלא שייך כאן לומר אם יתירוה יאמרו קמו רבנן עלה דמלתא שהוא בנו ודאי ודחיתי דברי מהרי"ו א"כ פשיטא שיש מקום להתיר. ובזה שלום: