נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/יא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן יא
עריכהתשובה, אלהים יענה, בטוב מענה, את שלום כבוד אהובי האלוף הרב המופלא מוהר"ר משה כהן מורה צדק בק"ק מיקלאש, וצרופיו המופלאים נ"י:
מכתבם ע"י ר' זלמן שטייניץ מקהלתנו הגיעני ובו שאלה מה שאירע בקהלתם באשת איש אחת שיצא עליה שם רע שזינתה וע"י זה בא תיגרא בבית והבעל נתקוטט עמה תדיר והרבה פצעיה במכות אכזריות והאשה שאלה אותו על מה ולמה והשיבה עבור רוע מעשיה ודעתו לא תנוח עד שיהרוג אותה והלכה האשה ושאלה עצה משכנתה איך ומה תעשה ונתנה לה עצה שתאמר בפני בעלה שאמת שזינתה כדי שיגרשה ותציל נפשה מלהיות בסכנה תמיד והבטיחתה כי גם היא תבוא אחריה ותמלא דבריה ותיעץ לבעלה שיגרשה. וכן עשתה האשה העלובה כשהתחיל בעלה להכותה אמרה אמת כי שטיתי טומאה תחתיך והאשה השכינה ג"כ קיימה הדברים ובאה ודברה להבעל שיגרש את אשתו והלך הבעל אל המורה ואמר שרוצה לגרש את אשתו אבל לא אמר להמורה שהיא בעצמה הודית רק אמר ששמע מאנשים שמועה לא טובה על אשתו והם האנשים אשר מהם יצא הש"ר בראשונה על האשה ושלח המורה אחר האנשים וכאשר התחיל לדרוש ולחקור אותם בדרישות וחקירות כראוי ולהשביעם שיאמרו האמת אז הודו כי בשקר דברו ומחמת שנאה כבושה שהיה להם על האשה הוציאו ש"ר על האשה ואז פטרם המורה לביתם לשלום, ואחר תקופת הימים חזר הבעל להכות האשה באכזריות ואז הלכה האשה בעצמה אל המורה ואמרה נטמאתי ושטיתי תחת אישי ואני רוצה להתגרש מאישי ושלח המורה וקרא להבעל ושאל אותו אם הוא מאמין לדברי אשתו והשיב הן שמאמין לדבריה ופסק המורה שיגרשה וכן עשה וגירשה בלא כתובה והלכה לבית אביה ועתה נודע מהדברים שדברה האשה עם שכנתה וכי היא הנותנת לה עצה הנ"ל להודות על עצמה מה שלא עשתה וגם השכינה מעידה כן. ועתה צועק הבעל על אשת נעוריו ושני בנים קטנים ורוצה לחזור ולקחת את גרושתו לאשה וגם האשה מתחרטת ואומרת אשובה אל אישי כי לא נטמאתי ונותנת אמתלא לדבריה הראשונים כנ"ל. ושאל מעלתו אם מותרת לבעלה ואם נאמין לאמתלא אחר שכבר נתגרשה. ע"כ תורף השאלה בקיצור. גם שאל אם הפסידה כתובתה:
והנה מעלתו כתב שהוא נהיר שרמ"א כתב בפירוש שאשה שאמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אפילו כבר גירשה בעלה אלא שנשכח ממנו באיזה סימן כתב רמ"א דבר זה. הנה זכרונו כתב לו ולא כתב רמ"א דבר זה כלל ובסימן קט"ו כתב רמ"א דאם חזרה בה ונתנה אמתלא נאמנת אבל לא כתב שם דמיירי אף שכבר גירשה:
ואמנם נלע"ד דדבר זה במחלוקת שנוי בין הט"ז והש"ך דביו"ד סימן א' סעיף י"ג בשוחט שעשה סימן בראש הכבש כו' והט"ז רמי עלה מהא דסימן קפ"ה ס"ב ראוה לבושה בגדי נדות דלא מהני אמתלא והוא דעת הרשב"א בשם הרמב"ן דמשום אמתלא מקרי ואמרה שהיא טמאה אבל לעשות מעשה להחזיק עצמה בטמאה ע"י לבישת בגדי נדות לא מהני אמתלא ולכן דחה הט"ז הך דסימן א' מקמי הך דסימן קפ"ה והסכים עמו הפר"ח ולדבריהם גם נדון דידן שעשתה מעשה וקיבלה הגט ויצאה בלא כתובה לא מהני אמתלא לדעת הש"ך בסי' קפ"ה ס"ק ה' לא סתרי אהדדי דברי הש"ע כלל ושאני האי דסי' קפ"ה שגם לפי האמתלא לא היתה מוכרחת ללבוש בגדי נדות והיה די באמירה ולכן כתב הש"ך היכא שאמתלא הוא הטעם גם על המעשה ולא היה סגי בלא מעשה מהני אמתלא גם על המעשה, וזהו דעת רמ"א בתשובה וכמ"ש הש"ך שם והוא דעת הב"ח בסימן קפ"ה, ולפי דבריהם מהני כאן אמתלא שהרי עיקר האמתלא הוא שהיתה רוצה להפטר מבעלה כי לא יכלה לסבול ההכאות ובפרט שגיזם לה שלא יתקרר רוחו עד שיהרגנה. ! ובב"ש בסימן קט"ו ס"ק ל"א שכתב והיינו שעמדה בדבריה אין כוונתו שעדיין עומדת בדבריה שזה מלתא דפשיטא היא אלא כוונתו שאחר הגירושין לא חזרה מדבריה שאם חזרה מדבריה תכף אחר הגירושין היה מהני אמתלא אבל כיון שאחר הגירושין תכף לא חזרה בה שוב לא מהני אמתלא. ועוד נלע"ד דמהר"מ פדוואה שם מיירי שכבר החזירה ובזה חילק בין עומדת בדבריה אבל אם לא עמדה בדבריה א"צ לגרשה אבל אם עדיין לא החזירה אפי' אינה עומדת בדבריה ונתנה אמתלא תליא בפלוגתא שבין הראב"ד להרב המגיד כמ"ש. והיה מקום לומר דבנדון דידן אולי גם הט"ז מודה כי בשלמא בלבישת בגדי נדה המעשה הזה מצד עצמו מורה שהיא נדה וכן הסימן בראש הכבש כיון שהיה דרכם של הטבחים לעשות סימן כזה בכל הטריפות א"כ הסימן מורה שהוא טריפה אבל גירושי אשה מצד הגירושין עצמם אין ראיה שהיא טמאה וכמה נשים צנועות מתגרשות ובוחרות לצאת בלא כתובה מצד שנאת הזוג או מצד שנתנה עיניה באחר וא"כ אין כאן מעשה מוכיח שהיא טמאה רק הדיבור שאמרה שהיא טמאה ולכך מהני אמתלא כי לא מצינו להרמב"ן שהחמיר רק בלבישת בגדי נדה כנ"ל ואף גם בזה הטור בסימן קפ"ה תמה עליו אבל הבו דלא לוסיף עלה במה שאינו כיוצא בו ממש. ועיין בסימן קט"ו בח"מ ס"ק כ"ח שג"כ מתיר:
אבל אעפ"כ נלע"ד להחמיר בזה ולא אשים עין לדברי האחרונים רק מראש צורים אראה דברי הפוסקים הראשונים בזה. והנה נחלקו הראב"ד והרב המגיד בפי"ח מא"ב ה"ט שכתב הרמב"ם אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמו שביארנו הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה שהרי הודה שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה האסורה עכ"ל הרמב"ם. וכתב הראב"ד בהשגות אע"פ שאמר דבר חכמה אין שמועתו מכוונת שאם אמרה אחר מיתת בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה אינה נאמנת והלא לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה כלל והרי אשה שאמרה אשת איש אני ואח"כ אמרה פנויה אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף בזו אם היתה קטטה ביניהם אמתלא גדולה היא זו ונאמנת עכ"ל ההשגות, וכתב הה"מ אשת כהן כו' בשלהי נדרים שאע"פ שאינה נאמנת לאסור עצמה לבעלה אם נתארמלה או נתגרשה אסורה לאכול בתרומה לכ"ע והה"ד ודאי להנשא לכהן דמ"ש, ובהשגות אע"פ שאמר דבר חכמה כו' ואני אומר דינו של רבינו אינו מחכמתו אבל מהסוגיא שבפרק האשה שנתארמלה כו' היא אומרת משארסתני נאנסתי כו' מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני כו' דלא פסלה נפשה מכהונה כו' ואמרה נאנסתי דפסלה נפשה מכהונה כו' וענין סוגיא זו מבואר כדברי רבינו. ומ"ש הראב"ד שאם נתנה אמתלא שאמרה כן כדי שיגרשה שהיא נאמנת אפשר לומר דאין לסמוך על דבריה כיון שאין בעלה מצווה לגרשה אפילו יאמין לדבריה דהא אשת ישראל היא ואפילו באשת כהן כיון שלא היה בעלה מחויב להאמינה ולגרשה אין דבריה כלום דאי לא גבי תרומה נמי הוה להו לאפלוגי ואע"ג דקושטא דמילתא דאנן לא מהימנינן לה הני מילי לגבי בעלה כדי שלא תהיה אשה נותנת עיניה באחר אבל לאחרים ודאי דאסורה דומיא דתרומה כנ"ל לדעת רבינו עכ"ל הה"מ. והרי מפורש דלדעת הה"מ אסורה לכל כהן באמירה בעלמא אפילו לא גירשה בעלה ונתארמלה ולא מהני אמתלא כיון שלא היה בעלה מחויב לגרשה וכן אם גירשה בעלה אסורה לתרומה וג"כ לא מהני אמתלא שהרי עיקר הוכחת הה"מ שאסורה לכל כהן ולא מהני אמתלא יליף מתרומה מדלא מחלקי בהכי לענין תרומה בין נתנה אמתלא או לא א"כ גם בנדון דידן לא מהני אמתלא דידה שאמרה כן כדי שיגרשנה בעלה שהרי לא מחוייב להאמינה ולגרשה ואף שבאמת גירשה בעלה מ"מ היא מנא ידעה שיגרשנה ואיך הוציאה לעז זנות על עצמה על מגן א"ו קושטא אמרה שזינתה ולא מציא לחזור בה ע"י האמתלא כנ"ל. ולדעת הראב"ד ג"כ לא מהני אמתלא באשה זו כיון שבאמת נתקבלו דבריה לאיסור והימנה בעלה וגירשה וגם יצאה בלא כתובה שוב לא מהני אמתלא. ! הא ודאי שאם בעלה לא היה רוצה לגרשה שלא אמרינן שמחויב לגרשה דודאי קושטא אמרה כיון שאין בעלה מחויב להאמינה שהרי בפירוש אמרו במשנה אחרונה שמותרת לבעלה ועיניה נתנה באחר אלא שאני אומר דוקא לדבר זה עצמו שא"צ לגרשה אמרו כן אבל לכל שאר הדברים כגון לתרומה ולהנשא לכהן אחר מותו אמרינן קושטא קאמרה שזינתה הכי נמי גם לבעל הזה אחר שכבר גירשה. וז"ל הב"ש בסי' ו' ס"ק כ"ו כתב הראב"ד אם נותנת אמתלא כו' ואפשר לדייק מהראב"ד שכתב דין זה באשת כהן דמהני אמתלא ולא באשת ישראל בפ' כ"ד מהל' אישות דס"ל דלא מהני מדהפסידה הכתובה לפי דבריה הראשונים כמ"ש בסי' קט"ו עכ"ל הב"ש. וא"כ זו שהיא אשת ישראל לא מהני אמתלא אפילו קודם שנתגרשה כיון שעכ"פ תיכף בדיבורה הפסידה הכתובה:
והנה בסי' קט"ו מבואר בדברי רמ"א דבאומרת טמאה אני לך אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה כן בתחלה נאמנת והוא מהגהת מרדכי בקידושין אלא דשם לא מיירי לענין איסור אלא לענין הכתובה עצמה דאם נתנה אמתלא לא הפסידה הכתובה. אמנם שם כתבו האחרונים הח"מ והב"ש דדוקא קודם שיצאה מב"ד אבל לאחר שיצאה מב"ד לא מהני אמתלא לגבי הכתובה דבממון קיי"ל אינו טוען וחוזר וטוען וא"כ אחר שיצאה מב"ד והפסידה הכתובה אפילו לענין איסור לא היתה יכולה לחזור וק"ו זו שכבר נתגרשה ויצאה בלא כתובה דשוב לא מהני אמתלא לפי מה שמסיק הב"ש אליבא דראב"ד ואף שגוף דברי הב"ש הללו עניים הם במקום זה והראיה שהביא אינו נלע"ד דהוא הוכיח מדלא כתב הראב"ד דין זה בפרק כ"ד מהל' אישות באשת ישראל, ודבר זה תמוה דבשלמא אם היה הרמב"ם כותב דינו בפרק כ"ד מהל' אישות דאחר מות בעלה אסורה לכל כהן היה הראב"ד משיג עליו שם ואם לא היה משיג היה מקום להוכחה זו אבל כיון שהרמב"ם לא ביאר דינו במקום ההוא איך ישיג עליו הראב"ד ובפי"ח מא"ב שם כתב הרמב"ם דין הזה שם השיג עליו באמת וא"כ אין ראיית הב"ש מכרעת. אבל אעפ"כ כבר כתבתי בתשובה אחרת שדינו של הב"ש אמת בכוונת הראב"ד והדבר מוכח מלשון הראב"ד שכתב והרי לא הודית על עצמה הודאה לאיסור ולא נתקבלו דבריה כלל א"כ מוכח שאם היו מתקבלים דבריה לשום דבר שוב לא מהני אמתלא וא"כ באשת ישראל שנתקבלו דבריה להפסיד הכתובה שוב לא מהני אמתלא וכבר ביארתי בתשובה אחרת ראיה מדברי הרא"ה בחידושיו לכתובות גבי הא דאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני דמהני אמתלא וכתב הרא"ה דוקא שלא אמרה נתקדשתי לפלוני אלא סתם נתקדשתי הוא דמהני אמתלא אבל באמרה נתקדשתי לפלוני לא מהני אמתלא לחוב לפלוני משם ביארתי דהיכא דדיבורה הוא בדבר הנוגע לאיסור ולממון כיון דלענין ממון לא מהני אמתלא היכא שכבר יצאה מב"ד וכמ"ש הב"ש והח"מ בסי' קט"ו ה"נ לא מהני לענין איסור. וכיון דבאשה זו לא מהני אמתלא לענין הכתובה לא מהני נמי לענין איסור. באופן שבין לדעת הה"מ ובין לדעת הראב"ד לא מהני אמתלא באשה זו:
ואמנם חתרתי למצוא היתר לאשה זו ממקום אחר ולומר כיון שע"פ עצת שכנתה גרת ביתה נעשתה העצה והאשה הנ"ל מעידה שכדבריה כן הוא שקודם שהודית על עצמה אמרה בפניה שתודה על שקר. והנה זה פשוט שאם האשה היתה קודם שהודית אומרת כן בפני שני עדים שתודה על שקר מחמת אונסה שבעלה הוא מתאכזר עליה במכות גדולות ונפלאות לכן רצונה לומר על עצמה שאסורה לו ואפילו לא היו העדים יודעים שטענתה אמת ושבעלה מכה אותה אפ"ה ע"פ דבריה שאמרה שמה שתודה הוא שקר שוב לא איתחזק איסור בהודאתה שהרי עדים כאן שמעידים על מה שאמרה קודם הודאתה בפניהם לא מבעיא היכא שהעדים יודעים באמתלא והרי זה דומה למוכר שדהו בעדים שהרי כאן מכירה גלויה לעיני כל ואפ"ה אם מתחלה מסר מודעא בפני עדים אחרים והכירו באונסו מהני ולא אמרינן מאי חזית דסמכת אעדי מודעא סמוך על עדי מכירה ואפילו במוכר מטלטלין וכבר הם ביד הלוקח מוציאין מידו ע"פ עדי מודעא ואף שיש לו עדי קנין כי אין כאן הכחשה וע"י עדי המודעא נודע שהמכירה לא היתה מכירה כלל הכי נמי ע"י עדים שהעידו שמסרה מודעא לפניהם מחמת אונס היא מודה על עצמה זנות בשקר אין כאן הודאה לאיסור כלל:
שוב ראיתי בט"ז בי"ד סי' קפ"ה בהך שלבשה בגדי נדות וגילתה קודם כן לבעלה שגם הט"ז מדמה זו למוסר מודעא ואח"כ מוכר שדהו או נותן גט ע"ש, ואף דהוא מיירי בגילתה לבעלה ה"נ בגילתה לפני עדים ועיקר מודעא הוא בפני עדים וכיון שיצא לנו שאם היתה מודיעה בפני שני עדים מהני. אומר אני עתה שאפילו לא היו העדים יודעים באמת אמתלא שיש לה ולא היו מכירים באונסה רק ע"פ דיבורה שאמרה שמה שתודה בזנות אינו עושה רק בשביל אמתלא שיש לה ג"כ מהני דהרי הא דבעינן במודעא הכרת האונס הוא רק במכר והוא משום דלמא אגב זוזי גמר ומקנה ועיין בסמ"ע בסימן ר"ה ס"ק ח' אבל במתנה ומחילה לא בעינן הכרת האונס כמבואר שה בש"ע ס"ו שאנו הולכין אחר גילוי דעת הנותן כו'. וכן כאן עיקר האיסור תלוי בה שהיא מודית על עצמה שזינתה וכיון שגילתה דעתה שאין הודאה זו בלב שלם להודות ממש אין כאן איסור. וכל זה אני כותב לרווחא דמלתא להתלמד במקום אחר אבל בנדון דידן אין צורך לזה. ולפ"ז ששני עדים היו נאמנים גם עד אחד או אשה נאמנת וע"כ לא בעינן שני עדי מודעא אלא בדבר שבממון ולא יקום עד אחד כו' וע"פ שנים עדים יקום דבר אבל במלתא דאסורא להתיר אפילו דבר שבערוה ולא איתחזק איסורא גם ע"א נאמן מן התורה בודאי וק"ו להחזיר סוטתו אין כאן אלא איסור לאו ולא מקרי דבר שבערוה. ואף דטומאה כתיב בה כעריות מ"מ אינה ערוה ממש ואפילו להמרדכי שכתב בפ' מצות חליצה דיבמה לשוק מקרי דבר שבערוה ואין ע"א נאמן הנה כבר ביארתי במקום אחר שדברי המרדכי תמוהים. אבל אין לנו צורך כאן בסתירת דברי המרדכי שאפילו נודה להמרדכי הרי המרדכי ביאר שם טעמו משום דאין קידושין תופסין ביבמה והולד ספק ממזר וכאן בסוטה הא ודאי שהולד מבעלה כשר וגם קידושין תפסי בה שאם גירשה בעלה וחזר וקידשה מקודשת. והדבר צריך תלמוד כיון שלענין יבום אמרו שטומאה כתיב בה כעריות אולי מקרי דבר שבערוה. וגם בדבר שבערוה ולא איתחזק איסורא ג"כ נסתפקתי בתשובה אחרת אם ע"א מהני אמנם בהצטרף יחד שכאן אינו ממש דבר שבערוה וגם לא איתחזק איסורא יש לסמוך על ע"א להתיר וק"ו לדעת הראב"ד פ"ו מהל' יבום שס"ל שצריכה חליצה. ואמנם אין להאריך בזה שגם בעריות ממש היכא דלא איתחזק איסורא אפשר שע"א נאמן להתיר וכאן לא איתחזק איסורא רק מחמת הודאתה ועל ההודאה עצמה אנו דנין ומעיד ע"א דלאו הודאה לאיסור היא אין כאן חזקת איסור. והיכא דנאמן ע"א באיסורין אין חילוק בין איש לאשה וא"כ הרי השכינה מעידה שבעצתה נעשית ההודאה בשביל אמתלא הנ"ל והשכינה בעצמה יודעת מההכאות והקטטות שהיו בינה לבעלה א"כ לא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא כלל. וכ"ז לענין להתירה לבעלה אבל לחייב את בעלה כתובה פשיטא שאין אשה וע"א נאמנים בדבר שבממון:
אמנם מטעם אחר אסורה אשה זו לחזור לבעלה הראשון אשר שלחה שהרי גירשה משום שם רע והנה מבואר בש"ע אה"ע סי' יו"ד סעיף ג' שלש דעות במוציא אשתו משום ש"ר. הדעה הראשונה הא דלא יחזיר דוקא באומר משום ש"ר אני מוציאך וכפל למילתיה שאלמלא כן לא היה מוציאה אבל אם לא כפל מותרת לחזור לו אע"פ שאמר משום ש"ר אני מוציאך. וי"א שאם אמר משום ש"ר אני מוציאך אפי' לא כפל דבריו אינו יכול להחזירה. ויש מי שאומר והוא הרמב"ם שאפי' לא אמר משום כך אני מוציאך לא יחזיר. וא"כ לדעת הרמב"ם שהוא היש מי שאומר פשיטא שאין יכול לחזור ולקחתה כיון שמשום ש"ר הוציאה. אלא שאני אומר אפי' לדעה האמצעית ג"כ אסורה דעד כאן לא בעינן שיאמר משום ש"ר אני מוציאך אלא בש"ר בעלמא שלא נאסרה לו ע"פ בית דין והוא מעצמו גירשה וא"כ אם לא אמר בפירוש משום ש"ר אני מוציאך מאן יימר שהוא משום ש"ר ודלמא בלא"ה גירשה וליכא לעז ואינו יכול לקלקלה כלל. אבל בנדון דידן שהיא הודית לפני הגירושין שזינתה והרב שאל את הבעל אם מאמין לדבריה והשיב כן שהוא מאמין וע"פ הדברים האלה הורה לו הרב שמחויב לגרשה עדיף טפי מאמר מעצמו משום ש"ר אני מוציאך שהרי חזינן דע"פ הוראת הרב שהורה לו שמחויב לגרשה עמד וגירשה. ולא עוד אלא שאפשר שאפי' לדעה הראשונה דבעינן כפליה למלתא ואם לא כפל לא נאסרה אפ"ה אולי מודה בעובדא דידן שהאשה אסורה לחזור. דכאן שהרב הורה לגרשה וע"פ הוראת הרב שהאשה נאסרה עליו גירשה עדיף מכפליה למילתא דהרי יש דברים שלא מבעיא שא"צ תנאי כפול אלא אפי' א"צ להזכיר התנאי כלל וכמ"ש התוס' במס' קידושין דף מ"ט ע"ב בד"ה דברים שבלב כו' דדברים שאנן סהדי לא בעי תנאי כפול ויש דברים שאפי' גילוי דעת א"צ שאנן אומדין דעתו כו' ע"ש בתוס', וה"נ אין לך אנן סהדי יותר מזה שהרב הורה שמחמת שזינתה והוא מאמין לדבריה חייב לגרשה וע"פ הוראה זו גירשה א"כ ודאי מחמת זה גירשה ואף שמ"מ אין לבטל עכשיו הגט מחמת זה כיון שאמר בשעה שגירשה בפירוש שמגרש בלי תנאי וביטל כל התנאים כנהוג בינינו בשעת סידור הגט מ"מ לא גרע מכפליה למלתיה דג"כ מיירי דלא כפליה לתנאיה רק למלתיה ועיין בב"ש סי' יו"ד ס"ק ה'. לכן נלע"ד שהבעל אסור להחזיר גרושתו הזאת וגם בלא"ה גם הבעל כשאמר שמאמין לדבריה שויה אנפשיה כחתיכה דאיסורא ולדידיה לא מהני אמתלא אחר מעשה שעשה וגירשה ועיין בדרכי משה סי' קט"ו בשם הה"מ וכן הוא באמת בפכ"ד מהל' אישות הי"ח בשם הרשב"א בשם התוס'. ולרוב הטרדה אין להאריך יותר. והיה זה שלום: