נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/טז

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן טז

עריכה

תשובה שלום לכבוד אהובי ידידי הרב הגדול דק"ק העלישויא מו"ה יצחק נר"ו:

מכתבו הטהור קבלתי. והנה בגוף הדבר כבר אירע פה דברים כאלו כמה פעמים טרם בואי פה ואחר בואי והותר הלכה למעשה ולדעתי אין כאן מקום להחמיר בעובדא דידיה ומעולם לא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי בעת שאמר על מה ששאלוהו אם בא עליה והשיב שאינו יודע משום דבר הרי יש לפרש שא"י אם היא הרה ואפילו אם אמר מפורש אז שלא בא עליה מ"מ כיון שלא נתברר הריונה אז לא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא באותה שעה ואילו ידע אז שהיא הרה היה מודה. ועד כאן לא מצינו בגמ' אלא האשה שאמרה אשת איש אני שאינה יכולה לומר אח"כ פנוי' אני בלי אמתלא וכן האשה שאמרה טמאה אני שכל אלה בשעת דבורם הראשון גזרו האיסור בדבר חותך אבל היכא דבדבור הראשון לא היה האיסור מבורר באותה שעה מנ"ל לומר דשייך לומר בזה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואם כי לא אמינא דבר זה בהחלט כי כשם שאין לנו ראיה לאיסור ג"כ אין לנו ראיה להיתר. אמנם בדמות קצת סיוע אני אומר דמיון לזה דקיי"ל אינו טוען וחוזר וטוען מחיוב לפטור וכתב הש"ך בסימן פ' ס"ק ה' בשם מהרש"ל שאם היה טוען מתחלה טענה שהיה כנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור ולטעון טענה שישבע ויפטור ולא מקרי חוזר וטוען דעדיין לא נתחייב דמאן יימר דמשתבע וכו'. והנה יש לדחות דשם חוזר בו קודם גמר חיובו שעדיין לא נשבע זה שכנגדו אבל כאן לא חזר בו עד שהוכר עוברה. אמנם בלא"ה התשובה שהשיב איני יודע לא מיקרי חתיכה דאיסורא ואף אם היה ניכר עוברה והרי זה דומה למ"ש רמ"א בח"מ סי' ע"ה סעיף ט' בהג"ה שאם טען א"י אם פרעתיך יכול לחזור ולטעון פרעתיך בודאי, הרי אף שעל טענה הראשונה נתחייב לשלם מ"מ כיון שלא הודה במוחלט יכול לחזור בו. אמנם הש"ך שם כתב שרש"ל חלק על זה ובסימן ע"ט סעיף קטן כ' הביא גם דעת רמ"א להשוותו עם רש"ל. ורמ"א מיירי התם שאמר שבאמת שבאותו פעם שאמר איני יודע שכח ועכשיו הוא שנזכר ומ"מ אין ללמוד אפי' מדברי מהרש"ל לאסור בנידון דידן דשאני התם תיכף שאמר א"י כבר נתחייב משא"כ איני יודע של זה אינו אוסרה עליו באותה שעה. אלא שאין זה ענין לנדון דידן דכ"ז בלי אמתלא אבל באמתלא נאמן. ומה שרצה בתשובת צ"צ לחוש דלא מהני בזה אמתלא משום דדלמא אלפוהו שיקרא כדי שלא יפרישו אותו ממנה מלבד שסברתו אינה מוכרחת אלא לדעתי אף הצ"צ לא אמר אלא בעובדא דידיה שהוא קודם נשואין אבל כאן שכבר נשאת לא תצא:

ואפילו לדעת הרמב"ם באשת כהן שאמרה נטמאתי שאסורה אחר מותו לכהונה ולא מהני אמתלא וכדמשמע מהשגת הראב"ד שם בפי"ח מא"ב הלכה ט' שהשיג על הרמב"ם בזה מכלל דהרמב"ם סובר דלא מהני אמתלא. נ"ל דהיינו מטעם שכתב הרב המגיד שכיון דלא מהימנא לגבי בעלה א"כ בטלה האמתלא משא"כ כאן שאמתלא שלו טובה. ועוד נראה לע"ד לחלק בין נדון דידן להאי דצ"צ ששם בתשובת צ"צ כבר הוכר עוברה ולא היה רשאי להכחיש זרעו שהרי כמה תקלות יצאו מזה אם הוא זרעו ואומר שאינו ממנו לענין חליצה ויבום וקדושין וא"כ וכי בשביל שעשה מעשה רשע בזנות יוסיף פשע להכחיש ולהכשיל בכמה איסורים וא"כ לא היה לעשות איסור מפני הבושה ואמרינן אדרבה קושטא קאמר. משא"כ בנדון דידן שלא היה ידוע אז בבירור שהיא מעוברת ואפשר וקרוב הדבר שגם הוא לא ידע ויפה עשה שלא הודה והדין נותן שלא יודה כי חציף מאן דמפרש חטאיה ואפי' בלא טעם הבושה לא הו"ל להודות:

ולא ידעתי על מה ולמה נחפש דרכים להחמיר והלא אפילו בודאי אינו ממנו לא בריר איסורא שהרי יש פוסקים המתירים מינקת בזנות ואפילו היכא שהיא בודאי מעוברת מאחר אף שהחמיר רמ"א באינה מופקרת מ"מ לא ידעתי אם יש לפסוק להוציא אם כבר נשאת בלי שאלת חכם ולא נסמוך בדיעבד על המתירין שעכ"פ לא תצא ובדבר זה אינני מחליט דעתי כעת אבל כאן שיש עוד קולא שהוא אומר שהיא מעוברת ממנו ודאי שריא ואפי' מי שרוצה להחמיר אומר אני שיש איסור בדבר להחמיר לגרשה וכדרך שאמרו ביבמות דף ל"א ע"ב גבי גירושין קיימא צרה וכו' אמרי קמו רבנן בגיטא דגיטא מעליא הוא ואתי ליבומי לצרה ה"נ אם נצרך לגרשה יאמרו קמו רבנן בדבר זה שהולד אינו ממנו דהיינו שיאמרו שמפי הודאתו קמו רבנן שאמר דלאו מיניה הוא והתורה האמינתו וממנ"פ אתו לידי תקלה אם הולד נקבה למחר יקבל בה קדושין ויתירו אותה בלא גט ואם הוא זכר יתירו את אמו ליבום ואפילו לדידן שאין מיבמין מ"מ אם יוליד עוד זכר יאמרו שהם רק אחים מן האם ויפטרו נשותיהם בלא חליצה ואפילו לשינויא קמא שם ביבמות גירושין שכיחי גזרו בהו רבנן מפולת לא שכיח ולא גזרו וא"כ לפ"ז איכא למימר דכאן שפיר יש בידינו להחמיר לגרשה ולא גזרינן דנפיק חורבה דזנות לא שכיח ולא גזרו בהו רבנן. זה אינו דא"כ פשיטא שאין להחמיר כלל שהרי מהרי"ו בתשובה סי' ע"ג מביא טעם המתירין זונה מניקה משום דזנות לא שכיח ולא גזרו בה רבנן משום מינקת חבירו ומהרי"ו דחה דבריהם בשם התוס' דזנות בעדים ובהתראה לא שכיח אבל זנות בלא עדים שכיח כמבואר בריש כתובות:

ובאמת כבר שדיתי נרגא בדברי מהרי"ו שעכ"פ זנות שתתעבר לא שכיח דאשה מזנה מתהפכת אבל כאן ממנ"פ אין לגרש אם זנות שכיח כדעת מהרי"ו א"כ נפיק מיניה חורבה כנ"ל ואם זנות לא שכיח ממילא שיש להקל שלא היתה בכלל הגזירה של מינקת חבירו: