נודע ביהודה (קמא)/אבן העזר/ב

<< · נודע ביהודה (קמא) · אבן העזר · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן ב

תשובה להרב הגדול המופלא מו"ה יוחנן נר"ו אבד"ק טעמשוואר:

מכתבו קבלתי ולהיות כי טרדות רבות עלי ולא היה ביכולתי לעיין במכתבו ואח"כ נשכח הדבר מלבי וכעת בחפשי באמתחת האגרות מצאתי דבריו והנני משיב על דבריו. והנה גוף השאלה אשר א' איחר זמן רב מאשתו ובא שליח מאשתו שישלח לה גט והוא לא רצה לשלוח גט לחלוטין כרצונה רק התנה עם השליח לעכב הגט לזמן והשליח הלך לדרכו. ועתה שאל השואל אם עתה שכבר עבר הזמן ורחוק המקום שאי אפשר לחקור אם נמסר הגט מיד השליח להאשה אם מותר לזה ליקח אשה אחרת על סמך שבודאי נמסר הגט ליד האשה. וראיתי את מעלתו עם המורה הראשון מתוכחים אם זה שאסור במדינות הללו לישא ב' נשים מיקרי איסור דרבנן או מיקרי איסור דאורייתא מחמת החרם:

והנה במס' עירובין דף ל"ב ע"א נחלקו ר"נ ור"ש דר"נ סבר אמרי' באיסור דרבנן חזקה שליח עושה שליחותו אבל לא באיסור דאורייתא ור"ש סבר אחד זה ואחד זה חזקה שליח עושה שליחותו. והנה בתוס' שם בד"ה ורב ששת הביאו דר"ת פוסק כר"נ ור"י וכן הר"ש פסקו כר"ש. וכן הרא"ש שם דחה ראיית ר"ת ומסקנתו כר"י דהלכה כר"ש. וראיתי להמשנה למלך פ"ד מבכורות האריך בפרט הזה ודעתו לומר שהרי"ף והרמב"ם והרשב"א פוסקים ג"כ כר"נ כדעת ר"ת. ואני תמה על דבריו מה שכתב מדסתם הרי"ף בגיטין וכתב ה"מ לחומרא ולא חילק בחילוקו של ר"י שזה דוקא באין המשלח בא לידי עבירה ועוד שהיה לו להביא מחלוקת דר"נ ור"ש ומדלא הביא מחלוקת זה בשום מקום ש"מ שסמך לו על מה שאמר בגיטין דלקולא אין חזקה שליח עושה שליחותו. ובמלתא דרבנן דאזלינן לקולא כבר ביאר זה בעירובין שאמר שאם אמר לאחר לקבלו כו' ופירש הטעם משום חזקה שליח עושה שליחותו. עיין בדברי המ"ל שם. ואני אומר אולי להיפוך מדסתם בעירובין וכתב חזקה שליח עושה שליחותו ולא פירש לומר דבתחומין דרבנן חזקה שליח עושה שליחותו ש"מ דכללא כייל דבכל מקום שליח עושה שליחותו ומה דכתב בגיטין דדוקא לחומרא היינו היכא שאין המשלח נכשל על ידו דומיא דמיירי התם וכדברי ר"י:

ובלא"ה נלפע"ד שלפי סברת הרא"ש במס' גיטין דף י"א ע"ב גבי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים שפסקו כל הפוסקים דאפילו עשאו הבעל שליח ודלא כרש"י וכתב הרא"ש הטעם אף דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו משום דלאו כל כמיניה לשוויה שליח במקום שחב לאחרים. ובזה אמרתי דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק דאפילו קודם חרגמ"ה ולדינא דגמרא דמגרש אדם אשתו בע"כ מ"מ ע"י שליח אי אפשר לגרש בע"כ דאי אפשר לשוויה שליח לחוב להאשה. ולפ"ז הוי שליח לגרש כמו שליח לקדש וכשם ששליח לקדש אי אפשר להשליח לגמור הדבר בלי רצון האשה כן גבי שליח לגרש אין ביד השליח לגמור הדבר בלי רצון האשה. וכה"ג לא שייך כ"כ לומר חזקה שליח עושה שליחותו וכמבואר בתוספות במסכת גיטין דף ס"ד ע"א בד"ה אסור בכל הנשים וע"ש. ואף שלעת עתה האשה אומרת נתגרשתי מ"מ אולי עתה הוא דיהבה דעתה להתגרש אבל בשעת השליחות לא מקרי ביד השליח לגמור הדבר. ולכן לכאורה אין קושיא כלל דנימא חזקה שליח עושה שליחותו. אלא שהגמ' הביא ראיה מר' יצחק דאמר גבי קידושין אסור בכל הנשים מטעם חזקה שליח עושה שליחותו והרי גם שם אין ביד השליח לגמור הדבר בלי רצון האשה ואפ"ה אמרינן חזקה זו וא"כ הה"ד בגט וע"ז משני ה"מ לחומרא פירוש במה שאין בידו לחוד לגמור הדבר לא אמרינן חזקה זו לקולא אבל במה שבידו לחוד תליא אין ראיה מסוגיא זו כלל דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אפי' לקולא. ומ"ש המ"ל שהרמב"ם פוסק כר"נ והביא ראיה מדברי הרמב"ם מדסתם וכתב בפ"ד מתרומות דין וי"ו שאין אומרים באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר. ומדכלל ואמר שאין אומרין באיסורין וכו' משמע דס"ל דלא משכחת באיסורי תורה שנאמר חזקת שליח להקל והיינו כר"נ דאי כר"ש וכו'. ואני אומר אם כדבריו שהרמב"ם כלל מלא כייל בדבריו שאין אומרים חזקת שליח להקל ולאו דוקא דומיא דאיירי התם בתרומה שהוא מקום שאין המשלח בא לידי עבירה א"כ קשה והרי הרמב"ם לא הזכיר שם בדבריו איסורי תורה ואדרבה סתם ואמר שאין אומרין באיסורין וכו' ומשמע בשום איסור אפילו דרבנן והרי זה דבר שאי אפשר שהרי בדרבנן ודאי אמרינן חזקת שליח אפילו להקל שהרי גם ר"נ מודה באיסורי דרבנן א"ו שהרמב"ם לאו כללא כייל אלא מיירי דומיא דאיירי שם דהיינו תרומה שהיא מן התורה. אף אני אומר שהרמב"ם דוקא דומיא דתרומה מיירי שאין המשלח נכשל בעבירה וכסברתו של ר"י בעל התוספות:

ולא עוד אלא שעלה בדעתי לומר דע"כ הרמב"ם גם באיסורי דרבנן קאי שהרי להרמב"ם ליכא תרומה דאורייתא בעולם מיום גלות בבל ומעלה דקדושת עזרא לדידיה לא מהני לתרומה כיון שאין כל יושביה עליה וכמבואר בדברי הרמב"ם בפ"א מתרומות הלכה כ"ו. ולחלק לדברי הרמב"ם בין דבר שעיקרו מד"ת לתחומין שעיקרו מד"ס וכדברי התוספות בעירובין דף ל"ב ע"א בד"ה תאנים מתאנתי עיי"ש וכן רצה המשנה למלך לומר כן לדברי הרמב"ם ולדידיה קשיא שהרי גם תחומין להרמב"ם עיקרו מד"ת שהרי פסק בריש פרק כ"ז מהלכות שבת שלוקין על עירובי תחומין מדאורייתא והיינו י"ב מיל וא"כ הרי יש לתחומין עיקר מן התורה ואף שתחום אלפים אמה הוא מד"ס מ"מ מקרי עיקרו מן התורה. ולפ"ז היה קשה על הרמב"ם קושית התוספות שם בד"ה תאנים וכו' דהרי להרמב"ם אפילו בדבר שיש לו עיקר בשל תורה מ"מ כיון דדבר זה עצמו דרבנן מודה ר"נ שהרי מודה בתחומין וא"כ לא נחלק ר"נ אלא בדבר תורה ממש ומאי ראיה מייתי רב ששת ממעשר פירות. אמנם הרמב"ם לשיטתו דס"ל מעשר פירות הוא מן התורה כמבואר בדבריו ריש פרק ב' מהלכות תרומות ועי"ש בכ"מ. ואף שס"ל להרמב"ם דתרומה בקדושה שניה היא מדרבנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי ראיה מייתי רב ששת ממעשר פירות:

אמנם דבר זה פלוגתא דתנאי היא ופלוגתא דאמוראי בנדה דף מ"ז ע"א וא"כ איכא למימר דס"ל להרמב"ם דסוגיא זו דרב ששת אתיא כמ"ד דתרומה בזה"ז דאורייתא והרבה סוגיות כיוצא בזה בש"ס דמוכרחים אנו לומר להרמב"ם דאתיין למאן דאמר תרומה דאורייתא. ודע שגם הכ"מ מפרש כן דלהרמב"ם סוגיא זו כמאן דאמר תרומה בזה"ז דאורייתא דהרי הכ"מ בפרק ב' מתרומות הלכה א' כתב וגם בפרק ג' דעירובין (ובדפוס בטעות בפ"ב דעירובין וצ"ל בפ"ג) ובפרק הפועלים מוכח דתאנה חייבת מן התורה עכ"ל. וכוונתו לסוגיא זו דמוכח מדברי רב ששת שהביא ראיה מלקוט מתאנתי ומכח קושית התוס' וא"כ על כרחך לא ניחא ליה לתרץ להרמב"ם כסברת התוס' דמה שיש לו עיקר מן התורה הוי כשל תורה וא"כ ע"כ מוקי לה כמ"ד תרומה בזה"ז דאורייתא וממילא להרמב"ם עצמו שסובר תרומה בזה"ז דרבנן ע"כ עיקר הטעם כיון שאין המשלח בא לידי עבירה. אבל בין דאורייתא לדרבנן אין שום חילוק וכסברת ר"י בעל התוספות:

ומעתה לפ"ז להרמב"ם אפילו באיסור דרבנן אין חזקת שליח מועיל להקל וקשיא הרי בעירובין הכל מודים דחזקת שליח מועיל להקל וע"כ צ"ל להרמב"ם שפסק כר"ש ואין חילוק בין איסור תורה לאיסור דרבנן ושניהם שוים בזה שאם המשלח יכול לבוא לידי עבירה אם לא יעשה שליח שליחותו אז אפילו בשל תורה סמכינן אחזקת שליח ואם אין המשלח יכול לבוא לידי עבירה אז אפילו בדרבנן לא סמכינן על חזקה זו:

ומת שהביא המ"ל ראיה שהרמב"ם פסק כר"נ מדכתב בפ"י מהלכות מעשר דין יו"ד עם הארץ שאמר לחכם וכו' שאין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן א"כ מכלל דפסק כר"נ דלר"ש לא בעינן טעם זה דלרב ששת הטעם הוא משום חזקת שליח וכו'. אני אומר ולמה לא השגיח המ"ל על דברי ר"ת שבכל הראיות שהביא שם בעירובין לפסוק כר"נ וכתב דרב שמעיה פוסק כר"נ מדהוצרך לחזקת ב"ד של כהנים ולמה לא הביא ר"ת ג"כ דר' חנינא חוזאה סבר כרב נחמן מדהוצרך לחזקת חבר. א"ו שאין מזה ראיה דמתחלה כשרצה לפרש הטעם משום חזקת השליח היה סבור דנחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף היינו שאינם מחזיקים דבר זה לשום איסור דהא ודאי דבדבר שיש בו קצת איסור ודאי לא שייך למימר חזקה שליח עושה שליחותו דאדרבה חזקה שלא יעשה איסור אבל להמסקנא דודאי יש בו איסורא זוטא אלא דניחא ליה לחבר ליעביד איסורא זוטא וכו' ודאי דגם לר"ש צריך הטעם משום חזקת חבר. ובזה ניחא דאמר בסוף סוגיין במאי קמפלגי והדבר תמוה והלא כבר אמר בריש דבריו ע"כ לא פליגי אלא דמ"ס נחשדו ומ"ס לא נחשדו ומה חסר לו בסוף בהך אוקימתא עצמה דפליגי אם נחשדו אם לא. א"ו הוא הדבר אשר דברתי דודאי זה דוחק לומר דנחשדו ולא מחזיקין זה לאיסור אלא דבריש סוגיא לא ה"ל שום ברירה אבל כאשר זכינו לחזקת חברים שוב מסיק דפליגי אם ניחא למעבד איסורא או לא וא"כ שפיר עביד הרמב"ם שהביא הטעם משום חזקת חבר ואין מזה ראיה כלל שפוסק כר"נ:

ומת שהביא המ"ל עוד ראיה שהרמב"ם פוסק כר"נ מדכתב בפ"א ממח"כ הלכה י"ב הטעם משום חזקה דאין ב"ד של כהנים וכו' ושם בעירובין מוכח דטעה זה לא איצטריך אלא לר"נ דאילו לר"ש הטעם משום חזקה שליח עושה שליחותו. הנה באמת ראיה זו עצמה הביאה ר"ת וכמו שמבאר בתוספות בסוגיא זו דעירובין ודיחוי שדחו התוספות ראיה זו לא שייך בדברי הרמב"ם וכמ"ש המ"ל שם. אמנם אני אומר גוף ראיה זו במחלוקת התנאים שנויה שהרי כבר כתבתי בשם התוספות דחזקת שליח לא שייך אלא בדבר שביד השליח לבדו ואינו תלוי בדעת אחרים. והנה לכאורה יוקשה איך הותרה אשה זו בקדשים על ידי המעות שנתנו בשופר ודלמא אף שלקחו קינין שמא אירע בהם פסול ואיך נוציא אשה זו מחזקת איסור, אלא שהקינין הפסולין נחלקו בו תנאי בסוף פ"ז דשקלים לת"ק באות משל צבור ור' יוסי סבר המספק את הקינין מספק הפסולים. ומעתה לת"ק לית בזה חשש שהרי באות משל צבור אבל לדעת ר"י שבאות משל המספק הוא מחוסר גוביינא ובמה שתלוי בדעת אחרים לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחתו דאטו על השליח מוטל למיקם בדינא ודיינא. אמנם ר"ש הביא ראיה מברייתא זו כת"ק דר"י ור"נ דמסיק משום דרב שמעיה א"כ אתיא שפיר כר' יוסי ור"ת שהביא ראיה דרב שמעיה ס"ל כר"נ מדאמר הטעם משום ב"ד של כהנים. נלפע"ד דהתוספות ס"ל דמסתמא הלכתא כת"ק דר"י שהוא שנוי בלשון רבים בסוף פ"ז דשקלים ועיין בכ"מ פ"ז מהלכות כלי המקדש הלכה ט' שתמה מתחלה על הרמב"ם למה פסק כר"י ונדחק שם בטעמו. וא"כ התוספות ס"ל דהלכה כת"ק. וא"כ למה הוצרך רב שמעיה לטעם ב"ד והוכיחו מזה דהלכה כרב נחמן אבל הרמב"ם לשיטתו דאיהו פסק שם בהלכות כלי המקדש בהדיא כר"י ולכך הוצרך להביא טעם ב"ד של כהנים אפילו לרב ששת וא"כ אין מזה ראיה דפסק כר"נ. ואדרבא נ"ל מסברא לפסוק כרב ששת וככללא של הגאונים דהלכה כר"ש באיסורא. ובזה מתורץ קושית הכ"מ שם בהלכות כלי המקדש שתמה למה פסק כר"י ולדידי הטעם משום דסובר הלכה כר"ש וא"כ היא גופה קשיא למה הוצרך רב שמעיה לטעם ב"ד אלא ודאי דהלכה כר"י ולכך אפילו לר"ש בעינן לטעם ב"ד של כהנים. אמנם ראיה גמורה אין כאן דבאמת בלא"ה אין מקום לקושית הכ"מ שהרי כל האמוראים שם בירושלמי נקטי דברי ר' יוסי שהמספק הקינין מספק האובדים והפסולים וכ"כ הברטנורא בהדיא שם במשנה:

גם מה שכתבתי למעלה דלהרמב"ם ע"כ אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא שהרי תרומה היא מדרבנן לדידיה ולהרמב"ם לא שייך סברת התוס' דתרומה יש לה עיקר מן התורה דלהרמב"ם גם תחומין יש לו עיקר מן התורה שהרי לדידיה י"ב מיל הם דאורייתא. הנה אחרי כתבי כן פקחתי עיני לראות אם אמצא דבר בדברי הראשונים מזה ומצאתי בהגהת אשר"י סוף פ"ק דעירובין שכתב על מה שהביא שם הרא"ש בשם הירושלמי די"ב מיל הוא דאורייתא וכתב בהגה"ה שם ובפ' בכל מערבין חשבינן ליה אין לו עיקר מן התורה מיהו י"ל כיון שאינה כתובה בפירוש חשיב אין לו עיקר מן התורה כדי שלא יחלוק תלמודנו על הירושלמי עכ"ל הגה"ה. ולפ"ז גם בדברי הרמב"ם יכולים אנו לומר סברת התוספות דתרומה מקרי עיקר מן התורה משא"כ תחומין אף די"ב מיל הוא דאורייתא מכל מקום אינו מפורש בתורה. אבל באמת זה אינו דעד כאן לא כתב הגהת אשר"י כן אלא להירושלמי שלא מצינו כלל בירושלמי שידרוש י"ב מיל מקרא ולא מצינו כלל בירושלמי שיהיה חייב מלקות על י"ב מיל רק מצינו בירושלמי בפרק כיצד מעברין הלכה ד' עלה דהך מתניתין שלא אמרו חכמים הדבר להחמיר אלא להקל קאמר בירושלמי א"ר הושעיא הגיעוך תחומת שבת שאינן מחוורן מדבר תורה ר' מנא בעי ניחא אלפים אמה אינו מחוור ד' אלפים אמה מחוור הוא ר"ש בר ביסנא בשם ר"א אין לך מחוור מכולם אלא תחום י"ב מיל כמחנה ישראל. ואיכא למימר דמקבלה קאמר לה בירושלמי ולא מקרא דאל יצא איש ממקומו הנזכר בסוף פ"ק דעירובין דהך קרא אי על תחומין מוקמי לה ודאי דעל אלפים אמה קאי כר"ע דילפינן מקום מניסה כדאמרינן בדף נ"א ע"א. ותדע דלהגהת אשר"י הירושלמי לאו מאל יצא איש ממקומו יליף דהרי הגהת אשר"י שם עיקר טעמו שלא יחלוק תלמודא דידן על הירושלמי ולכאורה יפלא הלא הוכחת הרא"ש שם היא הוכחה ברורה דודאי תלמודא דידן חולק על הירושלמי דלתלמודא דידן ליכא שום תחום דאורייתא אפילו י"ב מיל מדאמר במסכת שבת דף ס"ט ע"א דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע מכלל דלרבנן ליכא שום תחום דאורייתא דאל"כ הל"ל דידע לה בי"ב מיל ואליבא דדברי הכל:

ולכן נלע"ד דהרא"ש לשיטתיה שכתב שם בהדיא על דברי הירושלמי הנ"ל נמצא עכשיו תחומי שבת מהן דאורייתא ומהן דרבנן מאלפים עד י"ב מיל דכתיב אל יצא איש ממקומו והיינו י"ב מיל. הרי דלהרא"ש לדברי הירושלמי י"ב מיל לוקה והוא לאו מפורש בתורה אל יצא איש ממקומו א"כ שפיר הוכיח הרא"ש שתלמודא דידן חולק דאל"כ למה לא אמר שידע בי"ב מיל ואליבא דדברי הכל. אבל להגהת אשר"י לפי מ"ש דלאו מקרא דאל יצא מפיק לה הירושלמי. א"כ י"ל דהוכחת הרא"ש לאו הוכחה היא שהרי שם במס' שבת דף ס"ט ע"א בתוס' בד"ה דידע לה בתחומין וכו' תימא לר"י דאמאי לא קאמר דידע לה לשבת בעשה דכתיב וביוה השביעי תשבות וכו'. והנה תוס' כתבו זה בלשון תימא אבל הרשב"א בחידושיו כתב לה בניחותא וזה לשונו והוא הדין דהוה מצי למימר דידע לה בעשה דשבתון ותשבות. ומעתה לוכל לומר שכלפי שרצה המקשה שם לומר דלר' יוחנן ניחא דידע לשבת בלאו מתרץ ליה התרצן דגם לרשב"ל משכחת דידע לשבת בלאו והיינו לאו דתחומין. ולכך לא הוה מצי למימר דידע לה בי"ב מילין ואליבא דכ"ע די"ב מיל לדברי חכמים אינו בלאו ואם הוה רוצה לומר דידע לה במילי אחרינא שאינו בלאו א"כ בלא זה היה יכול לומר באלו אבות מלאכות גופא דידע לה בעשה וא"כ הגהת אשר"י שכתב דתלמודא דידן אינו חולק על הירושלמי מכלל דס"ל די"ב מיל אינו בלאו וא"כ לשיטתי' שפיר כתב שתחומין מקרי אין לו עיקר מן התורה כיון שאינו מפורש בכתוב אבל הרמב"ם שכתב בפירוש בפרק כ"ז מהל' שבת היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו איך שייך לומר דמקרי אין לו עיקר מן התורה הא ודאי ליתא:

וא"ת כיון דלהרמב"ם תחומין מקרי יש לו עיקר מן התורה ודלא כהגהת אשר"י א"כ קשה להרמב"ם סוגיא דעירובין דף ל"ו ע"א דקאמר שאני טומאה הואיל ויש לו עיקר מן התורה ופריך שבת נמי דאורייתא היא ומשני קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן. נלע"ד דהרמב"ם מפרש קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן פירוש כל תחומין הוא דרבנן ואפילו י"ב מיל. ותדע שהרי לשון קסבר ר' יוסי לכאורה תמוה בשלמא לעיל מיניה בסוגיא ההיא דף ל"ה ע"ב דקאמר קסבר ר"מ תחומין דאורייתא שייך לומר קסבר ר"מ לפי שרוב תנאים ורוב סוגיות הש"ס סוברים להיפוך דתחומין דרבנן. אבל הכא דקאמר קסבר ר"י תחומין דרבנן הול"ל תחומין דרבנן שהרי רוב הסוגיות בש"ס סוברים כן. אלא הכוונה קסבר ר"י תחומין דרבנן כל תחומין אפילו י"ב מיל. וכבר פרשתי כן בתשובה אחרת שרבא דמוקי התם טעמא דר"י משום חזקה מחולק בזה עם המתרץ הראשון דהמתרץ הראשון הוא סובר דגם י"ב מיל לר"י דרבנן אבל רבא לא ניחא ליה למימר כן וסובר די"ב מיל לכ"ע דאורייתא וא"כ עירובין וטומאה שוים שיש להם עיקר מן התורה ולכן משני משום חזקה ע"ש:

באופן דמדברי הרמב"ם נראה להיפוך מדברי המ"ל, ולפי הנראה הרמב"ם אינו מחלק בזה בין איסורי דרבנן לדאורייתא וע"כ מה דכייל שאין אומרים באיסורין חזקה שליח עושה שליחותו להקל היינו במקום שאין המשלח בא לידי עבירה דומיא דתרומה כדברי ר"י בעל תוס' וא"כ גם הרמב"ם פסק כר"ש וכיון שהר"ש והר"י והרמב"ם והרא"ש קיימי כר"ש ודברי הרי"ף אין מכריעין לשום צד אף שר"ת חולק ודברי הרשב"א בחידושיו לחולין דף י"ב מטין כדברי ר"ת מ"מ המקילין הם הרוב:

וא"כ לא נפקא לן מידי במה שפלפלתם אם בזה"ז איסור ב' נשים הוא דאורייתא שבאמת אין חילוק בזה בין דאורייתא לדרבנן. וכאן המשלח יכול לבוא לידי עבירה שיסמוך על השליח ויקח אשה אחרת. אלא כל זה אם היה הדבר תלוי ביד השליח וגם היה שליח של הבעל אבל כאן השליח הזה לא היה שלוחו של הבעל אלא האשה שלחתו ובזה נוכל לומר סוף סוף כיון דבשעה שהבעל מסר לידו הגט אמר לו הנני עושה אותך שליח הרי הוא שלוחו, אלא שכיון שאין הדבר ביד השליח ואולי האשה לא תרצה לקבל הגט ואף שהיא שלחתו מ"מ כיון שהבעל קבע זמן אולי לשעה היתה רוצה להתגרש ואולי נזדמן לה לפי שעה אדם שהיתה מצפה שאחר הגט יקחנה לאשה, וכיון שהבעל דחה השעה שוב לא נתרצית:

ועוד כיון שברוב המקומות הרבנים מסדרים הגט אפי' גט המובא ע"י שליח שצריך למסור לו בב"ד ולומר בפני נכתב מנהג הרבה רבנים שנוטלים מזה פרס ושכר הרבה מאן יימר דמזדקק לה בי דינא ואולי לא היה ביד האשה לשלם להרב פרס כרצונו, ואף שבאמת פרס זה שנוטלים מן גט המובא ע"י שליח אינו נכון לדינא מ"מ אנו רואין הרבה רבנים שלוקחים פרס מזה ומחוסר ממון גרע ממחוסר מעשה:

ומה שפלפלתם באח ישא אחותו, לא ידעתי כוונתכם שהרי אם ימסור הגט לאשתו אז פשיטא שהבעל ישא אחרת. ואם כבר הוליד מאשתו ראשונה איכא חשש אח נושא אחותו. ועיין בבאר היטיב באה"ע סי' א' ס"ק כ"ג מה שכתב בשם הר"מ מטראני. אמנם דבריו לא נהירין:

וזולת זה אין להקל כי יש בזה תקלה גדולה ובטל ההתקנה לגמרי וכל אחד ירחק מאשתו וישלח לה גט ויקח אחרת. ולרוב הטרדות אקצר. דברי הד"ש: