נבט (רחל)

אֶל פְּנֵי עֲרוּגָה גָחַנְתִּי לִרְאוֹת,
אֶל פְּנֵי עֲרוּגָה בַּגָּן:
צְבָא אַחִים קְטַנִּים, נִבְטֵי אִילָנוֹת,
לֵב בּוֹטֵחַ וְשֶׁכֶם סַבְלָן.
 
עָלֹה וְעָלֹה בְּקַשְׁיוּת זַכָּה;
שְׂדֵה הַקְּרָב מִתְרַפֵּט וְנָע;
עוֹד מְעַט וְשִׁכְבַת הֶעָפָר הַדַּקָּה
תֵּרָתַע מִפְּנֵיהֶם, תִּכָּנַע.
 
מְקַדְּשֵׁי נְהָרָה בְּמַחְשָׁךְ עָגוּם,
גְבוּרַתְכֶם הַצְּנוּעָה הַזֹּאת –
לַלֵּאֶה, לַכּוֹפֵר, לְדַל-אֵין-מְאוּם –
נִחוּמִים בָּהּ וְצַו בָּהּ, וְאוֹת.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).