נאומו של דוד גרוסמן מעצרת הזיכרון לרבין
נאום מחאה של דוד גרוסמן ב-4 בנובמבר 2006 מעצרת הזיכרון ליצחק רבין שהתקיימה בכיכר רבין. גרוסמן נשא את נאומו לאחר ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה.
יש לנו הנהגה חלולה (דוד גרוסמן)
עריכהנס הקמתה של המדינה הולך ונפרט לפרוטות קטנות
עריכהטקס האזכרה השנתי ליצחק רבין הוא הרגע שבו אנחנו עוצרים מעט, זוכרים את רבין האיש, המנהיג. וגם מביטים בעצמנו, בחברה הישראלית, בהנהגתה, במצב הרוח הלאומי, במצבו של תהליך השלום. ממקומנו שלנו כאנשים פרטיים, מול התהליכים הלאומיים הגדולים. לא קל להתבונן בעצמנו השנה. הייתה מלחמה. ישראל הניפה שריר צבאי אדיר, אבל מאחוריו נחשפו דווקא קוצר ידה ושבריריותה. הסתבר לנו שהכוח הצבאי שבידינו אינו יכול בסופו של דבר להבטיח לבדו את קיומנו. בעיקר גילינו שישראל נמצאת במשבר עמוק, עמוק מכפי שחששנו, כמעט בכל מערכות חייה.
אני מדבר כאן הערב כמי שאהבתו לארץ הזו היא אהבה קשה ומסובכת. ואף על פי כן היא חד משמעית. וכמי שהברית שהייתה לו תמיד עם הארץ הפכה לאסונו - לברית דמים. אני אדם חילוני לחלוטין, ואף על פי כן בעיני הקמתה ועצם קיומה של מדינת ישראל הם מעין נס שקרה לנו כעם. נס מדיני, לאומי, אנושי.
אני לא שוכח את זה אף לרגע אחד. גם כאשר דברים רבים במציאות חיינו מקוממים ומדכאים אותי, גם כשהנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות. גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה על הנס הזה, אני זוכר תמיד. ומתוך התחושות האלה אני מדבר אליכם הערב.
ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה
עריכה"ראי אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד", כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בתל אביב ב-1938. הוא קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים, פעם אחר פעם, אנשים צעירים בשיא לבלובם.
מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק, אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה, את ההזדמנות הגדולה והנדירה שהעניקה לה ההיסטוריה, ההזדמנות ליצור פה מדינה מתוקנת, נאורה, דמוקרטית, שתנהג על פי ערכים יהודיים ואוניברסאליים.
מדינה שתהיה בית לאומי ומקלט, אבל לא רק מקלט, אלא גם מקום שייתן משמעות חדשה לקיום היהודי. מדינה שחלק חשוב ומהותי מזהותה היהודית, מהאתוס היהודי שלה, יהיה יחס של שוויון מלא וכבוד לאזרחיה הלא יהודיים. וראו מה קרה.
הפכנו לקורבן של עצמנו, חרדותינו וקוצר ריאותינו
עריכהראו מה קרה לארץ הצעירה, הנועזת, מלאת הלהט והנשמה שהייתה פה, איך כמו בתהליך של הזדקנות מואצת זינקה ישראל משלב הינקות והילדות והנעורים אל מצב קבוע של נרגנות, ורפיון ותחושת חמיצות.
איך זה קרה? מתי איבדנו אפילו את התקווה שאי פעם נוכל לחיות חיים אחרים, טובים יותר? יותר מזה, איך אנחנו ממשיכים לעמוד מהצד ולהביט כמו מהופנטים בהשתלטות הטירוף והגסות, האלימות והגזענות על הבית שלנו?
ואני שואל אתכם, איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה וחיוּת והתחדשות' כמו העם שלנו; עם שידע לקומם עצמו מן האפר, פעם אחר פעם, מוצא עצמו כיום, דווקא כשיש לו כוח צבאי גדול כל כך, במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה, במצב שבו הוא שוב קורבן? אבל הפעם הוא קורבן של עצמו, של חרדותיו, של קוצר הראות שלו.
בימים האלה אין מלך בישראל – ההנהגה שלנו חלולה
עריכהאחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה, ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו חלולה. אני אפילו לא מדבר כעת על המחדלים הגלויים לעין של ניהול המלחמה, של הפקרת העורף, גם לא על השחיתויות הגדולות והקטנות.
אני מדבר על כך שהאנשים המנהיגים את ישראל כיום אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם, ובוודאי שלא אל החלקים הבריאים והמחיים והמפרים של הזהות הזאת. לאותם חלקי זהות וזיכרון וערכים מכוננים, שייתנו לנו תקווה וכוח. שיהוו נוגדנים להחלשות של הערבות ההדדית, של הזיקה לארץ, שיעניקו משמעות כלשהי למאבק הקיום המתיש והמייאש.
התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות מחד, והפחדות מאידך. של מקסם הכוח, קריצת הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו. במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש, בוודאי הם אינם מנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה דרך זקוק לו.
לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זכרונם ההיסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם, מתקיימת אך ורק בחלל הזעיר שבין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה.
הביטו באלה שמנהיגים אותנו
עריכההביטו באלה שמנהיגים אותנו. לא בכולם כמובן, אבל ברבים מדי מתוכם. ראו את דרך פעולתם המבוהלת, החשדנית, המיוזעת. את ההתנהלות שלהם, הפרקליטית והנכלולית. הרי מגוחך אפילו לקוות שמהם תצא תורה, שמהם יגיח פתאום איזשהו חזון, או אפילו סתם רעיון מקורי, יצירתי באמת, נועז, בעל מעוף.
מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר? מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי? ולא רק הגיב, הגיב בתזזיתיות, למהלכים שכפו עליו אחרים?
אדוני ראש הממשלה, אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגשות של זעם או נקם. חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דברי הערב בכך ש"אין אדם נתפס בשעת צערו". ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס - כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה.
האמן לי, הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלך לקום ולעשות מעשה. יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלסטינים, לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדעה הכללית הייתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר איתם.
החיים באקלים של חוסר תקווה גובה מחיר כבד
עריכהרבין החליט לעשות מעשה מפני שאיבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין, הרבה לפני רבים אחרים, שהחיים באקלים של אלימות, של כיבוש, של טרור, של חרדות וחוסר תקווה גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום. בחריפות רבה עוד יותר. עוד מעט נדבר על הפרטנר שיש או אין לנו. לפני כן נביט בעצמנו.
כבר למעלה מ-100 שנה אנחנו חיים במאבק. אנו אזרחי הסכסוך הזה נולדנו לתוך מלחמה וחונכנו אליה, ובמובן מסוים גם תוכנתנו לה. אולי משום כך אנחנו לפעמים חושבים שהטירוף הזה שבו אנחנו חיים כבר 100 שנה הוא הדבר האמיתי, היחיד. הוא החיים היחידים שנועדו לנו, ושאין לנו אפשרות או אולי אפילו זכות לשאוף לחיים אחרים. על חרבנו נחיה ועל חרבנו נמות ולנצח תאכל חרב.
אולי זה ההסבר לאדישות שבה אנחנו משלימים עם החידלון הגמור של תהליך השלום, חידלון שנמשך כבר שנים וגובה עוד ועוד קורבנות. כך אפשר להסביר גם את חוסר התגובה של רובנו לבעיטה הגסה שספגה הדמוקרטיה, עם מינויו של אביגדור ליברמן לשר בכיר בתמיכת מפלגת העבודה. עם מינויו של הפירומן המועד הזה למנהל מכבי האש של המדינה.
ישראל התדרדרה לאטימות לב כלפי העני והסובל
עריכהאלה גם חלק מהגורמים לכך שבתוך זמן קצר להפליא הידרדרה ישראל לאטימות לב, לאכזריות ממש כלפי העני והסובל שבתוכה. האדישות הזו לגורלם של אנשים רעבים, זקנים, של חולים ונכים, של כל החלשים - שוויון הנפש הזה של מדינת ישראל אל סחר בנשים, או אל ניצול בתנאים של עבדות אל העובדים הזרים, והגזענות העמוקה הממוסדת אל המיעוט הערבי.
כשכל אלה מתרחשים פה בטבעיות גמורה, בלי זעזוע, בלי מחאה, כאילו זה מובן מאליו, שלעולם כבר לא נוכל להחזיר את הגלגל שלו לאחור, כשכל זה קורה אני מתחיל לחשוש שגם אם השלום יגיע מחר, וגם אם נחזור מחר לאיזו נורמאליות, אולי כבר איחרנו את המועד להחלמה מלאה. חברות וחברים, האסון שקרה למשפחתי ולי עם נפילת בננו, אורי, לא נותן לי זכויות יתר בדיון הציבורי. אבל נדמה לי שהעמידה מול המוות והאובדן מביאה איתה גם סוג של פיכחון וצלילות, לפחות במה שנוגע להבחנה בין עיקר וטפל, בין מה שניתן להשיג ומה שאין להשיגו.
בואו נביט רגע אל מי שאמור להיות הפרטנר שלנו
עריכהכל בר דעת בישראל, ואני אוסיף ואומר - גם בפלסטין, יודע כיום בדיוק את הקווים של הדמיון האפשרי לסכסוך בין שני העמים. כל בר דעת אצלנו ואצלם יודע בעומק ליבו גם את ההבדל בין חלומות ומשאלות לב, לבין מה שאפשר יהיה להשיג בסופו של משא ומתן.
ומי שאינו יודע זאת, מי שמסרב להכיר בכך, כבר כעת איננו בר שיח. בין אם הוא יהודי או ערבי הוא ממולכד בפנאטיות שלו, ההרמטית, ועל כן הוא איננו פרטנר.
בואו נביט רגע אל מי שאמור להיות הפרטנר שלנו. הפלסטינים הציבו בראשם את החמאס שמסרב לשאת ולתת איתנו, מסרב אפילו להכיר בנו. מה אפשר לעשות במצב הזה, מה עוד נותר לנו לעשות? להמשיך ולחנוק אותם עוד ועוד? להמשיך ולקטול מאות פלסטינים בעזה, שרובם הגדול אזרחים תמימים כמונו, להרוג בהם ולהיהרג עד אינסוף?
פנה אל הפלסטינים, מר אולמרט, והכר בסבלם המתמשך
עריכהפנה אל הפלסטינים, מר אולמרט, פנה אליהם מעבר לראשו של החמאס, פנה אל המתונים שבהם, אלה שמתנגדים כמוך וכמוני לחמאס ולדרכו. פנה אל העם הפלסטיני, דבר אל הצער והפצע העמוקים שלהם, הכר בסבלם המתמשך, שום דבר לא יגרע בכך ממך וגם לא בעמדתה של ישראל במשא ומתן עתידי.
רק הלבבות יפתחו מעט זה לזה ולהיפתחות הזו יש כוח עצום. כוח של איתן טבע יש לחמלה אנושית פשוטה - דווקא במצב כזה של קיפאון ואיבה. פעם אחת הבט בהם לא דרך כוונת הרובה ולא דרך מחסום סגור. אתה תראה שם עם מעונה לא פחות מאיתנו, עם מדוכא וכבוש וחסר תקווה.
ודאי שגם הפלסטינים אשמים במבוי הסתום. ודאי שגם להם חלק נכבד בכישלון תהליך השלום. אבל הבט בהם לרגע במבט אחר, לא רק בקיצונים שבתוכם, לא רק באלה שיש להם ברית אינטרסים עם הקיצונים שלנו. הבט ברובו המכריע של העם האומלל הזה, שגורלנו קשור בגורלו, אם נרצה בכך ואם לאו.
לך אל הפלסטינים ואל תחפש סיבות מדוע לא לדבר איתם
עריכהלך אל הפלסטינים, מר אולמרט, אל תחפש כל הזמן סיבות מדוע לא לדבר איתם. על ההתכנסות החד-צדדית ויתרת, וטוב עשית, אבל אל תשאיר חלל ריק. הוא יתמלא מיד באלימות, בחורבן. דבר אליהם, תן להם הצעה שהמתונים שבהם יוכלו לקבלהּ, הם רבים הרבה יותר ממה שהתקשורת מראה לנו. הגש להם הצעה כזו שיהיה עליהם להחליט אם הם נענים לה או שהם מעדיפים להישאר בני ערובה של האסלאם הפנאטי. בוא אליהם עם התוכנית האמיצה והרצינית ביותר שישראל מסוגלת להציג ולהציע, עם ההצעה שכל ישראלי ופלסטיני שעיניהם בראשם יודעים שהיא גבול הסירוב והוויתור שלנו ושלהם.
אין לנו זמן. אם נתמהמה, בעוד זמן קצר נתגעגע לחובבנות של הטרור הפלסטיני. נכה על ראשינו ונצעק - איך לא הפעלנו את כל גמישות המחשבה שלנו, את כל היצירות הישראלית כדי לעקור את אויבנו מתוך המלכוד העצמי שלהם.
כמו מלחמת "אין ברירה" כך יש שלום של "אין ברירה"
עריכהבדיוק כפי שיש מלחמת "אין ברירה" יש גם שלום של "אין ברירה". כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו ואין ברירה להם. ואל שלום של "אין ברירה" צריך לגשת באותה נחישות ויצירתיות כפי שיוצאים למלחמת אין ברירה. כי אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, או שהזמן משחק לטובתנו, אינו תופס את תהליכי העומק המסוכנים שאנחנו כבר בעיצומם.
ובכלל, אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שוב שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח איתות של שלום, ולו הקל והמהוסס ביותר, עליך להיענות לו. עליך לבדוק מיד את כנותו ואת רצינותו. אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו. אתה חייב זאת למען אלה שמהם תדרוש להקריב את חייהם, אם תפרוץ מלחמה נוספת.
ולכן - אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה בשלום, גם אם אינך מאמין לו וכולנו חשדנים כלפיו, עליך להציע לו פגישה בו ביום. אל תחכה אפילו יום אחד. הרי כשיצאת למלחמה האחרונה לא חיכית אפילו שעה. הסתערת בכל הכוח, בכל כלי הנשק, בכל עוצמת ההרס.
מדוע כשיש איזשהו הבהוב של שלום אתה מיד דוחה אותו, ממסמס אותו? מה יש לך להפסיד? אתה חושד בו, חושד בנשיא הסורי - לך והצג לו תנאים כאלה שיחשפו את מזימותיו. הצע לו תהליך שלום שיימשך מספר שנים ושרק בסופן, אם יעמוד בכל התנאים ובכל המגבלות יקבל בחזרה את הגולן.
חייב אותו לתהליך של דיאלוג ממושך, פעל כך שגם בתודעתם של בני עמו תתנסח לראשונה האפשרות הזו. עזור למתונים שבוודאי קיימים גם שם. נסה לעצב את המציאות, לא להיות רק המשת"פ שלה. לשם כך נבחרת, בדיוק לשם כך נבחרת.
חילוקי הדעות אינם גדולים. רובנו מבינים שהארץ תחולק
עריכהחברות וחברים, מובן שלא כל דבר תלוי במעשינו שלנו. יש כוחות חזקים וגדולים שפועלים באזור ובעולם. וחלקם, כמו איראן, כמו האסלאם הקיצוני, דורשי רעתנו. ואף על פי כן כל כך הרבה תלוי במה שאנחנו נעשה. במה שאנחנו נהיה.
חילוקי הדעות כיום בין ימין ושמאל אינם גדולים באמת. הרוב המכריע של אזרחי ישראל מבין כבר, לא כולו בהתלהבות יתרה, מבין ויודע איך יראה המתווה לפתרון הסכסוך. רובנו מבינים, אם כן, שהארץ תחולק. שמדינה פלסטינית תקום, מדוע אם כן אנחנו ממשיכים להתיש את עצמנו בהתכתשות פנימית שנמשכת כבר 40 שנה. 40 שנה!
מדוע ההנהגה הפוליטית ממשיכה לשקף את עמדתם של הקיצונים ולא של מרבית הציבור? הלא טוב בהרבה יהיה מצבנו אם נגיע בעצמנו להסכמה הלאומית הזאת לפני שהנסיבות - לחץ חיצוני או אינתיפאדה חדשה או חלילה עוד מלחמה - ייאלצו אותנו לכך. אם נעשה זאת נחסוך לעצמנו שנים של דעיכה וטעות, שנים שבהם נזעק שוב ושוב - "ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד".
אני קורא לכם, עצרו לרגע אחד והביטו בשפת התהום
עריכהמן המקום שבו אני עומד כעת אני מבקש - קורא, לכל מי שמקשיב, לצעירים שחזרו מהמלחמה, שיודעים שהם אלה שידָרְשו לשלם את מחירה של המלחמה הבאה, לאזרחים יהודים וערבים, לאנשי ימין ושמאל, לחילונים, לדתיים. עצרו לרגע אחד! הביטו בשפת התהום. חישבו כמה אנו קרובים לאבד את מה שיצרנו כאן. שאלו את עצמכם אם לא הגיע הזמן להתעשת, לצאת מהשיתוק הזה, לתבוע לעצמנו סופסוף את החיים שאנו ראויים לחיותם.